ראש טוב עם תלתלים

0

איסור עשיית פסל ומסכה מוזכר בדיבר השני בעשרת הדיברות. תבנית יחודיית לעשיית מסכות, שהתגלתה בחפירות בתל אכזיב, שופכת אור על הדרך שבה יצרו את המסכות האסורות > ידין רומן בעקבות שיחות עם ד"ר יפעת טהרני וד"ר ערן אריה על תבנית המסכה מאכזיב, צילומים: באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים

למעלה: מסכה גרוטסקית, אכזיב, המאה ה־8 עד ה־6 לפני-הספירה, חרס (אוסף רשות העתיקות, © מוזיאון ישראל, ע"י אלי פוזנר)
למטה: מסכת פר, אכזיב, המאה ה־8 עד ה־6 לפני-הספירה, חרס (אוסף רשות העתיקות, © מוזיאון ישראל, ע"י עופרית רוזנברג־בן מנחם)

תל אכזיב הוא אחד המקומות הקסומים בארץ. גבעת כורכר המתנשאת מעל לקו החוף, עם מפרץ חולי בצדה הדרומי, בריכת ים טבעית בחזיתה, וסלעי גידוד עם מפרצים עמוקים מצפונה. מאז ומתמיד משך המקום מתיישבים. שכבת היישוב האחרונה בתל הזה היא "מדינת אכזיב" שאותה יסד המורד האולטימטיבי אלי אביבי, שבגיל 15 הצטרף לפלמ"ח ועבר קורס ימאות בפלי"ם, בגיל 17, לאחר מלחמת העצמאות, יצא למסע מסביב לעולם וטייל במשך ארבע שנים מקוטב אל קוטב וכאשר חזר, ב־1952 וחיפש מקום לכתוב רשמי מסע, שכר שני מבנים בכפר הערבי הנטוש א־זיב, אכזיב של ימינו. באחד, שהיה ביתו המפואר של מוכתר הכפר אחמד חוסיין עטייה, בנה את ביתו, בשני הקים מוזיאון שבו ריכז את עשרות הממצאים העתיקים יותר והחדשים פחות שמצא בבתי הכפר ובסביבתו. עשרים שנה חי בשלום על הגבעה אל מול הים. בתחילת שנות הששים הפריעו מעט את מנוחתו כאשר יסדו את קלב-מד המיתולוגי בחלק הדרומי של הכפר. אבל באי קלב-מד, שועי ובוהמייני הארץ הקטנה לא ממש הפריעו. את רב זמנם בילו עירומים למחצה או פחות בבונגלוס הפשוטים של הכפר. אולם, כאשר ב־1971 הוחלט להפקיע ממנו את ממלכתו שבכפר הנאה שעוד עמד על הגבעה ולהפוך את המקום לגן לאומי, השיב אביבי מלחמה שערה והכריז על עצמאות. אך, לא הדרכונים, הדגל וההמנון עמדו בדרכם של המוסדות להשתלט על אכזיב. רוב בתי הכפר פורקו, שלא נדע מה היה שם קודם, ועל ההריסות שפכו שכבת אדמה עבה שהצמיחה עצים ודשא שהסתירו את ימיו הקדומים של המקום. מדינתו של אביב צומצמה עד למאוד והוקפה בגדר, קלאב-מד עזבו בשנת 2000 והיתר הפך לאתר קמפינג ופיקניקים בהנהלת רשות הטבע והגנים.
אולם, מתחת לשכבת האדמה שהוערמה במקום נמצאים שרידים העתיקים. אכזיב או כזיב מוזכרת שוב ושוב במקורות. במקרא צוינה כעיר במטה אשר שהשבט לא הצליח להורישה והיא נותרה בידי הכנענים, היא מופיעה ברשימת הערים שכבש סנחריב מלך אשור ממלך צידון, המשנה מציינת את כזיב כגבול הצפוני של תחום עולי בבל, עניין שמחייב שמירה על דיני שמיטה, בתוספתא נזכר שגביון – ראש בית הכנסת של אכזיב (זכרו נשמר בשם אחד מאיי הים הקטנים מול אכזיב), הגיאוגרפים הערבים בימי הביניים מזכירים את אכזיב כמקום מבוצר, בתקופה הצלבנית עמדה בראש התל מצודה ששמרה על הדרך מצידון לעכו, בשם מצודת אימברט. כל ההסטוריה הזאת קבורה. כיום, מתחת לדשא של הגן הלאומי.
