שפת הסלעים – גלריית תמונות

0

לעשרות אלפי החרותות על גבי אבנים כהות בהר הנגב שפה מסתורית משלהן. פנייה לאלוהות, בקשות מחילה, ברכה ותפילה. סימנים וסמלים מתקופות מאוד קדומות של התרבות האנושית. לאחרונה הוקם בנגב "המרכז לאמנות סלע בנגב" העוסק, בין היתר, בחקר האמנות המופלאה הזו, ולאחר שנתיים בהרצה זכה להשקה בכנס בינלאומי מרתק במדרשת שדה בוקר, בהשתתפות חוקרים מרחבי העולם

סיכום מתוך הכנס. שיחות עם רזי יהל, יגאל גרנות ועוזי אבנר, צילומים רוני יהל מורין

"כאן אין אגו" אומר לי עוזי אבנר, כאשר הוא מקריא כתובת בכתב ערבי נאה מלפני 1,300 שנה, חרותה על סלע בשלוחה קטנה ברמת מטרד, בהר הנגב המרכזי. "אללה הרחמן והרחום, מחל למרדא", הוא קורא בכתובת המוצנעת בחלק התחתון של סלע בולט. "לא הייתה כל כוונה לכותב הכתובת הזו שמישהו יראה אותה. זו תפילה, תחינה, פנייה של האדם לאלוהיו". הכתובת חרותה בסמוך למקבץ חרותות על שלוחה שטוחה, וכפי הנראה היא הצעירה מבין הכתובות במקבץ זה.
הסיור הוא חלק מהכנס הבינלאומי הראשון בנושא אמנות סלע בנגב ובמזרח התיכון. במהלך שלושת ימי הכנס שמעו הנאספים הרצאות מפי 18 מומחים מ–10 מדינות ועוד מספר ישראלים, כולם עוסקים בחקר אמנות הסלע. בין המרצים היו חוקרים של אתרי חרותות סלע במונגוליה, ארצות הברית, אנגליה, קוסובו, ערב הסעודית, עמאן, סוריה וכמובן, בנגב. הכנס נערך על ידי ארגון חדש שנקרא: "המרכז לאמנות סלע בנגב".
כמו שקורה רבות במקרים אלו, המרכז הגיע לעולם במקרה, כפועלם של שני משוגעים לדבר, חובבי חרותות ברמת הנגב: רזי יהל מקיבוץ שדה בוקר ויגאל גרנות ממדרשת שדה בוקר. גרנות חורש את חרותות הנגב כבר שנים רבות, אולם יהל הגיע לעניין רק לפני שנתיים, כשעזר לבנו, עומר, למצוא משימה מקורית ומשמעותית במסגרת "תרומה למען הקהילה" של כיתות ח'. ביחד פנו האב והבן אל גרנות ברעיון "לעשות משהו בהקשר לחרותות סלע". תעשו סקר של חרותות הסלע בהר ערקוב, שברמת עבדת, דקות נסיעה ספורות משדה–בוקר, השיב להם גרנות.
"בשונה מציורי–סלע, ביטוי שאמנם השתרש בציבור – אלו חרותות שנעשו ע"י איזמלים מאבן צור, או מברזל", הסביר רזי בתחילת אחד מסיורי הכנס. "מזל שהחליטו לקרוא למרכז ‘אמנות הסלע‘ ולא ‘חרותות הנגב‘", חשבתי לעצמי עוד הוא מסביר את המינוח הנכון. ואכן, אנשי המרכז חוקרים תרבויות שהסלע היה בשבילן לא רק דף או לוח כתיבה או מסוף הקשר אל פולחן ואלוהים, אלא גם אמצעי לביטויים רבים אחרים כגון חקלאות וקבורה.
"ובמה פעילות שכזו תורמת לקהילה?", שאלו רזי ובנו. "זה חשוב לא רק להכרת מורשת האדם בנגב מלפני אלפי שנים, אלא גם בסיס לאפשרויות פיתוח התיירות והתעסוקה בנגב", ענה גרנות ורתם את השנים לעניין.
