מלכות הצפון

0

הממלכה הצפונית מוכרת במקרא כממלכת ישראל, אך תולדותיה שונים מאוד מהנרטיב המקראי על הממלכה הבוגדנית שמלכיה מרדו בבית דוד, הקימו מקומות פולחן חדשים במקום בית האלוהים בירושלים, ונענשו על כך בחיסולה של ממלכתם

בעקבות ספרו החדש של פרופ' ישראל פינקלשטיין על "ממלכת הצפון"

בין שינת צהריים לאחר יום חפירות המתחיל מוקדם בבוקר בתל מגידו, לבין בדיקת חרסים הפרושׂים על שולחנות הבדיקה בחצר מגורי המשלחת, ישבנו לדבר על ממלכת הצפון, ממוקדי עבודתו המדעית של פרופ' ישראל פינקלשטיין בשנים האחרונות. הוא עוסק בממלכה הזו כבר עשרות שנים. תחילה בסקרים בשדרת ההר המרכזית של הארץ, דרך פרויקט חפירות בשילה, ובעשרים השנים האחרונות בחפירה במגידו — מרחב ארוך טווח ומתמשך החושף את צפונות התרבות החומרית של תקופת הברונזה ותקופת הברזל בארץ ישראל. ההתמקדות הממושכת באזור הזה הביאה לתובנות מעמיקות לגבי אותה ממלכה צפונית, לגבי תרבותה, כלכלתה ועצמאותה.
הממלכה הצפונית מוכרת במקרא כממלכת ישראל, אך תולדותיה שונים מאוד מהנרטיב המקראי על הממלכה הבוגדנית בצפון שמלכיה מרדו ובגדו בבית דוד, הקימו מקומות פולחן חדשים במקום בית האלוהים האמיתי בירושלים, ונענשו על כך בחיסולה של ממלכתם על ידי אשור.
למעשה, הישות העברית במרכז שדרת ההר התגבשה בסוף המאה ה–10 לפנה"ס, בראשית תקופת הברזל. ממצאים ארכיאולוגיים מראים כי יש רצף יישובי מתקופת הברונזה המאוחרת, שקדמה לתקופת הברזל, עד לתקופת הברזל. לקראת סופה של המאה ה–10 לפנה"ס, הממלכה החדשה הזו מתפשטת אל מעבר לתחום ההר, אל השטחים שמסביב: עמקי המרכז והצפון, בקעת הירדן וחלקים מעבר הירדן. בשיא התפשטותה, במחצית הראשונה של המאה ה–8 לפנה"ס, מגיעים שטחי שלטונה של הממלכה הצפונית עד לדן, ואולי אף צפונה יותר.
תהליכי הצמיחה של אותה ממלכה מתחילים כבר בסוף המאה ה–12 לפנה"ס, כאשר עם מותם של הפרעונים הגדולים, רעמסס השני ורעמסס השלישי, מתפוררת האימפריה המצרית הגדולה באסיה והצבא המצרי נסוג מארץ ישראל. בתוך הוואקום השלטוני הזה קמות ערי מדינה ברחבי ההר והעמקים, רבות מהן אותן ערים שפרחו לפני השתלטותה של מצרים על הארץ. באזורים הנמוכים יותר של ההר המרכזי של ארץ ישראל קוממו עצמן מחדש הערים הכנעניות, בעוד שבאזורי ההר הפנימיים התגבשה ישות טריטוריאלית חדשה, המורכבת מתושבי היישובים החקלאיים הפזורים בהר ומגורמים נוודיים. במאה ה–10 לפנה"ס התפשטה הישות הזו אל עבר העמקים הפוריים שמסביבה ובתהליך מתמשך כבשה את הערים הכנעניות. החפירות הארכיאולוגיות מצביעות על שכבת חורבן, מהמאה ה–10 לפנה"ס, ברבים מהתלים הגדולים בצפון הארץ, זכר לכיבושן של הערים הכנעניות על ידי הממלכה הצפונית, אותה ממלכת ישראל, שקמה לתחייה עם שלטון מרכזי יעיל וצבא חזק בראשית תקופת הברזל.
