סולם יעקב

0

האמן הישראלי והבין־לאומי המפורסם יעקב אגם, שנודע בכך שהציג לעולם האמנות את המימד הרביעי של תנועה והתהוות, מזמין את ציבור המבקרים לחוות אמנות בעיניהם ונשמותיהם במוזיאון המוקדש ליצירותיו
אסף קוגלר

התיירים הצרפתים שעד לפני רגע התגודדו סביב פסל גדול ומסתובב במרכז החדר והמדריכה הרהוטה שלצדו, לא ידעו את נפשם כשהבחינו שלמוזיאון אגם, המוקדש ליצירתו של הצייר והפסל יליד הארץ יעקב אגם, אגדת אמנות המפורסם בעולם כולו שיצירות שלו מככבות במיטב המוזיאונים, נכנס האמן בעצמו בשר ודם. בן רגע הם זנחו את היצירות ועטפו את אגם, מלאים במחמאות נרגשות ובבקשות לצילומים משותפים. אגם, ממרום העשור העשירי לחייו, ערני וסבלני, מאיר להם פנים כמו גם לתיירים מארצות הברית שמספרים לו שיש להם יצירות מעשי ידיו תלויות בביתם ושנסעו במיוחד למרכז הרפואי מאיו קליניק ברוצ'סטר מינסוטה על מנת להתרשם מיצירה שלו המוצבת במקום.
"אנשים מגיעים לשם טרודים, מודאגים", נזכר אגם ביצירה, "השתמשתי בצבע, אבל בחרתי צבע לא עז מדי, כי זה עלול להיות פוגעני. השתמשתי גם באפורים, אבל לפתע האור מגיע ועמו הצבעים, ואנשים מתמלאים שמחה. לפעמים הם לא נבדקים אחרי שראו את היצירה", הוא מוסיף בבדיחות, "הם הולכים הביתה, כי הם כבר מרגישים טוב". כשנגשת אליו אם עם הפעוטה שלה ומספרת שהילדה רוצה לומר שממש נהנתה בביקור במוזיאון, דוחק בהן אגם לנסות את אחת מהיצירות שמורכבות ממסכי מגע, ומדריך בסבלנות את חובבת האמנות הצעירה כיצד להניע ולהקפיא את הצורות הצבעוניות. "תראו, היא עושה כשפים", אומר אגם לסובבים בהנאה.
"אתה כבר אבוד", הוא אומר לי אחרי שהוא ממליץ לילדה הצעירה לגלגל את אחת הקוביות הצבעוניות שנועדו לישיבה ולצפות בעבודה המציגה "מוזיקה חזותית". מוזיקה זה אמנות שינוי צלילים בזמן, אני משנה צורות ולחנים, ריתמוס בזמן. זה מנגן לעיניים". הזמן לחינוך אמנותי, כך הוא טוען, הוא בשלוש השנים הראשונות לחיים. "צריך ללמד את הילדים הקטנים לראות. אתה כבר דור המדבר". בחזונו המוזיאון יהיה חלק מקריה אמנתית חינוכית, שתלמד ילדים לספוג ולראות אמנות. "עוד כשהם בבטן אמם, אם לא מלמדים אותם לראות הורסים מתנת אלוהים".
הדרך בה צורכים ורואים אמנות מטרידה אותו מאוד. מכל המבקרים איתם שוחח יש לו בקשה אחת: "לראות את הציורים עם העיניים. אנשים הולכים למוזיאון ורואים את היצירות עם הפה. הם מסתכלים ואומרים 'זה בית', 'זה עץ', 'זה נוף וזה פרחים'. הם רואים את זה במילים, הם לא רואים את הצורות עצמן. פה אתה לא יכול להשתמש במילים, אתה צריך לראות עולם אחר, להשתמש בעיניים. זה עולם של צבעים וצורות. מילים קשורות לפה שקשור לקיבה, זה דברים גשמיים. העין קשורה לרוחניות. פה אתה חייב לראות בעיניים, אתה לא יכול להיאחז בדבר ספרותי כי זה עולם חזותי. מאלרו קרא לספר שלו שעסק באמנות 'קולות הדממה'. אמנות זו לא שפת מילים."
