קוברה ג

0
חמישים שנה עברו מאז אותה מלחמה על גדת התעלה. מלחמה נשכחת, שגם כיום כאשר רוצים לזכור אותה עושים סרטים על גבורת הצנחנים ואנשי הקומנדו שפשטו על מעוזים מצריים הרחק מעבר לקווי האויב. אולם, מלחמת ההתשה הייתה הרבה יותר אפורה. היא התנהלה במעוזים וגיבוריה הם קומץ החיילים שבמשך 17 חודשים עמדו יום יום תחת התקפות והפגזות. סיפורה של מלחמה דרך תולדותיו של מעוז אחד בקו בר-לב. מאת ידין רומן

המחזור שלי, נובמבר 1967, התגייס לצה"ל לאחר מלחמת ששת הימים. היו אלה ימים של תמונות ניצחון שהמחישו את האופוריה שהחליפה את חודשי המתח של תקופת ההמתנה לפני המלחמה.  אחת המפורסמות בתמונות הניצחון הופיעה על שער מגזין LIFE ב-10 ביולי 1967 ובה צולם קצין השריון צעיר, יוסי בן חנן, רוחץ במי תעלת סואץ כאשר הוא מניף בידיו רובה קלצ'ניקוב.

האווירה הפסטורלית על גדת התעלה המתוארת בתמונה, נמשכה פחות משלושה שבועות. בתחילת יולי 1967 חצה כוח קומנדו מצרי את התעלה על מנת להשתלט על גבעה בגדה המזרחית בשם ראס אל עייש. בעקבות כך התפתחו חילופי אש לאורך התעלה, הוטבעה ספינת משמר מצרית והחלה הפגזה מצרית על אזור קנטרה.

דובר משרד החוץ האמריקני הזדרז להודיע ש"אין חשש שהתקריות מרמזות על המשך המלחמה", אבל, בינתיים, המצרים החליפו את חייליהם המותשים שבתעלה בכוחות רעננים שאותם החזירו מהמלחמה בתימן, ואירועי האש הלכו והתעצמו. ב-16 ביולי פתחו המצרים בהפגזה מסיבית לכל אורך התעלה, שלוותה בפשיטה של קומנדו מצרי על הגדה המזרחית. 8 חיילי צה"ל נהרגו, 40 נפצעו ו-2 נפלו בשבי. מאותו היום הפכו אירועי הירי בתעלה לאירוע כמעט יום יומי. ב-8 בספטמבר נהרגו בהפגזה ארטילרית מסיבית עשרה חיילי צה"ל ועשרות נפצעו. ב-21 באוקטובר הטביעו המצרים את המשחתת הישראלית אח"י אילת. צה"ל, בתגובה, החריב את בתי הזיקוק בעיר סואץ. המצרים הגיבו בהפגזות לכל אורך התעלה ובפשיטת קומנדו שהסבה לצה"ל 15 הרוגים. ב-31 באוקטובר פשטו כוחות צנחנים מוסקים על שלושה יעדים בעומק מצרים. הפשיטה הביאה לרגיעה זמנית בחזית התעלה.

הקרבות  הארטילריים בחזית המצרית חייבו את צה"ל למצוא דרך להגן על החיילים המוצבים לאורך התעלה. לאחר דיון סוער במטכ"ל שעסק בשאלה האם לשבת ממש על קו המים או עשרה קילומטרים מאחור, החליט הרמטכ"ל חיים בר-לב על הקמת קו מוצבים ממוגנים לאורך 160 הקילומטרים של תעלת סואץ, שישמשו נקודות תצפית והתראה ויאפשרו לחיילים הגנה מרבית מהפגזות. "קו בר-לב" כינו המצרים את 32 הביצורים, שנתכנו מעוזים, שהשתרעו בין פורט סעיד בים התיכון לבין העיר פורט תאופיק במפרץ סואץ בואכה הים האדום.

