אוהל מועד למחנה אחים ואחיות עמלים

0

בעידן שלפני אולמות הקולנוע המשוכללים, הרכבים הפרטיים והאינטרנט, בתי העם היוו שער לתרבות פופולרית וגבוהה, וכר פורה לדיונים לוהטים בענייני דיומא. הם היו בבת עינם של הקיבוץ, המושב והשכונה, אולם היום רובם עזובים, מוזנחים ומתפוררים. על עליית מוסד התרבות לפועלים, נפילתו, ומפגש (הרסני בחלקו) בין מזרח ומערב

מאיה קולסקי

הם עומדים בלב הקיבוצים והמושבים — מבנים ענקיים, בנויים מהחומרים הטובים ביותר שהתושבים יכלו להרשות לעצמם, ומתוכננים בידי בכירי האדריכלים בארץ. לרוב הם ניצבים כפילים לבנים, נעולי דלתות וסתומי חלונות. במקרה הטוב נרשמת תנועה דלילה של מבקרים מחוץ למבנה, במקרה הרע הם מוכרזים כמבנה מסוכן ונאטמים. אלו בתי העם. יותר מ–150 שכמותם מפוזרים ברחבי הארץ, שריד לימים שלפני הכפר הגלובלי, בהם קהילה היתה עניין של גיאוגרפיה ואידיאולוגיה.
"אידיאולוגיה היא מילת המפתח", מסבירה ד"ר אסתר גרבינר, מרצה בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, שחקרה יחד עם ד"ר עדינה מריל–מאיר את בתי העם בארץ. ספרן, "בית העם ובית התרבות בישראל", עתיד לראות אור בקרוב. "בתי העם נולדו על רקע המהפכה התעשייתית", אומרת גרבינר, "רקע במובן הרחב של המילה: מבחינה כרונולוגית וגיאוגרפית. המהפכה התעשייתית, בתחילה באנגליה, ואחר כך באירופה, הביאה לעולם סדרה של מוסדות חברתיים–תרבותיים, לטובת ציבור העובדים. אחד מהם היה בית העם". זה מוסד שהוקם, מומן ותוחזק באופן פילנתרופי, מסבירה גרבינר, ובכל מקום הוא קיבל שם אחר. "רק בסוף המאה ה–19 הוא מתחיל להיות מוסד שרשויות מקומיות רואות בו כחובה לעצמן. חובה ליצור עבור ציבור העובדים אלטרנטיבה למקומות הבילוי המקובלים, שהיו בית המרזח או הכנסייה. ליצור אלטרנטיבה לכנסייה היה מבחינתם מלחמה בבערות, שיחד עם המלחמה באלכוהוליזם היה ממטרות בית העם. [זה אמור היה להיות] איזשהו מקום שבו מעמד העובדים יקבל את מה שהיו בעצם הפריווילגיות של המעמדות הגבוהים — מקום בו אפשר לשבת ולשתות קפה, מקום בו רואים הצגת תיאטרון, ששומעים בו קונצרט, ורוכשים בו השכלה גבוהה. היו בתי עם שנתנו גם מקומות לינה במחירים נוחים, קנטינות במחירים מוזלים, עזרה משפטית ושירותים היגייניים — מקום בו אפשר להתרחץ, בעולם של המאה ה–19 שעדיין אין מים זורמים בכל בית. בתי עם יהודיים כבר היו קיימים בסוף המאה ה–19 וביתר שאת בראשית המאה ה–20. "לבית העם היה מתחילתו עניין פוליטי: זה מוסד סוציאליסטי, וחוגים ציוניים התאספו, התארגנו, פעלו, חינכו, ולימדו עברית, בתוך מה שנקרא 'בית עם' במגוון ערים וקהילות יהודיות, במיוחד במזרח אירופה. בעשור השני של המאה ה–20 מוסד בית העם התפשט בכל אירופה, ועבר גם לאמריקה ולדרום אמריקה"
מבנה בית העם הבולט הראשון היה Maison du People, שנבנה ב–1899 בבריסל על ידי ויקטור הורטה, בכיר אדריכלי האר–נובו. הבניין הציג שילוב חדשני של פלדה, לבנים וזכוכית, וכלל חדרי לימוד, אודיטוריום, משרדים, קפיטריה וחדרי ישיבות. מוסד דומה לבית העם היה "בית טוינבי" — מוסד שסיפק חינוך למבוגרים (וגם לילדים) ברובעי האיסט אנד של לונדון. המקום הוקם על ידי תנועת ה–Settlement, במסגרתה אקדמאים התיישבו באזורים עניים על מנת לפתח אותם.
"הרעיונות האלו של שוויון, השכלה כללית וסוציאליזם, עלו בקנה אחד עם השאיפות הציוניות של יצירת אדם יהודי חדש, בעל תפיסת גוף חדשה, בעל יחס חיובי לעבודת כפיים והשכלה כללית ולא דתית", אומרת גרבינר. "עם הגעת הרעיונות האלו להתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל הוקמו בתי עם גם במושבות, ובהמשך בקיבוצים ובמושבים בת. חלק מבכירי האדריכלים שהגיעו ארצה, ריכארד קאופמן, למשל, למדו אצל אדריכלים גרמניים שעניין בית העם היה עניין מרכזי במשנתם. המוסד היה לסמל הקידמה בתפיסות החברתיות והאדריכליות באירופה, והתפיסה הזו הלכה והתחזקה עם עלייתם לארץ של חניכי הבאוהאוס. החל מסוף המאה ה–19 הוקמו בתי עם כמעט בכל יישוב יהודי בארץ".
בתי העם שהוקמו במושבות ובערים, בקיבוצים ובמושבים דמו זה לזה בפונקציה, אולם נבדלו במניעים להקמתם, בעיתוי ובמימון. "יש משותף ויש שונה", אומרת גרבינר, "כל מקרה לגופו, גם בתוך הקיבוצים, המושבים והערים אי אפשר לדבר על נוסחא אחידה. יש מקומות שהיוזמה לבניית בית העם היתה של התושבים, המתיישבים, ויש מקומות שהיוזמה להקמת בית העם הגיעה מהמוסדות הציונים. יש מקומות שהיוזמה להקמת בית עם הגיעה מהתכנון הראשוני של המקום, שבו הוגדרה מראש משבצת לבנייתו במרכזו של היישוב. בתי העם במושבים הם בתי העם המובהקים יותר. בערים הוקמו בתי עם בשכונות, לקיבוצים היה את חדר האוכל, שבשלב הראשון מילא את הפונקציות שמילא בית העם. אבל מהר מאד זה לא הספיק, [כי] פונקציית האכילה לא מתאימה לדור בכפיפה אחת עם פוקנציית התרבות". בקיבוצים בית העם נקרא לרוב בית התרבות, אף שבפרוטוקולים של דיונים וישיבות מתייחסים אליו כבית עם. לפעמים בית העם נקרא על שם מישהו, תנועה, חלל, בני המקום שנפלו או נפטרו, או עליית הנוער. "שמות בתי העם הוא נושא לדוקטורט בפני עצמו", היא מוסיפה בחיוך.