התהליך הזה, של התגבשות יחידות טריטוריאליות גדולות בהר והתפשטותן אל עבר העמקים, הוא תהליך מחזורי שהתחולל גם לפני היווצרותה של הממלכה הצפונית וגם לאחריה. המקורות המצריים, כמו כתבי המארות מהמאה ה–18 לפנה"ס ומכתבי אל–עמארנה מהמאה ה–14 לפנה"ס, מצביעים על תהליך דומה בתקופות עתיקות יותר. המאבק, אולי המרד, של לבאיה מלך שכם בערים שסביבו ובנציגי השלטון המצרי, המוזכר רבות במכתבי אל–עמארנה, הוא דוגמה מובהקת לתהליך הזה. ממש במקביל למרידתו של לבאיה מלך שכם במצרים, קמה ממלכה דומה בהר הלבנון, ממלכת אמורו, שהתפשטה אל עבר בקעת הלבנון ומישור החוף. המציאות הטופוגרפית והגיאוגרפית של ההר המרכזי, הכוללת אוכלוסיית קבע ואוכלוסייה נוודית, היא המקור לכוחה וליכולתה של הישות ההררית להשתלט על האזורים שסביבה. אך לבחינת התהליך הזה לא צריך להרחיק לכת עד למאה ה–14 לפנה"ס. במאה ה–17 לספירה השתלט פחר א–דין, אציל לבנוני מקומי, על דרום לבנון וצפונה של הארץ, ובמאה ה–18 הצליח אף דאהר אל–עומר הבדווי להקים ממלכה צפונית בגליל ובצפון מישור החוף — שניהם תחת אפו של השלטון העותמאני, שחולשתו של השלטון המרכזי בו אפשרה את הקמת הממלכות הקטנות האלה.
כאשר נוצר ואקום שלטוני, הממלכות הקטנות יכולות לקום, להתרחב ולהשתלט על מרחב סביבן. אולם כאשר לבסוף הישות הבינלאומית, האימפריה רבת האמצעים והמשאבים, מגלה עניין מחודש באזורנו, או שקמה תחתיה אימפריה חדשה — גורלן של הממלכות המקומיות, מוצלחות ככל שיהיו, להתחסל: פחר א–דין ודאהר אל–עומר הצליחו לתמרן זמן–מה בין הכוחות האימפריאליים מסביבם, אך כתמיד נפלו לבסוף. לבאיה מלך שכם חוסל כאשר השלטון המצרי שב וחידש את אחיזתו בארץ. גם ממלכת החשמונאים, גם היא ממלכה הררית שנולדה בעת תמורות וחולשת אימפריות, התחסלה עם הופעת האימפריה הרומית. בדרך כלל, חיסולה של הממלכה המקומית מתרחש כאשר שליטיה מאבדים את היכולת לקרוא נכון את מפת יחסי הכוחות העולמיים, או גרוע מכך — מדמים שהם חזקים מספיק על מנת להתעמת עם הכוחות הללו.  קריאה לא נכונה של מפת הכוחות הבינלאומיים — סופה ידוע מראש. למרבה הצער, התהליך הזה, באזורנו לפחות, הוא מחזורי ומתרחש פעם אחר פעם לאורך ההיסטוריה הארוכה של ארץ ישראל, מן הימים הקמאיים ביותר.
הממלכות המובילות באזור הן ישראל ודמשק, שברוב שנות קיומן נלחמו זו בזו, במהלך רוב המאה ה–8 לפנה"ס, תחת עינו הפקוחה של הצבא האשורי. אולם אינטרסים ובריתות במרחב שלנו — אתמול, היום או מחר — משתנים במהירות. בשנת 853 לפנה"ס משתנים בפתאומיות האינטרסים האזוריים כאשר ממלכת ישראל מתחברת עם צרתה, ממלכת ארם–דמשק, על מנת לעצור את התפשטותה של אשור מערבה. ליד העיר קרקר בצפון–מערב סוריה ניצבת ברית של 12 ממלכות בהנהגת ישראל ודמשק, אל מול שלמנאסר השלישי מלך אשור. מצבת הניצחון שהציב שלמנאסר — העובדה שכנראה לא ניצח בקרב לא מנעה ממנו להציב מצבה לציון ניצחונו, גם זה ממאפייני המרחב שבו אנו חיים — מפרטת את כוחן של הממלכות שניצבו מולו: בן הדד מדמשק עם 1,200 מרכבות, 1,200 פרשים ו–20 אלף חיילים רגליים; אחאב מלך ישראל עם 2,000 מרכבות ועשרת אלפים חיילים רגליים; מלך מצרים עם אלף חיילים בלבד, ויתר מלכי הברית עם כמה עשרות מרכבות וכמה אלפי חיילים. סה"כ כללה הברית 3,940 מרכבות (אלפיים מתוכן של אחאב כאמור!), 1,900 פרשים, 1,000 גמלים ו–53 אלף חיילים. סביר להניח שהמספרים מופרזים, אבל בכל מקרה ברור מי היו הכוחות המרכזיים בברית לעצירת אשור: דמשק וישראל.
