האריות של צאבו

0

איש לא ידע מה הייתה המטרה בסלילת המסילה בין מומבסה לאגם ויקטוריה. "הרכבת המשוגעת" קראו למסילה, שסלילתה הייתה צריכה להתמודד עם ערבות פראיות, הרים גבוהים וצלילה לתוך השבר הסורי–אפריקאי, תוך כדי מאבק בשבטים אפריקאיים פראיים ואריות אוכלי אדם שפיתחו טעם מיוחד לבשר עובדי רכבות

ידין רומן

בסוף המאה ה–19 מרוץ המעצמות האירופיות להשתלט על מרחביה של אפריקה לווה בסלילתן של עשרות מסילות ברזל לאורכה ורוחבה של היבשת. המסילות לא נועדו לפתוח אזורים חדשים להתיישבות או להסיע נוסעים, אלא להוביל את אוצרות הטבע של אפריקה אל נמלי הייצוא. רוב המסילות נבנו על ידי יזמים פרטיים שקיבלו זכיונות לכרייה ולניצול משאבי הטבע. הרכבת הראשונה באפריקה, מסילת הברזל בין אלכסנדריה לקהיר, נסללה עוד לפני הגעת מעצמות אירופה. המסילה תוכננה על ידי רוברט סטיבנסון עצמו, חלוץ בניית הרכבות, וסלילתה הושלמה בשנת 1854. המסילה בת 200 הקילומטרים, חצתה פעמיים את הנילוס, והתפרנסה מהסעת נוסעים בדרכם מאירופה להודו. פתיחת תעלת סואץ, בשנת 1869, אמנם גרעה מעט ממספר הנוסעים האירופאים ברכבת, אבל עד אז הספיקו להאריך את המסילה במעלה הנילוס ללוקסור, והיא הפכה אמצעי התחבורה המועדף על התיירים במצרים.
בריטניה השתלטה על מצרים וסודן ב–1882. שלוש שנים אחר כך, בעקבות המרד בסודן בהנהגת המהדי הכריזמטי מוחמד אחמד, גורשו הבריטים מסודן. שיאו של המרד היה המצור שהטילו מאמיניו של המהדי על חיל המצב הבריטי, בפיקודו של צ'רלס גורדון, בחרטום. למרות ניסיון ההצלה המאוחר של הוריישו קיצ'נר, מושל מצרים, גורדון וחייליו נטבחו על ידי המורדים. עמידת הגבורה של גורדון וחייליו הפכה לאחד מסמלי המופת של האימפריה הבריטית הצומחת. קיצ'נר כבש מחדש את סודן וב–1896 החל לסלול רכבת במעלה הנילוס לחרטום.
הרכבת המצרית–סודנית הלהיבה את דמיונו של גדול האימפריאליסטים הבריטיים באפריקה, ססיל רודז שחלם על סלילת מסילת רכבת מקייפטאון שבדרום אפריקה, לקהיר, מרחק של כמעט 10,000 קילומטרים. הצעה לבנייתה של מסילה כזו כבר התפרסמה בעיתונות הבריטית ב–1876 לאחר מסעותיו באפריקה של הנרי סטנלי, בעקבות דוד ליווינגסטון. רודז התעשר מכריית יהלומים בדרום אפריקה וייסד את חברת דה ביירס לימים סינדיקט היהלומים הגדול בעולם. ב–1890 היה לראש ממשלת מושבת הכף הבריטית. בתפקידו החדש החל לפעול במרץ לסלילת הרכבת לקהיר. מסילת ברזל ראשונה נבנתה במושבת הכף הבריטית ב–1863. בשנת 1885 היא הגיעה לקימברלי, מרכז כריית היהלומים. לולא מת רודז בשנת 1902, בגיל צעיר (הוא היה בן 49 במותו) פרויקט סלילת המסילה האפריקאית הגדולה כנראה היה יוצא לדרך. אבל לאחר מותו היוזמות לסלילת רכבת התפזרו בין עשרות מסילות מקומיות, שחצו את אפריקה לאורך ולרוחב אבל לא אפשרו את יצירת החיבור הגדול לקהיר.