הכי טוב שהישוב יכל להרשות לעצמו

"כמות בתי העם לא תאומן", אומרת גרבינר, "כשיצאנו לדרך חשבנו שנתמקד בעשרים בתי עם. כיום אנו עומדים על למעלה מ–150. אין ישוב שלא התחבט בנושא הקמת בית עם או מבנה בעל פונקציה דומה — עניין השמות והטרמינולוגיה משתנה, אבל העיקרון נשאר. אנחנו קוראים על ישוב שרוצה להקים בית עם, ואחר כך, לאחר שהושג תורם, קוראים לבית על שם התורם. הרבה מבנים שלא נקראים באופן רשמי בית עם, הם בעצם כאלה, ששמם שונה על מנת לקבל תמיכה כלכלית".
"בתי העם היו מפעלי התרבות הראשונים של התנועה הציונית", אומרת גרבינר. כמעט בכל מקום בו הוקם בית עם, הוא הפך למרכז החברתי והתרבותי של הישוב. "אלו המבנים הכי מייצגים שהחברה יכלה להעמיד — הכי מייצגים אותה בפני עצמה". חלק מהקהילות פנו למחלקה הטכנית של ההסתדרות הציונית על מנת שתתכנן את המבנה, קהילות אחרות השיגו אדריכלים. תכנון בתי העם זכה להתייחסות מטעם חלק מהאדריכלים הטובים והידועים ביותר שפעלו בישראל, דוגמאת ריכארד קאופמן, אריה שרון, אל מנספלד, דוד רזניק ועוד.
בתי העם המוקדמים, בראשון לציון, רחובות ונס ציונה, התאפיינו בקישוטיות אירופאית, אולם בשנות ה–20 וה–30, עם הגעתם של אדריכלים רבים, מודרנים ומעודכנים, שינו אלו את צורתם. בתי העם של אותן השנים נבנו בסגנון מודרניסטי: באוהאוס, בינלאומי, אקלקטי — ומאוחר יותר גם ברוטאליסטי. אחד מבתי העם המודרניסטיים הבולטים היה בית העם של שכונת תל עמל בחיפה. המבנה, בתכנון בנימין אוראל, נבנה בשלבים, בין השנים 1949-1939, והתאפיין בקווים נקיים, חלונות סדרתיים ומרפסת מעוגלת עם פרגולה, ברוח הסגנון הבינלאומי. עם ירידת תדירות השימוש בבית העם, הפך המבנה לבית קולנוע (אחד מהרבים בחיפה), ומאוחר יותר חולק והיום משמש כמשכנם של שני בתי כנסת.
"הסגנונות מאד שונים", אומרת גרבינר, "מה שחשוב זה שהמבנים האלו הם מבנים מייצגים בישוב, בולטים בצורתם ובנויים בנקודה הגבוהה ביותר בישוב. הם הכי טוב שהישוב יכל להרשות לעצמו. אם אנחנו מדברים על תקופה שנמשכת מסוף המאה ה–19 ועד שנות השבעים, כמובן שסגנון הבנייה אינו אחד. קחי את ההשתלשלות של ההיסטוריה האדריכלית בתקופה הזו ותמצאי בית עם בכל סגנון וסגנון".
מה שמאפיין את כל בתי העם היא רב התכליתיות שלהם: "הבניין מאפשר גם התכנסויות יותר אינטימיות, וגם במה להקרנת סרטים ומופעי תיאטרון. וזו בעיה. ברגע שזה בניין רב תכליתי שצריך לשרת צרכים שונים, אז בכל אחד מהבניינים גובר אחד הצרכים על האחרים. אבל הרב תכליתיות משותפת לכולם. חלק מבתי העם שימשו גם כאולמות ספורט, מה שהתחבר לתפיסת הגוף של האדם היהודי החדש. כך גם כל התהליכים האחרים בתנועה הציונית קיבלו ביטוי בבית העם. אמנות פלסטית, כיבוש העבודה, בניין הארץ, סוציאליזם, דימוי עצמי אחר, חילוניות וכו'. לא ידענו את זה כשנכנסנו לזה. חשבנו שזו תהיה סוגה אדריכלית — 20 בניינים, נעשה טיפולוגיה — אבל זה נהיה עולם ומלואו."

