ילדת העמק

0

דיטה קול ממשיכה את המסע בין דמויות העמק בביקור אצל דינה פלד, דינקה בפי כל — מילדי נהלל הראשונים, בתם של רבקה  וצבי ליברמן בני העלייה השנייה, אשר חוותה את צמיחתו של מושב העובדים הראשון, בנית צה"ל ובנית משפחתה בעמק יזרעאל

דיטה קול, התמונות באדיבות משפחת פלד

דינקה פלד יורדת במדרגות הבית שאני זוכרת מנעורי. בידיה זרי פרחים מהילדים והנכדים, מהשבוע שעבר כאשר חגגה את יום הולדתה ה–84. הפרחים כבר החלו להתעייף. היא, לעומתם, לא נראית כמי שעייפה. לטענתה היא מרגישה כבר את הגיל, אבל למול עיני ניצבת אישה תמירה, ערנית, יפה ואצילית.
הכרתי אותה כשהייתי בת 18, אמא של החבר הראשון שלי. היא נולדה בינואר 1930 — מילדי נהלל הראשונים, בת זקונים לרבקה וצבי ליברמן אנשי העלייה השנייה וממקימי נהלל. את אמה, רבקה פינסקי, תיאר האב צבי בספר שהוציא לכבודה: "חיי אחת חלוצה" כמי שכרתה ברית עם עבודת האדמה. פינסקי עלתה ארצה מערבות רוסיה ב–1912. כאן פגשה את צבי ליברמן ונישאה לו. הזוג הצעיר חי בתל אביב, אבל נפשה של פינסקי נמשכה להתיישבות, להיות עובדת אדמה בקרקע החקלאית בעמק יזרעאל. "עלייתנו על אדמת נהלל הייתה מהימים הגדולים בחייה. אח ותאום לאותו יום בו עלתה על האוניה בדרכה ארצה", כתב צבי.
המשק של משפחת ליברמן בנהלל היה משק מעורב: לול עם כמה תרנגולות, פרה וגינת ירק ליד הבית. כמו יתר המשפחות הראשונות במושב הם  גרו ברפת, ולימים הקימו בכפר צריפי מגורים. אולם פינסקי מיאנה לגור בצריף. "או הרפת, או בית", פסקה, והמשפחה הזמינה מאדריכל צ'כי תכנון של בית.  מטבח רחב ידיים שבו אוכלים ומאכסנים מצרכי מזון ומרפסת גדולה שבה אפשר היה גם לישון מתחת לפקעות הבצל והשום הענקיים שנתלו מהתקרה. היה זה בית האבן הראשון בנהלל, אולי בית האבן הראשון בכל העמק.
בית משפחת ליברמן היה מקום של עשייה ציבורית ויזמות חקלאית. צבי ליברמן היה איש ציבור, ממקימי המשביר לצרכן ופעיל מרכזי בקליטת בני העלייה השלישית. הוא האמין כי על בעלי האמצעים היהודים בגולה לקום, לעלות ולהתיישב בפלשתינה. לאחר לחצים מצד ד"ר ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, נסע ליברמן הלוך וחזור בין אירופה לאמריקה על מנת לקדם את הרעיון והקים ארגונים של בעלי אמצעים כהכנה לעלייתם ארצה. במקביל הוא עסק בכתיבה בעיתונות. רופין לחץ עליו להמשיך ולעודד את עלייתם של בעלי אמצעים מפולין, מליטא ומגרמניה. העולים ששכנע נקראו ליברמנצ'יקים. רבקה, בינתיים, מנהלת את המשק בנהלל ומקימה מפעל לריבת שזיפים. בצעירותה כבר הקימה מפעל סוכריות משגשג בפולין, ורוח היזמות העסקית המשיכה לפעם בה גם במושב.

***

ינואר 1930 היה חורף קר וגשום בעמק יזרעאל. בעגלה רתומה לסוס נוסעת רבקה בדרך הבוצית לתחנת רכבת העמק בכפר יהושע. משם היא עולה על הרכבת היומית לדמשק, נוסעת שתי תחנות, לקיבוץ עין חרוד, ומתייצבת שבועיים לפני זמן הלידה המשוער בבית החולים של אנשי העמק בקיבוץ. דינקה נולדה באותו חורף גשום.