אחת הבעיות שבהם נתקל רודז בניסיון לסלול את המסילה לקהיר הייתה שבדרום–מזרח אפריקה, היכן שכיום שוכנות המדינות בורונדי, רואנדה ורובה של טנזניה, הייתה מושבה גרמנית: מזרח–אפריקה הגרמנית. הגרמנים תקעו יתד במזרח אפריקה ב–1880. עשר שנים אחר כך, לאחר מרד של שבטים מקומיים שדוכא בעזרת הבריטים, נחתם הסכם בין בריטניה לגרמניה על חלוקתה של דרום מזרח אפריקה, החלק הדרומי לגרמניה, החלק הצפוני  —  כיום אוגנדה וקניה  —  לבריטים. בכך נוצר חיץ בחלומו של רודז על רכבת שתחצה את כל אפריקה הבריטית. רודז ניסה אמנם לקבל את הסכמת הקיסר הגרמני לסלילת מסילה בתוך השטח הגרמני, אבל הגרמנים הרשו לו רק לסלול קו טלגרף בשטחם.
ב–1904 הגיעה מסילת הברזל מדרום אפריקה למפלי ויקטוריה, ועשירי העולם החלו לנהור למסעות ברכבת שבהם אפשר היה, בתנאי לוקסוס, לראות את אפריקה הפראית. דור אחד בלבד לאחר מסעותיו של ליווינגסטון, האדם הלבן הראשון שעבר באזורים הללו, אפשר היה לצפות בנוחות באלפי בעלי החיים האפריקאיים מרכבות מהודרות עם שמות כגון "הזמבזי אקספרס", ה"דיאמונט אקספרס", "אפריקאן אקספרס" ועוד. שלא כשמן, הרכבות לא נסעו במהירות של יותר מ–50 קילומטרים לשעה, אבל הידור הקרונות, האוכל המשובח, היין הטוב וצוות גדול של משרתים, טבחים ומלצרים, הפכו את מהירות הנסיעה לחסרת חשיבות.
המתיחות הגואה בין בריטניה לגרמניה בסוף המאה ה–19, הביאה את הבריטים לסלול מסילת ברזל בין מומבסה, שעל שפת האוקיינוס ההודי, ועד לקיסומו (Kisumu) על גדת אגם ויקטוריה  —  מרחק של כמעט 1,000 ק"מ. "רכבת אוגנדה" היה שמה של המסילה הזו באופן רשמי, למרות שרוב נתיבה עבר דווקא בקניה. בעיתונות התקופה היא נקראה "The Lunatic Railway"  —  הרכבת המשוגעת, בגלל שאיש לא ידע מה הסיבה לסלילתה. בני שבט המסאי ואחר כך הקיקויו, שדרך השטחים שלהם ושל שבטים אחרים עברה המסילה, קראו לה "נחש הברזל", והביעו את התנגדותם לפרויקט שחתך את שטחי המרעה שלהם בהתקפות על מחנות העובדים וצוותי המודדים שסקרו את השטח.
תוואי המסילה המשוגעת עבר בערבות קניה המזרחית, טיפס 1,200 מ' לעבר רמות מרכז קניה, משם עוד 1,200 מ' לגובה של 2,400 מ' מעל פני הים  —  אל ראש הרכס של מרכז קניה ומשם צלל 1,400 מ' אל תחתית השבר הסורי–אפריקאי, אל שפת אגם ויקטוריה.
הסלילה החלה ב–1896, וכבר מתחילתה נתקלה בקשיים. בנובמבר של אותה שנה ירדו 60 מילימטרים גשם, מה שעצר את העבודה לחלוטין. בפברואר שלאחר מכן פרצה מגפת מלריה במחנות העובדים ואחריה מגפות של כולרה ודלקת ריאות.
את עבודת הסלילה ניהל קצין בריטי ססגוני, שהושאל לקניה מהצבא ההודי האימפריאלי, הקולונל ג'ון הנרי פטרסון. הקולונל, מהנדס בהכשרתו, הגיע לקניה בשנת 1898 כדי לפקח על הקמת גשר רכבת מעל לנהר צאבו (Tsavo). כמה ימים לאחר שהגיע החלו אריות לתקוף את העובדים: "שני אריות אוכלי אדם ניהלו מלחמה ברכבת במשך תשעה חודשים", כתב פטרסון בספרו "טורפי האדם מצאבו". "לילה אחר לילה עקבו שני האריות אחר הנעשה במחנה, כאשר הם מזנקים מתוך השיחים, וגוררים את קורבנם מהמחנה, בעוד יתר העובדים רועדים מפחד במיטותיהם כאשר אוזניהם מהדהדות בזעקות הקורבנות. העובדים בנו גדרות קוצים מסביב למחנה, הבעירו מדורות במשך כל הלילה, העמידו שומרים, ועד מהרה החלו לקשור את מיטותיהם גבוה בתוך העצים. כאשר כל מאמציהם לא עזרו, והאריות המשכו לטרוף את העובדים, הם ביקשו לעזוב". באנו לעבוד ולא להיות מזון לאריות, אמרו העובדים המפוחדים. פטרסון הזמין אל המחנה את קצין המחוז הבריטי, שהגיע לאחר החשכה עם סמל אפריקאי. בעוד השניים צועדים לעבר אוהל הקולונל, זינק עליהם אחד האריות, שרט את קצין המחוז ותפס את הסמל האומלל וטרף אותו.