הראשון בציון

שאלת מיקומו של בית העם הראשון בארץ נתונה במחלוקת. בית העם בראשון לציון היה הראשון שהוכרז כבית עם, בשנת 1898. אולם ניתן לטעון כי התואר שייך דווקא לבית הפקידות בזיכרון יעקב, שנבנה ב–1883. בית הפקידות לא היה בית עם במובן המקובל, ודמה הרבה יותר לבניין עירייה מפואר, אבל אולם האירועים רחב הידיים שלו – "הסלון" – שימש כבית עם דה–פקטו. האולם המפואר, מרוצף בשיש קררה ומחופה חלונות זכוכית גדולים וצבעוניים, היה פתוח לציבור. נערכו בו טקסי קבלת פנים, מסיבות ונשפים, הקרנות ראינוע והצגות. בנוסף, בסלון נערך ב–1903 הכינוס הגדול של כל מאות הזרמים השונים ביישוב העברי. הכינוס, שנועד לבחור הנהגה מרכזית ליישוב, כשל במטרתו. אולם הצליח להתנגד באפקטיביות לתוכנית אוגנדה ולהעניק זכות בחירה לנשות היישוב.
למרות ההיסטוריה המפוארת של בית הפקידות, מקובל לומר כי בית העם הראשון בארץ היה זה של ראשון לציון. שגם הוא, כמו בית הפקידות בזכרון יעקב, נבנה בחסות הברון רוטשילד. הבניין, שתוכנן על ידי האדריכל ברוך פפירמייסטר, הוא בניין בסגנון ניאו–קלאסי בעל אולם מרכזי בגובה חמישה מטרים, קומת גלריה ובמת קיץ. זה היה מוקד תרבותי, חברתי ופוליטי, שאירח אישים בעלי שיעור קומה כאלברט איינשטיין, בנימין זאב הרצל, וג'מאל פאשה. עד היום משמש בית העם בראשון לציון כאכסנייה לאירועי תרבות ואמנות, לכינוסים חגיגיים של מועצת העיר, וכמקום לטקסים והתכנסות הקהילה.
גם בית העם ברחובות שמר על תפקידו כמוקד תרבות להמונים. לצד בית העם, שנחנך ב–1913 ונחשב לאחד מבתי העם המפוארים ביותר במושבות ארץ ישראל, הוקם בשנות ה–30 אולם אירועים מודרני להצגות, קונצרטים וסרטי קולנוע. כיאה למושבה שהוקמה על ידי העליה הראשונה, בית העם חי בהרמוניה יחסית ומוצהרת לצד בית הכנסת. בתקנון הבית הוצהר כי "בית העם ימסר לוועד המושבה בתנאים הבאים: בית העם ישמש לצרכי הציבור […] בית העם יהיה סגור במועדים ובשבתות בזמני התפילה, ושלא במועדי תפילה יהיה פתוח להרצאות, אך לא לאסיפות מעשיות".
"[בית העם ובית הכנסת] הם שני מוסדות מנוגדים", אומרת גרבינר. "בית עם הוא מוסד חילוני בעליל. הציבור שהלך לאחד, לא הלך לאחר, ואם הוא הלך לאחר — הוא הלך בהחבא. בד בבד עם זה ששני המוסדות שונים בתכלית [ואף יש מידה של] עוינות מתועדת ביניהם, יש קשר עמוק בין השנים. יחד עם זה שבית העם הוא חילוני בעליל, הפרקטיקות של בית העם והדרך בה הוא מתפקד, התבניות, הנוסחאות — יש בהם הרבה מאד מרכיבים דתיים. וכמובן, אפילו לא צריך לומר זאת, כי זה מובן מאליו, בבית הכנסת יש הרבה מאד פונקציות של בתי עם. זה גם מציין את ההבדל בין בתי עם באירופה, של המהפיכה התעשייתית ואילך, לבתי עם יהודיים. בתי העם הראשונים באירופה נועדו לאנשים שלא ידעו לקרוא ולכתוב. היה להם מטרה להנחיל השכלה בסיסית להמונים. האנשים שהקימו בארץ את בתי העם לא הקימו אותם כדי ללמד אנשים לקרוא ולכתוב. אנשי תרבות בנו את בתי העם בארץ. אלה נבנו כי לא היה מקום לשמוע קונצרט, להעלות הצגה, ולהתאסף לדיונים. מה שכן, זה הפך גם — לפחות בשלבים הראשונים — למקום בו מלמדים עברית, ובו ניתנת השכלה כללית. אבל אין את האנאלפבתיות. [בית הכנסת] הוא מקום של מסורת, מקום של חגים, בעוד שהציר המרכזי סביבו נסב בית העם — היתה רוח חדשה — סוציאליסטית, חילונית — ולזה לא היה מקום מלבד בית העם".