משימת בניית קו המעוזים הוטלה על חיל ההנדסה, שהסתייע בקבלנים פרטיים להקמת סוללות העפר הגבוהות שבתוכן הוקמו בונקרים ותעלות קשר. בנוסף הובאו פלוגות של טירונים עליהם הוטל למלא שקי חול לדיפון העמדות והתעלות ושאר עבודות כפיים. סוללות המעוזים הוקמו בצורת פרסה שחלקה הסגור פונה מערבה, לתעלה, וחלקה הפתוח פונה מזרחה לעורף החזית. בראש הסוללות נמתחו תעלות קשר מדופנות בשקי חול שחיברו בין עמדות ירי ותצפית ונקודות מחסה מהפגזות (שנקראו שפניות). הכניסה למוצב הייתה מצדו המזרחי, הרחוק מהתעלה. הבונקרים הוטמנו בעומק הסוללות, כאשר על ראשם שכבת פיצוץ – שכפ"צ – שהורכבה מפסי רכבת שהונחו זה לצד זה. הפסים פורקו ממסילת הברזל בין קנטרה שעל גדת התעלה לעזה, מסילה שאת סלילתה סיימו המצרים ערב מלחמת ששת הימים. במרכז הפרסה הייתה חצר ובה מתקני שירות, מכלי מים, גנרטור וחדר האוכל.

בפעם הראשונה הגעתי לתעלת סואץ כטירון למילוי שקי חול. הנסיעה אל התעלה מבסיס הטירונים במחנה שמונים, הייתה עבורנו, פלוגת טירוני נח"ל, חוויה דרמטית. כולנו גדלנו בישראל של טרום ששת הימים על תחומיה הצרים. אמנם, באותם ימים נסיעה מתל אביב לירושלים נמשכה שעתיים ולקריית שמונה מעל ארבע שעות, אבל זה היה עניין תשתיתי יותר מאשר גיאוגרפי. עתה, בנסיעה ממרכז הארץ אל צפון סיני, האופק התרחב ואלפי קילומטרים של מרחב מדברי ריק מיישוב נפתחו לפנינו. הנסיעות לצפון סיני עברו תמיד בשק"ם הגדול בואכה אל-עריש. עד לשם הדרך הייתה מנוקדת במושבים וקיבוצים, ערים ועיירות פלסטיניות, מחנות פליטים ויישובי צריפים ואוהלים של שבטי הבדואים שנדדו בחולות בין אל עריש לרפיח. המדבר התחיל מרגע חציית אפיקו הרחב של נחל אל-עריש, גדול נחלי סיני. היה זה מדבר אחר לגמרי ממדבריות הרי הנגב ומישורי הערבה שאותם הכרנו. כאן נגלה לעינינו מדבר עצום, שלוחה של מדבר סהרה, גדול מדבריות החול העולמיות. נסיעות במדבר סיני התארכו לשעות, בכבישים שנמתחו כסרגלים בתוך ים החולות האינסופי. מעת לעת, עלו מתוך האופק, כמו איים בתוך ים, פסגותיהם של ארבעת רכסי ההרים של צפון סיני: ליבני, חלאל, מע'רה ויעלק. ההרים המשוננים האלה עוררו מחשבות על בני ישראל החונים לרגליהם בזמן שאל מרחבי המדבר יורדות עשרת הדברות ומתקבלות ב"נעשה ונשמע".

היעד שלנו היה מעוזי צומת המתלה, שנודעו אז בשמות קוברה א', ב,' וג' – לימים מעוזי "מפצח". צומת המתלה שוכן בק"מ ה-149 של תעלת סואץ, 11 קילומטרים מצפון לעיר סואץ, הפתח הדרומי של התעלה. הצומת הוא אחת מנקודות המפתח החשובות בסיני. מיקומו, צפונית לשטח הביצתי שבראש מפרץ סואץ, הפך אותו לנקודת הכניסה הטבעית לסיני ולדרומה של ארץ ישראל. "דרך מדבר שור" כונתה במקרא הדרך העולה משם לעבר באר שבע. על הדרך הזו צעדה הגר לאחר שגורשה ממאהלו של אברהם, ואליהו בדרכו להר האלוהים חורב. לאחר הגעת האסלאם למצרים עברה בצומת דרך החג' – דרך עולי הרגל למכה. הדרך עלתה לאורך וואדי אל חג' אל מרכז סיני ומשם דרך כונתילה לראס אל נקב (היום מעלה אילת) המעלה היורד  לראש מפרץ אילת ולחצי האי ערב. לימים, כאשר סללו הבריטים כבישים בסיני, הייתה הדרך הזו הראשונה להיסלל. נתיבה הוסט מעט דרומה מוואדי אל חג' לנחל אחר, המתלה, שנתן למעבר ההרים ולצומת את שמם. כאשר נחפרה תעלת סואץ ב-1869, במקום שבו התעלה חצתה את דרך עולי הרגל הוקמה מעבורת ומעברה המערבי של התעלה נסללה מסילת ברזל שהובילה לקהיר. עם הקמת התעלה הורחבה העיר סואץ והוקמו בה שני נמלים מודרניים, פורט איברהים ופורט תאופיק.