ניסיונות להרעיל את האריות לא צלחו. פטרסון החליט לארוב לאריות מעל במה שבנה על אחד העצים. בעודו שוכב במארב הבחין לחרדתו שבעצם זוג האריות עוקב אחריו. לבסוף הוכנעו האריות בעזרת רובה הציד רב העוצמה של פטרסון. הקולונל הפשיט את האריות מעורם ועשה מהם שטיח לאוהלו. לימים הוא מכר את העורות למוזאון הטבע בשיקאגו ששם הצליחו לפחלץ אותם ולהעמיד אותם באחת התצוגות הפופולריות של המוזאון.
"טורפי האדם מצבאו", ספרו של פטרסון על הרפתקאותיו בעת סלילת הרכבת בקניה היה הרקע לשלושה סרטים, ביניהם "רוצחי הקילימנג'רו" (1959) ו"השד והחשכה" ("The Ghost and the Darkness") בכיכובם של ואל קילמר כפטרסון, ומייקל דגלאס.
בזה לא נגמרו הרפתקאותיו של פטרסון באפריקה. ב–1906 הוא חזר לצאבו למסע ציד. במהלך המסע צד איל אלנד (eland), והבחין שהאלנד הזה שונה מבני מינו בדרום אפריקה. הסתבר שפטרסון זיהה תת מין חדש שנתכנה "Taurotragus oryx pattersonianius". ב–1907 התמנה למפקח הציד הראשי, למעשה מנהל שמורות הטבע, של אזור החסות הבריטי במזרח אפריקה. לפני שסיים את התפקיד יצא ב–1909 לספארי עם קצין בריטי נוסף ועם רב הטוראי בשם אודלי בלית' שצירף למסע גם את אשתו, את'ל. באחד מלילות המסע נמצא רב הטוראי ירוי באוהלו. פטרסון קבר את בלית' בשטח, המשיך במסע, והכריז שבלית' פשוט התאבד. משתתפי הספארי ידעו לדווח שבזמן ההתאבדות כביכול, אשתו של בלית' נראתה בורחת מהאוהל בצעקות והשמועות דיברו על רומן לוהט בינה לבין פטרסון. את'ל ופטרסון חזרו יחדיו לאנגליה והפכו זוג לזמן מה. הסיפור, שגם עליו כתב פטרסון ספר, זכה לתסריט שנכתב על ידי המינגוויי והפך לסרט בשם "The Macomber Affair" בכיכובו של גרגורי פק.
במלחמת העולם הראשונה פיקד פטרסון על גדוד נהגי פרדות ציון. סגנו היה יוסף טרומפלדור. לאחר פירוק הגדוד התמנה פטרסון למפקד הגדוד ה–38 של קלעי המלך, להלן הגדוד העברי. פטרסון היה בין התומכים הגדולים בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא נפטר בשנת 1947 בגיל 80 (יוני נתניהו נקרא על שמו של ג'ון פטרסון).
כדי להניח את המסילה הביאו הבריטים 30 אלף עובדים מהודו. אלה הגיעו עם חוזה עבודה לשלוש שנים. כשליש מהם נשארו בקניה ובאוגנדה לאחר סיום הנחת המסילה והיוו את הבסיס לאוכלוסייה ההודית הגדולה של שתי הארצות הללו. לאחר שקניה קיבלה את עצמאותה ב–1963 היגרו רבים מהם לאנגליה. תשע שנים אחר כך, כאשר עלה אידי אמין לשלטון באוגנדה, הורה על גירוש כל ההודים מהמדינה תוך 90 יום. כ–50 אלף הודים, צאצאיהם של בוני המסילה לאגם ויקטוריה, הגיעו בסופו של דבר לאנגליה.