"אמא הייתה בעלת כשרון ליצור בידיה", נזכרת דינקה. היא פירנסה את המשק בדברים שהמציאה. מכרה ירקות כבושים וריבות בפחים שהוסבו לכלי קיבול, תפרה בגדים לילדיה ולבני המשפחה המורחבת. "ידיה עובדות ללא הרף", כתב צבי, "ולא סתם עבודה של פועל. כל יום גדוש עבודה של שתים עשרה שעות ויותר. בהיותה ילדה, עזרה בבית… ולאחר מכן באה עבודה מפרכת במפעלה שלה שיצרה אותו יש מאין. ואחר כך עבודות מעדר בחדרה, ואחר כך בנהלל…"(חיי אחת חלוצה, עמ' 90).
"לנהלל באו אנשים שעזבו את משפחותיהם ואת ארצם ועלו לארץ לא נודעת. הם נאלצו להתמודד כאן עם תנאים קשים ובדידות לא פשוטה", מספרת דינקה. "אנשי העלייה השנייה הגיעו לעיתים מאותן משפחות. בין אם היו אחים ואחיות ובין אם היו קרובים רחוקים יותר. כאן בעמק הם התגבשו לחמולות, שגדלו, פרחו, ועד היום חיות בעמק".  רבקה באה עם אחיה, ושני המשקים הוקמו בשכנות. צבי הביא לנהלל  את משפחתו — בתחילה את אביו ואמו ומאוחר יותר את דודו. דוד אחר הקים מאפייה והיה בין מקימי כפר יהושע. קשרי המשפחה  חיברו בין היישובים בעבותות פלדה, קשרים חזקים עד היום הזה. הפלחים והבדואים בעמק לא ראו בעין יפה את התיישבותם של היהודים על האדמה שנרכשה ממשפחת סרסוק בביירות. בימי ילדותה של דינקה זרקו פצצה על בית השכנים והרגו את אחד מהם.  באותו זמן נהרגה גם אשה מכפר יהושע בדרכה אל הרפת. "אמא שלי נהגה ללכת אל הרפת עם פנס, ואני זוכרת איך הייתי יושבת בפחד ומחכה שתחזור. הייתי אז בת שש או שבע וההתקפה בכפר יהושע השאירה בי הרבה פחדים. מאוחר יותר התחלנו ללכת לפעולות של הנוער העובד, ובגיל חמש עשרה הלכנו לגדנ"ע. כולנו היינו שם, כל ילדי נהלל, מתכוננים להגן על עצמנו. פעולות בשבתות, מסעות רגליים ברחבי הארץ והרבה סיורים בשטח מסביב למושב".
מלחמת העצמאות פרצה בהיותה בת שמונה עשרה.  הגברים יצאו למלחמה ודינקה נשארה לעזור במשק. כבר בחודש הראשון של המלחמה, בקרבות הקשים ביותר, נהרגים ונפצעים רבים מבני נהלל. בהפוגה הראשונה הגיע הביתה מוסה אייזנברג (לימים מוסה פלד, מפקד גייסות השריון), החבר של דינקה, שנפצע בקרב על משמר הירדן.  הם החליטו להתחתן ונסעו לחיפה לקנות טבעת ונעליים. כאשר הם חוזרים לנהלל נודע להם שגיסה של דינקה, יצחק בלינקי-לבנה, נהרג בקרב לטרון. דינקה ומוסה מחליטים בכל זאת לקיים את החתונה, אבל מעבירים את הטקס מחצר בית הוריה לחצר משפחתו של מוסה.
יום החתונה, 16 ביוני, 1948, בעצם ימי ההפוגה הראשונה, היה יום עצוב. "באותו יום לקחו את אחותי לבקר בקבר בעלה בבית הקברות הארעי בחולדה. אבא ועודד, אחי הצעיר, היו באמריקה בניסיון למצוא לעודד מרפא. עודד סבל משיתוק חלקי בגופו שנבע כתוצאה ממתקפה בה הכו אותו חיילים עיראקים שהיו בצבא הבריטי בבסיס רמת דוד השכן. הוא התגייס לבריגדה, ואז הורע מצבו".