מעת לעת גילו ארכיאולוגים ממצאים מרתקים במקום, בעיקר בבתי הקברות המקיפים את התל. הממצאים האירו את התרבות הפיניקית של בני המקום הקדמונים, יורדי ים וסוחרים מיומנים שמהנמל הבטוח של העיר, זה שלאורך הרצועה החולית שמדרום לתל, יצאו ספינותיהם לכל חלקי הים התיכון.
ב־2014 יוצאת ד"ר יפעת טהרני, ארכיאולוגית חוקרת מבית הספר למקרא ולעתיקות על שם נלסון גליק בהיברו יוניון קולג' בירושלים, לחפור באכזיב, בתל עצמו. תקופות הברונזה והברזל הם הפורטה שלה, יחד עם אליטות אשוריות וחברות שוליים מהעת העתיקה. המשלחת לאכזיב פועלת בחסות משרד החוץ הצרפתי וכוללת שותפים מאוניברסיטאות בצרפת, בראשם ד"ר מיכאל יסמין וד"ר פיליפ אברהמי וכוללת גם סטודנטים מצרפת המגיעים לחפור באכזיב ומחזירים את עטרת הנוכחות הצרפתית שקופחה מאז עזיבת קלאב-מד.
"הרעיון היה לנסות ולהתחקות אחר מהותה של העיר העתיקה. להבין ממה היא חיה, כיצד היא פעלה, ממה התפרנסו תושביה", אומרת טהרני, "מה היו היחסים עם ממלכת ישראל השכנה, כיצד באו לידי ביטוי הכיבושים האשורים של השטח הפיניקי. בהחלט לא הייתה לנו כוונה לגלות אוצרות".
המשלחת רצתה לעשות חסד עם אכזיב. לספר את סיפורו של האתר, מראשיתו ועד ימיו המאוחרים. "כבר בשנות הארבעים החלו להופיע עתיקות בשוק בנהריה, ממצאים שהיה ברור שמקורם באכזיב. עמנואל בן דור, בתקופת המנדט, נשלח לעשות בדיקה קטנה במקום, אבל בתי הכפר נבנו על היישוב העתיק ואי אפשר היה לבצע בדיקה מדעית רצינית". בתל עצמו נערכו אמנם חפירות בתחילת שנות הששים, על ידי משה פראוסניץ, אך הללו היו מצומצמות, לא שיטתיות ולא פורסמו בצורה מדעית.
"התחלנו בקטן. לא רצינו להיכנס ישר ללב הגן הלאומי. מעבר לשכבת מילוי האדמה העבה, שהיה צריך להתמודד אתה, המקום משמש פארק וחניון לילה הומה אנשים". הם התחילו בריבוע חפירה קטן בשוליים הדרומיים של התל ובשוליים הצפון מערביים. הריבוע הדרומי לא הניב דבר. אולם בשטח הצפוני, מחוץ לגן הלאומי במקום בו שכיום עומדים הדייגים, התגלה מבנה גדול מתקופת הברונזה התיכונה 2ב', עם שכבת שרפה נאה. בדיוק כפי שהארכיאולוגים אוהבים.
בעונה שלאחר מכן הם החלו לחפור בתוך שטח הגן הלאומי, ופתחו תעלת בדיקה של ארבעה ריבועים. "התחלנו עם טרקטור, לפנות את האדמה של הפארק. כאשר התחילו להופיע ראשי קירות התחלנו במלאכת החפירה הארכיאולוגית". כבר בהתחלה התגלתה בריבועים רצפת בטון של אחד הבתים הפלסטינים, כאשר על הרצפה היו מונחים עדיין כלים ששימשו את בעלי הבית: פרימוסים, כלי אוכל, מחרשות. בשניים מהריבועים אחרים התגלתה רצפה נאה מהתקופה הרומית המאוחרת — יחד עם שמונה צינורות, מודרניים לחלוטין. "הצלחנו לנתק לגן הלאומי את מי ההשקיה ומערכות התשתית. הם בהחלט גילו סובלנות". הריבוע המערבי, הכיל בנוסף לרצפה של הבית הפלסטיני, מרתף עותומני, בור ספיגה ערבי וצינורות תשתית, וגם שכבת חורבן עבה, חומר לבנים אדום שרוף לחלוטין. בתוך השכבה הזו החלו לצוץ כלי חרס עתיקים. סירי בישול, קערות, גביעים, 16 מהם שלמים לחלוטין. מכלול הכלים הזה, על סמך מקבילות ארכיאולוגיות הוא מהמחצית השנייה של המאה התשיעית לפנה"ס. בהמשך החלו להופיע קירות מטויחים בטיח לבן ושלוש מדרגות נאות, מטויחות אף הן. היה ברור שאנחנו נמצאים בשוליים של מבנה מרשים במיוחד מסוף המאה התשיעית לפנה"ס". מהריבוע הזה, אי אפשר היה להתקדם, מתקני הגן בנויים כיום על המבנה אליו מובילות שלוש המדרגות.
