פרות קדושות

0

בגלל הבריאות, בגלל הגזרה, בגלל בעלי החיים — יותר ויותר אנשים בארץ עוברים לטבעונות. באמצעות עבודה קשה, מיצגים מזעזעים, פעילות הנגשה נמרצת וצנונית אחת עליזה, הצליחה הטבעונות להפוך מנחלתם של קומץ משוגעים להעדפה תזונתית מוכרת ומקובלת. מה גרם לשינוי, למה להפסיק לאכול מוצרים מן החי ומה בכלל שמים בסנדוויץ'?

מאיה קולסקי

יצחק שטוק היה חבר קיבוץ שפיים לפני קום המדינה. הוא הגיע משושלת ארוכה של שוחטים בבוקובינה, שוחטים כשרים בקהילה יהודית מסוגרת. אביו היה הראשון לסטות מהדרך כשהודיע ביום אחד בהיר שאינו רוצה להיות שוחט. הוא היה זגג, שרד עם בנו בשואה בתור אופה, וכשהבן עלה ארצה, הצטרף לקיבוץ והפך לאחראי הרפת. כמיטב המסורת בקיבוצים שביקשו להרחיק את עצמם מהגלותיות, לפרות ניתנו שמות יהודיים קלאסיים — שרה–לאה, פועה, בלהה, שיפרה. יצחק נהג לדבר עם פרותיו: לשרה–לאה סיפר על תלאות ההגירה, עם פועה חלק סודות מקצועיים ובלהה האזינה ללבטיו הרומנטיים, אולם שפרה היתה ללא ספק החביבה עליו. היא היתה קצת יותר מבוגרת מהאחרות, ותפוקת החלב שלה החלה לרדת. יצחק המודאג פנה למזכירות הקיבוץ ודיווח כי שפרה מרגישה לא טוב, ולתדהמתו נענה כי הדבר יטופל, והפרה תוחלף. 'תוחלף?' הוא תהה, ונענה כי הקיבוץ יקנה פרה חדשה, ושפרה תוגש בחדר האוכל. הוא התרעם ונלחם בהחלטה במשך כמה שבועות, עד שנאלץ לצאת מהקיבוץ לכמה ימים, לנסיעה. כשחזר, הגישו בשר בחדר האוכל. שפרה. באותו הערב הוא לא אכל בשר, וגם לא בערבים שלאחר מכן. אם הוא לא מוכן לאכול את שפרה, למה שיסכים לאכול פרות אחרות? ומה בעצם ההבדל בין פרה, לתרנגולת, לדג?

הצנונית שעשתה היסטוריה

הבחירה באורח חיים צמחוני וטבעוני קלה היום מאי פעם. חלק ניכר מהכניסות למסעדות בארץ מתהדרות בימים אלו בסטיקר נוסף, המצטרף לסטיקרים הממליצים של אתר מפה, טיים אאוט וטריפ אדווייזר, ועליו צנונית אדמדמה ועליז ובמרכזה המילים "Vegan Friendly". לעומת הסטיקרים האחרים, המהווים המלצה על טיב המקום והאוכל, הסטיקר של Vegan Friendly מבהיר כי במקום מוגשות מנות ללא רכיבים מן החי. הדבר נועד להקל על הסועדים הטבעוניים, פלח שוק הולך וגדל, ולחסוך מהם את החיפוש המייגע (והעקר לעיתים) אחר מנה טבעונית בתפריט המקום. עמותת Vegan Friendly נוסדה בדיוק בשביל זה — להקל על הסועדים והצרכנים הטבעוניים ולאפשר לרבים אחרים לבחור בדרך חיים טבעונית מבלי לפגוע בסגנון החיים שלהם. "בהתחלה הקרנתי סרטים מבתי מטבחיים בהקרנות שכונתיות. בעקבות זה אנשים התחילו בטבעונות אבל נשברו אחרי חודש ואמרו שהיה להם קשה מדי", אומר עמרי פז, מקים העמותה, שהוקמה באוגוסט 2012 על מנת לקדם טבעונות מהפן הצרכני. "אז הבנתי שאין תשתית מספיק טובה וזה לא מספיק נגיש, והתחלנו להתעסק בהנגשה של טבעונות, הרבה לפני הטבעון [הפיכה לטבעוני, מ.ק.] של אנשים".
"התחלנו בסטיקרים לבתי עסק, תוים שנתנו למסעדות", הוא נזכר, ומבהיר כי קבלת תו מהעמותה היא עניין בעל ערך כלכלי — מסעדה עם תו מקבלת חשיפה באתר העמותה וקידום בעמוד הפייסבוק. הגל התגבר ועבר ממספר מסעדות קטנות לרשתות בינלאומיות כדוגמאת דומינוס פיצה, שמציעה היום פיצה טבעונית. "היום יותר מ–300 בתי עסק נושאים את התו שלנו, וזה מתרחב מעבר למסעדות: לביגוד, הנעלה, קוסמטיקה, נופש ואפילו קטגוריה באתר מפה".
"בשנה האחרונה יש פעילות יותר אקטיביסטית", מספר פז, ומתייחס בין השאר לפרוייקט "המסע הטבעוני" — "משאית ששכרנו ונוסעים איתה בכל הארץ, עם שני מסכים ענקיים בה אנחנו מקרינים סרטונים של טבעונות (מה שקורה בבתי מטבחיים, לולים ומדגרות), ומציעים טעימות של מנות טבעוניות". באתר, http://www.vegan-friendly.co.il, ניתן לדפדף בין דפי מסעדות שונות ולקרוא על המנות הטבעוניות המוצעות בהם, כמו גם להעזר באינדקס מוצרים טבעוני. ביום העצמאות ערכו פעילי העמותה מנגל טבעוני, והיעד הבא הוא להציג אלטרנטיבה מהצומח לחגיגות שבועות. סמל העמותה מופיע על מוצרים טבעוניים מסויימים גם ברשתות השיווק, ובזמן הקרוב מקווים הפעילים לסמן עוד כ–1000 מוצרים.