מי שהשיא אותם היה הרב זכריה כהן, שמהל, העלה לבר מצווה, חיתן, וגירש את כל אנשי העמק. הוא שימש גם כשוחט, ואסף את צעירי המושב כאשר לא היו מספיק אנשים למניין. צבי ליברמן הביא אותו ואת בני משפחתו מרחובות לאחר שהתעורר הצורך בשירותי דת, בעיקר בין הסבים והסבתות הדתיים שהצטרפו לילדיהם במושב. הרב קיבל קרקע ונחלה והיה היחיד במושב עם טלפון.
"למחרת החתונה, ב–11:00 בבוקר, הגיע ג'יפ ולקח את מוסה חזרה למלחמה. אני נשארתי בבית הורי. בחורה בת שמונה עשרה בהיריון ראשון. זו הייתה מלחמה קשה. מוסה נהג לספר על הקרב במשמר הירדן שהיה מהקרבות הקשים בחייו. לא היה שם איש שלא נפגע".
במהלך המלחמה נקראה דינקה עם חברה לסייע למחלקה מנהלל שיצאה לכבוש את בית לחם הגלילית לאחר שהטמפלרים פונו ממנה. "חיכינו לבנים במטבחים והכנו להם אוכל. היו שם מטבחים גדולים ועמוסי כל טוב, לא מה שהכרנו בבית".
היחידה של מוסה עברה לחזית הדרום, להשתתף במבצע חורב.  "בעצם ימי הלחימה בדרום, בינואר 1949, ילדתי את צחי, בני הראשון. כשחזרתי מבית חולים 'העמק' בעפולה עברתי עם צחי לבית הוריו של מוסה שהיה עדיין בצבא".
לאחר הלידה היא השתלבה בעבודת המשק של משפחתו של מוסה. אביו של מוסה חלה בתום המלחמה. מוסה השתחרר מהצבא וחזר למשק לתקופה של עשר שנים, במהלכן עסק באופן אינטנסיבי בהדרכת בני המושבים החדשים שיישבו את הנגב וגם גויס תדיר למילואים. במהלך שנות החמישים פיתחו דינקה ומוסה משק מעורב של ירקות, לולים ורפת עם עשר פרות, מה שנחשב אז לרפת גדולה. היו להם סוסים לעבודה ובהמשך קנו  גם טרקטור. מאה הדונם של המשק כללו מטע פקאנים, פרדס, ושדות כותנה, שבהם עבדו מוסה, דינקה והוריו של מוסה. "אהבתי את החקלאות, את הקרבה לאדמה, את העבודה המגוונת".
דינקה ילדה את דורית, אחות לצחי. כולם, דינקה, מוסה, צחי, דורית וההורים של מוסה, גרו יחדיו באותו בית. "עבדנו כולנו במשק ובגיל 26 נכנסתי שוב להריון. באמצע החודש השמיני הגעתי לרופא הנשים לבדיקות בבית החולים בעפולה. הושארתי להשגחה ובאותו לילה, ללא ניתוח וללא רופא, ילדתי תוך 25 דקות שלישיה: תדהר תמר וסמדר. כל עובדי בית החולים הגיעו לראות את הפלא הנדיר. מיד אחרי הלידה הרגשתי לא טוב. תחילה חשבו שזה הלם מהלידה, אבל אני פשוט לא הייתי בסדר. במשך שבוע הייתי במצב קריטי. מוסה היה אתי כל הזמן, ניסה להקל עם ונטילטור וחיתולים רטובים. רק אחרי כחודש התאוששתי. תמר וסמדר היו באינקובטור ותדהר היה במחלקת התינוקות. יצאתי אתו מבית החולים. הילדות הגיעו אחרי חודשיים. הייתי המומה ומנוטרלת. שני ילדים בבית, בני שש ושמונה, ושלושה תינוקות. ועלי אסרו לתפקד כרגיל. היה איזה סיבוך, משהו נדיר, משהו סביב הלב".
במשך כשנה היא התאוששה בבית. למדה עד כמה חשובה רוח טובה ומצב רוח טוב ללב. כל המשפחה התגייסה לטפל בילדים ובה. "אני זוכרת שאנשים אמרו לי Welcome to the club של חולי הלב. אבל באיזשהו רגע החלטתי שאני מסרבת להצטרף למועדון הזה. ההחלטה הזו הייתה מאד משמעותית. אמנם במשך שנים היו עליות וירידות שנדרשתי לטפל בהם, אבל עבדתי והתגברתי.