בית העם בפתח תקווה, למשל, היה מקום התגוששות על תפיסות עולם בין המתיישבים הוותיקים והמסורתיים בני היישוב הישן והעליה הראשונה, לבין הפועלים החדשים, החילונים והמודרנים בני העליה השנייה.
המתח בין העליות החילוניות, הברון המממן, והחלוצים הוותיקים לא פסח גם על רחובות. בעיתון "הפועל הצעיר" משנת 1913 נמצאה כתבה בלתי אוהדת על טקס חנוכת בית העם במושבה: "נבנה לא מכבר בית העם ברחובות על ידי חברת כרמל. בונה בית העם, שעלה 25 אלף פרנקים, הוא מר גלוסקין. כשבנה גלוסקין את בית העם פחד חס–וחלילה שייכנסו אל הבית השפעות חיצוניות. ולכן סידרו את העניין כך שבית העם לא יתנהל על–ידי העם, כלומר יושבי המושבה, כי אם קבעו לו וועד. הודיעו שחנוכת בית העם תהיה במוצאי שבת. מחצית האולם היה ריק. האולם גדול מאד ויכול להכיל את כל המושבה. אלא שמהאיכרים באו רק מעט מאד. החרדים הלוא בית העם שנוא עליהם. וכך באו רק צעירות המושבה, הצעירים המעטים שנותרו בה, הפועלים וקומץ קטן של איכרים".
במשך שנים שימש בית העם ברחובות זירה לעימות בין נציגי הפועלים למועצה המקומית והאיכרים. באחד במאי 1931 אסרה המועצה המקומית על נציגי מועצת פועלי רחובות לקיים בבית העם את טקס האחד במאי. עיתון "דבר" תיאר כך את השתלשלות העניינים: "גם השנה פנתה מועצת פועלי רחובות אל מועצת המושבה שתרשה לה לערוך את החגיגה בבית העם. וגם השנה ביקשה מועצת המושבה להכתיב תנאים לצבור הפועלים כיצד עליו לחוג את האחד באמי. והתנאי: שלא להניף דגל אדום.
"תשובת מזכירות מועצת פועלי רחובות היתה: אין אנו חושבים, כי מתפקידה של מועצת המושבה לשמש צנזור לגבי השקפות וסמלים פוליטיים של אזרחי המושבה. ציבור הפועלים במקום איננו זקוק בהחלט לכך שמי שהוא ידאג לכשרותו הלאומית ולא יסכים, כי מועצת המושבה תשמש לו בנידון אפוטרופוס. אנו דורשים את ביטול ההחלטה הנ"ל ובהבטחת זכויותינו על שימוש בבית העם כנכס של המושבה, אשר כל אזרחיה רשאים ליהנות ממנו.
מועצת המושבה החליטה לא לענות על מכתב הפועלים 'המחוצף'".
ההיסטוריה של בית העם בירושלים רצופה במעברים ומלחמות. הוא הוקם לפני מלחמת העולם הראשונה, ובשנים הראשונות נדד בין רחוב הנביאים, רחוב החבצלת ורחוב פראג. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא נסגר על ידי השלטונות העות'מנים. אחרי המלחמה שב לפעול ברחוב הנביאים 65-63, אולם נסגר עם פרוץ המאורעות בשנת 1929 (תרפ"ט). בשנות ה–50 נדד בין כמה בתי קולנוע ובית פרלמן, אבל עדיין לא היה זה בית עם. המגרש ברחוב בצלאל, עליו יקום לימים מרכז ז'ראר בכר, נרכש על ידי הקרן הקיימת בשנות ה–40, אולם עבודות הבנייה נפסקו עם פרוץ מלחמת השחרור והמצור על ירושלים. ב–1955 עברו הזכויות לעיריית ירושלים שהזמינה את האדריכל דוד רזניק לסיים את המבנה. הבנייה הושלמה ב–1961, והבניין נחנך לשימוש כשאירח את משפט אייכמן. בשנות ה–80 שופץ המבנה ונקרא על שם בנו של התורם — ז'ראר בכר. היום משרת בית העם למעלה מ–250,000 מבקרים בשנה ומארח יותר מ–1,200 מופעים ופעילויות בכל שנה.
בדומה לבית העם הנודד של ירושלים, בית העם בתל אביב הוקם ב–1925 בפינת הרחובות בן יהודה ושלום עליכם. למעשה, לא היה זה מבנה, אלא גבעת חול מוקפת גדר, בה נערכו קונצרטים והרצאות. מעריכים כי הגבעה הקטנה אירחה לא פחות מ–400 אלף איש בשנתיים הראשונות לפעילותה. מאוחר יותר הוקם במקום צריף עץ, בו נערכו הופעות של תיאטרון הבימה וקונצרטים של הכנר יאשה חפץ. הצריף נהרס ב–1959, על מנת לפנות מקום לבניין המשרדים המודרני הראשון בתל אביב — בית אל על.