המסובה שהפכה לעיר

סיירי תוואי המסילה חיפשו מקום שבו אפשר יהיה לבנות מסובה לרכבת לפני העלייה הגדולה אל רכס ההרים של מרכז קניה. המקום שנבחר היה השטח המישורי האחרון במקום הגבוה ביותר ברמה שבו אפשר היה לבנות את המסובה. ברמה השוממה נבנתה תחנת רכבת קטנה ולצידה מספר בנייני מנהלה. מסביב לתחנה צמחה ניירובי, כיום עיר של 3.5 מיליון איש.
עם השלמת סלילתה של הרכבת המשוגעת היא הפכה ליעד למטיילים שרצו לראות את הערבה האפריקאית בשיא פארה: עדרי בופאלו גדולים, פילים, קרנפים, נמרים וכמובן אריות. בחזית קטר הרכבת נבנה התקן מיוחד, שהומצא ברכבת חוצת היבשת של ארצות הברית  —  "לוכד הפרות". תפקידו של המתקן, ביסודו סבכת ברזל או עץ, היה לפנות בעלי חיים גדולים מהמסילה. מעל למתקן נבנה מושב מיוחד שאפשר צפייה בבעלי החיים במבט קרוב במיוחד. לשירותו של הנציב העליון של אוגנדה, כך נקראה כל מזרח אפריקה הבריטית בתחילה, נבנה קרון מיוחד ורב פאר. כאשר לא נסע על המסילה עמד הקרון ליד ארמון הנציב על סעיף מיוחד של המסילה. הקרון המפואר שימש למסעות ציד, שארגן הנציב לאורחיו. המפורסם בין האורחים היה הנשיא האמריקאי תיאודור רוזוולט, שיצא ב–1909, בגיל 50, לאחר שתי קדנציות בבית הלבן, למסע ציד של 11 חודשים באפריקה. כמובן שהוא עלה לניירובי ממומבסה ישוב במושב המפורסם שבחזית הקטר. מניירובי יצא בדרכו לספארי ארוך. ווינסטון צ'רצ'יל הגיע גם הוא למסע ציד ברכבת הקנייתית, תוך שהוא מהלל את היכולות הבריטיות בסלילת המסילה הזו: "דרך הכול  —  יערות, גאיות, גדודים של אריות תוקפניים, רעב, מלחמה, חרף חמש שנים של דיונים פרלמנטרים על תקצוב המסילה, הרכבת התקדמה, צועדת קדימה, תמיד קדימה".

