ההכחדה השישית

0

חמש הכחדות גדולות של מינים מוכרים כיום בעולם. כל אחת מסיבותיה שלה, ולאחריה קם עולם חי חדש ושונה לחלוטין. בשנים האחרונות הולכות ומצטברות העדויות שאנו עומדים בפני הכחדה נוספת – ההכחדה השישית. אחת העדויות המרכזיות להכחדה הזו מגיעה מעולם החי הימי והשינויים שעוברים על שוניות האלמוגים. לשונית באילת שלום

ידין רומן

הכחדה הוא מושג שכל עולל מודרני מכיר. ילדי הגן כבר יודעים שדינוזאורים, אותם צעצועי פלסטיק קטנים או החיות האימתניות בסרטי האנימציה, מייצגים בעלי חיים גדולים מאוד, שפעם חיו עלי אדמות ולפני הרבה מאוד שנים נעלמו כולם. לעומת ילדי הגן של המאה העשרים ואחת, הפילוסוף היווני אריסטו, שכתב חיבור על "ההיסטוריה של בעלי החיים", לא העלה על דעתו שלבעלי חיים יש בכלל היסטוריה. "ההיסטוריה של הטבע", חיבורו המרכזי של ההיסטוריון והגיאוגרף הרומי פליניוס, כולל תיאורים של בעלי חיים אמיתיים לצידם של בעלי חיים אגדתיים, אבל אין בחיבור רב הכרכים הזה כל תיאור של בעלי חיים שהוכחדו. בתקופת הרנסנס, תחילת ימיה של המדע המודרני, הגישה הרווחת הייתה שכל מין בטבע הוא חלק משרשרת קיום גדולה. כאשר במאה השמונה עשרה הציג הרופא והבוטנאי השוודי, קרל פון לינאוס שיטה למיון בעלי חיים וצמחים, הוא לא הבדיל כלל בין בעלי חיים ידועים לכאלה שנעלמו מהעולם — לא היה בזה צורך.
במאה השמונה עשרה אמנם ידעו על קיומם של שרידים מאובנים של בעלי חיים, אולם אלה הוגדרו כשרידים של בעלי חיים קיימים. כך למשל מאובנים של עצמות ענק של בעלי חיים שהתגלו בסיביר הוגדרו כפילים. איך בדיוק הגיעו פילים לצפונה של רוסיה? הם נסחפו בזמן המבול של נוח. מושג ההכחדה של מינים, כלומר קיומם של בעלי חיים שהיו קיימים בעבר ואינם קיימים יותר, הוגדר לראשונה על ידי בוטנאי צרפתי בשם ג'ין ליאופולד ניקולאס פרדריק קוויר. ב–1795 התקבל קוויר לעבודה כמורה במוזיאון הלאומי לטבע בפריז. בזמנו הפנוי בדק את אוסף המאובנים הגדול של המוזיאון, שכלל בעיקר מאובנים של בעלי חיים גדולים שנשלחו בזמנו למלך לואי ה–15 משטחי שלטונו ביבשת החדשה – אמריקה. ב–4 באפריל 1796 נתן קוויר הרצאה על המאובנים הגדולים של אוסף המוזיאון, בה קבע שהשיניים המאובנות גדולות הממדים אותן חקר שייכות למעשה ל"זנים אבודים" של בעלי חיים השונים לחלוטין מבעלי החיים שאנו מכירים כיום ואשר נכחדו מן העולם. קוויר הרחיק עוד יותר בהרצאתו ושיער שמעבר לקיומם של הזנים האבודים,היה באיזו שהוא עידן קדום יותר עולם חי קדום עם מינים רבים, שנכחדו מהעולם בתקופה כלשהי. כיצד הם נכחדו? שאל קוויר, והשיב: על ידי אירוע קטסטרופלי שהכחיד את החיים עלי אדמות. קוויר אף מצא שהאגן הגיאולוגי של פריז הוא כר נרחב למאובנים, והעמיק את מחקריו על ידי גילוי מאובנים נוספים של מינים שלא היו מוכרים למדע.
רוב השערותיו ומחקריו של קוויר התבררו לימים כלא נכונים. אבל בדבר אחד הוא צדק: מעת לעת אירעו בעברו של העולם "קטסטרופות" שגרמו להכחדה מסיבית של מינים ולאחריה התפתחות של מינים וזנים חדשים.