אך כדרכן של בריתות באזורנו, גם ברית זו לא נמשכה זמן רב. אחאב מלך ישראל, מי שהוביל את אלפי מרכבותיו בקרב קרקר, לא הוזכר כבר בין המלכים שהשתתפו בקרבות ההמשך נגד אשור, שבראשם עמדה דמשק. מעבר לכך, ואולי משום כך, הברית בין הדד מלך דמשק לאחאב מלך ישראל התפרקה כנראה מיד לאחר הניצחון בקרקר. שנים ספורות לאחר קרקר, ישראל ודמשק נפגשו למלחמה ברמות גלעד, מלחמה שבה מצא אחאב את מותו. לאחר מות אחאב הקימה דמשק ממלכה גדולה מאוד, מיני–אימפריה, שהשתרעה על שטחים גדולים מאוד ממערב סוריה עד לדרום מישור החוף, עם אחיזה במכרות הנחושת בערבה ואף בקפריסין. המאבק בין דמשק לישראל נמשך כמאה שנים, עד שבשנת 774 לפנה"ס הכה שלמנאסר הרביעי את דמשק, אולי בסיוע ירבעם השני מלך ישראל, שתואר במלכים ב' כמי "שהשיב את דמשק ואת חמת יהודה לישראל". ארבעים שנה אחר כך, בשנת 732 לפנה"ס, נפלו סופית דמשק וישראל (תחת שלטונו של "מנחם השומרוני" על פי האשורים, הוא מנחם בן גדי המקראי), עם יתר מערב אסיה, בידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור.
התמונה ההיסטורית המחזורית של עלייתן של ממלכות אזוריות, צמיחתן בימי חולשתן של האימפריות, ונפילתן כאשר מנהיגי הממלכות אינם קוראים נכון את המפה הבינלאומית — נראית כאן בבירור.

עלייתה של ממלכת הדרום

שכנתה מדרום של הממלכה הצפונית, ממלכת יהודה, ממלכת ההר הדרומית, קיימת כבר מסוף המאה ה–10 לפנה"ס. זו ממלכה קטנה, שחקן משני במשחק הבינלאומי, כמו ממלכות מואב ועמון. עד לכיבוש האשורי במאה ה–8 היא הייתה תחת השפעה והגמוניה של הכוחות החזקים ממנה — שושלת בית עמרי, שקמה בממלכה הצפונית במחצית הראשונה של המאה ה–9 לפנה"ס, דמשק במחצית השנייה של המאה ה–9 לפנה"ס, ואחר כך, במחצית הראשונה של המאה ה–8 לפנה"ס שוב ממלכת ישראל, הממלכה הצפונית.
עם חיסולן של שתי הממלכות הגדולות, ישראל ודמשק, על ידי האשורים במחצית השנייה של המאה ה–8 לפנה"ס, עולה ממלכת יהודה על במת ההיסטוריה המקומית. היא הופכת לווסל של אשור, כפופה לאימפריה הגדולה ורחבת הידיים, וזוכה בזכות זה לשגשוג מדיני ולפריחה כלכלית. בימים אלה שלאחר נפילת ממלכת ישראל, מתחילה להתפתח גם האידיאולוגיה של מרכזיותה של ממלכת יהודה — של היהודאים — בנרטיב ההיסטורי של יושבי ההר המרכזי של ארץ ישראל.