סופו של מפקח הרכבות

"לקראת סוף שהותי במזרח אפריקה הבריטית, סעדתי ערב אחד עם מר ריאל, מפקח המשטרה, בקרון הרכבת שלו", כתב פטרסון בספרו על האריות מצאבו, "ריאל המסכן! לא ידעתי אז מה אכזר הגורל המחכה לו באותו הקרון שבו ישבנו".
כמו פעמים רבות בתולדות הרכבת, התמקם אריה אוכל אדם ליד תחנה בשם קימה. האריות אוכלי האדם היו בדרך כלל אריות שלא יכלו למצוא את מזונם בטבע, מחולי או מזקנה, וטריפת אנשים הייתה קלה יותר מאשר מרדף אחר בעלי חיים. האריה הזה, כתב פטרסון, התאהב בעובדי הרכבת, ומדי כמה ימים היה טורף עובד. פעם אחת הוא אפילו קפץ על גג מבנה התחנה וניסה לפרק את הלוחות שכיסו אותה על מנת להגיע אל מזונו המפוחד בתוך המבנה.
ביוני 1900 הגיע ריאל בקרונו עם עוד שני חברים לתחנה על מנת לטפל במפגע הטורף. שלושת החברים יצאו, חמושים ברובי ציד, לחפש אחר האריה, משלא מצאו את עקבותיו חזרו לקרון לישון. אחד מהם נשאר ער לשמור. את המשמרת הראשונה לקח על עצמו ריאל. כעבור זמן, כאשר דבר לא התרחש החליט ריאל לשכב גם הוא לישון. כאשר האריה, שבחן את המתרחש בקרון מבין השיחים, הבחין שהשומרים הלכו לישון עלה על הרציף, הכניס את רגלו בדלת שלא הייתה סגורה עד הסוף, פתח אותה ונכנס לקרון. משקלו של האריה הטה במקצת את הקרון והדלת זזה על מסלולה וננעלה. כעת היה האריה נעול בתוך הקרון עם שלושת ציידיו. אחד משני חבריו של ריאל, שישן על המיטה העליונה, הצליח לקפוץ על גבו של האריה ולברוח אחצוה דרך אחד החלונות. כדי להגיע אל ריאל, שישן על המיטה התחתונה, נעמד האריה על המלווה השני, שישן על הרצפה, תפס את ריאל נעינע אותו מצד לצד ואחר כך גרר אותו אל החלון וזינק איתו אל השיחים. בעוד האריה עובר דרך החלון, הקרון התהפך על צדו והחבר השלישי נזרק מתוך החלונות בצדו השני של הקרון. האריה נלכד לאחר כמה ימים בעזרת מלכודת מתוחכמת שבנה אחד מעובדי הרכבת. הוא הוצג בכלוב למספר ימים ואחר כך נורה למוות.
לאחר עצמאותה של קניה הידרדרה הרכבת. עברה המפואר נותר כמוצג במוזאון הרכבת הקטן בניירובי הבירה, ורוב הרשת שנסללה כדי לחבר את המסילה לרחבי מזרח אפריקה הפסיקה לפעול. המסילה הראשית, זו שהונחה בין השנים 1896 ל–1901 ממשיכה להוביל קרונות משא מהים אל הבירה, כאשר פעם ביום עוברת על המסילה גם רכבת נוסעים  —  זכר עמום לימי הפאר של הרכבת המשוגעת.

הסינים מגיעים

בנובמבר 2013 הניח נשיא קניה, אוהורו קניאטה, את אבן הפינה לסלילתה מחדש של הרכבת מניירובי למומבסה. תהיה זו רכבת חדישה ומהירה, בהשקעה סינית של חמישה מיליארד דולר. מסע הרכבת בן 12 השעות במסילה הישנה יקוצר לארבע שעות זריזות ברכבת חדישה ונוצצת. לא ברור מה יגידו בעלי החיים בשתי שמורות צאבו הוותיקות, אחת מכל צד של המסילה, אולם 120 שנה לאחר שמתכנניה של הרכבת לא ידעו לומר מה הייתה מטרת הקמתה הפכה הרכבת של אוגנדה לפרויקט הדגל בתכנית פיתוח התשתיות של קניה  —  Vision 2030.
האריות בקניה נמצאים כיום בסכנת הכחדה. מאלפי האריות של תחילת המאה ה–20 נשארו כיום פחות מ–1,600, מספר שהולך ומתמעט משנה לשנה. הרכבת ניצחה את האריות מצאבו, ואת שבטי המסאי והקיקויו. הרכבת המהירה והחדישה לא תעצור כאשר קרנף יעמוד על המסילה ולא תצטרך להיזהר לא להפחיד את הפילים. הזיכרונות מאפריקה יישארו בספרים ובסיפורים, כמו הקרון של המפקח ריאל, שעומד עד היום, עם החלון שנפרץ על ידי האריה, במוזאון הרכבת בניירובי.

Share.

Comments are closed.