מי את, דריה סירוט?

0
עלייתם של 14 הביל"ויים הראשונים, ביוני 1882, לא הייתה אירוע מרכזי בדברי ימי העלייה הראשונה. ביל"ו הייתה תנועה קטנה של סטודנטים וצעירים יהודים ברוסיה שבשיאה מנתה מעט מעל 500 חברים. התנועה הוקמה בעקבות הפוגרומים ב־1881 כאשר מטרתה להקים יישוב בארץ, שיהיה מרכז ליישובים נוספים שיצאו ממנו. במבט כולל, ביל"ו הצליחה לשלוח בסך הכול כחמישים איש לארץ. רובם שהו כאן תקופה קצרה ושבו לרוסיה או היגרו לארצות הברית.
הביל"ויים היו שונים מאוד מיתר בני העלייה הראשונה ובוודאי מהיישוב הישן. בעוד שהעלייה הראשונה הייתה מורכבת ממשפחות עם לא מעט ילדים, אנשים דתיים מאוד, יוצאי העיירות הקטנות של מזרח אירופה, הביל"ויים היו צעירים, רווקים בגילאי העשרים, עירוניים, לא דתיים, בעלי השכלה כללית, שניהלו את חייהם כקומונה שיתופית.
הביל"ויים הרבו לכתוב תקנונים שיגדירו את חייהם, ניהלו מריבות אין ספור ואין סוף על דרך ומטרת חייהם, אסרו על נישואין לפני הקמת היישוב, ודגלו בשמירה על עצמאותם — האישית והקבוצתית. תפישת עולמם הייתה בעוכריהם. כאשר הברון אדמונד דה רוטשילד החל לתמוך במושבות הוא הדיר ידיו מהם. יהודים חופשיים שרוצים להקים מושבה עצמאית לא היו בעיניו הדרך הנכונה להצלת ההתיישבות בארץ ישראל. לבסוף, כאשר הצליחו הביל"ויים להקים את מושבתם, גדרה, לא הקימו דור שני מספיק גדול שימשיך את הדרך במושבה הבודדת והמבודדת שאותה הקימו.
תפישת עולמם הצעירה והשיתופית משכה בהמשך את תשומת ליבם של בני העלייה השנייה, מי שיעצבו את ההיסטוריוגרפיה של מדינת ישראל הצעירה. צעירי העלייה השנייה והשלישית יכלו להזדהות עם האידיאלים ועולמם של צעירי ביל"ו. וכך, בתפישתם של אלה שעיצבו את הנרטיב של תקומת היישוב העברי בארצו, מי שכתבו את המורשת ההיסטורית הרשמית, הביל"ויים הפכו לסיפור המרכזי של העלייה הראשונה. ככאלה הם זכו להנצחה בספרות, בספרי ההיסטוריה, במערכת החינוך, ובשמות יישובים, רחובות וצמתים מרכזיים. שנים רבות של עמל נדרשו לתקן את הרושם השלילי שבני העלייה השנייה טפלו על משפחות העלייה הראשונה. למרות תפישתם הבלתי מתפשרת של בני העלייה השנייה והשלישית, משאת נפשם של מרבית הישראלים כיום, בית פרטי, הפרטה ולא שיתוף, כלכלה קפיטליסטית, חיי משפחה מסורתיים, דומה הרבה יותר למורשת העלייה הראשונה הלא ביל"ויית מאשר לעלייה השנייה.
אם כך ואם כך ב־6 ביולי 1882, הגיעו 14 ביל"ויים ארצה באוניה "צ'רס". שניים מתוך ה־16 שהתקבצו בקושטא כנראה נשארו שם להמשיך את מאמצי גיוס הקרקע והכספים, והיתר יצאו ליפו (מספרם המדויק של הביל"ויים בקבוצה לא ברור — "המגיד" דיווח שהם היו 15, במקורות אחרים מדובר על 14, ושולמית לסקוב בספרה על הביל"ויים כותבת על 16). בכל מקרה יהיה המספר אשר יהיה, אין מחלוקת על כך שבכל הקבוצה הייתה רק אישה אחת, צעירה בשם דריה סירוט. בהמשך יצטרפו אליה עוד שלוש, כולן קשורות באירוסין או קשרי משפחה למי מבין העולים. דריה לא הייתה מי שהסתפחה בצילו של אחד הביל"ויים — אלא דמות מרכזית בסיפורה של ביל"ו. למרות זאת אנחנו יודעים עליה מעט מאוד.