רזי ובנו יצאו להר ערקוב. לאחר מספר שבועות בשטח, יחד עם ניתוח של תצלומי אוויר, הצליחו לחשוף אלפי חרותות ברכסים של רמת עבדת, מרביתן על פני מקבצי סלעים מוקרמי פטינה כהה. העבודה זיכתה את המשפחה ואת קיבוץ שדה בוקר, ביתם, בסיפוק עצום. מעבר לכך הייתה זו זכות גדולה שהתגלגלה דווקא לילדי חבל ארץ "נשום" זה (שומם, בלשון בן-גוריון), למצוא אוצר כזה, מה שגם מעלה את רף הציפיות מהנוער "המדברי". רזי נפל בשבי החרותות וכאחוז בולמוס איתר, חשף ותיעד עוד מאות אתרי חרותות. יחד עם גרנות מתגבש הרעיון ל"מרכז לאמנות סלע בנגב" שהלך וקרם עור וגידים בעזרת צוות מסור שהצטרף אליהם. בד בבד מתבהר החזון. לקחת חלק בהחייאת היסטוריה בת אלפי–השנים בנגב דרך חשיפת חרותות–סלע, חקר זהותן והצגתן לציבור באמצעות התארגנות של גורמים ומוסדות שותפים למחקר, לשימור הממצאים ולתיעודם, להדרכה, ללמידה ולתיירות.
הצוות פנה אל תשעה גופים, מתוכם שמונה נענו ללא היסוס לקריאה להצטרף להתארגנות החדשה ובראשם המועצה האזורית רמת נגב ותאגיד מדרשת שדה-בוקר. כאשר פנו לאוניברסיטת הנגב בבאר שבע, למחלקה לארכיאולוגיה, הגיעו לארכיאולוג חיים גולדפוס, שתחום התמחותו התקופה הרומית ביזנטית. גולדפוס התנדב להיות המתאם לחלק האקדמי שבפרויקט והציג אותו בפני נשיאת האוניברסיטה. הפנייה הזו פתחה בפני חולמי תרבות החרותות את דלתות האקדמיה, ובכללו פתיחת הקורס האוניברסיטאי הראשון לחרותות סלע בישראל. שותפים אחרים כמו רשות העתיקות, רשות הטבע והגנים והרשות לפיתוח הנגב נשבו אף הם בקסם שפת האבנים, והצטרפו. כך בא לעולם "המרכז לאמנות הסלע בנגב", והחל לתעד את החרותות, לאסוף מידע, לחקור, לתכנן תכניות ללימוד שימור והצגה ולארגן כנס בינלאומי שיפנה את תשומת הלב לעניין.
לכנס הגיעו כמאה איש ששמעו הרצאות וסיירו בין אתרי החרותות, תוך כדי הסברים מרתקים לא רק של מארגני הכנס אלא גם של החוקרים מהארץ ומהעולם שעוסקים בנושא. הכנס הבא – מבטיחים המארגנים – יהיה בעוד שנתיים. אל תפסידו אותו, הוא יהיה מרתק.
יהל ובנו אינם הראשונים לעסוק בחרותות הנגב. הנוסעים האירופיים הראשונים בנגב, במחצית הראשונה של המאה העשרים, כבר ציינו את קיומן כבדרך אגב. הראשון שהקדיש להם מחשבה ובעיקר רישום היה נלסון גליק, בסקר הארכיאולוגי הראשון של הנגב שנערך בשנת 1953. בין משתתפי אותו סקר היו גם בנו רותנברג, שהמשיך לחקור את החרותות, בעיקר בבקעת תמנע, ויוסי פלדמן, שהחל לסייר ברגל את הרי הנגב הרחוקים ורשם עוד ועוד מן החרותות האלה. בסיור אווירי במטוס פייפר, שערך פלדמן במהלך הסקר של גליק, זיהה הלה מהאוויר את מספרם הרב של החרותות בראש הר כרכום. לאלפי החרותות האלה, ולהר עצמו, הקדיש עמנואל ענתי שנים רבות של מחקר, אולם עוצמת נוכחותם של החרותות האלה בהר הנגב המרכזי כלל לא קיבלה תשומת לב.
כאשר יצא ליאור שווימר, מרשות הטבע והגנים, לערוך סקר על פני 500 קילומטרים רבועים במערב הר הנגב – בהר נפחה, נחל לענה והר חמרן – הוא איתר 12,000 חרותות על גבי 3,000 פנלים (כך נקראים המשטחים שעליהם מציירים את החרותות), ב–275 ריכוזים. פעילות זו התרחשה במקביל לחשיפת החרותות ע"י יהל ברמת עבדת: ברמת מטרד, בהר ערקוב, הר מחייה, אלדד ומידד. באזורים אלה התגלו אלפי חרותות נוספות.