הגורו, מעיל העור והאגרוף

בעמותה מתגאים במיוחד בהבאתו של גארי יורופסקי לארץ, הישג שנוי במחלוקת. יורופסקי הוא שם דבר בקרב טבעונים רבים, נואם כריזמטי המעורר אנטגוניזם והערצה. הסרטון בו שוטח יורופסקי את משנתו בנוגע לצריכת מוצרים מהחי, "ההרצאה הכי טובה שתשמעו אי פעם", זכה לכחצי מיליון צפיות בגרסתו העברית וליותר מ–2 מיליון צפיות באנגלית, ועורר הדים, חיקויים וויכוחים רבים ברשת הישראלית. ביקורו של יורופסקי, בדצמבר שעבר, לווה בהופעות רבות בתקשורת ואף עורר שערוריה זוטא כאשר הכה את העיתונאי אראל סג"ל במהלך ויכוח סוער, כשהבין שהאחרון לובש מעיל עור. יורופסקי הקים את ארגון ADAPTT (Animals deserve absolute protection today and tomorrow), ועבודתו מומנה במשך שנים על ידי ארגון זכויות בעלי החיים האמריקאי PETA. הוא התחיל את פעילותו בשחרור בעלי חיים, ואף ריצה עונש מאסר של חצי שנה אחרי ששיחרר 1500 חורפנים מחווה לעיבוד פרוות. הפעילות המאוחרת שלו התמקדה בהרצאות, ובהן הרצאות על התנאים בהם חיים בעלי החיים בתעשיית המזון ומה שהוא כינה "סוגנות" — Specism — האמונה כי בעלי החיים שווים פחות מבני אדם. יורופסקי נחשב בעיני רבים לחצי גורו, על אף אמירות שנויות במחלוקת שיוחסו לו (למשל, שנשים הלובשות פרוות צריכות לעבור אונס כה אכזרי עד שלא יתאוששו לעולם). ההרצאה שהעביר באוניברסיטת ג'ורג'יה טק — זו שזכתה לימים בשם "ההרצאה הכי טובה שתשמעו אי פעם" — הוקלטה, הועלתה לרשת האינטרנט והמירה לטבעונות רבים שצפו בה.
המרה היא המילה המתאימה, היות וטבעונים מתארים את רגע הפיכתם לטבעונים כהארה, רגע מכונן שמשנה את כל תפיסת עולמם. "ראיתי את ההרצאה של גארי יורופסקי ואז ידעתי שאני טבעונית, מעכשיו", אומרת חני זכאים, הצלע היוזמת במשולש האחים שהקים את מסעדת השף הטבעונית "זכאים". "לא הספיקה לי האינפורמציה שהוא נתן אז נכנסתי לאינטרנט, התחלתי לראות, התחלתי להבין והתחלתי לעכל, ולעכל. ידעתי שזה הדבר הנכון, זה היה צריך לקרות, יש לי יעוד. להיות טבעונית זה מספיק לי כדי לדעת שעשיתי משהו בחיים. כל הזמן אתה מחפש את עצמך — מה נכון? איזה בן אדם אתה? למה אתה קיים? — כל מיני שאלות קיומיות, ופתאום להבין שבדבר הזה, כל כך בסיסי וכל כך חזק, יש מקום לעשות שינוי. ברגע שהחלטתי שאני טבעונית אני עושה שינוי. קטן כקטן, כקטן כגדול. לא הפסקתי לדבר, להציק, לעצבן, לעורר ויכוחים. בבית, עם חברים, עם החברים של החברים, עם המשפחות. לפתוח מקום כזה, חשבתי, אליו אנשים יגיעו בכיף, יהיה להם טעים והם יוציאו את כספם במקום ששומר על העולם. זו דרך לעשות משהו באופן פעיל".