אודסה, קושטא, יפו

הנהלת ביל"ו שכונתה "הלשכה המרכזית", הייתה קבוצה מצומצמת שמנתה שניים עד שלושה חברים. אלה ריכזו את פעילות גיוס הכספים ושליחת החברים לארץ. הלשכה ישבה תחילה בקרקוב, שם נוסדה אגודת ביל"ו הראשונה בראשותו של ישראל בלקינד. כמה חודשים אחר כך עברה הלשכה לאודסה, מרכז הפעילות העברית ברוסיה. מאודסה נשלחו חברים בודדים לקושטא, בירת האימפריה העותמאנית ומקום מושבה של קהילה יהודית גדולה, כדאי לנסות ולהשיג תמיכה בהקמת יישוב חקלאי בארץ ישראל שיהווה את הבסיס ממנו יצאו חברי ביל"ו להתיישבות בארץ. אל הגרעין הראשון בקושטא מצטרפים לאחר זמן קצר ארבעה חברים מאגודת ביל"ו בניקולאייב, שבאוקראינה. שלושה צעירים, וצעירה: דריה סירוט. ההנהלה הביל"ויית באודסה כותבת לחברים בקושטא שהם מתבקשים "להתייחס אליהם באדיבות, לא לדחות מפניכם את חברותנו שגם בלאו הכי הצטמקה כהוגן".
ב־28 ביוני 1882 לאחר דיונים ומחלוקת קשה בין החברים בקושטא לחברים באודסה, מחליטה קבוצת הביל"ויים בקושטא לעלות לארץ. אנחנו יודעים בוודאות את שמותיהם של שלושה עשר: ישראל בלקינד ויהודה סאנדומירסקי מאגודת קרקוב, פידל אפשטיין, יהודה מאיר בורוכוביץ, דריה סירוט, בנימין פוקס, פרוקס, וולף קושניר וגריגורי רובנוביץ — מניקולאייב, משה גרינברג — ממליטופל, י. אורלוב ואליהו סברדלוב — מפולטאבה, וברוך בורדוני ממוצא לא ידוע. לא ידוע מי היה הבילו"יי ה־14 בחבורה.
שלושה עשר גברים צעירים ואשה צעירה אחת יחידה, עולים אם כן על האוניה האוסטרית "צרס" בדרכה לנמל יפו.
אין פרטים רבים על כל אחד מהם. פרוקס, ששמו הפרטי אינו ידוע, היה בן 26 מכונאי ומסגר בהכשרתו, גם משה גרינברג היה מסגר. אורלוב שששמו הפרטי אינו ידוע, היה בן למשפחה ענייה מסומי, באוקראינה. אליהו סברדלוב, בן ה־28 היה גם הוא מסומי ואביו היה אדם אמיד, בעל בית מלאכה לחייטות וגבאי של בית הכנסת. השניים חזרו לסומי לאחר מספר שבועות בארץ ומצאו עבודה כפועלים בבית חרושת. בנימין פוקס בן ה־21 היה סטודנט, בן למשפחת סוחרים. יהודה מאיר בורכוביץ, בן ה־23 היה בעל עסק למסחר. לפני נסיעתו חיסל את עסקיו. גריגורי קראנץ, שאולי נמנה אף הוא בחבורת העולים היה בן 18, תלמיד הכתה הששית בגימנסיה. וולף קושניר בן ה־20 היה מורה. יהודה סאנדומירסקי היה סטודנט באוניברסיטת קרקוב. יעקב צ'רטוק, ממינסק, היה אחד משני השליחים הראשונים שנשלחו לארץ, הוא למד חקלאות באוניברסיטת קרקוב, והיה בין היחידים שהיתה להם הכשרה להקים יישוב בארץ. הלל מינץ, השליח השני, היה בעל השכלה חילונית וחופשית. ישראל בלקינד, שאביו היה בעל חדר מודרני שבו דיברו עברית, רצה ללמוד חקלאות באוניברסית מוסקבה, אך התגלגל לאוניברסיטת קרקוב. על דריה סירוט לא ידוע דבר.
כאשר הגיעו ליפו קידם את פניהם זלמן דוד לבונטין, נציג חובבי ציון בארץ, שסידר להם אשרות כניסה והזמינם לארוחת ערב. מאחר שכל כספם נגנב בעת המסע ארצה, נתן להם הלוואה של 100 פרנק להתארגנות ראשונית.