החרותות נמצאות לרוב על סלעי גיר בעלי קרום כהה ודק, המבודדים ובולטים מאוד בצבעם על גבי השלוחות של הר הנגב המרכזי. סלעי הגיר הללו מופיעים בסביבה של שכבה גיאולוגית מסוימת, שבמעטפת שלהם נמצאים ריכוזי תחמוצות שונות כמו ברזל, צור ומנגן, היוצרות את הקרום החום–שחור של הסלע. אין לנו ידיעה ברורה כיצד ולמה דווקא כאן קרמו הסלעים את הפטינה. החרותות נעשו בהקשה, בחריתה או בשפשוף באמצעות אבן חדה או באיזמל ברזל שחושפת את הגוון הבהיר של סלע הגיר מתחת לקרום הכהה. התכהות הסלע עם הזמן לא פוסחת גם על החרותה, שכהותה מעידה על עתיקותה. אך בניגוד למה שחשבו בעבר, אין עדיין דרך או נוסחה לדעת מה גילן של החרותות על פי עובי או כהות הקרום.
החרותות יכולות להופיע כסימול קטן על סלע בודד, כחרותה גדולה על סלע שלם, ופעמים רבות כמספר רב של חרותות על פני סלע או מקבץ סלעים, חרותה ליד חרותה. משוער כי במקרה זה מדובר בשימוש חוזר באותו הסלע ובאותו המקום על פני אלפי שנים. חלק מהחרותות ברורות – יעלים, גמלים, דמויות אדם, כפות רגליים, נחשים, יענים, טורפים כגון כלבים, זאבים ולעיתים גם נמרים, סוסים ועוד. במקרים רבים דמות החרותה היא חידה עם משמעות מאתגרת המגרה את הדמיון. החרותות מייצגות את עולם הדימויים של האדם ברחבי הנגב החל מלפני 6,000 שנה. הן מעידות על פעילות אנושית ותרבותית בת אלפי שנים, אם בתחום הרוח, הפולחן והכישוף, עם רמזים לסיפורים מיתולוגיים או מסרים הקשורים בלוח השנה ועונותיו, או אם הן מייצגות סצנות מחיי היום יום. אין בחרותות ביטוי לנושאים קיומיים כגון מרעה וחקלאות, או לנושאים יומיומיים כגון משק הבית ופולקלור. אין בהן תווי פני אדם או תווי פנים של בעלי חיים. לא ידוע לנו מי היו האמנים שיצרו את החרותות ומה היו המניעים או המסרים אותם רצו להביע. הכתובות הנבטיות, בערבית קדומה, ואף יותר מכן – הכתובות התמודיות – מעידות על כך שהחורתים לא היו מפשוטי העם, אלא אנשים שידעו לכתוב והיטיבו לצייר. באופן מפתיע אין חרותות חלקיות. כמעט ואין "ציור" שהעבודה עליו נפסקה בטרם הושלם, אין דמות שנעשתה כלאחר יד ונותרה לא גמורה.
הופעתם של פרטים וסמלים בהרכבים החוזרים על עצמם בתקופות שונות, כמו גם בסוגים אחרים של אמנות קדומה, רומזת לכך שבעיקרן שייכות החרותות לעולם הרוח, לאמונות, למיתוסים ולפולחן. ייתכן כי באמצעות החרותות פנו תושבי הנגב הקדומים אל האלים ואל כוחות הטבע. הנפוץ מכל המוטיבים, בנגב ובכל מדבריות המזרח התיכון, הוא היעל הזכר בעל הקרניים הגדולות. לעיתים קרובות הוא מופיע יחד עם כלבים או טורפים אחרים ולעיתים הוא נושא סמלים שונים או מתואר כניצוד על ידי קשתים. השערות שונות הועלו בניסיון להסביר את שכיחותן של חרותות היעל, כמו היותו סמל לפריון, חוליה במחזור החיים, ואף דמויי של אל. הדומיננטיות של היעל הזכר, אומר עוזי אבנר ממרכז מידע ים המלח והערבה, אינו ייחודי לנגב. הוא דומיננטי גם באמנות במסופוטמיה הפרהיסטורית, באירן, ובאזורים נוספים במזרח הקדמון בתקופות רבות ובהקשרים דומים. בהתבסס על ההופעה החוזרת של היעל במהלך התקופות ועל פני אזורים נרחבים, נראה שהיה ליעל תפקיד סמלי כלשהוא. מעבר לכך, החזרה העקבית של דמות היעל, יחד עם אותם האלמנטים הנלווים אלו, מרמזים על כך שהיעל מציין אל צעיר. כיוון שחלק מהיעלים מוצגים גם בתמונות מראה, או שמסביבם טורפים או ציידים, ייתכן שהיעל סימל אל שמת וקם לתחייה בכל שנה, בדומה לאלים מהעולם הקדמון המסופוטמי כגון דומוזי – תמוז – בעל הכנעני, אוזיריס המצרית ואדוניס היווני.