הנרטיב האידיאולוגי הזה נבנה בהדרגה. מפלתה של ממלכת ישראל החזקה, השכנה מצפון, הייתה אירוע טראומטי ושינוי רב–עוצמה, שחִייב הפקת לקחים: כיצד נפלה הממלכה הגדולה הזו, האחות הגדולה? וכיצד ניתן למנוע את חיסולה של הממלכה הקטנה מירושלים? יש עדויות חזקות שכתוצאה מנפילת ממלכת ישראל חל מהפך דמוגרפי ביהודה, בעקבות זרם של פליטים ומהגרים משטחי הממלכה הצפונית שנהר אל ממלכת יהודה. בפרק זמן של חמישים שנה, גדלה ירושלים למשל מעיר ששטחה הבנוי — כולל הר הבית — היה אולי 70 או 80 דונם, לעיר ששטחה הגיע ל–600 דונם. מהיכן הגיעו כל האנשים שאכלסו פתאום את העיר רחבת הידיים הזו? גידול טבעי אינו יכול להסביר גידול של פי עשרה בחמישים שנה. במקביל רואים באופן ברור ירידה דמוגרפית של אוכלוסיית הממלכה הצפונית, בשכם למשל, והתשובה מתבררת.
השלב הראשוני הזה של הגירה מסיבית מהצפון אל הממלכה הדרומית הקטנה חייב יצירת אידיאולוגיה חדשה שתאפשר את קליטת הפליטים בתוך העם היושב בציון. קליטה אכן התבצעה, לפחות על פי עדויות על חדירת התרבות החומרית של הממלכה הצפונית אל ממלכת יהודה. בשנים אלה של ההגירה ההמונית התפתח הנרטיב הפאן–ישראלי: כולנו אחים. במקור היינו ממלכה אחת, תחת שלטון שושלת בית דוד. "מורדים" חטאו והפרידו את העם לשתי ממלכות. אבל זו אשמתם של המורדים, "שעשו הרע בעיני ה'", ולא אשמת העם. כרטיס הכניסה לפאן–ישראליות הזו היה קבלת הדומיננטיות של בית דוד ומרכזיותו של המקדש בירושלים. הרעיון הפאן–ישראלי הזה התבסס והשתרש מסוף המאה ה–8 ועד תחילת המאה ה–7 לפנה"ס — בתוך תחומי ממלכת יהודה. אחת הדוגמאות המרתקות לניסיון הזה לחבר את המהגרים לאוכלוסייה הקיימת הוא השם שנתן מלך יהודה, חזקיהו, לבנו — מנשה. השם הזה לא קשור כלל לשמות היהוויסטיים של שושלת בית דוד. נכדו של מנשה הוא יאשיהו, שם החוזר לסדרת השמות המקובלים בממלכת יהודה. מנשה, שעלה לשלטון בשנת 698 לפנה"ס, נולד ממש לאחר חורבן ממלכת ישראל — ושמו, הפונה אל שבטי אפרים ומנשה, הוא עדות נחרצת למאמץ שנעשה לקלוט את המהגרים אל ממלכת יהודה ולפתח את הנרטיב הפאן–ישראלי.
לאחר מותו של אשורבניפל, בשנת 631 לפנה"ס, האימפריה האשורית התפוררה במהרה. מאבקי ירושה ולחצים של האימפריה הבבלית העולה גרמו לנסיגה מהירה של הכוחות האשוריים מארץ ישראל. יום בהיר אחד, באופן מפתיע, התקפל ונעלם חיל המצב האשורי החזק. נוצר ואקום שלטוני בשטחי הממלכה הצפונית לשעבר, וממלכת יהודה ניסתה לכבוש שטחים ועמדות שפונו על ידי האשורים. הנרטיב ששימש עד כה בתוך שטחה של ממלכת יהודה, קיבל מרגע זה משנה תוקף. המסרים הפאן–ישראליים הלכו והתחזקו עוד יותר: לא רק הפליטים שנכנסו אל יהודה היו פעם חלק מעם אחד, אלא כל תושבי הממלכה הצפונית לשעבר. הממלכה הקדומה של בית דוד ושלמה השתרעה מדן — בצפונה של הממלכה הצפונית — ועד באר שבע — בדרומה של ממלכת יהודה; הכול תחת שלטונו של בית דוד.