"היה לי ברור שהמבנה הוא מסוף המאה התשיעית. כפי הנראה בין שנת 840 ל־800 לפנה"ס", אומרת טהרני, "השאלה היא מי אחראי לשכבת השרפה המרהיבה של המבנה". חזאל מלך ארם היה הראשון שעלה בדעתה. חזאל הרי מככב בנרטיב המקראי של סוף המאה התשיעית לפנה"ס. הוא זומם יחד עם אליהו ולאחר מכן עם אלישע להפיל את מלך ישראל. הוא מוביל את הארמים לקרבות נגד יהורם מלך ישראל ואחזיה מלך יהודה. לאחר שהביס את צבאות יהורם ואחזיה הוא כובש את השטחים הישראלים ממזרח לירדן, הוא כובש את דן ומציב שם מצבת נצחון המזכירה את בית דוד. הוא מאיים על ירושלים, שניצלת בזכות שוחד מאוצרות הארמון והמקדש שיואש מלך יהודה מעביר לו. אולי, כך חשבה טהרני, חזאל גם הגיע לחוף הפיניקי ובין היתר החריב את אכזיב.
"אז נזכרתי באדד־ניררי השלישי", אומרת טהרני, שארמים ואשורים הם נושא אהוב עליה.
אדד־ניררי היה צעיר מאוד כאשר ירש את השלטון באימפריה האשורית. בחמש שנות שלטונו הראשונות המלוכה הייתה נתונה בידי אמו, היא סמורמיס הידועה לשימצה, שלא הצליחה לשמור על עוצמתה של הממלכה. אולם, כאשר בשנת 806 לפנה"ס נעשה שליט בפועל, הוא יצא למלחמה להחזיר את עטרת העוצמה האשורית, פניו מערבה לסוריה, שם שולט בן הדד השלישי, בנו של חזאל. אדד־ניררי שיעבד את ארם דמשק והטיל עליה מס כבד. (בענינינו הלאומי, חיסולה של ארם דמשק אפשר ליואש מלך ישראל להשתחרר מעולם של הארמים).
אדד־ניררי לא הסתפק בכיבוש סוריה, והמשיך מערבה עד לים התיכון. על נצחונותיו סיפר בכתובת נצחון מרשימה שהציב בארמונו בתל א־רימאח, לא רחוק ממוסול שבאזור הקרבות עם דעאש: "גייסתי רכב וחיילים וציוויתי להתקדם לארץ ח'ת", כותב לנו המלך על מסע הכיבושים שלו, "תוך שנה אחת הכנעתי לרגלי את כל ארצות שקיעת השמש. היטלתי עליהם מס לתמיד. קיבלתי את המס של מרא מדמשק: 2000 כיכרות כסף, 1000 כיכרות נחושת, 2000 כיכרות ברזל ו־3000 בגדי פשתן צבעוניים. קיבלתי את המס של יואש השומרוני ושל אנשי צור וצידון. המשכתי במסעי אל הים הגדול מקום שקיעת השמש. את צלם מלכותי הצבתי בעיר ארווד השוכנת בלב הים. העפלתי להר הלבנון, כרתי 100 ארזים גדולים [לשם בניין] ארמוני ומקדשי. קיבלתי את המס מכל מלכי ארץ הנאירי".
ובכן, בנוסף לאיזכור המעניין של מלך ישראל — יואש השומרוני בפי המלך, הרי מצאנו לנו מי שיכול להיות האשם בשכבת החורבן המרשימה בחפירות בתל אכזיב. הוא הרי מודה שקבל את המס של "אנשי צור וצידון".
"בעונה של שנת 2016 צצה בריבוע הרביעי מעין קערה משונה", נזכרת טהרני. "חפץ שונה שלא הכרתי מכל חפירה אחרת. דופן עבה מאוד, מעין כלי עגול. כאשר הוציאו אותו מהעפר הסתבר שיש בתוכו דגם נגטיב של תבנית אנתרופומורפית — בעלת פני אדם".