"אני חושבת שהאנשים שהגיעו הנה בעלייה השנייה והשלישית היו אנשים מאד מיוחדים. הם היו גם מוזרים וקשים, אנשים עם תעצומות נפש ונכונות לעבודה קשה בתנאים נוראיים כמו מלריה ומחלות אחרות. כאשר אני חושבת על הורי לא ברור לי איך הם שרדו. כשאני חושבת על זה, בעצם גם אני עוד כיבסתי בידיים", היא מהרהרת בקול.
במשך השנים מוסה המשיך לעסוק בהקמת צה"ל, בהדרכה ובהרבה ימי מילואים. דינקה ראתה את העשייה שלו  והבינה עד כמה שעשייה זו חשובה לו וחשובה למדינה. "יום אחד הגיע לנהלל חיים בר לב וביקש שנשחרר את מוסה לחצי שנה לשירות בצבא. מכרנו חצי מהרפת והשארנו חלק למקרה שהוא יחזור. אני חלבתי והמשכתי לעשות את כל שאר עבודות המשק. השנה הייתה 1958". מאז הקדיש את עצמו מוסה,לימים האלוף מוסה פלד,  לצבא ,ודינקה נשארה בבית עם חמישה ילדים. "מוסה התקדם בצבא, עלה בדרגות, ואני נהגתי להצטרף אליו מעת לעת. לאחר שגמרתי לעבוד בשדה, איסוף, ליקוט, ניפוי וטיפול נכנסתי למקלחת, החלפתי בגדים ונסעתי למוסה: לטקסים, לפגישות, ללוויות ולאזכרות. לכל מה שהתאפשר, לקחנו גם את הילדים. היו תקופות של נסיעות לבסיסים בסיני. הילדים הפסידו ימי לימודים כי היה לנו חשוב לעשות את המאמץ ולהיות יחד". כשאני שואלת את דינקה איך התמודדה עם גידול של חמישה ילדים ובעיקר עם גידול של שלישיה ועוד בגיל כל כך צעיר היא משיבה:  "באותו זמן לא היו לי שום מקורות מידע או סיוע לגידול השלישייה, והיום אני די מצרה על זה. היינו הורים מאד צעירים ללא כל הדרכה. הכול נבנה על אינטואיציות וטעויות. שנינו אמרנו שאנחנו אוהבים את הילדים ונעשה מה שנראה לנו נכון, אבל בדיעבד במשך שנים היה להם, לתחושתי, חסך גדול. אינני יכולה לשים את היד על משהו ספציפי אבל כך אני חשה".
"יש דמיון בין הדור של הוריך לדור שלך, בין אמך לבינך, בין הזוגיות שלהם ושלך?" אני שואלת את דינקה. "בשנות הששים והשבעים חייתי בתחושה שזה הייעוד שלנו. מה שמוסה עושה חשוב מאוד לעם ישראל ואני נותנת את ידי לזה. אנחנו הולכים בהרגשה שמה שהוא עושה והדרך בה המשפחה מתנהלת, זה מה שהמדינה צריכה. כשצחי התגייס הייתי מאושרת וגאה. וכך היה עם כל ילדי. אני רואה את הדברים שמתרחשים היום, אנשים שמוכנים לעזוב את הארץ כדי שהילד לא ילך לצבא וזה בלתי נתפש בעיני.
"כשמוסה היה בצבא ראיתי עד כמה הוא חסר לילדים ועדכנתי אותו כל הזמן. הוא היה מאד מעורב. להגיד לך שאני יודעת מה חשו הילדים? הם תמיד חשבו שהוא ראשון אצלי ולפניהם. אנחנו מדברים על תקופה של בניית המדינה — מצד אחד ראיתי איך בני זוג אחרים עוזרים בבית עם הילדים ומצד שני לא רציתי שמוסה יכנס למטבח כשהגיע הביתה. עבדנו יחד במשק. היה פה שיוויון ואי שיוויון יחד. אני לא ראיתי בזה פגיעה בי או משהו לא בסדר. כשהוא היה בצבא והגיע הביתה, הוא תמיד עבד במשק, אז ברור שלא רציתי שישטוף כלים. הבית היה מלא אורחים כל הזמן, ולי יצא להיפגש עם מגוון עצום של אנשים מהעולם ומכל שכבות העם עד הנהגת המדינה. תמיד הרגשתי נוח והחיבור היה לי טבעי. אצל אמי הייתה מן הפרדה. היא נהגה לומר שלאבי יש את ענייניו וכשמדובר בעיסוקיו היא אינה מצטרפת — יש לה את עולמה שלה — ואני דווקא ראיתי זאת אחרת. אם אנחנו יכולים להוציא יחד גזר מהאדמה, אנחנו יכולים לשבת יחד עם אורחים מהארץ ומחו"ל ולבקר משפחות של חיילים. לא הייתה פעם שלא הגעתי כשהוא קרא לי. חלק לא קטן היה יותר הכרח ולא ממש מעניין, אבל שנינו הרגשנו שזה חשוב. נסעתי הרבה ופגשתי עולמות מאד מעניינים ומגוונים.