מפרות לחצילים

הילה והראל, האחים, הפכו לטבעונים בעקבות חני. לשניים היה עסק קייטרינג ואירועים יחודי בו הראל בישל והילה עסקה בהפקה ועיצוב. יום אחד, מספרת הילה, הראל לא הסכים לטעום מצלי בשר שהכין לכבוד אירוע. "אחרי כמה ימים היה האירוע האחרון שעשינו. נסענו לרחובות או יבנה, ובדרך עצרנו בחנות בשרים והעמסנו עשרה קילו של בשר לאוטו. הראל סיים להכניס את השקיות לאוטו ואמר 'זהו, אנחנו לא קונים בשר יותר'. זה הרגע בו הבנתי שהוא הפך לטבעוני", אומרת הילה בחיוך. "הוא לא אמר לאף אחד, לא דיבר, לא שיתף. גיליתי לחני בסתר שזה מה שקרה, אבל עדיין אי אפשר היה לדבר על זה".
"[המעבר לטבעונות] התחיל מחני ומכמה חברים של חברים", אומר הראל. "נוצר איזשהו באזז, התחילו לדבר על זה, ולאט לאט התחלתי להרגיש לא נעים. באותה התקופה עבדתי ב"מזנון" של אייל שני, כאחראי על הבשרים. הייתי מכין את הבשר לכל היום, זה אומר לקחת כמות של פרה ולפרק אותה במשך שמונה שעות לנתחים גדולים, ואז לפרק אותם, לטחון אותם, לקצוץ אותם, ולאט לאט התחלתי להרגיש עם זה לא טוב. זה איזשהו גרעין שנטמע בי במשך שנה בערך".
"הייתי חניכה בנוער העובד והלומד, וזה מה שלימדו אותי. חינכו אותי לעבודה, לשמאל, לעלה נעלה, עלה והקשב, לשולמית אלוני — ולצמחונות", אומרת הילה, שהיתה צמחונית מגיל 12. "הייתי צמחונית ממקום יותר חברתי ופחות הפנמה. כן, היה לי בראש לא לפגוע בבעלי חיים, היתה לי את האמפתיה הזו וגם הייתי מדברת על זה, אבל לא עשיתי מחקר בעצמי, לא הלכתי ובדקתי וחקרתי, ואגב — אני גם לא עשיתי את זה עכשיו. זה היה תהליך טבעי. מבחינתי הגארי יורופסקי שלי זו חני".
המסעדה היתה החלום של חני, שדחפה את הנושא לבד במשך שלושה חודשים עד שגייסה את שני האחים האחרים. הילה התעסקה בניהול, הראל בבישול, וחני בחזון. זמן רב חיפשו מקום, עד שהילה נתקלה בחלל הריק בו שוכנת המסעדה היום. הראל תכנן את מבנה המטבח והשיפוץ, הילה הוציאה רשיון עסקים וחני התחילה לעבוד על השיפוצים. "הייתה פה עבודה לאולי 20 פועלים, יומיום במשך שלושה חודשים, ומה שהיה פה זה הילה, אני והראל".
אחרי שלושה חודשי שיפוצים החליטה חני שהמסעדה תפתח ויהי מה ב–12 לאפריל, ולא משנה מה מצב המטבח. "שלחנו את ההזמנות לאנשים. שלושה ימים לפני הפתיחה לא היתה לנו בכלל קופה, אבל הזמנו אנשים לבוא ולאכול בחינם", נזכרת הילה, "לא היו לנו בכלל טבחים. ביום הראשון הזמנו את כל החברים שלנו — אני לא יודעת מאיפה היה לנו בכלל את האומץ לעשות את זה — היו פה אולי 200, 500 איש. יום שישי בצהריים. היה קטסטרופה. אנשים לא קיבלו את המנות, אנשים הזמינו וקיבלו משהו אחר, אנשים לא הזמינו וקיבלו משהו אחר, אנשים חיכו שעתיים למנה. היה כאוס, קטסטרופה, ותוך כדי זה מתקשרים אלינו מעכבר העיר, לכתוב עלינו כתבה".
המבקרים קפצו על ההזדמנות לקטול מסעדה טבעונית — נושא מעורר אנטגוניזם גם ככה — ועד מהרה נפוצו ברשתות החברתיות ובמקומונים סיפורי זוועות על המסעדה. "היתה פה קטסטרופה שאי אפשר לתאר", אומרת הילה, "אנחנו לא ידענו בכלל מה קורה איתנו, והוצפנו בספקים, סחורה, לקוחות לא מרוצים, לחץ, תגובות בפייסבוק, 'הפלצנים האלה', 'המסעדה הזו', 'מה הם חושבים לעצמם' — אנחנו בכלל רק רצינו רגע לנשום". הלחץ והמסירות עשו את שלהם ותבעו מהאחים פרידה מבני זוג וחברים ואפיזודות רגשיות קשות. ולמרות זאת, המסעדה הצליחה. "היו מההתחלה אנשים שראו, שזיהו, שהבינו, שקלטו. יש לנו לקוחות שעד היום חוזרים, והם היו פה אחרי שהם היו פה בשבוע או בשבועיים הראשונים", אומרת חני, "לא תיארנו שנגיע למצב כזה, לגודל כזה, ושנחזיק 25 עובדים. מי חשב שיהיו לנו 25 עובדים?"

"אפילו לא פלפל שחור!"