ב–1832, כאשר כל העולם המדעי כבר התרגל לרעיון הקטסטרופות של קוויר, יצא גיאולוג אנגלי בשם צ'רלס לייל למקום בו קוויר גילה את מאובניו והגדיר את רעיון הקטסטרופות, שם החליט לבצע בדיקה גיאולוגית משלו בשכבות של האגן הפריזאי. לייל גילה שעדות המסלע באגן אינה מצביעה על מהפכה חדה ומיידית אלא דווקא על תהליך של שינוי איטי בן עשרות אלפי שנים, של וולקניזם, סחיפה והשקעה של חומר בתוך האגן, מה שיצר את השכבות הגיאולוגיות במקום. ההכחדה, כך סבר לייל, אינה תופעה פתאומית, קטסטרופלית, אלא התפתחות סמויה בת עשרות אלפי שנים. לייל פרסם את רעיונותיו בשלושה כרכים עבי כרס: "עקרונות הגיאולוגיה: ניסיון להסביר את השינויים הקדומים בפני כדור הארץ על ידי התייחסות לתהליכים שקורים ברגע זה" — כלומר, כפי שהוא ניסח את זה, ההווה הוא ההסבר לעבר. בין קוראיו של הספר, שזכה להצלחה גדולה, היה צעיר שזה עתה גמר את לימודים באוניברסיטת קמברידג' – צ'רלס דרווין. עם סיום לימודיו הוזמן דרווין להתלוות לרב החובל של האנייה "ביגל" שיצאה למפות את חופי יבשת דרום אמריקה. המסע נמשך חמש שנים, במהלכן הצליח דרווין להגדיר את תהליך הברירה הטבעית – תהליך איטי הגורם לשינויים במיני בעלי חיים. ככל שדרווין התעמק בכתביו של לייל, הוא השתכנע כי השינויים בעולם החי הם תהליך איטי ומתמשך.
ב"מקור המינים" מסביר דרווין את תהליך ההכחדה והשינויי. תהליכים גיאולוגיים וגיאומורפולוגיים אכן יוצרים שינוים בעולם הטבע, אולם אלה תהליכים הנמשכים לאורך עשרות ואפילו מאות ומיליוני שנים. הכחדה ויצירת מינים חדשים היא חלק מהתהליך הזה וגם היא ארוכה ומתמשכת. שני התהליכים, הכחדה ויצירת מינים חדשים, הם חלק מתהליך הברירה הטבעית ומתרחשים במקביל.
דרווין העמיק יותר בהגדרת התהליכים וקבע ש"הכחדה של מין בעלי חיים בתוך קבוצה מסוימת הוא תהליך איטי יותר מאשר יצירת מינים חדשים בתוך אותה קבוצה". אולם למרות שדרווין הסביר שאי אפשר למי שחי באותו רגע לראות הכחדה של מין של בעלי חיים, עוד בחייו נכחד אחד מבעלי החיים בעולם, האלקה הגדולה (Great auk), ציפור ימית גדולה, שנעלמה מן מהעולם בעקבות צייד מוגבר. כך לנגד עיניו של דרווין היו שתי עדויות על הכחדה שסתרה את תפישתו: הכחדה אכן יכולה להיות פתאומית ויכולה להיות מעשה ידי האדם.דרווין סירב לראות את המובן מאליו והתיאוריה של הכחדת המינים האיטית כחלק מתהליך האבולוציה החזיקה מעמד עד למחצית השנייה של המאה העשרים.
אולם ככל שהלכו והצטברו נתונים על מאובנים הסתבר שהיו תקופות גיאולוגיות שבהם, לפתע, מספר המינים הצטמצם מאוד ואפילו נעלם. הנתונים הראשונים הגיעו מסוף תקופת הקרטיקון, לפני כ–65 מיליון שנה, כאשר המים שכיסו את פני כדור הארץ שרצו בבעלי חיים ענקיים דמויי קונכיות הידועים כאמוניטים. ממקומות רבים ברחבי תבל החלו להצטבר נתונים שבסוף תקופת הקרטיקון נעלמו לפתע לא רק האמוניטים אלא מספר גדול מאוד של מינים נוספים. במקומות רבים בשכבות הסלע הימיות שנוצרו בסוף תקופת הקרטיקון ותחילת השלישון (התקופה הגיאולוגית שלאחריה) אין בכלל מאובנים. התעלומה הזו לא התאימה לתיאורית הכחדת המינים האיטית. הפתרון לתעלומה הגיע כאשר שני גיאולוגים מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, לואיס וולטר אלוורז, החלו להתעניין בהיעלמות המינים הלא מוסברת הזו. בין המינים שנעלמו בפתאומיות נכללו גם בעלי חיים יבשתיים כגון הדינוזאורים.