הכלי המשונה הזה, שהוא תגלית ייחודית כך התברר, הוא דפוס של מסכה. "מסיכות פיניקיות מוכרות מרבים מהאתרים הפיניקים. אפילו באכזיב התגלו מסכות בקברים שמסביב לעיר. אולם לתבנית ליציקת מסכות העשויה מחרס אין מקבילה בתרבויות העולם העתיק בנות זמנה של התבנית מאכזיב", אומרת טהרני.
המסכות קשורות לפולחן, ובעיקר לפולחן המתים. היו אלה המצרים שפתחו אובססיה עם פולחן המוות, ובקשריהם עם צור וצידון הנחילו אותה לפיניקים. "אנחנו לא יודעים כיצד השתמשו במסכות האלה. האם כיסו בהם את פני המת? המסכה קטנה מעט ממידת פנים, האם המסכות שימשו בטקסים לכבוד המתים, האם ליוו את הנפטר לעולם הבא? אולי שמרו על הקבר? אנחנו לא יודעים" אומרת טהרני.
"הסיכוי למצוא בריבוע אחד של תעלת בדיקה, מתחת לרצפה של בית פלסטיני, בינות לשמונה צינורות תשתית מודרנים, וליד בור ספיגה ישן, ממצא כל כך ייחודי — ללא אח ורע — זה סוג של מזל שממנו נבנות אגדות ארכאולוגיות", אומרת טהרני. כעת היא יוצאת לדרך לנסות ולהבין על איזה צורך רוחני ענו המסכות. האם המבנה, שכנראה שימש מקום שם יצרו את המסכות, שימש בפולחן הזה. האם היה מיועד לכלל התושבים או רק לאליטות? עונות חפירה נוספות יביעו אומר. בינתיים בעונה האחרונה היא גילתה קבר נוסף מהמאה התשיעית לפנה"ס, ובו כלים נאים ומעוטרים, שלושה שלדים, קערת ברונזה ומטמון חרוזים.

מימין: מסכת אישה, אכזיב, המאה ה־8 עד ה־6 לפני־הספירה, חרס (אוסף רשות העתיקות, © מוזיאון ישראל, ע"י אלי פוזנר) משמאל: מסכת גבר, מוצא לא ידוע, המאה ה־8 עד ה־6 לפני־הספירה, חרס (אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים, © מוזיאון ישראל, ע"י אלי פוזנר)

איך מייצרים מסכה פיניקית
"התבנית הגיעה אלינו, למעבדות מוזיאון ישראל בירושלים, מהר מאוד", אומר ד"ר ערן אריה, אוצר תקופת הברזל והתקופה הפרסית במוזיאון ישראל, תוך שהוא מכניס אותי לאחד המחסנים הנעולים של המוזיאון, מקום מצמרר משהו המורכב מאולמות וארונות מלאים בחפצים עתיקים הניבטים אל המבקר מתוך המדפים. על שולחן, במרכז המחסן, ניצבת התבנית העתיקה ומסביבה כמה מסכות מודרניות שיוצרו ממנה.
אנדריי ואינר, מנהל מעבדות הרפאות של המוזיאון, ניקה תחילה בעדינות וביסודיות את שרידי הטיח שהיו דבוקים לתבנית. לאחר מכן ניסה להבין כיצד בדיוק השתמשו בחפץ הזה בתקופה העתיקה.
"היה ברור שלוקחים טין (חומר) ושמים אותו בתוך התבנית על מנת לקבל מסכה", אומר אריה, "אבל כמה טין, וכיצד מחלצים את המסכה מהתבנית אחר כך, בעיקר כאשר בתבנית היו כמה פינות קשות שברור שאי אפשר למשוך את הטין מבלי לגרוע חלקים מהטין — בעיקר באזורים של האף והאוזן". זאת היה על עובדי המוזיאון לברר.
במשך כמה ימים עשה ואינר ניסיונות חוזרים ונשנים על מנת לשחזר את עבודתו של יוצר המסכות הקדום. "מהניסיונות למדנו שיש לקחת פלטה של טין ולהדק אותה עם האצבעות לכל החריצים. הלחיצה נעשית עם שתי הידיים. אחר כך מחכים שהטין הלח יתייבש מעט. במשך זמן ההמתנה חלק מהמים שבטין נספגים בתוך החרס של התבנית, וחלק אחר מתאדה. נראה שזמן ההמתנה הנכון הוא בין שעה לשעתיים. ואז, בזהירות, כאשר הטין עדיין גמיש, מתחילים להרחיק אותו מהדפנות של התבנית", ובסופו של דבר מחלצים אותו מהתבנית.