הבית בפרדס

באחד הפרדסים סמוך ליפו, שכרו הבילויים דירה בקומה העליונה של בית באר בין שתי קומות. הבית היה שייך לבעל קרקעות ערבי נוצרי בשם אנטון איוב וניצב סמוך לדרך בין יפו לירושלים, מהלך עשרים דקות ממקווה ישראל. הדירה כללה שני חדרים ומרפסת גדולה. בחדר אחד התגוררו ארבעה עשר הבחורים (צ'רטוק, אחד משני השליחים הצטרף אליהם). בחדר השני גרה דריה. היו אלה ימי קיץ. בשל הצפיפות הבחורים ישנו בדרך כלל במרפסת.
דריה הפכה את המקום לבית. שולחן האוכל היה עשוי מקרשים שהונחו על ארגזי תפוזים, המיטות היה ארגזים שהונחו עליהם מחצלות. גם שאר הריהוט הדל הורכב מארגזי תפוזים יחד עם תיבות הנסיעה הכבדות, שנערמו מסביב לקירות ושימשו לאיחסון. מדפים מאולתרים מעץ שימשו לאיחסון כלי הבישול והאוכל. דריה ניהלה את משק הבית בעזרת אחד הבחורים, כאשר את הקניות בשוק עשה בדרך כלל בלקינד. במשך שעות רבות ביום, כאשר הבחורים יצאו לעבודה, שהתה בבית הבודד בפרדס, ללא מורא ופחד מעוברי האורח בדרך לירושלים או מתושבי הכפר הסמוך תל א־ריש. מפעם לפעם יצאה לבקר את החולים ששכבו בבית החולים של הברון יוסטינוב, במושבה הגרמנית. הבית היה מסודר למופת כאשר הנקיון ניכר אפילו בריהוט המגובב והדל, רשם ביומנו חיים חיסין אחד הביל"ויים שעלה מאוחר יותר .
בעוד בלקינד מנסה למצוא דרך לרכוש אדמה, חיפשה החבורה מקור פרנסה. יישובים חקלאים יהודיים שבהם אפשר היה למצוא עבודה לא היו בנמצא. פתח תקווה הייתה נטושה, כך גם גיא אוני — ראש פינה — בגליל. מאות יהודים עניים התגוללו ברחובות יפו, רובם מבין משפחות של בני העלייה הראשונה שהגיעו מרוסיה.
העבודה היחידה שהחבורה הצליחה למצוא הייתה במקווה ישראל, מרחק של עשרים דקות הליכה מהבית. בית הספר מקווה ישראל נוסד על ידי קרל נטר במטרה להכשיר את בני היישוב הישן לעבודה חקלאית. בית הספר נועד לשלושים תלמידים ולא הצליח למלא את שורותיו.
את בית הספר ניהל שמואל הירש, מורה מאלזס, ששימש קודם בבתי הספר של כל ישראל חברים ביוון ובמרוקו ובשנת 1879 מונה לנהל את מקווה ישראל. הירש לא האמין בכוחם של העולים ממזרח אירופה להתיישב בארץ ולעבוד בחקלאות. במקווה העסיק בעיקר פועלים ערבים. היהודים שהסכים לתת להם עבודה בדרך כלל לא החזיקו מעמד.
אולם, בלקינד בכל זאת פנה אליו וביקש ממנו לעזור. "יש ביפו מספר צעירים המתקראים סטודנטים", כתב שמואל הירש להנהלת כל ישראל חברים בצרפת, "אלה מבקשים להשתקע בארץ ישראל ומחפשים אדמה. בינתיים שלא יפחתו אמצעיהם, ביקשו ממני עבודה ומזה כמה ימים אני מעסיק כעשרה מהם בגננות".
לאחר שבועיים של עבודה, כאשר הירש התחיל לשלם לבילו"יים, החל להקשות עליהם. הוא העמיד משגיח ערבי והעסיק אותם בעבודה קשה שמונה שעות ביום. החברים קמו בחמש בבוקר, כשאת ארוחת הבוקר אכלו בדרך לעבודה. בשעה אחת עשרה עשו הפסקה של שלוש שעות, ואחר כך עבדו שוב עד שעה חמש. העבודה הייתה בחפירת צלחות מסביב לעצי הפרדס, עבודה קשה בטוריה בשמש היוקדת של הקיץ. שלושה התייאשו ועזבו בחודש הראשון בחזרה לרוסיה.
באוגוסט 1882, הגיעו שישה בילויים נוספים. אנחנו יודעים עליהם בעיקר מיומנו של חיים חיסין, למרות שחסין הסתיר את שמות האנשים המוזכרים ביומנו וציין אותם באות אחת — ללא קשר לשמם. על פי היומן בין הבאים היו חיים חיסין בן העשרים, מאיר אבגוסטובסקי בן ה־28, יואל דרובין בן העשרים מקורלנד (שהוא כנראה ג'י מיומנו של חיסין) מלווה "בארוסתו הבלונדינית הנאה". עליה מוסיף חיסין שהיא "הייתה זו שבפעם הראשונה שמעה רוסית". כל האחרים היו ממוסקבה.