לואיס וולטר אלוורז מיקדו את תשומת ליבם באחד היסודות הנדירים בטבע, אירידיום. היסוד המתכתי הזה אמנם נדיר על פני כדור הארץ אבל שכיח מאוד במטאוריטים. ממקומות שונים בעולם החלו להצטבר עדויות שבשכבה שבה נכחדו האמוניטים נמצאים כמויות גדולות יחסית של אירידיום. הממצאים האלה הובילו את הגיאולוגים מברקלי לגבש תיאוריה שלפני 65 מיליון שנה התנגש אסטרואיד ענק בכדור הארץ, התפוצץ בעת המגע עם כדור הארץ, ושיחרר כמויות אדירות של אנרגיה — שבעקבותיה נוצר ענן מעל כדור הארץ. ההתפוצצות והענן הביאו לצניחת הטמפרטורה העולמית וגרמו להכחדה המונית של מינים, ביניהם גם הדינוזאורים. ביוני 1980 פרסמו לואיס וולטר אלוורז מאמר בכתב העת המדעי סיינס תחת השם: "גורם אקסטרה–טריסטריאלי (מחוץ לכדור הארץ) להכחדה של גבול הקריטקון–שלישון". המאמר התקבל בהתנגדויות רבות ואפילו בביטול ובבוז בחוגים רבים. אולם אחד עשרה שנים לאחר פרסום המאמר התגלו עקבות המכתש הענק שנוצר עם פגיעת המטאוריט ותיאורית הכחדת המינים שינתה את כיוונה לחלוטין.
כיום אנו יודעים על חמש הכחדות מינים מסיביות שהתרחשו בתולדות העולם, כל אחת וסיבתה היא. לפני 444 מיליון שנים אירעה הכחדה כתוצאה מהתקררות פתאומית של אקלים כדור הארץ. כתוצאה ממנה צנח גובה פני הים, המים קפאו, נוצרו קרחונים ובעלי החיים הימיים נכחדו. הוכחות להתקררות הזאת התגלו בערב הסעודית, ירדן וברזיל. אחת התיאוריות לסיבת ההתקררות הפתאומית הזאת היא דווקא ראשית החיים מחוץ למים, כאשר טחבים החלו להתפשט על פני היבשת והחלו למשוך חנקן מהאוויר.
הכחדה המונית אחרת התרחשה לפני 252 מיליון שנה, כאשר שוחררה לאוויר כמות גדולה של פחמן ממקור מסתורי. הטמפרטורות עלו, ההרכב הכימי של מי הים השתולל, המים הפכו לחומציים והחמצן במים ירד עד כדי כך שהאלמוגים ובעלי חיים הימיים פשוט נחנקו. אירוע ההכחדה הזה, שלאחריו נעלמו כתשעים אחוזים מכל המינים בעולם, ארך כמאתיים אלף שנים.
הסיבות להכחדות הגיאולוגיות שונות, אבל משותף להם שינוי מהותי באקלים כדור הארץ. שינוי כזה מתרחש בעוצמות גדולות גם בימינו. יחד עימו מתרחשים שינויים רבים במרקם החיים על פני כדור הארץ — שינויים מעשה ידי האדם. פעילות האדם שינתה את מסלולם של הנהרות הגדולים בעולם, דישון שטחים חקלאיים יוצר כמויות גדולות של חנקן, דייג חיסל עד כה משליש מהדגה במים, ובני האדם משתמשים ביותר ממחצית כמויות מי הנגר העולמיים. עיקר השינוי שיצר האדם הוא בהרכב האטמוספרה, תוצאה של שריפת דלקים ובריאת שטחי יער. התוצאה של פעילות זו היא עלייה בריכוז הפחמן החמצני באוויר ביותר מארבעים אחוזים במהלך מאתיים השנים האחרונות, בד בבד עם הכפלת כמות גז המתאן באטמוספירה. במהלך אלפי השנים הבאות האקלים העולמי צפוי להשתנות בצורה משמעותית, וכך מתחילים כיום מדענים רבים לדבר על ההכחדה הששית בשרשרת הכחדות המינים על פני כדור הארץ – הכחדה מעשה ידי אדם.