"לאחר כמה ניסיונות הבנו שהוצאת הטין צריכה להיעשות על ידי שני אנשים. אחד מחזיק את התבנית כאשר הטין פונה כלפי מטה והשני מושך לאט את הטין מתוך התבנית. וכך התבהר לנו מה הייתה מטרת הידית בצד האחורי של התבנית", אומר אריה. הידית מאפשרת להחזיק בתבנית בזמן משיכת החומר ממנה. היא הופכת את התבנית מחפץ לכלי עבודה.
לאחר שמוציאים את הטין מהתבנית, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לתקן את מה שלא יצא שלם. בעיקר האף, שבכל אחד מהניסיונות לייצר מסכה מהתבנית נפגם מעט. למעשה, גם בחלק מהמסכות שיש במוזיאון רואים שהאף עבר תיקון לאחר שיצא מהתבנית. החלק העליון של האוזניים מועד גם הוא לפורענות.
לאחר מכן צריך לחתוך את השוליים הלא מעוצבים וליצור את מתאר הפנים. למעשה, קו החיתוך כבר מעוצב בתוך התבנית. את החיתוך עושים עם כלי חד. באמצעות אותו הכלי חותכים את העיניים. התבנית יוצרת אותן שקועות עם קווים מאוד ברורים לחיתוך.
בשלב הרביעי, בעזרת מקל, מנקבים את החורים שדרכם עבר החוט שאיתו קשרו את המסכה. יש שלוש נקודות לחורים, אחת במצח בין התלתלים, במקום שסומן בתבנית לשם כך, ושתי האחרות כנראה מעל האוזניים.
כעת, הסתבר, אפשר להפוך את המסכה לפתוחה יותר או סגורה. כאשר הטין עדיין לח וגמיש אפשר לקבוע את רוחב המסכה על ידי קיפול או פתיחה של הטין, ולתת עיצוב ייחודי לכל מסכה ומסכה, לפני ששורפים את המסכה בכבשן וצובעים אותה.
"אנחנו יודעים שהמסכה הייתה צבועה", אומר אריה, "על כל המסכות שברשותנו יש שרידים של צבע".
הפרטים שבתבנית מאוד עדינים ומעוצבים בקפידה. חמש שורות של תלתלים על המצח, סגנון שמופיע בתבליטים שונים של התקופה, כל תלתל מעוצב בנפרד. האוזניים בולטות. לאורך הלחיים מעוצב פס עדין שהוא הגבול העליון של הזקן שאותו נהגו להוסיף בצבע.
"המסכות שהתגלו צבועות לחלוטין, כך שעל הטין יש להוסיף גבות, את מתאר העיניים, צבע השיער וצבע עור הפנים. בכל המסכות שהתגלו עד היום לא ראו במקור את צבע הטין המקורי, המסכה כולה הייתה צבועה", אומר אריה.
"מסכות מהסוג הזה היו מאוד נפוצות בעולם הפיניקי וברחבי העולם הפוני (הפיניקים שהתפשטו מערבה עד לספרד של ימינו), האזורים שבהם התיישבו הפיניקים מסביב לים התיכון", אומר אריה.
האם כך נראו הפיניקים? שאלתי את אריה וטהרני.
"התלתלים, הזקן, האוזניים הבולטות והאף הם בהחלט הדרך שבה הוצגו הפיניקים בתבליטי העולם העתיק. אבל, אי אפשר לצפות שאמנות כזו תהיה ריאליסטית. יש פער גדול בין המראה האמיתי לבין האידיאל האסתטי של אותם זמנים. הפיניקים הצטיינו באמנות ואומנות. גילוף שנהבים, פיסול, טקסטיל. כולם בטכנולוגיות מתקדמות. אבל המסכות יכלו לשמש לדברים רבים. גירוש שדים, שמירה על הקבר, או החזרת צלם אנוש לנקבר, כפי שהיה מקובל בעולם המצרי. נראה שתווי פניהם, עיצוב השיער והזקן הם יותר אידיאל סכמתי מאשר מראה אמיתי", אומרים השניים.
ולמרות זאת, סקרנו אותי במיוחד התלתלים. מכסים את הראש ויורדים בחמש שורות מסודרות ומדויקות של תלתלים על המצח עד לגובה העיניים. איך בדיוק עשו את זה? חשבתי לעצמי, חייבים לשאול איזה ספר צמרת. אולי התבנית תחזיר אלינו את אופנת התלתלים על המצח, תספורת קארה א־לה חניבעל — סלב פוני ידוע מהעולם העתיק.

Share.

Comments are closed.