בנקודה אסטרטגית הזו שבין צומת המתלה לעיר סואץ, נבנו בנוסף לשלושת מוצבי "מפצח", עוד שני מעוזים – מעוז "הכפר" ששכן 6 קילומטרים מדרום לצומת המתלה, באזור חורבות הכפר אל שאט (המפרץ), ומדרום למעוז "הכפר" הוקם, על המזח הצר שחיבר את פורט תאופיק אל העיר סואץ,  מעוז נוסף, דרמטי במיקומו, שכונה מעוז "המזח".

שלושת מעוזי "קוברה-מפצח" הוקמו במרחק של 2-3 קילומטרים זה מזה. המעוז הראשי הוקם סמוך לתחנת האיתות והניווט בקילומטר ה-146 של התעלה. מפצח ב' – הוקם בקילומטר ה-148, ומפצח ג' שלושה קילומטרים מצפון למפצח ב'.  12 קילומטר מצפון למעוזי מפצח היה מעוז ליטוף, במקום בו התעלה יצאה מהאגמים המרים.

החומר שהוצא מהתעלה עם חפירתה הוערם בצדה המזרחי ויצר סוללת חול בגובה של  20 עד 30 מטרים מעל פני התעלה. מדרום לצומת המתלה, בכניסה לביצות של ראש מפרץ סואץ, כבר לא היה צורך להעמיק בחפירה והאזור היה שטוח לחלוטין.

פלוגת הטירונים שלנו התמקמה באוהלי סיירים בבקעה חולית קטנה כמאה מטרים ממזרח למקום שבו החלו להקים את המעוז. ימי חורף 1967 לאורך תעלת סואץ היו ימים של שמיים בהירים ושמש יוקדת בצהרי היום. הלילות היו קרירים מעט. רק אור הירח והכוכבים האיר את הלילה. אורות חשמליים לא היו כלל בסביבה. מערכת החשמל בצדה המערבי של התעלה הושמדה בקרבות ואצלנו, בצד המזרחי, נשמרו כללי האפלה. הדיונות הבוהקות באור הירח והכוכבים היו מראה מרהיב. באחת הלילות, בעודי עולה למשמר ומפטרל מסביב למאהל, זיהיתי באור הירח פנק – שועל חולות – יפהפה. הלז נעמד בראש הדיונה שמעל לאוהלי הסיירים הקטנים, הזקיף את אזניו הגדולות והתבונן בהשתאות בבני האדם המתחפרים להם בחולות ביתו.

לאחר כמעט חודש קסום בתעלה, חזרנו לסיים את הטירונות. אני המשכתי את דרכי בקורס מפקדי כיתות ואחר כך בקורס קצינים בבה"ד 1, שזה עתה עבר למצפה רמון, במדבר הלוקאלי הישראלי.

החורף הפסטורלי של 1967 הסתיים באחת. המצרים טענו שהקמת קו הביצורים לאורך התעלה מפרה  את הסכם שביתת הנשק. ב-8 במרץ 1969, בעוד המאמץ לבניית קו בר-לב בעיצומו, פתחו המצרים בהרעשה ארטילרית לאורך התעלה. ב-9 במרץ, בהתקפות הנגד הישראליות, נהרגו הרמטכ"ל המצרי עבד אל מונעם ריאד וקצינים בכירים נוספים שהיו בביקור במפקדה קדמית בקו החזית. המשך העבודות על הקמת קו בר-לב נעשה עתה תחת הפגזה וחייב חיזוק נוסף של המעוזים. "התחלנו בשלב השני של סילוק ישראל מסיני", הודיע נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. "השלב הראשון, שיקום הצבא, הסתיים, השלב השני הוא 'חרב אל אסתנזאף'" – מלחמת הקזת דם בתרגום פשוט.  בעברית ובאנגלית עידנו מעט את הביטוי ותרגמו את השם שנתן נאצר ל"מלחמת התשה". בחודשים יוני ויולי 1969, גבתה המלחמה הזו את חייהם של 75 חיילי צה"ל ועוד עשרות פצועים. עד לסיומה תגבה הלחימה בתעלה 367 הרוגים ועוד 999 פצועים. עד להפסקת האש ב-1970 הגיע מספר ההרוגים הישראליים בכל החזיתות ל-968 ומספר הפצועים ל-3,730. מעריכים כי לערבים היו כעשרת אלפים הרוגים כתוצאה ממלחמת ההתשה.

המשך המאמר בגיליון יולי 2019 של ארץ וטבע

Share.

Comments are closed.