"אם זה לא היה האוכל, לא היינו יושבות ומדברות היום", היא ממשיכה, "כמה שיפה, כמה שמגניב, כמה שטרנדי — זה לא מחזיק. ברגע שהאוכל טעים — זהו". "זה בכלל לא קשור לזה שהוא טבעוני — האוכל פשוט טוב", אומרת הילה, "האוכל לא מתפשר". את המנה הראשונה יצר הראל במטבח של חני. "היה לי מין קנקן פיירקס, והוא חיפש כלי לשים בתנור. הוא מילא אותו ברוטב עגבניות שהכין, לקח את החציל ושרף אותו על האש, קילף אותו והניח אותו בתוך הרוטב, כמו תינוק בעריסה, והכניס לתנור. כשזה יצא הוא הכין טחינה וקצץ פלפל חריף דק, דק עם קצת שמן זית ופיזר את זה למעלה — זו היתה מנת החציל הראשונה. כל העניין הוא שהראל מדבר על אוכל פשוט וטבעי במטבח. אין שום תבלינים — התבלינים היחידים במטבח הם שמן זית, מלח ים אטלנטי — אפילו לא פלפל שחור! פלפל חריף ושום. המטרה של הראל היא לא לטבען מנות — לא לעשות כמו קציצה, כמו המבורגר, כמו גבינה, כמו חלב — אין שום דבר מעובד במטבח, אין שום דבר שלא נעשה פה. אפילו את הזיתים אנחנו כובשים במקום".
הראל זכאים אכן מביא גישה מרעננת לשוק האוכל הטבעוני, שוק שנשלט באופן כמעט אקסקלוסיבי על ידי פאסט פוד ומאכלים שמנסים לחקות מאכלים אחרים — מטוסט גבינה, דרך נקניק וכלה בהמבורגרים עם "טעם של בשר". זכאים, שלמד לבשל מאמא שלו ואחר כך דרך עבודה במסעדות, נותן לירקות להתבטא, ומתייחס למגבלה הטבעונית כאל כוח. "כמו שאני אומר לכל הטבחים — תחשבו שיש לכם מזווה אינסופי, ואומרים לכם 'תכינו מנה אחת'. אתם תעמדו שם שבועיים ולא תדעו מה לעשות! 'אני אבחר בדג, אני אבחר בבשר, אני אבחר בחמאה, אני אבחר בקטניה'. פה המזווה הוא לא אינסופי, יש גבולות. אפשר להתייחס אל הגבולות האלו כמשהו שלילי, ואפשר להסתכל על זה כמשהו חיובי — זה מה שיש. יש חציל, אני אעשה חציל, יש פול, אני אעשה פול. כל דבר בעונתו. כאשר התחלנו היה ארטישוק, נגמרה עונת הארטישוק אז אין יותר ארטישוק. אנחנו לא נביא ארטישוק מאיטליה ונגיש ארטישוק כי אני אוהב את זה וזה מתאים למנה. יש-יש, אין-אין. השאיפה היא להיות כמה שיותר טבעי מבחינת הטעם, כמה שיותר קרוב למקור. אין תבלינים במטבח, יש מלח ומעט פלפל שחור, המון שמן זית, הכל מנסה להיות כמה שיותר טבעי."
"אפילו פטרוזיליה וכוסברה אין!" קופצת חני. "כי אני לא אוהב", אומר הראל וצוחק, "זה לא טעים, אז במקום זה אני שם רוקט, נענע וארוגולה, רשאד."
"אין שום הבדל בין המטבח הזה וכל מטבח אחר שאי פעם עבדתי בו", אומר הראל, "ההתייחסות היא אותה התייחסות. אם אני מניח חציל על האש זה אותו דבר כמו שאני מניח סטייק על הגריל. ההתייחסות שלי לחציל היא אותה התייחסות. אם הייתי צריך עכשיו להכין סטייק במסעדה אז הייתי בוחר את הנתח הכי יפה שאני רואה ונותן את הכי הקפדה שאני יכול לסטייק. זה מה שאני עושה פה — אני מסתכל על החציל ורואה את החציל ויודע שהחציל הזה צריך להניח אותו 25 מעלות ימינה על הלהבה כי הצורה שלו היא כזאת, ובסופו של דבר התוצאה תהיה הטובה ביותר בגלל שאני מתייחס לחומר גלם בצורה הזו. כאילו כל האוכל שהוא מנת צד, שלא מתייחסים אליו, פתאום מקבל משמעות אחרת ונפח שונה מבחינת ההכנה וההתייחסות. מהמרכיבים, כולל התהליך ועד ההגשה. גם פה, עם המזווה המוגבל, יש אינסוף אפשרויות של חיבורים וטעמים. אני מנסה להביא את מי שאני, את מה שאני מכיר, את הטעמים שלי מהבית, עם מה שהעיר לימדה אותי. לפעמים הילה וחני זורקות רעיון, לפעמים הטבחים זורקים רעיון, וזהו, אני משתדל להיות מאד מקומי במטבח ומאד טבעי."
את הטבעונות מהסוג של האחים זכאים, טבעונות ממניעים מוסריים, ניתן לראות מתפשטת בקרב צעירים במרכזים עירוניים ברחבי הארץ. "זה הדבר הנכון, זו האמת, זו האמת של כולם, רק שיש כאלה שעוד לא עלו על זה", אומר הראל בביטחון המוחלט שמאפיין טבעונים "חוזרים בתשובה". "יש את אלה שהעיניים שלהם פקוחות, ויש את אלה שבוחרים להתעלם ולהגיד 'טעים לי ולא אכפת לי'. סטייק זה דבר נהדר — זה טעים, זה אחד הדברים המדהימים שאפשר להכניס לפה, אבל אתה יכול לבחור אם להתייחס למה שיש לך על הצלחת או לא. הרבה אנשים פשוט אטומים". "הם לפעמים לאו דווקא יודעים", מסנגרת חני, "אי אפשר להיות עיוור למשהו שאתה לא יודע. אנחנו לא היינו טבעונים כל החיים לא כי אנחנו רעים ולא כי אנחנו לא בסדר ולא כי אנחנו לא מוכנים, אלא כי אף אחד לא טרח להגיד לנו. אף אחד לא טרח לפתוח את הוילון ולהגיד לי 'חני, תראי!'".