העלייה בריכוזי הפחמן החמצני באוויר מביאה לעלייה מקבילה בריכוזי הפחמן החמצני במים. האוקיינוסים מתפקדים למעשה כ"משאבת פחמן" ביולוגית בעיקר באמצעות הפלנקטון, אותם בעלי חיים זעירים המהווים את הבסיס למערכת החיים במים. בתהליך הפוטוסינתזה של הפלנקטון אוגרים היצורים המיקרוסקופיים הללו כמויות אדירות של פחמן. כאשר הפלנקטון נאכל על ידי דגים ואלה מתים ושוקעים לקרקעית הים, יחד עימם שוקע גם הפחמן שנאגר בתוכם. בצורה כזו נקברים על קרקעית הים כמויות עצומות של פחמן שישתחררו בחזרה לאטמוספרה רק כעבור כמה אלפי שנים. אולם, בעוד שבעבר משאבת הפחמן הימית הצליחה להביא לידי איזון את כמות הפחמן החמצני באוויר, כיום היא כבר אינה מצליחה להתמודד עם הכמויות האדירות.
האוקיינוסים והימים מכסים שבעים אחוזים משטח כדור הארץ, ובכל מקום בו מים ואוויר באים במגע יש חילופין בין הגזים באטמוספרה — המתמוססים בים – וגזים בים המשוחררים לאטמוספרה. כאשר המצב בין השנים מאוזן אז כמות הגזים הנקלטים במים משתווים לכמות הגזים המשוחררים לאטמוספרה. אולם כאשר משנים את הרכב האטמוספרה, כמו שקורה כיום, אז כמויות גדולות יותר של פחמן חמצני חודרים למים מאשר משוחררים.
מאז תחילת המהפכה התעשייתית כמות הדלקים הפוסיליים (פחם, נפט וגז טבעי ) שבני האדם שרפו הוסיפו 365 מיליארד טון של פחמן לאטמוספירה. בירוא יערות הוסיף עוד 180 מיליון טון. כל שנה אנחנו מוסיפים עוד 9 מיליארד טון פחמן לאטמוספירה, כמות שהולכת וגדלה בשיעור של שישה אחוזים בשנה. כתוצאה מכך ריכוז הפחמן החמצני באוויר — כארבע מאות חלקים למיליון — הוא הגבוה ביותר מכל נקודת זמן אחרת בשמונה מאות אלף השנים האחרונות. כנראה שהוא גם גבוה יותר מאשר כל נקודת זמן במשך מיליוני השנים האחרונות. בקצב הנוכחי, בשנת 2050 כמויות הפחמן החמצני באוויר יהיו כפולות משהיו לפני תחילת המהפכה התעשייתית. הגידול הזה יוביל לעליית טמפרטורות ממוצעות בעולם של בין שתים לשלוש וחצי מעלות צלסיוס , שתגרום בתורה לשינויים מרחיקי לכת כגון המסת קרחונים, הצפת אזורי היבשה הנמוכים והמסת כיפת הקרח הארקטית. כשליש מכמויות הפחמן החמצני ששוחררו לאטמוספרה מאז המהפכה התעשייתית נקלטו באוקיינוסים.
כמויות הפחמן הגדולות המשוחררות לאטמוספרה יוסיפו כל שנה 2.5 מיליארד טון פחמן לאוקיינוסים. כתוצאה מכך מי הים יהפכו לחומציים יותר — כלומר רמת ה–pH שלהם ירד. מאז שנת 1800 רמת ה–pH באוקיינוסים ירדה מ–8.2 ל–8.1, כיוון שערכי ה–pH במים — ערך ההגבה בעברית — הם לוגריתמיים (כמו ערכי סולם ריכטר) הירידה הזו מסמלת עלייה של 30 אחוזים בחומציות הים במהלך מאתיים השנים האחרונות. "החמצת הים", כפי שנקרא התהליך הזה, היה אחד הסממנים המובהקים להכחדה המונית של מינים בשנים מתוך חמש ההכחדות שאנו יודעים עליהם כיום. מה שמדאיג הוא שמעולם לא התרחש השינוי בחומציותו של הים במהירות גדולה כל כך כמו בימינו.
