גרביים ציוניות

0

איפה: רחוב נחמני

המבנה: מבנה בן 3 קומות המורכב משלד בטון מאסיבי בו שובצו לבני סיליקט אדמדמות. אלו הקנו לבניין במרוצת השנים את השם "הבית האדום". בית החרושת נראה כהכלאה בין כנסיה קטנה לבתי המלאכה של המהפכה התעשייתית בלונדון – סגנון ניאו–קלאסי שהיה פופולרי מאד ברוסיה ובמזרח אירופה בשנות ה–20. המבנה המקורי, שהיה בן קומה אחת בלבד, תוכנן על ידי יוסף ברלין, אדריכל שתכנן איקונות תל אביביות כגון תיאטרון מוגרבי, בית הכנסת אוהל מועד, בית "הארץ" ברחוב מאז"ה ומלון גינוסר בשדרות רוטשילד.
בקירות הלבנים האדומות, המעוטרים היום בצמחים מטפסים רבים, פעורים חלונות עצומים ומרובי זגוגיות, חלקם מלבניים וחלקם מקושתים, מעל רבים מהם הוצב גג פח מאולתר על מנת לצמצם בדיעבד את השפעת השמש הארצישראלית הקופחת שלא נלקחה בחשבון בתכנון האירופאי של המפעל.