נס העדשים המונבטות

כמו טבעונים רבים, גם האחים זכאים מהללים את היתרונות הבריאותיים של אורח החיים ומבטלים טענות בדבר הקושי ליישם טבעונות בחיי היום יום של משפחה עובדת. "זה הרבה יותר קל לחיות ככה, זה הרבה יותר נעים והרבה יותר נכון", אומר הראל, וחני מוסיפה בהתלהבות: "זה הרבה יותר בריא! הבריאות היא חלק משני, מתנה. על בסיס קבוע, שבועי, הייתי עם דלקות גרון, מחלות, בלאגנים, וזה נגמר". " אם אתה תופס איזו שפעת היא עוברת אחרי יומיים, אין שבוע להיות עם חום במיטה", ממשיך הראל בלהט, "אני כבר שנה טבעוני ולי מעולם לא קרה שהיתה שנה בה לא הייתי דבוק למיטה כמה ימים טובים, וזו שנה ראשונה ש(בלי עין הרע) זה עובד."
אריה רווה, מייסד רשת המזללות "בודהה בורגר", מסכים עם האחים בלב שלם לגבי השיפור באיכות החיים, אולם גם מבחינתו הכל התחיל מאמפתיה כלפי בעלי החיים. "זה התחיל לפני 12 שנה, כששכנה ביקשה ממני להאכיל את חתולי הרחוב בחצר", מספר רווה, "האכלתי אותם ויום אחד שמתי לב שמישהו שם כלוב והיה שם לוכד שלכד את החתולים. קראתי למשטרה אבל זה לא מנע ממנו לנסוע כבר עם חתול". רווה המזועזע בדק את הנושא וגילה שב–2001 תפסו והמיתו חתולים בכל הארץ פרט לתל אביב. כדי להציל את חלקם, הוא יזם וגייס כספים לעיקור 750 חתולי רחוב. הוא נתקל באנשים ששמחו לעזור, אבל אכלו בשר בלי שום נקיפות מצפון. "לאנשים אין בעיה לאכול בעלי חיים. הם חושבים שזה נחוץ, שחייבים לאכול בעלי חיים. בשלב מסויים רציתי להסביר שיש עוד אפשרויות, זה לא או בשר או חציל ועגבניה". רווה, שעבד כהייטקיסט בארה"ב, ראה את התהוות המגמה, כשעוד ועוד בתי קפה ומסעדות עברו להציע מנות טבעוניות. "בתל אביב יש אנשים רגישים, צעירים, אנשים שאוהבים בעלי חיים, ויש פה פוטנציאל. הפוטנציאל הזה לא נוצל על ידי אף אחד אחר — אולי פרט למסעדה של הכושים העבריים [טעם החיים] שעומדת כבר 25 שנה בבן יהודה".
עם חושים עסקיים חדים ואמונה בצדקת הדרך, החליט רווה להשקיע את זמנו וממונו במסעדנות טבעונית. "התפטרתי מעבודה בהייטק, הזמנתי את כל ספרי הבישול, וחשבתי איך אני יכול לעשות משהו לא קשה שאנשים יאהבו", הוא מספר. אנשים אוהבים המבורגרים, אבל התחליפים הקיימים לבשר המבורגר — טחון מן הצומח, למשל — אינם טבעוניים ומכילים רכיבים מהחי. ההשראה הגיעה לבסוף דווקא מהבית, באוסטריה. אמא של רווה סבלה מבעיות בריאות שהשתפרו משמעותית כשהיא הכניסה לתזונה המשפחתית עדשים מונבטות. הקציצה של בודהה בורגר מורכבת מתערובת של עדשים מונבטות ובצל, עם שומנים בריאים כמו טחינה ואגוזי מלך. אחרי ניסוי וטעיה, מצא רווה נוסחא מנצחת. "אפילו הכלבה שלי אהבה את הקציצה, וידעתי שאם היא אוהבת את זה זה יצליח".
"אנחנו עושים משהו בשביל הנפש. אנחנו יודעים שזה חשוב, ושאנחנו יכולים לעזור לאנשים לאכול יותר בריא", הוא אומר בבטחון. הצלחה, מבחינת רווה, מתבטאת בהשפעה על הלקוחות — עידודם למעבר לאורח חיים בריא יותר, צמחונות או טבעונות.
לעומת טבעונים רבים שמונעים בעיקר מטעמים מוסריים, הטבעונות של רווה מונעת משיקולי בריאות. הוא גדל בבית צמחוני וטעם בשר לראשונה רק בצבא האוסטרי. לפני 20 שנה עלה לארץ והפך לכמעט טבעוני אחרי שאימץ את הכלבה הראשונה שלו. "לפני 8 וחצי שנים הבנתי שצמחונות פחות מועילה, והבנתי שאוכל טבעוני צמחי זה הבריא ביותר", הוא אומר ומספר איך הוריד מהתפריט את המוצרים מהחי שנמצאים כמעט בכל מקרר ישראלי. "יש מלא דברים לאכול," הוא מדגיש, "ברור שבעיקר ירקות ופירות, אבל המשימה של המסעדה היא להראות שאפשר להכין המון דברים. זה משהו בריאותי ופשוט לאכול לפני ואחרי האימון, משהו דל שומן שמשביע את הגוף — אוכל איכותי לאנשים ששומרים על עצמם ורוצים להתקדם בכושר. רוב הלקוחות שמגיעים הם לקוחות חוזרים, אנשים שעובדים או גרים בסביבה והבינו שהם מרגישים יותר טוב כשהם אוכלים פה".

