תל אבל בית מעכה: מקרה גבולי

0

תל אבל בית מעכה הוא אחד התלים הגדולים האחרונים שטרם נחפרו. כעת, לאחר שש עונות חפירה (עונה שביעית תתקיים בעוד כמה שבועות), הממצאים בתל מעוררים שאלות מרתקות על החיים בגבול הצפוני של ממלכת ישראל.

ידין רומן בעקבות ראיון עם נעמה יהלום-מאק ונאוה פניץ-כהן.

העיר אבל, בקצה הצפוני של עמק החולה, מוזכרת מספר פעמים במקורות ההיסטוריים ובמקרא. מיקומה – על המעבר בין עמק החולה לבין בקעת הלבנון – הפך אותה לאתר בעל חשיבות אסטרטגית משחר ההיסטוריה באזורנו. המקום מוזכר בשם "אבל" בכתבי המארות המצריים מהמאה ה-18 לפנה"ס, ברשימת הערים שכבש פרעה תחותימס השלישי במאה ה-15 לפנה"ס ובמכתבי אל עמארנה במאה ה-14 לפנה"ס.
שלושה אזכורים במקרא מביאים גם הם לידי ביטוי את מיקומה האסטרטגי של אבל בתפר בין ממלכות ישראל, ארם-דמשק, צור וצידון. במלכים א' (פרק ט"ו, כ), מובא אירוע מימיהם של אסא מלך יהודה ובעשא מלך ישראל, שמלכו בראשית המאה התשיעית לפנה"ס. בעשא יוצא למלחמה באסא מלך יהודה, כובש את הרמה – תשעה קילומטרים מצפון לירושלים – ומתכוון לעלות על בירת יהודה. בצר לו, פונה מלך יהודה לבן ברית וותיק, בן הדד בן טברמון בן חזיון מלך ארם, ובאמצעות שוחד רב מאוצרות בית המקדש משכנע אותו לפתוח חזית שנייה, צפונית, נגד בעשא: "וישמע בן הדד אל המלך אסא, וישלח את שרי החיילים אשר לו אל ערי ישראל, ויך את עיון, ואת דן, ואת אבל בית מעכה. ואת כל כינרות על כל ארץ נפתלי". בעשא נאלץ לסגת מיהודה.
אבל בית מעכה מוזכרת גם במסע המלחמה הגדול של תגלת פלאסר מלך אשור בשנת 732 לפנה"ס: "בימי פקח מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור, ויקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה כל ארץ נפתלי. ויגלם אשורה" (מלכים ב', ט"ו, כ"ט). מעניין שהנוסח הזה: "עיון, אבל בית מעכה… ואת כל ארץ נפתלי", מופיע בשני התיאורים הנ"ל.
האירוע המקראי המרתק ביותר הקשור באבל התרחש כביכול בימי מלכותו של דוד, במרד של שבע בן בכרי, וזכה לתיאור מפורט בספר שמואל ב', פרק כ': "ושם נקרא איש בליעל, ושמו שבע בן בכרי – איש ימיני. ויתקע בשופר, ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי – איש לאוהליו ישראל". דוד מדכא את המרד נגדו ביד חזקה ושולח את יחידות העילית "הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל-הַגִּבֹּרִים" בפיקודו של יואב בן צרויה, לתפוש את המורד. שבע בן בכרי נמלט צפונה ויואב עובר ב"כָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה — וְכָל-הַבֵּרִים… ויָבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו, בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה. וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל-הָעִיר, וַתַּעֲמֹד בַּחֵל; וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יוֹאָב, מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה".
וכאן מתחיל אירוע של משא ומתן ופתרון מפתיע שכדאי לצטט את כולו: "ותִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן-הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ-נָא אֶל-יוֹאָב, קְרַב עַד-הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי; וַתֹּאמֶר לוֹ, שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ, וַיֹּאמֶר, שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. וַתֹּאמֶר, לֵאמֹר: דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר, שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ. אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל–לָמָּה תְבַלַּע, נַחֲלַת יְהוָה.

וַיַּעַן יוֹאָב, וַיֹּאמַר: חָלִילָה חָלִילָה לִי, אִם-אֲבַלַּע וְאִם-אַשְׁחִית. לֹא-כֵן הַדָּבָר, כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד–תְּנוּ-אֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-יוֹאָב, הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה. וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-כָּל-הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, וַיִּכְרְתוּ אֶת-רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל-יוֹאָב, וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל-הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו".
מי הייתה אותה אישה חכמה מאבל בית מעכה, שמסבירה שהיא מ"שלומי אמוני ישראל" החיה בעיר ואם בישראל, שהולכת "מעל העיר" ומשכנעת את "כל העם בחוכמתה"? התנ"ך בחר להמעיט בפרטים ואנחנו נאלץ להסתפק בעובדות הבסיסיות, היא היתה אישה, היא הייתה חכמה.
רק על שלוש נשים נאמר בתנ"ך שהיו חכמות: אביגיל אשתו של נבל הכרמלי – שהצליחה לשכנע את דוד לא להרוג את נבל ובני ביתו ונישאה לאחר מות בעלה לדוד. האישה התקועית, שמשכינה שלום בין דוד לאבשלום בנו, והאישה החכמה מאבל. שתים מהנשים הן אנונימיות, תופעה לא ברורה כאשר הן היו בעלות תפקיד כל כך חשוב בסיפור המקראי. כל הנשים החכמות הן מאותה תקופה ומוזכרות באותו ספר – מה שמרמז על מסורת שהתקיימה לפחות אצל מחברי ספר שמואל.

המאמר המלא בגיליון 186 של ארץ וטבע

Share.

Comments are closed.