פאניה וחיים

בספטמבר הגיעו עוד שלושה ביל"ויים: שמשון בלקינד, אחיו הצעיר של ישראל שהיה שוליית רוקח בפטרבורג, אחותו הגדולה פאניה, וזאב (ולדימיר) דובנוב (אחיו הבכור של ההיסטוריון). בקבוצה שעלתה בינואר 1883 הגיעה פאניה נוספת. על פאניה זו אנחנו יודעים בעיקר מיומנו של חיסין. היא נולדה בחצי האי קרים והגיעה למוסקבה בגיל 18, ללמוד מוסיקה, בתקווה לפצוח בקריירה כזמרת אופרה. לאחר הפוגרומים ב־1881 הייתה בין ראשוני קבוצת הסטודנטים היהודיים שהחלו להיפגש ולדון בעתידם ברוסיה. מתוך הקבוצה הזו תצמח אגודת ביל"ו המוסקבאית. חיסין הגיע לאחת הפגישות האלה, למרות שהוא קיווה לגייס כסף להגירה לארצות הברית. פאניה וחיסין החלו לצאת. כאשר חיסין מקדם רעיונות להגר לארצות הברית, פאניה, כנראה, מנתקת את החברות. "איני יכול לתאר לעצמי כיצד אחיה רחוק מפאני", כתב חיסין ביומנו, "איך אשלים עם הרעיון שפאני אבודה לי לתמיד! וכך אולי אצטרך להקריב למענך, אמריקה, את אהבתי הראשונה, את התקשרותי החזקה ביותר והממושכת ביותר". פאניה וחיים חיסין התאחדו בארץ ונשאו ב־19 ביולי 1883.
שביב של תקווה ניצת אצל הצעירים כאשר הגיע קרל נטר לביקור במקווה ישראל. בעיני נטר הצעירים האלה יהיו התלמידים שלמענם הוקם בית הספר. הוא מתחיל לבנות בית עבורם ולקרבם אליו. אולם באוקטובר 1882 חלה ונפטר. הביל"ויים היו נתונים עתה לחסדיו של שמואל הירש.
מצבה של הקבוצה החמיר. ששה חברים החליטו לעזוב ולנסוע לאלכסנדריה, מצרים, על מנת לעבוד בשיקום הריסות העיר לאחר ההפצצה הבריטית בעת כיבושה של מצרים. אולם עבודה לא נמצאה להם שם.
ביולי 1882 הוקמה ראשון לציון. ארבעה חודשים אחר כך, באוקטובר 1882 היישוב החדש עמד על סף פשיטת רגל. שמואל הירש משכנע את הברון אדמונד דה רוטשילד לסייע למושבה ולקלוט בה גם משפחות עניות מאזור יפו. הירש מונה לפקח על העזרה למושבה והוא מציע לביל"ויים לעבוד כפועלים בראשון לציון.
במכתב מה־8 בנובמבר 1882 מודיע הירש לרוטשילד שהעביר עשרה מהביל"ויים לראשון לציון. במכתב תשובה הביע רוטשילד את הסכמתו. אולם בראשון התנגדו לקבלתם. המשפחות העניות חששו להתחלק עם הביל"ויים בסכומי התמיכה של הברון, והמשפחות האחרות ראו בצעירים האלה פורקי עול חופשיים שאורח חייהם אינו מתאים למושבה. אולם, הירש התעקש והמושבה נאלצה להסכים לקבלם ואף לתת להם חלקת קרקע.