"בסופי השבוע בבית הייתה ארוחת ערב משפחתית עם ההורים. בסופו של דבר הנסיבות אפשרו יצירת חוויה ובניה של יחד. הגעתי למסקנה שלצד הקושי בהיעדרותו של מוסה מהבית היה גם רווח גדול. אני חושבת שכולנו נחשפנו לדברים שונים ומשמעותיים. ברור שהיו מעברים לא פשוטים כשחזר לצבא והתנתק וחזר הביתה בסופי השבוע להתחבר למשפחה — גם אצלי גם אצלו וגם אצל הילדים — אבל אני חושבת שהרווח היה גדול יותר. אני רואה לאן הוא הגיע ולאן אני הגעתי.  חלק מהמפגשים עם האנשים התפתחו לחברויות אמיצות שלנו ושל כל המשפחה. נחשפתי לתרבויות אחרות, לסוגי חיים וחשיבה אחרים, אבל לא התבלבלתי גם כשפגשתי בעושר גדול — יש פקאנים וגזר ולול. אני זוכרת שחבר מנהלל אמר לי 'רק בישראל רואים בצד הכביש לעפולה, אשה של אלוף בצבא מלקטת פקאנים מהאדמה'. באמצע השבוע הייתי יוצאת עם הטרקטור ומבלה שעות ארוכות בקרבת האדמה. אוספת פקאנים, מורידה אשכוליות בפרדס, מביאה למכלים וחוזר חלילה".
בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים פלד התמנה למפקד גייסות השריון. תדהר שירת כקצין, גם הוא בשריון. ב–1977 צחי, הבכור, השתחרר משירותו הצבאי כטייס ועמד לצאת לחו"ל לעבודה פרטית כטייס. "הוא כל כך ציפה לחופשה ולנסיעה הזו. יום לפני צאתו הודיעה לנו סמדר, אחותו, שהיא עומדת להינשא לחבר שלה דני. מספר ימים לאחר יציאתו של צחי נותק הקשר עם מטוסו. הסתבר שהמטוס נפל בים ליד חוף השנהב".
פלד עזב הכול. יצא עם משלחת של מתנדבים וצוללנים לחפש אחר צחי. הוא מתמקד רק בזה. עם כלובים נגד כרישים הם צללו במשך שבועיים במימי האוקיינוס האטלנטי מול חוף השנהב. דינקה נשארה בבית, לא מאמינה שצחי יימצא. במהלך החיפושים נמצאו גופותיהם של הטייס והמכונאי וחלקים מהמטוס.  גופתו של צחי לא נמצא מעולם. שוב מקיימת המשפחה חתונה עצובה, הפעם בבנימינה. חתונה שמזכירה לדינקה את החתונה שלה.
"מוסה הציע לשים אבן הנצחה בבית הקברות של נהלל לזכרו של צחי. למרות שאני לא הרגשתי שזה נכון, הסכמתי ואפשרתי. חשבתי שאם זה חשוב לו, חשוב שאאפשר זאת. ערכנו טקס, וטקס נוסף  לאחר שלושים יום. בדיעבד אני רואה כמה מוסה צדק וכמה חשוב שיש את המקום שיצרנו שמאפשר לבוא אליו. שנינו נהגנו ללכת ולשהות שם יחד הרבה מאד. אני ממשיכה לעלות לשם גם היום.
"אני מוצאת את עצמי נלחמת על מנת לא לשקוע במחשבות שאולי הוא נמצא בכל זאת באיזשהו מקום. אני חייבת להלחם בזה. אי אפשר להמשיך לחיות עם מחשבות כאלה".