מפזר החום והתרנגולת

הטענות בדבר יתרונותיה הבריאותיים של תזונה טבעונית היא רק אחד מהכלים בארגז ההסברה הטבעוני. אפשר להקל על מעבר לטבעונות עם מתכונים, מוצרים ומסעדות, אפשר להלל את הסינוסים הנקיים, אפשר לדון אפילו בכדאיות הכלכלית של תזונה מבוססת מזון מהצומח, אבל לטענת תנועת 269, כל אלו משניים ופחות אפקטיביים מהטיעון המוסרי, אותו הם מעבירים באמצעות פרובוקציות ומיצגים שערורייתיים ואלימים, האחרון מביניהם התרחש ביום העצמאות והכה גלים בתקשורת ובדעת הציבור. פעילי התנועה הניחו גופות חתולים שנלקחו ממרפאות וטרינריות על מנגלים קרים בלב פארק הירקון וצלו ואכלו פסל של חתול מסייטן (חלבון חיטה). מאחר ובסביבות המיצג נתלו שלטים עם הכותרת "החתול בלי מגפיים" בליווי תמונתו של ילד, ילדים רבים הגיעו ונחשפו למחזה. התוצאה היתה לינץ' ומעצר משטרתי של 15 הפעילים. בעמוד הפייסבוק הרשמי של התנועה נכתב [בתרגום חופשי, מ.ק.] כי "המיצג בוצע על מנת לחשוף ולמחות על הצביעות שבבסיס אכילת פרות, תרנגולות ודגים והזעזוע מעצם המחשבה על פגיעה בחתול או כלב. המין האנושי חייב להבין שלאכול, ללבוש או לנצל בעל חיים זה עוול, לא משנה לאיזה מין שייך אותו בעל חיים או איך הוא נרצח בדריך לגריל. אסור לציין חג על ידי רצח של חפים מפשע!"
ה"מטה" התל אביבי של תנועת 269 הוא בדיוק מה שהייתם מצפים ממטה של תנועה טבעונית קיצונית, פרט לכך שהוא אינו באמת מטה (כי התנועה מאד מבוזרת) אלא ביתו של סשה בוז'ור. זהו בית צמוד קרקע בלב תל אביב, מתפורר ומכוסה ברזנטים. גדר האבן המקיפה את הבית מכוסה בגרפיטי, כולו וריאציות שונות על הקריאה 'שחררו את 269'. מסרים טבעוניים מרוססים גם על הקירות הפנימיים, ליד מתקן הכביסה העמוס. פנים הבית דל וחשוך, ובסלון יש יותר מדי ספות לא תואמות, המרופדות למרבה האירוניה, בחומר דמוי עור. החצר הקטנה זרועה במרצפות שבורות וריקה מבעלי חיים, שברחו לתוך החום שבבית מאימת הגשם השוטף. כולם, פרט לתרנגולת לבנה ועצומת מימדים אחת שמתעקשת להשאר בחוץ, צמודה לדלת הזכוכית.
בוז'ור מפסיק את הראיון כדי לשדל את התרנגולת, פרוחי, להכנס פנימה ולעמוד ליד מפזר החום. "היא עם דלקת ריאות עכשיו אז אנחנו נותנים לה אנטיביוטיקה", הוא אומר בטבעיות. פרוחי הגיעה אליהם ממדגרת נורדיה, אחרי מבצע הצלת אפרוחים. "היא היתה פשוט אפרוח שזורקים לפח אשפה," מספר בוז'ור. "כל יום זורקים 15,000 אפרוחים לפחי אשפה כי לא צריכים אותם בתעשיה. פרוחי, מסתבר, היא תרנגולת מפורסמת שהופיעה בערוצי הטלוויזיה הישראליים ואפילו זוכה לעמוד מעריצים בפייסבוק.
"269 היא תנועה בינלאומית לשחרור בעלי חיים", מצהיר בוז'ור, "אנחנו מאמינים בקו פעולה שמציג את הדברים בצורה מאד ישירה, בלי התנצלויות". הפעילות בתנועה מגוונת, הוא מספר, וכוללת פעילויות מתונות כגון עיצוב ותליה של פוסטרים, דרך השתתפות במיצגים פרובוקטיבים וכלה בשחרור בעלי חיים ממשקים ומעבדות ניסוי. "כל מי שרוצה לקחת חלק בפעילות יכול, לא צריך לעשות שום תיאום מראש, פשוט הולכים ועושים", הוא אומר.
התנועה העולמית התחילה קרוב לבית, פה בישראל. בשני לאוקטובר 2012 נערך המיצג הראשון, בו לקחו שלושה פעילים ברזל מלובן וצרבו את הספרות 269 בבשרם. "בעבר גם בני אדם עברו את הצריבות האלו, בין אם אלו יהודים בשואה או עבדים שחורים שהובלו מאפריקה. עכשיו אנחנו עושים את זה פה בארץ לבעלי חיים — פשוט לקחת ברזל מלובן שחומם למאות מעלות ולהצמיד אותו לעור", הוא מספר, "המטרה היא להראות שהכאב הוא אותו כאב. עור זה עור, עצבים זה עצבים, ולא משנה אם זה בע"ח או בן אדם, יכולת החישה הפיזית לא תלויה באינטיליגנציה או כל מיני יכולות או מצב סוציו אקונומי". היכולת להרגיש כאב, אומר בוז'ור, היא בסופו של דבר אוניברסלית. "פרה מרגישה כאב בדיוק כמו שבן אדם מרגיש כאב. אם בן אדם מרגיש אמפתיה לסבל של בן אדם — ואנשים מאד הזדעזעו כשהם ראו את זה, וזה כשאנחנו עושים את זה לעצמנו, מבחירה — אז למה אנחנו עושים את זה למיליארדי בעלי חיים בלי הסכמה?"
בוז'ור התחיל את דרכו בארגון "אנונימוס", לפני כ–13 שנה. "עבדתי בדוכנים, לעמוד ברחוב ולדבר עם אנשים, לעשות הסברה מקובלת מבחינת השיח הציבורי, אבל למרבה הצער הרגשתי שזה לא אפקטיבי", מספר בוז'ור. "אני מאמין באמצעים קיצוניים כדי לעורר שיח אמיתי".