הסכנות בהחמצה מגוונות. היא תשנה את מגוון המינים בים — על פי המחקרים בתחום כיום כנראה שתקטין את מגוון המינים. היא תשנה את כמות האור העוברת דרך המים ותגרום לצמיחה של אצות רעילות. ייתכן שההחמצה תשנה את הצורה שבה הים קולט לתוכו מתכות שונות ותגדיל בכך את רעילות המים.
הים כמקום שאפשר בעזרתו להשתלט על עליית הפחמן באוויר הוא רעיון שנבחן מכיוונים שונים בשנים האחרונות. פלנקטון, כזכור, מניע את משאבת הפחמן הימית. חוקרים של ריכוזי הפלנקטון בימים גילו שבמים הרחוקים מהיבשות, כגון באוקיינוסים מסביב לאנטרקטיקה או באוקיינוס השקט במרחקים גדולים מהיבשת, ריכוז הפלנקטון יורד, וריכוזי הניטראטים — החנקות והזרחות — עולים. כאשר ריכוזי הניטראטים עולים המים מתרוקנים מפלנקטון. עוד הסתבר שבאזורים מחוסרי פלנקטון כמות הברזל במים נמוך. כאשר פיזרו אבקת ברזל על המים, בניסוי עוקב לממצאים הללו, הפלנקטון עלה והניטראטים ירדו. הברזל, מסתבר, מגיע למים על האבק המגיע מהיבשה, וזו הסיבה שבאזורים המרוחקים מהיבשות אין פלנקטון.
תוצאות המחקרים העלו אפשרות מעניינת להגדיל את יכולת שאיבת הפחמן של האוקיינוסים על ידי פיזור אבקת ברזל על פני שטחים נרחבים. אפשר לטחון גרוטאות ברזל למיניהם, ליצור בזול אבקת ברזל ולפזר אותה בזריעה אווירית או ימית על פני שטחים עצומים. הרעיונות הללו אפילו הביאו גורמים מסחריים לרכוש למשל את כל זיכיונות הדייג באיי מרשל, שכיום אין בהם כמעט דגה, אולם בעקבות פיזור אבקת הברזל עתידים להיות משופעים בפלנקטון ובדגים. הרעיון לבסוף נזנח משום שההשפעות האחרות על ההתערבות הגסה הזו באקולוגיה הימית אינן ידועות.
אפשרות אחרת שהועלתה לשינוי כמויות הפחמן באטמוספרה היא לדחוס פחמן בלחץ גבוה, לקרר את ההיידראט (גז מוצק) שיווצר ולשקע אותו בים — שם הוא יישמר בלחץ הגבוה של מעמקי הים ובקור העז השורר שם. כך אפשר יהיה להפטר מכמויות גדולות של פחמן לאלפי שנים. גם רעיון זה נפסל, היות ואין אנו ידועים את ההשפעות הנוספות שיהיו לשיקוע כמויות גדולות כל כך של פחמן באוקיינוסים. בינתיים כולם ממשיכים בעסקים כרגיל.
העדות החריפה ביותר לשינויים ברמת חומציות מי הים מגיעה מבעלי החיים הימיים בעלי השלדים, ובעיקר האלמוגים. שוניות האלמוגים הן אחד ממערכי החיים המדהימים ביותר בעולם. הן נבנות במשך מיליוני שנים, משתרעות על פני אלפי קילומטרים ומהוות סביבת חיים לאלפי ואולי מיליוני מינים הגדלים, ניזונים או מסתתרים בשונית. החמצת הים, כך מעריכים כיום, תגרום להריסתן של שוניות האלמוגים. במאמר שפורסם בכתב העת Nature לפני שלוש שנים, העריך אחד מחוקרי שונית האלמוגים העצומה מול חופי אוסטרליה "שבסביבות שנות 2050 מי שיגיע לשונית המחסום העצומה מול חופי אוסטרליה, ימצא שם רק ערימה של גושי גיר מתים".
שוניות האלמוגים גדלות ברצועה רחבה מסביב לקו המשווה — משלושים מעלות דרום ועד לשלושים מעלות צפון. הן מצויות באוקיינוס השקט, באוקיינוס ההודי, מסביב לאיים הקריביים ובים האדום.