בית העם של קהילת האוהלים

סיפורו של בית העם התל אביבי ממחיש נקודה חשובה — בית העם הוא רעיון ומוסד תרבותי, הרבה לפני שהוא מבנה. ב–2011 קם בתל אביב בית עם חדש, בשדרות רוטשילד 69. בית העם לא תוכנן על ידי אדריכל, הוא לא הכיל ספריה, אולם קולנוע או תיאטרון, ולא נקרא על שם תורם עשיר. ברוטשילד 69 עמד בית באוהאוס נטוש. קומת הקרקע שלו אוכלסה על ידי גלריה, והקומות העליונות עמדו ריקות. ב–14 ביולי נטעה דפני ליף אוהל בקצה הצפוני–מזרחי של שדרות רוטשילד, והתחילה את המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011, זו שהגיעה לשיאה בהפגנות של מאות אלפי אנשים שדרשו הקלה ביוקר המחיה וצדק חברתי. תוך כמה שבועות כיסו האוהלים את חציה של השדרה, והגיעו גם אל מול הבניין ברוטשילד 69.
כשהחלו פקחי עיריית תל אביב וכוחות המשטרה לפנות את המאהלים, ניסו חלק מהפעילים לפלוש לבניין, שעמד ריק ופרוץ. "בעל הבניין לא רצה להראות כמי שמפנה פעילי מחאה", מסבירה עו"ד יפעת סולל, אחת מחברות ועד "בית העם". הבעלים יצר קשר עם מנהל הפלישה, ערן בריל, אותו הכיר מפעילויות שונות, והגיע איתו להסכמה שהוא לא מפנה אף אחד במשך 10 חודשים לפחות". פנים הבניין כוסה בציורים ובגרפיטי, בתוכו הועמדו שולחנות ומאות כיסאות פלסטיק, ושם, בתוך הבניין הנטוש, נערכו הכינוסים של אנשי המחאה. "זה היווה פלטפורמה להרבה קבוצות, מפגשים, ארגונים ופעולות במשך כמעט שנה וחצי", אומרת סולל. "היו שם אלפי פעולות, עברו שם אלפי אנשים בחודש, ובסך הכל עברו שם מאות אלפי אנשים והתקיימו בו מספר פעילויות בכל יום. באתר אינטרט שהוקם לשרת את הבניין יכול היה כל אחד להיכנס ולהזמין לעצמו את אחד מחדרי הבית בשעה מסוימת. היו ארגונים שקמו שם, כמו המשמר החברתי, כמו קואופרטיבים רבים, וגם ארגונים ששפעלו במקומות אחרים, כמו לוחמים לשלום. היו התארגנויות של פעולות תרבות והקרנות סרטים, התארגנו שם הפגנות ופעולות מחאה. כל מי שרצה לעשות משהו, פשוט עשה את זה שם", היא אומרת בפשטות.
"הבניין ברוטשילד עמד ריק, עדיין עומד ריק. זה היה מבנה שבעליו אהד את הרעיון ולא התכוון להזמין משטרה או עירייה. בניגוד למבנים עירוניים שהעייריה עמדה על כך שיפונו ברגע שנתפסו על ידי פעילי מחאה", מסבירה סולל. "בסופו של דבר כאשר ביקש לפנות את הבניין, הבניין פונה. היתה הסכמה ג'נטלמנית בין הבעלים לפעילים, וברגע שהוא ביקש לפנות — בפברואר 2013 — היה פינוי".
במקביל ליציאה מהבתים אל הרחובות והאוהלים, יצאו אנשים ממרחב הנוחות שלהם מול המחשב והטלוויזיה והתקבצו כקהילה, אפילו אם זה רק בבניין נטוש. כאשר המחאה חזרה לבתים חוסל גם בית העם.