שחררו את 269

שם התנועה, 269, הוא שמו של עגל שפגשו הפעילים ברפת חלב בארץ. 269 אמור היה להישחט ושוחרר לבסוף. מאחר וקשה לבני אדם להבין מספרים גדולים, אומר בוז'ור, הם התמקדו בפרט אחד, עגל אחד, מבין מיליוני בעלי החיים שנשחטים מדי שנה.
הבעיה, לפי בוז'ור וטבעונים אחרים, אינה רק שחיטת בעלי החיים, אלא גם הפקת המוצרים מן החי. חלב, למשל, נחשב למוצר אכזרי. העגל מופרד מהפרה דקות ספורות אחרי לידתו על מנת לחלוב את הפרה באפקטיביות. "שמים את העגל בכלוב קטן, יונקיה, עד שהוא גדל, ואז שולחים אותו לגידול לבשר [אם זה עגל זכר] או למחזור חליבות אם זו נקבה. כשהיא מגיעה לגיל מתאים מכניסים אותה להריון כדי שתייצר חלב, ואחרי תשעה חודשים מפרידים בין האם והעגל שוב. זה מעגל אכזרי ודכאני". בהשראת התהליך הזה נוצר מיצג ההפרדה בין הפרה לעגל: "לקחנו תינוק אמיתי והפרדנו אותו כביכול מאמו, אחרי מפגן צריבה שעשינו בשדרות בן ציון בתל אביב, ואז חלבנו את האמא עם מתקן חליבה — לא באמת היתה שם חליבה — אבל בעיקרון היתה הדמיה של התהליך המאד מייגע ודכאני הזה שאנחנו עושים לפרות", מספר בוז'ור. המיצג תועד, והסרטון זכה לצפיות רבות, מה שנתן לבוז'ור הזדמנות לשטוח את משנתו בכל הנוגע למשק החלב. "אנחנו לוקחים קרטון חלב והכל נורא נקי וסטרילי, ואנחנו לא רואים את הדם והאכזריות שממנו זה הגיע", הוא אומר בלהט, " מי שראה את זה יודע שהיא [הפרה] יכולה במשך שבועות לבכות על העגל שלה. הפרה שומעת את העגל, והעגל שומע אותה. אנשים לא מבינים כמה אכזריות יש מאחורי כל המוצרים הכל כך מנוכרים האלו".
התקיפות בה מדבר בוז'ור לא משאירה הרבה מקום לדיון, והמיצגים עוכרי שלווה. התות העליז של ארגונים כמו ויגן פרנדלי והשפה העיצובית הירוקה והנעימה בה מסמנים מוצרים טבעוניים מתחלפת ב–269 בגוונים שונים של אדום ושחור. לפעילות ההסברתית של ארגונים אחרים קורא בוז'ור "מסרים פושרים". לעומת ארגונים שעושים הרצאות בבתי ספר, פועלים ברמה הפרלמנטרית או דנים ביתרונות הבריאותיים והאקולוגיים של הטבעונות, 269 מתמקדים בפרובוקציות שמעוררות הדים, "שיח אמיתי וער", אומר בוז'ור. "גודל הזוועות בלתי נתפס, וההתייחסות צריכה להיות בהתאם".
הוא קוטע את הנאום הנלהב כדי ללכת ולסגור את דלתות החדרים. פרוחי, התרנגולת העצומה, מטה את ראשה ומביטה בו במבט אטום ומאוכזב. "היא אוהבת את האוכל של הכלבים יותר מדי", הוא מסביר. היא הוצאה מפח אשפה והגיעה לבית במצב רע. "חשבנו שהיא לא תשרוד אבל איכשהו היא הצליחה להנצל ועכשיו היא משגשגת", אומר בוז'ור בגאווה. "זה מה שנקרה 'פטם' בתעשיה. זה תרנגול שהונדס גנטית לתעשיית הבשר, והם עוותו בצורה כזו שהם גדלים מאד מהר על חשבון הבריאות שלהם. האיברים הפנימיים שלהם לא פרופורציונלים לחלוטין לאיברים שאנחנו רוצים לאכול — החזה (לשניצל כמובן), הרגליים, הריאות — איברים שלא אוכלים או שהם פחות פופולרים — מוזנחים וזו התוצאה".
שני הכלבים הגדולים מכורבלים על הספה, עטופים בשכבות שכבות של שמיכות וסמרטוטים. פרוחי בינתיים עושה כל מאמץ כדי להימנע ממפזר החום, ועושה סיבוב במטבח. התרנגולת מתה ב–9 לאפריל, אחרי שתנאי הפתיחה הגרועים שסידרה לה ההנדסה הגנטית הכניעו אותה. בזמן הראיון היא עוד דידתה כמו כדור בדמינגטון מפלצתי ברחבי הסלון, סוחבת על רגליה הדקות את גופה המונומנטלי, גדול כמעט כדלעת.
לטענת בוז'ור, אי אפשר לקנות ביצים היום בלי להרוג אפרוחים כמו פרוחי. אין מספיק שטח כדי לגדל ברווחה כמות תרנגולות שתניב כמות תעשייתית של ביצים. "היום זו בכלל מפלצת מסוג אחר, משהו בלתי נתפס, ואף פעם בהיסטוריה של הקיום שלנו לא היתה כזו תעשיה", הוא אומר. "זה משהו שהתחיל אחרי מלחמת העולם השניה, אז התחיל תיעוש של התעשיה. למדו שאם מאביסים את בעלי החיים בכמות מזעזעת של אנטיביוטיקות ותרופות אפשר להחזיק אותם בתנאים איומים — לצופף אותם בכלובים קטנים. מכניסים באוכל שלהם תרנגולות ופרות, הופכים אותם לקניבלים".