אבל אידיאולוגיה לחוד והתפשטות לחוד. בסופו של דבר, ממלכת יהודה הייתה ממלכה חלשה. היא לא הצליחה להשתלט על שטח רב מצפון לה; אולי מעט מעבר לבית אל — לא עד שכם ומגידו. מי שהצליחה להיכנס לטריטוריה שפינו האשורים הייתה מצרים, האימפריה הדרומית. יאשיהו, ששוב קרא לא נכון את המפה הבינלאומית, ניסה לעמוד כנגד חזרתם של המצרים למערב אסיה, ואלה, שלא הבינו כלל מיהי הממלכה הקטנה הזו שניסתה לעמוד בדרכם, הוציאו אותו להורג במגידו בשנת 609 לפנה"ס. ממלכות קטנות הניצבות מול אינטרסים של אימפריות נרמסות ונמחצות. לאימפריות אין זמן להתעסק איתן.
יהודה התגמדה, חזרה לגודלה האמיתי — טריטוריה קטנה בחלקה הדרומי של שדרת ההר המרכזית. עם בואה של בבל, הממלכה הזו נעלמה לחלוטין. הנרטיב המופיע במקרא נכתב מאוחר יותר, דרך משקפיים של אנשי המאה ה–7 לפנה"ס, חלקם כבר בגלות, מעבר לגבולות יהודה, וביתר שאת לאחר שיבת ציון. אז התעורר צורך להגדיר את הגבולות האתניים — מי שלנו ומי אחר, זר. עניין הנוכרים והזרים, הנשים השומרוניות ותושבי הארץ האחרים, תפס אז תאוצה רבה — וחייב רישום מדויק של הנרטיב שיפרט מי אלה שהם חלק "מהשבטים" ומי מחוץ להם, את מי יש לקרב וממי יש לשמור מרחק.
אם כן, בימים שלאחר נפילת הממלכה הצפונית הגישה הייתה להכיל את האנשים, להרחיב את המסגרות. אך לאחר שיבת ציון היה צורך לשים גבולות אתניים חריפים וברורים. גבול הזהות שהתגבש באותם הימים, וביתר שאת בימי הבית השני, הוא נושא שמשפיע עלינו עד היום.

מתארכים בפחמן את המקרא

תפיסות אלו על התפתחות הנרטיב הספרותי המקראי אל מול התמונה הארכיאולוגית–היסטורית לא רק שאינן מקובלות על רבים, בחוגים מסוימים הן אף מעוררות אנטגוניזם רב. אך במחקר הארכיאולוגי ובחקר המקרא באירופה ובחלקים מסוימים בארצות הברית הן מקובלות מאוד.
הארכיאולוגיה העכשווית עברה מהפכה שהובילה אותה אל תחום המדעים המדויקים. מקורות ספרותיים, המקרא ואחרים, מהווים אמנם עדויות חשובות אבל יש לנתח אותן בהקשר שבו נכתבו; חשיבות הטקסט המקראי גדולה, צריך להבין אותו ולנתח את מניעי כתיבתו, אבל הבסיס לארכיאולוגיה המודרנית, שבונה את התיאור ההיסטורי, הוא נתונים מדעיים ארכיאולוגיים, ובעיקר בדיקות פחמן 14. על תולדותיה של מגידו בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל, למשל, יש כיום 300 נקודות שעבורן קיימים נתוני פחמן 14, המאפשרים תִארוך בדיוק של 25 שנה, פלוס–מינוס. זה הבסיס לכול, כולל ייחוס השכבות המתוארכות לנרטיב היסטורי.