סרטים על קיר מחסן התבואות

סיפורם של בתי העם במושבים ובקיבוצים, שזור בסיפור התנועה הציונית. בית הרשל בקיבוץ גבת הוא דוגמה בולטת לסיפורם של לבתי העם האלה. היה זה אחד מבתי העם הגדולים בישראל, שכיום עומד עומד כמעט נטוש. פעם או פעמיים בשנה מועלות בו הצגות סיום של תיכונים מהסביבה. בית העם נקרא על שם הרשל פינסקי, ממייסדי הקיבוץ וניצול הטבח בפינסק – מאורע בו רצח הצבא הפולני 35 צעירים יהודיים בכנס ציוני. בליל חורף סוער וגשום הינואר 1935 טבע פינסקי בנחל שממערב לקיבוץ (שנקרא כיום נחל צבי על שמו), וראשי הקיבוץ האבלים הוציאו קול קורא נרגש לתרומות להנצחת זכרו. הם הצליחו לגייס סכום מרשים של כ–1,000 לירות שיועד, לאחר לא מעט דיונים, לבנייתו של בית עם.
בחלל אבן הפינה של בית הרשל הוטמנה מגילת יסוד, בה נכתב: "בית ועד לכינוסים רבי–עם בימות החול ובמועדים, בימי שמחה ותוגה. אוהל מועד למחנה אחים ואחיות עמלים, רעבי ביטוי ההולם את חייהם בצליל ובמילה. מקדש מעט לרוח האדם העמל השואף להתעלות ולרוח הבאים אחריו לעד, ולדורי דורות". תכנון בית העם נמסר לידי האדריכל יוחנן רטנר, שלצד מקצועו האזרחי כאדריכל, שימש גם כראש המפקדה הארצית של ההגנה והיה זה שהגה את רעיון יישובי "חומה ומגדל". כיאה לכך, האתוס הציוני מהדהד מכל פינה של בית הרשל: מבנה גדול ומרשים, שתוכנן כמבצר עם חלונות צרים כחרכי ירי, נגד פשיטות הכנופיות הערביות – כראוי לבית עם שנבנה ב–1937.
במשך שנים שימש בית הרשל כמרכז תרבות איזורי, עם אולם גדול, חדרי קריאה ומוסיקה, ספרייה במרתף, ואפילו סליק נשק של ההגנה שהוחבא מתחת לבמה הגדולה. בבית העם התארחו הצגות של הבימה ותיאטרון אוהל, ואחורי הבמה שימשו למגורי מפקדי הפלמ"ח.
בית עם מרכזי נוסף הוא בית יד לבנים, בקיבוץ יגור, שתוכנן בתחילת שנות ה–60 על ידי האדריכל שלמה גלעד. זהו מבנה ענק — אולם בגודל 1,400 מטרים רבועים, עם חזיתות מקופלות מבטון חשוף ובמה ברוחב 20 מטרים. האולם רב השימושים תוכנן עם מדרגות רחבות בשיפוע מתון, עליהן ניצבים שורות של מושבים. בימי חג ומועד ניתן היה להזיז את המושבים ולהציב על המדרגות שולחנות וכסאות, ששירתו את הקיבוץ בחגיגות ליל הסדר האגדתיות שלו. ליל הסדר בבית העם ביגור היה אירוע קולקטיבי עוצמתי, לכבודו הודפסו הגדות ייחודיות של הקיבוץ והוכנו הופעות מיוחדות על ידי ילדי הקיבוץ. עד שנות השמונים חגגו 1,500 איש כל שנה את ליל הסדר בבית העם ביגור. בשנות השמונים ירדה קרנו של הקיבוץ ומספר המשתתפים צנח, והאירוע הועבר לחדר האוכל. היום משמש בית העם של יגור מוקד מרכזי להופעות בצפון, בחסות המועצה המקומית זבולון.
להבדיל ממסורת ליל הסדר האבודה של קיבוץ יגור, במושב חירות עדיין חוגגים את החגים ביחד, אך החגיגות מתקיימות ברחבה שמחוץ לבית העם, ופנים המבנה נותר שומם. בית העם במושב חירות היה "לבו התרבותי של המושב", כפי שתיאר אותו נחמיה חסיד, יו"ר הועד המקומי. האולם נבנה ב–1959 ושימש כאולם לאירועים, הקרנות סרטי קולנוע, הופעות, ריקודים ופעולות תרבות אחרות. הבניין שומם מאמצע שנות ה–90, אחרי שהוכרז מבנה מסוכן כשתקרתו החלה להתפרק.
המבנה תוכנן על ידי אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן, מהמעצבים הבולטים של השפה האדריכלית ההסתדרותית, שתכננו מבנים ממשלתיים והסתדרותיים, ביניהם אלו שברמת גן, כפר סבא ורעננה. המבנים של הצמד מתאפיינים ביצירת סביבה אנושית נעימה סביב המבנה, עם הרבה חללי חוץ מקורים ושילוב הרמוני בין הפנים והחוץ. הבניין העצום (1,500 מטרים רבועים) נבנה בצניעות — לבני פריקסט, טיח פשוט, חצר. במרתף שכנה ספרייה.
מושב חירות הוקם ב–1930, ימי העליה הבורגנית השלישית והרביעית. הפעולות הקהילתיות הראשונות במושב כללו הקרנת סרטים על קיר מחסן התערובת ודיונים על עתידו של המושב בחללים מאולתרים. אחרי 25 שנה, לאחר שהמושב התבסס, החליטו החברים שהגיע הזמן להקים בית עם. סדר הפעולות הזה אופייני למושבים ולקיבוצים בשנות ה–50 וה–60 — קודם כל ביסוס הפעילות החקלאית, ורק אחר כך השקעה בתשתיות התרבות והחינוך.
לרגל הקמת בית העם דווח בעיתון דבר כי: "בשנת מחצית היובל בא המושב להוסיף לשורת מוסדותיו המשקיים והציבוריים בניין שבא לשמש את הצרכים החברתיים של תושבי הכפר הוותיקים והחדשים: בניין בית העם… ואומר אחד המברכים: חצי יובל שנים דאגנו למשכן הפרות והפרדות. מי יתן ונזכה עוד למשכן בשביל צרכי התרבות והחברה שלנו ושל בנינו הממשיכים".