ובכל זאת, אני מתעקש, לצורות ולצבעים שבחרת יש משמעות מילולית, סמלית, מגן הדוד שחוזר ביצירות לדוגמה או הקשת. "את מגן הדוד גם הפשטתי, לסימן של אהבה וזוגיות. אז הוא מאבד את הסמליות. בוא תראה פה", הוא מפנה אותנו לאחת מהתמונות המרשימות התלויות בחלל הלבן והנקי של המוזיאון. "במקור מגן דוד הוא סמל הודי, סמל טנטרי של זיווג ואהבה. מגן דוד מתאר לך זיווג אז פה אני מנסה לתאר את זה בצורה אחרת". הוא מוליך אותנו לאורך התמונה, מהלך החושף את פניה השונות של התמונה, שנראית אחרת מכל כיוון, בזכות הרעיון האמנותי שפרסם את אגם והמזוהה איתו עד היום — מנסרות משולשות הבולטות מתוך הבד ומאפשרות לצייר על כל אחד מהצדדים של המנסרה בצבעים אחרים. התלכדות הצבעים יוצרת לפחות שלושה מראות לתמונה: מימין, משמאל ומהחזית, המתגלות תוך כדי התנועה של המבקר סביב התמונה, או במקרה של חלק מהיצירות המורכבות על ציר, בזמן שהן מסתובבות מול הצופה. "מגן דוד זו התמונה הראשונה. פה, במבט משמאל, אתה רואה את כל צבעי הקשת. כאשר ממשיכים לאורך היצירה צבעי הקשת הופכים למנורה, שמסמלת את ערכי החופש והברית של הקשת בשמיים, וכך היא הופכת אוניברסלית, לא רק ליהודים, היא גם סמל לעולם, כמו השבת. כשממשיכים לצעוד מתגלה הזוגיות, למעלה זה כחול למטה זה אדום, ומתוך הסמל של החופש פתאום לאט, לאט, מופיע משולש אדום, נשי, ואחר כך בתוך האדום מופיע הכחול הגברי, סימן לאהבה, לזוגיות".
כשאני מנסה להתעניין מעט בילדותו בראשון לציון בה ממוקם המוזיאון המוקדש לו (ובה כיהן כראש עיר אחד משבעת אחיו), הוא מבטל אותי בקוצר רוח. "זה לא קשור לאמנות", הוא אומר ומעדיף להרחיב על הרעיונות בבסיס היצירה שלו ועל הקשר שלהם לתרבות היהודית. "יש שתי מילים מאוד חשובות בתנ"ך. כשמשה היה רועה צאן במדבר פנה אליו ה' מתוך הסנה הבוער והורה לו ללכת למצרים ולומר לעבדים שהוא בא להוציא אותם לחירות. 'מי אגיד ששלח אותי?' שואל משה, והקול מתוך הסנה עונה לו: 'אהיה אשר אהיה'. המציאות היא תמיד בהתהוות, אפילו אלוהים לא יודע מה יהיה. אהיה אשר אהיה הוא משפט, מונח, בעל משמעות גדולה. הזמן לא יכול לחזור על עצמו, הוא תמיד בלתי צפוי. אנשים כמו המצרים ניסו ללחום בזמן. הזמן היה האויב של המצרים. כשאדם מת הם חנטו את גופו, שימרו אותו מחוץ לזמן. את כל אויביהם הם הצליחו להביס אך לא את הזמן. הפירמידה הגדולה והחזקה ביותר לא יכלה לעצור את הזמן". ההתהוות הזאת, ההשתנות, הבלתי צפוי, כולם ערכים שהוא מנסה לגלם בעבודות שלו דרך נקודת המבט המשתנה בחלל של הצופה או בהתערבות ישירה של הצופה שמוזמן לגלגל ולהזיז חלק מהיצירות (למרבה הצער, בשביל לשמור על היצירות, הזכות הזאת שמורה ברוב המקרים רק למדריכים עוטי הכפפות בלבד).