"בני אדם זה יותר טמא מפרה?"
"האם אפשר לעשות את זה יותר מוסרי? בטוח שכן. האם בסופו של דבר אפשרי שזה יהיה מוסרי? אני לא חושב. נשאלת פה באמת השאלה — האם מישהו, מאלו שמאמינים בזה שאפשר גדל בעלי חיים למזון, האם הם היו יכולים לעשות את זה בעצמם? במסגרת של תעשיה, לגדל את זה לתצרוכת של שבע נקודה משהו מיליון בני אדם? זו תעשיה שלא יכולה להיות מוסרית", הוא קובע בנחרצות. תעשיה הומנית היא סוג של שקר שהמגדלים מנסים להפיץ, הוא אומר, שקר שמתחיל באריזות עליהן מוטבעות פרות שמחות באחו ותרנגולות עליזות. "תעשיית החלב היא אחד מהמפרסמים הכי גדולים בעולם. בארצות הברית הם משקיעים מיליארדים מדי שנה בשביל לגרום לדבר כל כך מוזר, מוצר כל כך חולני — חלב אם של יצור אחר — להפוך למשהו שנראה לבני אדם כמוצר בסיס. יש מקומות בעולם שבהם זה לא נחשב לדבר נורמלי. באסיה זה לא מוצר מקובל כל כך, זה משהו מאד תרבותי, להאמין שבני אדם צריכים לשתות חלב אם של יצור אחר. אם היינו מכירים מישהו ששותה חלב אם של כלב או חתול, או אפילו בן אדם, זה יגעיל אותנו. היו נסיונות, נראה לי, בבריטניה או בצרפת, למכור גלידה שעשויה מחלב אם של בני אדם. משרד הבריאות התערב, והיתה חלחלה עמוקה מאד מהדבר הזה, וזה מראה לך את גודל הדיסוננס שיש פה — בני אדם זה כביכול יותר מלוכלך, יותר טמא מפרה?"
הטבעונות היא מגמה גוברת, מודה בוז'ור בשמחה. "בשנה שהתנועה הזו קיימת היא התפשטה לכל העולם. היו לנו אירועים בעשרות מדינות, יש כבר אלפי אנשים שהתקעקעו או צרבו את הקעקוע הזה ['269'], יש פעילויות שחרור בכל העולם," הוא מונה, "ובאופן כללי יש התעוררות מאד גדולה. בכל יום יש מוצר חדש, בכל סופר יש מוצרים טבעוניים, בין אם זה חלב או כל מיני תחליפי בשר. יש הרבה מפורסמים, אנשי ציבור ואינטלקטואלים שמבחינתם זה הפך לחלק מהתרבות שלהם.
"זה מתחיל באליטות וזה מתפשט לקהל הרחב. השנה פורסם שהיתה ירידה של 9% בצריכת בשר עוף — זה נתון ממש ממש חסר תקדים, וזה לא רק בישראל אלא בכל העולם — יש לך ירידה די עקבית בצריכה של מזון מן החי, בין אם זה מסיבות מוסריות, או אקולוגיות, או בריאותיות. אנשים כמו ביל קלינטון שעוברים לטבעונות או עכשיו ממש לפני כמה שבועות גם ג'ון קרי, כל הזמן סלבס חדשים עוברים לטבעונות וזה משהו שסוחף אנשים. אנשים מתחילים להתעורר למודעות הזו. הרי אנחנו מדברים על נתונים שאומרים שב–2050 כבר לא יהיו דגים בים. זה עוד מעט פה, ואנשים קצת מתחילים להתעורר. אולי מאוחר מדי כבר עכשו, מאחר ואנחנו מדברים פה על כל כך הרבה דברים מזעזעים: הסיבה העיקרית לזיהום האוויר זה תעשיות מן החי, צריכת המים, גם כן, זו אחת הצרכניות העיקריות, נפט — גם כן, זה לוקח הרבה מאד נפט, צרכניות ענקיות של אנטיביוטיקות, כל תחום שתקחי — התעשיות הללו הן בדרך כלל האשם העיקרי. אם לא נתחיל להתעורר נמצא את עצמנו במצב שאנחנו פשוט חייבים, לא מבחירה אלא פשוט חייבים, להפסיק לאכול בעלי חיים".

שבועות ללא גבינה

עמותת ויגן פרנדלי, שארגנה את אירוע המנגל הטבעוני ביום העצמאות, מארגנת השנה, ביום רביעי ה–4.6, פסטיבל שבועות טבעוני במטע פקאנים ברשפון. האירוע מוגדר לכל המשפחה, עם הופעות מוזיקה וסטנדאפ, עשרות דוכני מזון מיצרנים ומסעדנים טבעוניים, אירועי מכירות של יצרנים טבעוניים, סדנאות עיוניות וחוויתיות, מתחם ילדים וכמובן — תחרות עוגת הגבינה הטבעונית — תחרות נושאת פרסים למציאת התחליף המושלם לתענוג החג המסורתי. מומלץ להזמין כרטיסים דרך האתר
https://www.tixwise.co.il/he/shavuot2014

Share.

Comments are closed.