בית העם מת, יחי המתנ"ס

בית העם היווה צורך, לא פחות משהיה סמל סטטוס. "תרבות המושב איננה יכולה להיות סחורה שניתן לייבא אותה מבחוץ, היא צריכה לצמוח בקרקע המושב", כתבה החברה הדסה בספר שיצא לאור לרגל חצי יובל לכפר ורבורג. בית העם ע"ש פסמן, בית העם של כפר ורבורג, שהוקם בשנות ה–50, היווה מרכז תרבות חשוב לתושבי הדרום. הבניין גדול הממדים, שהכיל ספרייה, מועדון, חדרי פעילויות נוער, חדרי הלבשה לשחקנים, קופת כרטיסים ואולם מופעים גדול, אירח כל שבוע הצגות מתיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי, הגשש החיוור, ואפילו מחזות זמר שעירבו את ילדי הקיבוץ. עד שבאה הטלוויזיה והרגה את בית העם.
"בית עם הוא תוצר של אידיאולוגיה", מזכירה ד"ר גרבינר. "כשהאידאולוגיה גוועה, גם הבניין גווע. בית העם הוא מקום של התכנסות, של הצורך להיות ביחד. זה היה המקום בו אנשים יכלו להנות מדברים מהם לא יכלו להנות בשום מקום אחר. זה היה המקום היחיד בו היה רדיו. המקום היחיד בו היתה עיתונות בכל מיני שפות, ספרייה. זה המקום היחיד שבו אנשים יכלו לבוא ולהיות ביחד. תמיד היה מיחם וקפה, תמיד היה עם מי לשוחח. בימיה הראשונים של הטלוויזיה זה היה גם המקום היחיד בו היתה טלוויזיה".
"אבל כשיש לך טלוויזיה בכל בית, כשהאינדיבידואליזם חוגג ועולה בחשיבותו, האקזיסטנציאליזם והאינדיבידואליזם תופסים את מקומה של האידיאולוגיה הקבוצתית, וכתוצאה מכך אין צורך בבית העם. עדיין קיימים מוסדות תרבות, אבל לא בית עם. יש תיאטרון, יש היכל תרבות, יש אוניברסיטה, אבל בית העם — המקום אליו אנשים באו לשמוע קונצרט ביחד, לבלות עם החברים, לקיים ערב ריקודים עם חברי הקהילה, להעלות דיונים וויכוחים פוליטיים – למקום הזה כבר לא היה צורך".
בד בבד עם שקיעת בית העם עלה מוסד אחר, מאורגן יותר, ממורכז יותר, ממלכתי יותר — המתנ"ס. "המתנ"ס הוא באמת היורש, אולי, של בית העם", אומרת גרבינר בזהירות. בשנות השבעים, אחרי המהפך הפוליטי בישראל וירידת הסוציאליזם של מפא"י, היתה פריחה והכשרה של אינדיבידואליזם ויחד עימה עלייה של הכלים המשרתים את הפרט", אומרת גרבינר, "והיום אדם כבר לא צריך דבר, רק את הקופסא הזו" — היא מצביעה על הטלפון הנייד שלה — "אפילו לא צריך את מסך הטלוויזיה! בתהליך הזה בית העם מצטמק, והמתנ"ס מספק חלק מהשירותים שפעם ניתנו בבית העם: חוגים לילדים ולגמלאים, פעילויות לנצרכים. באמת אפשר לראות במנ"ס את אחד הנכדים של בית העם", היא מסכמת.

המודרנה ההרסנית ועיירת הפיתוח

בית העם ברמות השבים נבנה ב1939 ותוכנן על ידי חנן (היינץ) פבל. היקים שהקימו את רמות השבים הפעילו בבית העם תיאטרון דובר גרמנית וערכו בו חתונות וקונצרטים..
"העולים מאירופה, בני העלייה הרביעית והחמישית, באו מתרבות עירונית, קוסמופוליטית עשירה לתוך מדבר תרבותי", אמרה גרבינר בראיון לעכבר העיר, "הם רק מניחים את המזוודות וכבר מחפשים מקום למוסיקה, לציור. ביום הם עובדים קשה ובלילה הם חייבים לספק את צרכיהם התרבותיים. זה משהו שמאפיין גם את הבורגנות העירונית וגם את הפועלים. בעיני זה פשוט אקט של הישרדות".
שותפתה למחקר, ד"ר עדינה מאיר–מריל, הוסיפה באותו ראיון כי לדעתה האוכלוסייה הייקית חיפשה את הקונצרטים וההצגות ולאו דווקא את החגים או הפעילות הפוליטית. "היישובים הייקים עוד לא הקימו אפילו בניין אחד וכבר התחילו לתכנן את בית העם, גם מבלי שהיה להם כסף".
לעומת זאת בישובים בעלי אופי דתי נבנו מעט בתי עם, כמו גם במגזר הערבי — בו הוקמו מוסדות שכאלו רק על ידי קבוצות סוציאליסטיות מתוך המגזר.
מוסד בית העם והאנשים שהגו והקימו אותו באו מהמערב. זה לא מקרה שבתי עם לא נוצרו בישובים של יוצאי צפון אפריקה, אלא אם הסוכנות היהודית הכתיבה להם את הקמתם ובנתה אותם. אם קמו בתי עם במעברות, בעיירות הפיתוח ובמושבי העולים מארצות האסלם ומהודו, אלה מבנים שהוצנחו מלמעלה. מוקד החיים של הקהילות האלה היה בית הכנסת, הסוכנות היא זו שהוסיפה להם בית עם. הבניין פעל שנים מועטות וגווע מהר מאד. לימדו שם עברית, קיימו שם חוגים, אבל לא נוסדו שם תזמורות ולהקות תיאטרון כמו בבתי עם אחרים.
ההסתפקות בבתי הכנסת לא היתה מקרית, ועירבה גורמים חברתיים, עדתיים ופילוסופיים מורכבים, שהיו פועל יוצא של המפגש בין מזרח למערב. "יש איזה מאפיין במערב של חלוקה בין התרבות לחיים עצמם", אומר איתמר טובי (טהרלב), מאסטרנט לסוציולגיה באוניברסיטה העברית ופעיל מזרחי. "את הדיכוטומיה הזו ניתן לראות היטב בבתי העם, שבמקרה של העולים מארצות האיסלאם, היו חלק ממערכת חינוך מחדש לערכים מערביים. הדיכוטומיה הזאת מאפיינת את התרבות האירופאית גם ביחס לדת — אתה יכול להיות דתי או חילוני, בן תרבות, או לא בן תרבות — האו או הזה כל הזמן", הוא אומר, "מזרחיים הם אף פעם לא דתיים וגם לא חילונים. בישראל של שנות העלייה הגדולות לאחר קום המדינה לא היה מקום לאמונה הדתית. ברגע שאתה מאמין, אתה הופך להיות לא רציונלי, אתה הופך להיות לא 'בן תרבות'. בשביל להיות בן תרבות אתה צריך לעבור חילון, ואז יש לך מקום לנשגב, לרוח, ולתרבות".
"בתי כנסת הם המקום שבו מתגבשת הקהילה", אומר טובי, "עליה לתורה, שמירה על הקשר המשפחתי ועל הקשר הקהילתי, זה 'בוא לא נדבר על עבודה בשבת, דבר איתי במוצ"ש ואני אסדר עבודה לילד שלך'. כמובן שזה עניין רוחני, זה דבר מאד חשוב. היכולת של אנשים לשרוד בעולם קשורה לחוסן הרוחני שלהם — אחד מהדברים ששמר על הרבה מיהודי ארצות האיסלאם זו האמונה שלהם. זה ללכת לבית כנסת ולאכול ארוחה טובה, ובמוצאי שבת לאכול פיצוחים עם חברים, והיה לזה תפקיד מאד חשוב בשמירה על הקהילה, דרך האמונה הזאת באל ודרך עבודת האל".
גם בצרפת האירופאית והמודרנית ממשיכים המהגרים היהודיים מאלג'יר לפקוד את בית הכנסת כמשען רוחני, אף שרבים מהם אקדמאים, עורכי דין, רופאים ומהנדסים. "אני מניח שבבתי כנסת בצרפת זה היה ברמה יותר גבוהה: 'אני פרופסור במחלקה ולמה הבן שלך לא בא ללמוד אצלי'. בארץ, זה פשוט ענה על צורך רוחני וקהילתי חשוב, אבל זה לא בא יחד עם דברים אחרים, [כמו יצירת קשרים באקדמיה ובעולם העבודה], וזה קצת עצוב".
בעיירות הפיתוח, אומר טובי, היו בעיקר יוצאי צפון אפריקה — מרוקאים ותוניסאים. "אצל מרוקאים מאד מובהק העניין עם המסורת. הם לא עברו נסיון חילון כמו שהיה עם העיראקים והמצרים, אולם גם ביניהם מוסד בית העם לא עבד. ברגע שלא היה מענה לתרבות של הרבה יהודים מתרבות האיסלאם הם פשוט לא הלכו למקומות האלו [בתי עם]. זה פשוט לא דיבר אליהם".