מנהיגות הפורשים

לא כול חברי הקבוצה הסכימו לעבור לראשון לציון. הרעיון של התיישבות כפועלים בתוך יישוב אחר לא תאם להשקפת עולמם. לאחר דיונים ארוכים בדירה בפרדס החבורה התפצלה. חלק הלכו לראשון לציון, ששה מהאחרים עלו לירושלים, להצטרף לתכניות של יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן יהודה בהקמת מוסדות חינוך שילמדו את ילדי היישוב הישן מקצוע. דריה הייתה בין הדמויות המרכזיות בקבוצת הפורשים. היא ניסתה להתקבל כמורה בבית ספר, בין של כל ישראל חברים ובין של רוטשילד.
הפרק הירושלמי של הביל"ויים לא נמשך זמן רב. ובינתיים ראשון לציון, למרות העזרה של הברון, נקלעה למשבר חמור. היבולים הכזיבו והכסף שהזרים הברון אזל. רוטשילד שלח ארצה את יד ימינו, מיכאל ארלאנגר, להציל את המושבה.
ארלאנגר פרע את חובות המתיישבים בראשון לציון, הורה לסיים את בניית הבתים ורכש קרקעות נוספות עבור המושבה. המתיישבים קיבלו עתה קיצבה חודשית ונאלצו להיכנס למשטר של אפוטרופסות, שלמעשה הציל את מעשה ההתיישבות בארץ, למרות מחאתם וסלידתם של המתיישבים.
הביל"ויים התייצבו אף הם בפני ארלאנגר. זה היה מוכן להחשיב כל קבוצה של ארבעה בילויים כמשפחה, ובמתכונת זו הסכים לעזור להם כמו לשאר משפחות המתיישבים — יחידה של מאה דונם, זוג סוסים ובית. הבילויים ביכרו קרקע נוספת על פני בתים כדי שתהיה להם עבודה לכל החברים. ארלאנגר לא הסכים. שוב התפלגה החבורה. חלק נשארו בראשון לציון והיתר חזרו ליפו לבית של אנטון איוב. בין החוזרים הייתה גם דריה. ביפו הם ניסחו תקנון לקבוצה, שהדגיש את חיי השיתוף ואסר על נישואין והקמת משפחות. רוטשילד לא ראה זאת בעין יפה. כמו גם את רצונם להקים מושבה עצמאית, ללא פיקוח. בהמלצת ארלאנגר משך רוטשילד את ידיו מהחבורה.
בתחילת 1884, כאשר החבורה ביפו ובראשון לציון התחילה לקיים מצוות החליטה דריה לפרוש. ייתכן שבתקופה זו כבר התארסה ליעקב ברליאבסקי. הירש, שכבר מזמן רצה שקבוצת המורדים היפואים תעזוב את הארץ, הסכים לממן את הגירתם לארצות הברית. דריה, ברליאבסקי ומשה מינץ היו מוכנים לעזוב, אבל רק לפריס. הירש חשש שהם מתכוונים לנסות ולגייס כספים, אולי מהברון או מ"כל ישראל חברים", להקמת מושבה עצמאית משלהם. לבסוף חלק מהמורדים הסכימו, למראית עין, להגר לארצות הברית.

ממקווה למרוקו

ב־21 במרץ 1884 יצאו הפורשים לפריס. בסוף יוני, מינץ ושלושה אחרים מהגרים לארצות הברית וקשריהם עם ביל"ו נותקו. דריה וברליאנסקי, שנישאו בינתיים, נשארו בפריז. ברליאנסקי למד וטרינריה, בכוונה להיות הווטרינר הראשון בארץ ישראל. דריה פירנסה אותו מעבודתה כתופרת. בינתיים הם ניסו לגייס כספים להקמת יישוב. אך, ללא הצלחה. לאחר שסיים ברליאנסקי את לימודיו עברו לתטואן, מרוקו, שבה אוכלוסייה יהודית אמידה. כנראה שכוונתם הייתה לגייס כספים באמצעות עבודתו של ברליאנסקי כמו גם מיהודי תטואן, העיר שנקראה "ירושלים ד'מרוקו".
"שחרחורת ויעלת חן" תיארו את דריה בני החבורה, המלאך שהחזיק את הקומונה. למרות שחיה לבדה בין חבורה של גברים רווקים, אפילו אנשי היישוב הישן שהחבורה החופשייה הזו לא הייתה לרוחם לא הכפישו את צניעותה. דריה הייתה דמות מרכזית בחבורת ביל"ו, למרות שאנשי הדור מיעטו לספר עליה. לא ידוע מה עלה בגורלה. אמנון הורביץ איש גדרה כתב שמתה באלג'יר בשנת 1886. צבי הורביץ, אביו של אמנון הורוביץ ומקבוצת הבילויים שהתיישבו בגדרה, רשם ביומנו שב־8 ביוני 1887 "סירוט הגיעה מרוסיה ליפו". אין לדעת אם הכוונה לדריה. אולי בכל זאת הצליחה לגייס את הכספים להקמת מושבה עצמאית ושבה לארץ לגורל עלום. לעולם לא נדע.
Share.

Comments are closed.