את הנרטיב הזה, שהוא הבסיס לסיפורה של הממלכה הצפונית, צריך לחבר אל מחקר ביקורתי של המקרא. למשל, במאמר שעומד להתפרסם בימים אלה מנתח תומס רומר מהקולג' דה–פרנס את התפתחות המסורות בספר בראשית על אברהם ויעקב. במחקר המקראי כבר ברור זה שנים שמסורות יעקב שייכות לשבטים הצפוניים, לממלכה הצפונית באזור שכם, בעוד שמסורות אברהם שייכות לממלכה הדרומית, באזור באר שבע וחברון. יעקב, אם כן, הוא האב האפונימי של ממלכת הצפון, בעוד אברהם הוא הגיבור המייסד של ממלכת הדרום. מסורת יעקב קדומה יותר, מהמאה ה–10 לפנה"ס, ונמסרת בעל פה ברחבי הממלכה הצפונית. מסורת אברהם היא מאוחרת יותר. החיבור בין שלושת האבות, כאשר אברהם הוא הקדום שבהם, הוא ללא ספק רעיון יהודאי. השאלה מדוע ראתה ממלכת הדרום צורך לצרף לנרטיב הספרותי שלה את המסורות של יעקב היא שאלה מרתקת, המרמזת על התהליך שחל לאחר נפילת הממלכה הצפונית.
שאלה מחקרית מעניינת במיוחד היא מתי נכתב הנרטיב המקראי. ברור שמסורות בעל פה היו במשך דורות רבים, אך מתי יכלו לכתוב טקסטים מורכבים כמו אלה המופיעים בספרי המקרא? בנימין זס ואנוכי פרסמנו זה עתה מאמר גדול מאוד בכתב–העת Hebrew Bible and Ancient Israel, ובו סקרנו מחדש את התפתחות הכתיבה בלבנט, מהכתב הפרוטו–כנעני ועד התפתחות הכתבים הלאומיים — העברית והארמית. מסקנה מדהימה למדי העולה מהסקירה היא שאין כמעט כתובות בממלכות ישראל ויהודה לפני שנת 800 לפנה"ס — כלומר, ככל הידוע לנו כיום, עד סוף המאה ה–9 לפנה"ס אין כתיבה משמעותית ואין כתובות. בשכבת המאה ה–9 המפוארת של מגידו לא נמצאה אות אחת כתובה. ארץ ישראל היא בשולי התרבויות הגדולות של אזור הקשת הפורייה, וכך, בעוד ישנה סדרה של כתובות מאזור לכיש, מעיר המדינה גת שבפלשת — בממלכת עמרי הגדולה והמפוארת בשומרון, ביזרעאל, בחצור ובמגידו אין סימן לכתיבה.
מהמאה ה–9 לפנה"ס יש לנו אמנם את מצבת מישע, מצבת הניצחון של מלך מואב. ייתכן שהייתה מצבה דומה גם בירושלים. חזאל מלך ארם דמשק ידע גם הוא לכתוב. אין ספק שהיו יכולים לייצר כתובות ניצחון בירושלים ובשומרון. אבל כתובת ניצחון אינה ספרות. טקסט שכל עניינו "הרגתי, ניצחתי, הקמתי" אינו מסוג הטקסטים המורכבים המופיעים בספר שמואל למשל. טקסטים מורכבים שכאלה מופיעים בממלכת ישראל רק החל מהמחצית הראשונה של המאה ה–8 לפנה"ס — אין בידינו כל עדות של כתיבה מלפני הזמן הזה, וגם אז, בתחילת המאה ה–8 לפנה"ס, יש רק טקסטים ספורים המזכירים מאוד טקסטים מקראיים: כתובת בלעם בן בעור, שנמצאה בתל דיר עלא שבירדן, וכתובות שהתגלו בכונתילת עג'רוד שבסיני, שני אתרים מובהקים של ממלכת הצפון.
בשנים האחרונות עוברת הארכיאולוגיה בכלל, והארץ ישראלית בפרט, שתי מהפכות עיקריות: האחת היא שימוש בצורות שונות של מחקר ושילוב של דיסציפלינות שונות, השנייה היא מהפכת המדע בארכיאולוגיה, המבוססת על ניתוח הממצאים הארכיאולוגיים בכלי ניתוח מדעיים. שתי המהפכות הללו נותנות לנו תמונה חדשה, מורכבת יותר, של תולדות ארץ ישראל: סיפור של צמיחה ונפילה החוזר על עצמו במחזוריות מרתקת, וסיפורה של בניית נרטיב ספרותי, הנרטיב המקראי, סיפור מתוחכם בהרבה מכפי ששיערנו אי פעם.

Share.

Comments are closed.