בהגיע האלף השלישי לפנה"ס נראה כי היעל איבד את בכורתו בחלק מהאזורים במזרח הקדמון, שכן במסופוטמיה ובאירן הוחלפה דמותו של היעל באריות ובשוורים. אך אנשי המדבריות המשיכו בדבקותם בסימבוליות של היעל, עד לפני כאלף שנה.
מוטיב שכיח נוסף המופיע בחרותות הוא אדם המרים את ידיו ("אורנטה"), שכנראה גם הוא מייצג אלוהות מסויימת. דמויות אדם מופיעות גם רוכבות על סוסים או גמלים, לעיתים אוחזות באלה, בחרב או בחנית.
יתכן כי בחרותות קיימים מהות, כוונה, מסר ותוכן שמשמעותם היא מעבר לחזותם המיידית. יש בהחלט קשר בין הסמלים השונים המופיעים על הפנל ויש חשיבות ליחס ביניהם ובזווית ממנה בחר האמן להתבונן בהן. חרותות רבות משקפות סצנות מציאותיות, וייתכן שדרכן ביקשו מענה לתפילה או מחילה. לשאלת בעלי החרותה אין פתרון. קשה להניח שהיו אלה רועים או עוברי אורח משועממים. ייתכן שהיו, כמו במקומות אחרים בעולם, שמאנים וכוהנים, ייתכן שנעשו בהקשר של טקסי ריפוי, פריון, חניכה. החוקרים נזהרים מלתת תשובות נחרצות מדי.
ברמת עבדת נמצאו כתובות רבות בכמה שפות ודיאלקטים. בעוד שהכתובות הנבטיות והתמודיות כנראה מתוארכות בגסות לתקופה שבין המאה הרביעית לפנה"ס ועד למאה הרביעית לספירה, הרי שהכתובות בערבית הן מן המאה השביעית ועד לימינו. בחלק מהכתובות מופיעות בקשות למחילה ולברכה, חלקן מזכירות את שמות הכותבים, ואחרות כוללות פניות לאלים או לאל מסוים, תוך לעיתים גם ציון הנביא מוחמד, אברהם, משה, ואהרון.
בישראל נמצא מחקר אמנות הסלע בחיתוליו, והמצב דומה ברבות מארצות המזרח הקדמון. בשנים האחרונות הסתבר שמספר החרותות במדבריות המזרח הקדמון הוא גדול מאוד, עם אלפי חרותות שנצפו בחצי האי ערב, בירדן, סוריה, עמאן ומצרים. אמנות הסלע אינה תופעה ייחודיות למדבריות המזרח התיכון, וחרותות הופיעו גם באנגליה, סקנדינביה, קוסובו, מונגוליה, אמריקה ומקומות אחרים בתקופות הפרהיסטוריות ועד לעידן הברונזה, תופעה מעניינת שנסקרה בהרחבה בכנס.
מאחר החרותות פזורות על שטח נרחב עולה השאלה כיצד לשמר אותן לדורות הבאים וכיצד למנוע פגיעה או שוד של הממצאים. אין זה אתר ארכיאולוגי שניתן לגדר או ארטיפקטים נדירים שניתן לנעול במוזאון. אחת ההרצאות המרתקות שניתנו בכנס הייתה הרצאתו של אהרון מאזל מאוניברסיטת ניו קאסל, שבאנגליה. מאזל, שחקר במשך שלושים שנה את אמנות הסלע בדרום אפריקה, נקרא לאנגליה על מנת לנהל פרויקט לשימור חרותות הסלע בנורת'–המברלנד, במערב אנגליה. החרותות שהפרויקט עסק בשימורן נעשו על ידי שבטים קדומים, ועיקרן חרותות של מעגלים אינסופיים, מעגל בתוך מעגל – עם קווים מסתוריים מסביבם, או ריכוזים של שקערוריות בראשם של סלעים בולטים. כמעט ואין ספק שהחרותות נועדו לפולחן עתיק כלשהו. הדרך בה הצוות החליט לקדם את שימור החרותות היה על ידי הסברת מהותן וגילוי פתיחות לציבור. אנשי הצוות החליטו לבדוק מה מעניין את הציבור המתגורר בסביבת החרותות לגבי המונומנטים העתיקים הללו. הסתבר שהציבור הקרוב, ואף הרחוק יותר, רצה לדעת היכן נמצאות החרותות, מה רואים עליהן ובעיקר מה משמעותן.