אני שואל את אגם האם הוא מוצא קשר בין התפתחות הטכנולוגיה בימינו ועליית הרשתות החברתיות המציבות במרכז את האינטראקטיביות ואת שיתוף הקורא או הצופה, לבין הרעיונות שקידם באמנות כבר באמצע המאה הקודמת. הוא לא מוצא דמיון רב ועומד על הייחודיות של עבודתו. "אני משתף את הצופה לא רק אינטראקטיבית, איזה עוד אמן מרשה לצופה לגעת ביצירות שלו? לשנות את התמונות? עד שאני הגעתי, היה באמנות רק מה שכבר היה קודם. אני הכנסתי את הבלתי צפוי. כשהצגתי פעם ראשונה אמרו 'סקנדל, מדובר בסכנה לאמנות'. בעבודות שלי כל אחד רואה משהו אחר, ואף אחד לא רואה את הכל".
אני שואל את אגם בנוגע לתחושותיו לכך שזכה לחנוך מוזיאון המוקדש כולו ליצירותיו, כבוד שלא כל אמן זוכה לו. אגם הפרפקציוניסט רוטן תחילה. אם זה היה תלוי בו המוזיאון עדיין לא היה נפתח למבקרים. עוד לא הופק קטלוג, ובאולם העליון בו מוצגים בין השאר דגמים של המזרקה המפורסמת שלו בכיכר דיזנגוף, והעיצוב למלון דן — אייקון תל אביבי נוסף — יש עוד קירות עירומים. אך מיד הוא מתרכך ומספר: "אני אגיד לך משהו, תשמע דבר יפה. בפעם האחרונה שהייתי פה במוזיאון, זה היה בחמש אחר הצהריים. יצא אדם בגיל 60 מהתערוכה וראיתי שהוא מתרגש. הוא בא אלי ואמר 'ראיתי, יצאתי, וגיליתי את הנשמה שלי'".
המבקר במוזיאון לא יכול לפספס את הצבעוניות המזוהה עם אגם כבר מחוץ למוזיאון, אותו תכנן האדריכל דוד נופר. סמוך לכניסה מוצבת היצירה המונומנטלית "עמודי כלילה" (ע"ש רעייתו המנוחה של האמן), היצירה מורכבת מעשרים ותשעה עמודים מרשימים הפולשים מן החוץ אל פנים המוזיאון. בתוך המוזיאון מוצגות יצירות מתקופות שונות ובמספר סגנונות וטכניקות. את הכבש המוביל לקומה השניה מעטרת היצירה "פנורמגאם" הנמתחת לאורך 22 מטר, והוצגה במקור במוזיאון גוגנהיים המפורסם בניו יורק. מלבד המפגש עם היצירות, יוכל המבקר להתרשם מיצירתו העניפה ורבת השנים של אגם בעודו יושב על הדום צבעוני ומסתובב באולם החוויה, שם מוקרנים סרטים תוך שימוש במספר מסכים.
מעבר לחוויה למבקר היחיד, אגם תולה תקוות ברמה לאומית במוזיאון שלו. "המוזיאון הזה יכול לספק חוסן חברתי. החברה הישראלית קיימת אבל אין בה אחדות, היא שבטים שבטים. אבל, ביהדות אי אפשר לבד. בשביל להתפלל צריך מניין, כי אנחנו שלם, אנחנו חלק מאותה חברה. סביב האמנות יכול להתהוות ערך משותף. לכולם יש גישה לראות את העולם בעיניים אחרות, דרך הדברים המשתנים. כשאתה רוצה להכיר חברה אתה מסתכל בתרבות שלה, באמנות שלה. אבל בניגוד לתרבויות אחרות שקופאות ולא משתנות. שאין לך הרגשה של המציאות, היהדות היא מהווה ומתהווה. בעשרת הדיברות כתוב לא תעשה לך פסל. כי פסל זה דבר גולמי, שלא משתנה. המציאות לעומת זאת משתנה, כל הזמן. האמנות שלי היא המשתנה. אם תסתכל בספר המבקרים כולם נותנים קומפלימנטים. כך נוצרת תפיסת עולם אמנותית דרכה ניתן לראות את הדברים המשותפים בחברה".
הוא מוליך אותי לאחד המוצגים המרשימים במוזיאון, מעין טוטם המטפס אל התקרה, היצירה "סולם יעקב". "פה, זה חלום. סולם יעקב זה הרי חלום, לא מציאות. אז הפכתי את החלום למציאות שהיא בעצם חלום", הוא מסכם בהצהרה שיפה אולי לכלל יצירתו של יעקב אגם.

Share.

Comments are closed.