לאחר האירוע מוסה חזר לתפקידו כמפקד הגייס, אולם הוא השתדל להגיע מדי ערב הביתה. דינקה נותרה לבדה, אחרי שהילדים כבר יצאו מהבית.
"אני חושבת שרק בשנים האחרונות מבין בני הצעיר תדהר את מה שעברתי אז. כשרע לי איני יוצאת מהבית מפני שאיני רוצה ברחמים. אני מרגישה שעלי להיות חזקה, לא לבייש. כך גדלתי, כך חינכו אותנו. התפקוד שלי לצדו של מוסה בטקסים ואירועים השתנה. כשיכולתי, אספתי את עצמי והשתתפתי והיו פעמים שבהם אמרתי לו 'לך, אתה צריך, אני לא חייבת'. אחרי שלושה חודשים הוא הודיע לי שאם אינני מצטרפת הוא לא הולך — אז מצאתי את עצמי נחנקת ומצטרפת — בקושי רב, אבל עושה זאת. ושוב ראיתי עד כמה זה היה דבר חכם שעשינו. כפי הנראה הוא רצה שאצא מהבית, וגם רצה אותי לצדו. היה כאן תהליך חשוב משום שבמהירות ובקלות אפשר להיכנס לסחרור הזה של להסתגר. אני זוכרת את הפעם הראשונה של היציאה לבד לצרכנייה של הכפר שהייתה הכי קשה. החיים בחוץ נמשכים בזמן שאצלך משהו נשבר.
"אחרי האסון שקרה לנו, די באופן מיידי החלטנו שאנחנו בוחרים בחיים. יש ילדים, יש בית ואנחנו רוצים לאפשר זאת. ראינו סביבנו לא מעט בתים שעברו שכול ונסגרו. ראינו כיצד זה פוגע בכל המשפחה".
כשמוסה עזב את הצבא הוא יצא לשוק הפרטי ועבד במספר מסגרות. אורח החיים השתנה ודרש הרבה נסיעות לחו"ל. דינקה המשיכה להחזיק את המשק. לימים מוסה חלה, וכבר לא יכול היה לעזור במשק. נפח הפעילות ירד והם נאלצו לסגור את רוב הענפים.
"בין 1997 ו–2000 התגוררנו לחלופין ביפו ובנהלל. בנינו ביפו עוד בית על כל המשתמע מכך. ציידתי אותו והייתי בנוכחות מלאה שם במהלך השבוע. אירחנו המון בעיקר סביב הפעילויות של מוסה. באותה תקופה הוא היה עוזר שר הביטחון לתעשיות ביטחוניות אבל בסופי השבוע הגענו תמיד למושב כי התעקשתי על כך.
"כשמוסה חלה בסרטן הודיעו לו שנותרו לו חודשים ספורים לחיות. בסופו של דבר הוא חי עם המחלה עשר שנים. הוא עבד ברפא"ל יום ולילה ואחר כך התחיל במפעל חייו — הקמת מרכז יד לשריון בלטרון. הוא גייס קבוצת חברים ובמלוא הכוח ניגש לממש חזון. אני הייתי מאד מעורבת מהרגע הראשון ובעצם ליוויתי את כל התהליך. עד היום אני חברת מועצה והייתי חברת הנהלה. מוסה קבור בתל שימרון, היכן שקבורים סבי וסבתי, הוריו של מוסה, הורי, דודי ושניים מילדי. אני מבלה שם הרבה.
"אני רואה את השינויים שנהלל עברה. לא תמיד אני מסכימה עם כל ההחלטות, אבל נהלל היא הבית שלי. כאן אני מרגישה מוגנת. הגינה היא גן העדן הקטן שלי ואני נמצאת בה מספר פעמים ביום", היא אומרת  ומובילה אותי אל  הגינה, אל התורמוסים והשסק, הקאלות וכובע הנזיר. הגינה מתפרצת בצבעוניות של פרחים ועשב דשאים ירוקים, מסביב למבני המשק שהיו פעם, וחלקי כלים חקלאיים שמחכים להיוולד מחדש. 0

חיי אחת חלוצה — ספרו של צבי ליברמן על סיפור חייה של רבקה לבנה ליברמן לבית פינסקי. הוצאת קרית ספר בע"מ ירושלים. תשכ"ה.

Share.

Comments are closed.