על מנת להנגיש את החרותות לציבור החליטו בצוות להתמקד באינטרנט ובטלפונים סלולאריים. אתר אינטרנט יבאר את החרותות וכיצד למצוא אותן בשטח, והמטייל יוכל לקבל מידע נוסף באמצעות הטלפונים הניידים. הצוות הגדיל לעשות ואפשר לציבור לשאול שאלות ולקבל מענה בטלפון הנייד בזמן אמת. עבודת הצוות נעשתה בשנת 2011 – לפני שנות אור במונחי עולם האינטרנט – ובכל זאת התגובה הייתה מעל למצופה. יותר מ-350,000 איש נכנסים בכל יום לאתר החרותות העתיקות של נורת' המברלנד, ולא היה עד היום מעשה ונדליזם אחד בחרותות עצמן. ברור שעם יכולות הסלולר כיום האפשרויות הרבה יותר נרחבות – לעלות צילומים מהשטח (סלפי עם חרותה), לקבל פירוש של החרותה, לדעת מי מהחברים שלך היו שם, לקבל הצעות לזיהוי החרותה, פענוח של הכתובות וכמובן לשתף את העולם בהצעות על מהותה של החרותה ומשמעותה. "פתיחות ונגישות זו התשובה הטובה ביותר לניהול ושמירת טבע ומונומנטים עתיקים", הסביר אהרון מאזל.
בישראל, כמו תמיד, נדמה לנו שאנו שונים. "אצלנו זה אחרת", היא המנטרה ששמעתי מכמה מאנשי שמירת הטבע שהיו בכנס. אבל, אצלנו זה לא אחרת. אנחנו אותם בני אדם כמו באנגליה, מונגוליה, עומאן ומדבריות ארצות הברית. יש לשתף את הציבור במכמני ארצו, לאפשר פרנסה לאלה שחיים מסביב לחרותות – כמו הבדואים תושבי הנגב למשל – ולהסביר לציבור את חשיבותן העולמית של החרותות הללו, אפילו לקיצונים שפוחדים מכל פסל ומסכה. אפשר למצוא פתרון יצירתי לרצונו של האדם להוסיף משמעות משלו בשטח, להקים לוחות מיוחדים לצייר עליהן ולאפשר כמובן לדווח ש"גם אני הייתי כאן" – באמצעות הטלפון הנייד המצוי כיום בכיסו של כל אחד.
ואכן חלק מהרעיונות האלה כבר מתוכננים בניירות העבודה של אנשי המרכז לאמנות הסלע בנגב. פארק פתוח, שבו אפשר יהיה לעבור בין קבוצות של חרותות, מאגר מידע של החרותות ומה רואים בכל אחת, הסברים, כנסים וסיורים. אם נצליח להימנע משלט אימתני, כמקובל בשמורות הטבע שלנו, שבו, לשם שינוי, לא יצוין מה אסור, ובמקומו יוסבר מה אפשר לראות ולעשות, אולי יום אחד תהפוך שמירת הטבע והמורשת של הארץ הזאת לנחלת כלל הציבור שיהיה מעוניין לשתף פעולה בשמירה על מכמני הנוף והעתיקות של ארצו.
ישאו ברכה כל הגורמים שהקימו את המרכז לאמנות הסלע בנגב. המועצה האזורית רמת הנגב, מדרשת שדה בוקר, רשות הטבע והגנים, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, רשות פיתוח הנגב, רשות העתיקות ומרכז מידע ים המלח והערבה. בעיקר ישאו ברכה חברי צוות המרכז, שחרף תנאי העבודה הארעיים עדיין, בזמן כה קצר, במסירות ובמרץ הם חותרים קדימה ומרחיבים את מעגל השותפים וקצב הפעילות. אכן שאפו גדול.

Share.

Comments are closed.