היסטוריה: מפעל לודז'יה הוקם ב–1924 על ידי קבוצה של שש משפחות מהעיר לודז' בפולין (ביניהם משפחת גוטר, משפחת דנציגר ומשפחת מוזס) והיה חלק מגל בתי חרושת שהוקמו החל מסוף העליה השלישית והגיעו לשיאם בעליה הרביעית. אלפי יהודים זעיר בורגנים ממזרח אירופה עלו ארצה ופנו להשקיע בתעשיה, מקימים בתי מלאכה מסוגים שונים וחולמים על שגשוג. העולים הפולנים הביאו עמם ידע עשיר בתעשיית הטקסטיל — תעשייה יהודית מסורתית ותוצרה העיקרי של העיר לודז' — וקיוו ליישם את הידע הזה בארץ ולבסס מחדש את תעשיית הטקסטיל הארצישראלית (כדוגמתה היתה קיימת בצפת במאה ה–16). עולים אידיאולוגים ומשקיעים אופורטוניסטים שברחו מהמשבר במזרח אירופה הקימו מספר מפעלי טקסטיל ברחבי הארץ — "אתא", בקרית אתא, ולודז'יה (לימים חברת לודז'יה רוטקס) הם המפורסמים מביניהם, אבל עוד עשרות מפעלים הוקמו באותם שנים, מהם 27 נסגרו (לפחות זמנית) במשבר הכלכלי הגדול בסוף העליה הרביעית, ביניהם "מנור", בית החרושת שהוקם בעיר המפעל "מנור", לימים רמת ישי.
אף שמקימי המפעל היו מיומנים ומוכשרים, הם לא היו עשירים במיוחד, ויכלו לתרום רק כ12,000 לירות מצריות, כל אחד, שיושקעו בציוד, חומרי גלם ובניה. מבנה בית המלאכה היה מקסים, אך המכונות לא היו טובות מספיק והמפעל כשל. ב–1925 נמכרה החברה לתעשיין אריה שנקר וזה שיקם את החברה שהחלה לשאת רווחים. למעשה, סמליל תעודת המניה של לודז'יה היה אריה וגרב משתלשלת מפיו – האריה היה אריה לייב שנקר, והגרב סימלה את המוצר הנמכר ביותר של המפעל — גרביים עבריות. המפעל הקטן, שבשיאו סיפק חלל עבודה לכ– 140 עובדים, נבנה בחלקים, אגף על אגף, והקומה השלישית נוספה בשנת 1929. שהעביר את היצור למבנה מרווח וגדול יותר בחולון ב–1935. המבנה אז שימש שורה של בתי מלאכה קטנים, עד שנמכר לבסוף למשפחת קרסו באמצע שנות ה–60. משפחת קרסו היו יבואנים שחיפשו מקום אחסון לצמיגי מכוניות רנו. המבנה, משום מה, התאים לצרכיהם, ובמשך עשרות שנים עמד שומם ברובו. בתחילת שנות ה–2000, עם העליה בערך הנדל"ן סביב שדרות רוטשילד וההכרה בחשיבות השימור, רצו בני המשפחה לנצל את הפנינה האדריכלית בבעלותם ולהסב אותה לשימוש משרדים ומסחר, אולם התברר כי המפעל לשעבר והמחסן הנוכחי מוגדר עדיין כבית חרושת מבחינה חוקית, ואלו נאלצו להגיש לעירייה בקשה לשימוש חורג. הבקשה הראשונה, שהוגשה ב–2002, נדחתה בשל מאות התנגדויות של שכנים. ב–2004 הגישה המשפחה תוכנית נוספת להסבת המבנה למגורים ופתיחת קומת הקרקע למסחר. אז עלה הנושא לראשונה בפני ועדת השימור העירונית, שהכריזו כי במקביל לפעולות השיפוץ והשימור החיצוניות, על הבעלים לפתוח את קומת המסחר לציבור — דהיינו, להפעיל במקום בית קפה או גלריה. לפי המלצת הוועדה יש לפתוח לפחות שליש מהבניין לציבור, כדי שיוכלו להתרשם מהחללים הפנימיים היחודיים המהווים תיעוד היסטורי נדיר של תחילת התעשייה העברית. עומס הדרישות, פועל יוצא של הגדרת הבניין כמיועד לשימור מחמיר, התישו את משפחת קרסו שמכרו לבסוף את הבית ב–2008 לאיש העסקים רוני דואק ואשתו, השחקנית יעל אבקסיס. האדריכל ומומחה השימור אמנון בר אור, שגויס להשמשה המחודשת של הבניין ב–2002, נשכר כאן שנית על ידי דואק והגיש לעיריה תוכנית להסבת הבניין למגורים בלבד.
מיד נשלפה המלצת ועדת השימור להשאיר כשליש מהבניין פתוח לשימור, מה שעצר את תהליך השימור עד תום הדיונים הבירוקרטיים והמשפטיים. ההמלצה של ועדת השימור אינה כובלת, אולם העיריה החליטה להאבק על זכות הציבור להתרשם מהחלל ועל הרווח שהוא עשוי להניב כאטרקציה תיירותית. סוללת עורכי הדין והאדריכלים ששכר דואק מצהירה כי רוב ערכו ההיסטורי והאדריכלי של הבניין מצוי במבנה החיצוני, ולכן הדרישה להכנס מיותרת. חלק ממומחי השימור בעירייה מסכימים, ומעדיפים כי הבניין יעבור שימור יקר בידיים פרטיות וישאר סגור מאשר שיעבור שיפוץ במימון עירייתי מוגבל ויוותר פתוח.
הוחלט לבסוף כי הבניין כולו ישאר סגור, כבניין מגורים, אף כי דואק הצהיר כי המקום יפתח לציבור בפונקציות שונות מפעם לפעם. בספטמבר 2013 החלו לבסוף עבודות השימור והשיפוץ בבניין. הבניין כולו הורם על כלונסאות פלדה עצומות ומתחתיו נחפרו ונבנות כיום שתי קומות מרתף. הוא יצוייד במעליות ואולי אף בריכה תת קרקעית פרטית, ויהפוך לבניין דירות מפואר בסגנון הלופטים המשופצים באיסט אנד הלונדוני ורובע אריזת הבשר בניו יורק, אף כי החללים הפנימיים של המפעל אינם כה רחבי ידיים.
עבודות השיפוץ אמורות להסתיים בעוד כשנה, במאי 2015, ואף שלא נוכל להתרשם מהחלל הפנימי של אחד ממפעלי ראשית התעשיה העברית, ניתן יהיה בהחלט להתרשם מבחוץ מהחזיתות היפות ויוצאות הדופן. המהפכה התעשייתית, 2 דקות משדרות רוטשילד ומבני הבאוהאוס של העיר הלבנה.

Share.

Comments are closed.