אלמוגים, כמו גם בעלי חיים ימיים רבים אחרים, חיים בתוך שלד גירני שאותו הם מייצרים. גיר, כידוע לכל מי ששפך אי פעם חומצה על שיש במטבח, נמס בחומצה. עליית ערכי ההגבה במים גורמים לכך שבעלי החיים יוצרי השלד הגירני חייבים להשקיע אנרגיה רבה יותר ביצירת השלד. התהליך הופך קשה יותר ככל שערך ההגבה יורד. אם נמשיך לייצר פחמן בכמות שבו אנו מייצרים אותה כיום ערך ההגבה באוקיינוסים ירד לרמה של 7.6, רמת חומציות בה האלמוגים לא יוכלו לבנות לעצמם שלדים.
אחד המקומות בהם נבחנות תוצאות השינויים האלה על אלמוגים ובעלי חיים בעלי שלדים הוא המכון הבינ–אוניברסיטאי לחקר הים באילת, בראשו עומד פרופסור אמציה גנין. שניים מחוקרי המכון, מעוז פיין ודני צ'רנוב, הם בין החוקרים המובילים בעולם בתהליך שנקרא "החמצת הים". התהליך הזה הוא למעשה התאום הרשע של תהליך ההתחממות הגלובאלית, והשלכותיו מדאיגות כמו, או אפילו יותר, מהשלכות ההתחממות הגלובלית.
בשנת 2007 פרסמו פיין וצ'רנוב מאמר בכתב העת science, על מחקרים שערכו על האלמוג הים תיכוני. במחקר הם הראו שכאשר ערך ההגבה במים יורד ל–7.6 האלמוג מאבד את כל השלד שלו. אולם, כאשר רמת ההגבה עולה חזרה, האלמוג שב ומגדל שלד. האלמוג, כך גילו השנים, יכול גם להתקיים ולהתרבות ללא שלד — כך שעצם הירידה של ערך ההגבה לא תחסל את האלמוגים — אולם בעלי החיים הניזונים מהאלמוגים – שנותרו כעת ללא הגנה – יהיו אלה שיחסלו אותם. המאמר של פיין וצ'רנוב עורר הדים רבים בין החוקרים בעולם, והוחלט להרחיב עוד יותר את הניסיונות בשינויי ערכי החומציות ושינויי הטמפרטורה על המינים החיים במים.
לפני חצי שנה הסתיימה בנייתו של מתקן מיוחד במכון לחקר הים באילת. המתקן המיוחד הזה יאפשר גידול אלמוגים ,ומיני בעלי חיים ימיים אחרים, במים זורמים עם אפשרות של שינויי ובקרה בערכי ההגבה ובטמפרטורות המים. רובוט ייחודי בודק את התוצאות ומנטר את הערכים השונים של המים. לטמפרטורת המים יש השפעה על ערכי ההגבה, ובעקבות כך על מינים שונים — חלקים ניזוקים או נעלמים, אחרים גדלים מהר יותר. כל מין של אלמוג, מסתבר, מתנהג אחרת בעקבות השינויים האלה. קיפודי ים, למשל, ניזונים מאצות, ומגבילים את כמות האצות בשונית. אולם ברמת הגבה נמוכה קיפודי הים נעלמים והאצות מתרבות, מכסות את השונית ובסופו של דבר מחסלות אותה. מה שנכון להיום הוא שהשינויים בטמפרטורה וברמת הפחמן במים לא יגרמו להיעלמות השוניות אלא לשינוי באסופת המינים המרכיבים את השונית. האלמוגים יהיו נדירים יותר, חלקם ייעלמו לחלוטין, ותיווצר שונית אחרת לחלוטין.