שובו של בית העם?

בית העם במושב עשרת, בין אשדוד לגדרה, עמד נטוש במשך 30 שנה, פועל יוצא של העדר תקציב. עשרת הוא הגדול מבין ישובי המועצה האזורית גדרות, כאשר מסביבו שישה מושבים חקלאיים, שהוא מהווה את מרכזם התרבותי. בלב המושב הופשרו לאחרונה קרקעות לבניה והתגמולים ממינהל מקרקעי ישראל איפשרו את שיקומו של בית העם. "הזיכרון המתוק של בית העם מאומץ בחום על ידי התושבים, שמשתוקקים להוריש לצאצאיהם, דור רביעי במושב, את זכרונות הילדות שלהם מהמקום", כתבה קשת רוזנבלום, כתבת "הארץ".
מטרת השיפוץ היתה לפתוח מחדש מקום לכינוס הקהילה וצריכת תרבות, אולם קשה שלא לתהות, בהתחשב בקרבת המושב לאשדוד, האם אין בעיר הקרובה מקומות בילוי מתאימים. האם השיפוץ (היפה והמושקע) הוא צעד נוסף בהסתגרות המושבים מפני הערים המקיפות אותן — אשדוד, קריית מלאכי, אשקלון — בהן גרות אוכלוסיות של עולים מארצות האיסלאם וברה"מ לשעבר? בהתחשב בסיפור המסגרת המורכב והנפיץ של ההתיישבות בדרום אחרי קום המדינה, חלוקת הקרקעות והקווים המוניציפאלים בין מועצות איזוריות ועיירות פיתוח, טענות להפקרה של הדרום ותושביו המזרחים, והעדר מוסדות תרבות דומים (או תקציב לפתיחתם) בעיירות הפיתוח השכנות — שיפוץ בית העם בעשרת והתקציב לפרוייקט יכולים להתפרש כיריקה בעיני הציבור הרחב.
השאלה היא האם לבתי עם בקיבוצים ובמושבים יש מקום כיום? כמוסדות נוסטלגיים ומונומנטים היסטורים אין עוררין על ערכם, אולם האם יש להם פונקציה מעבר להפחתת המגע בין תושבי הקיבוצים והמושבים לעיירות הסובבות אותן? במדינה קטנה ומלאת רכבים פרטיים – מי צריך בית עם בכל מושב? התשובה טמונה, אולי, בשמו של המוסד — בית לעם. מקום להתכנסות קהילתית, לדיונים ציבוריים, לפוליטיקה והקשבה הדדית. בתי העם צריכים להיפתח ולהכיל, לכנס את העם ששוכן גם מעבר לגבולות המושב והקיבוץ, ולכונן קהילות מגוונות יותר, מייצגות יותר, שיכולות ביחד לצרוך תרבות ולדבר.

גיליון 156
Share.

Comments are closed.