שוניות אלמוגים צריכים חום, אולם כאשר טמפרטורות המים עולים, הם בצרות. הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה שכל פוליפ של אלמוג הוא גם בעל חיים וגם בית למכלול של אצות סימביוטיות הידועות בשם זוקסנטלה. האצות האלה מייצרות פחמימות באמצעות פוטוסינתזה שמהם ניזון גם פוליפ האלמוג. כאשר טמפרטורת המים עולה מעבר לנקודה מסוימת — תלוי במקום ובמין האלמוג — הקשר הסימביוטי בין האלמוג והזוקסנטלה מתערער. האצות מתחילות לייצר ריכוז מסוכן של רדיקליים חמצניים והפוליפ מגיב על ידי גירושם מהשלד הגירי שלו. אצות הזוקסנטלה הם המקור לצבעים המרהיבים של השונית, וכאשר האלמוגים מגרשים אותם השונית הופכת ללבנה, תופעה הנקראת "הלבנת שונית". שוניות מולבנות מפסיקות לצמוח ואם הנזק חמור מאוד הם מתות. היו מקרים חריפים של הלבנת שוניות ב–1998, 2005 ו–2010, והתדירות של האירועים הללו צפויה לעלות עם עליית הטמפרטורה העולמית. מחקר של יותר מ–800 סוגים של אלמוגים בוני שונית שהתפרסם בכתב העת science בשנת 2008 מצא ששליש מהם נמצאים בסכנת הכחדה כתוצאה מעליית טמפרטורת המים. כתוצאה מכך אלמוגי אבן, היוצרים את השוניות, נמצאים בסכנת הכחדה חמורה, מהגבוהות בעולם. אחוז מיני האלמוגים המוגדרים בסכנת הכחדה גדול מבכל קבוצות בעלי החיים היבשתיים מלבד היונקים.
למרות שאירועי הלבנת אלמוגים התרחשו במקומות רבים בעולם, על פני עשרות ומאות קילומטרים של שוניות, דווקא במפרץ אילת התופעה הזו מעולם לא התרחשה. במאמר שהתפרסם לפני 4 חודשים מסבירים חוקרים מהמכון לחקר הים באילת את הסיבה לכך.
החיבור בין האוקיינוס ההודי לים סוף הוא במעבר מאוד צר — מצרי באב אל מנדב. בעוד עומקו של ים סוף הוא 2.5 קילומטרים, עומקו של המצר הוא 137 מטרים בלבד. לפני עשרים אלף שנה, כאשר פני הים ירדו ב–120 מטרים, במצר באב אל מנדב נותר עומק המים 17 מטרים בלבד, ולמעשה נחסמה האפשרות לכניסה מסיבית של מים לים סוף. כיוון שאין כל מקור מים מתוקים לים סוף המים החלו להתאדות, בקצב של 2 מטרים בשנה, ויחד עם כך להפוך ליותר מלוחים. ים סוף הפך לים מלוח, ומלבד חיידקים לא נותר כל בעל חיים במימיו.
לפני כ–8,000 אלפים שנה, כאשר מפלס מי הימים עלה מספיק ומים חדשים החלו לחדור מהאוקיינוס ההודי לים סוף חזרו גם האלמוגים. אלמוגים מתרבים על ידי פגיות שנשלחות מהאלמוג אל תוך עמוד המים וחיות שם כמה שעות עד כמה ימים. כאשר הן מוכנות להתיישב צונחות הפגיות אל הסלע, מפרישות חומר דביק, הופכות לאלמוג ומתחילות להתרבות ולייצור שונית. האלמוגים הראשונים שהצליחו להיכנס לים סוף ומשם להצפין למפרץ אילת היו צריכים להיות מסוגלים לעמוד בטמפרטורות החמות של המים במצרי באב אל מנדב הרדודים. חום המים בבאב אל מנדב נע בין 32 מעלות ל–36 מעלות. מכאן שהאלמוג שהצליח להגיע למפרץ אילת הוא אלמוג שהצליח להתקיים בטמפרטורה גבוהה יותר. עליית טמפרטורה של מעלה וחצי מעל מה שהאלמוג רגיל אליו גורמת להלבנת השונית. אבל בעוד שבמקומות אחרים בעולם הלבנה תתרחש כאשר טמפרטורת המים תגיע ל–27 מעלות, עבור האלמוגים באילת, ששרדו את המעבר בבאב אל מנדב, ההלבנה תתרחש רק כאשר טמפרטורת המים תגיע ל–33.5 מעלות. מכאן ששוניות האלמוגים של מפרץ אילת, יהיו אולי השוניות האחרונות שישרדו את התחממות האוקיינוסים.
מעבר לכך, מספר פרופסור גנין, מצב השונית באילת דווקא השתפר מאוד מאז שהוציאו את כלובי הדגים מהים. יש עלייה בכיסוי האלמוגים, קפיצה של כשני אחוז בכל שנה, החבצלות והקיפודים חזרו לשונית, ומצבה, בשעה זו, תודה, בסדר.

Share.

Comments are closed.