מה למסמכים נבטיים בארכיון של בבתא?

0

גילוי המגילות הגנוזות במדבר יהודה הזניק מירוץ בין ארכיאולוגים לשודדי עתיקות. מי ישים ידו על שרידים עתיקים אותם אפשר לחקור או למכור. כל מערה ונקיק סלע בקניוני מדבר יהודה נסרקו ונחפרו על מנת לגלות שרידים עתיקים. מגילות קלף, פפירוסים ומסמכים אחרים הניבו את המחירים הטובים ביותר ונמכרו בשווקי בית לחם, חברון וירושלים.

משלחת ישראלית גדולה ראשונה יצאה למדבר יהודה ב=1960 וב=1961 וסרקה את מצוקי הקניונים מדרום לעין גדי. המשלחת חולקה למספר משלחות משנה, כאשר אחת התגליות המרתקות נמצאה במערות בקניון נחל חבר, על ידי משלחת בראשות יגאל ידין, שחשפה מערה שבה הסתתרו יהודים מעין גדי מפני הרומאים, בשנת 135 השנה האחרונה של מרד בר כוכבא, ושם מצאו את מותם. מלבד השלדים שנחים את מנוחתם האחרונה באותה מערה עדיין, התגלו בה אגרות מימי בר כוכבא, מעין ארכיון של מפקדת המורדים בעין גדי, הכולל תכתובת בין מנהיגי המרד בעין גדי למפקדה של בר כוכבא בהרודיון. המכתבים שנמצאו חתומים על ידי בר כוכבא עצמו – "בר כוסיבה נשיא ישראל".

במערה שזכתה לכינוי מערת האגרות נמצא גם תיק מסמכים מעור, שהוסתר בנקיק במערה, ובו 35 פפירוסים מסודרים ומקוטלגים לפי נושאים, השייך לאשה יהודייה אמידה מהמאה השנייה בשם בבתא בת שמעון בן מנחם.  המסמכים חושפים בפנינו לא מעט על חייה של בבתא.  היא נולדה בסביבות שנת 104 לספירה, במחוזא, עיירה חקלאית בדרום מזרח ים המלח, בסביבות צוער, קילומטרים ספורים מעבר לגבול שבין הפרובינציות הרומיות של יהודה וארץ הנבטים.

מהארכיון אנו לומדים על חייה האישיים של אשת העסקים היהודייה (המינוח הנכון הוא יהודאית. "תהוין לי לאנתו כדין מושה ויהודאי" נכתב בכתובתה לבעלה השני, יהודה בר אלעזר תושב עין גדי).

בבתא נישאה והתאלמנה פעמיים. בעלה הראשון היה ישוע בן יהוסף, לו ילדה בן שנקרא גם הוא ישוע. עם מותו של בעלה הראשון החלה בבתא לנהל מאבקים משפטיים ממושכים מול בני משפחתו של בעלה המנוח, בעניין חזקתה על ישוע בנה, הסדרי המזונות, וחלקה בירושה. בבתא נישאה בשנית ליהודה בן אלעזר, המכונה כתושיון, ששימש כאפוטרופוס שלה. יהודה, שהיה בעל מטעים אמיד מעין גדי, היה נשוי לאשה נוספת בשם מרים בת בעיין שילדה לו בת בשם שלומציון.

יהודה חלה ומת בשנת 130 לספירה מבלי שהוליד ילדים לבבתא. מטעי התמרים שלו בעין גדי עברו לרשותה בתוקף הסכם הנישואין ביניהם כערובה כנגד חובותיו של יהודה לבבתא. בשנת 135, השנה האחרונה למרד בר כוכבא הייתה בבתא בעין גדי. אולי עברה להתגורר שם עם פרוץ המרד, או לאחר נשואיה עם יהודה. מרים בת בעיין, צרתה, הייתה האחות של יהונתן בן בעיין, מנהיג המרד בעין גדי. כאשר בשנת 135 מגיעות יחידות צבא רומאיות להחריב את היישובים היהודיים בבקעת ים המלח, נמלטים תושבי עין גדי למערות מסתור שהוכנו בעוד מועד. בבתא, יוצאת יחד עם ישוע בנה, מרים צרתה, בתה של מרים שלומציון, ויונתן בן בעיין, מנהיג המורדים בעין גדי למערת מסתור גדולה במצוקים של נחל חבר.

הרומאים מגלים את המערה ומערות מסתור אחרות במצוקים של נחל חבר, ומקימים מחנות משמר בראש המצוק, משני צדי הנחל. אנחנו לא יודעים עם הרומאים ירדו אל המערות, שהגישה אליהם הייתה דרך מדף סלע צר במצוק, או שפשוט חיכו עד שהמורדים ימותו בצמא וברעב. בכל מקרה איש לא שרד במערות, ושלדיהם של הנצורים התגלו כאמור בחפירותיו של יגאל ידין ב=1961.

את תיק המסמכים שלה, יחד עם מפתחות ביתה, מספר חפצי ערך וכלי איפור, הסתירה בבתה בנקיק סלע בקרקע המערה. ושם הוא התגלה, במקרה, בעת החפירות.

באופן טבעי התכתובת בין בר כוכבא שישב בהרודיון לבין מפקדיו בעין גדי, יהונתן ומסבלה הפכה לממצא המפורסם ביותר מן המערה . אולם, גם ארכיונה של בבתא, החושף את פרטי החיים היומיומיים של אשת עסקים יהודייה במאה הראשונה לספירה בבקעת ים המלח, מיקד אליו תשומת לב מחקרית רבה. כל פרט בחייה ובחיי הקשורים אליה, ברכושה ובמאבקיה המשפטיים, נחקר ופורסם במאמרים ובספרים.

בין הפפירוסים שהתגלו על ידי ידין במערת האגרות היתה גם כתובה של אישה נוספת בשם שלם בת לוי (Salome Komaise) שלימים התגלו בנחל צאלים מסמכים נוספים השייכים לה, ויצרו ארכיון נשי פרטי נוסף. בבתא ושלם התגוררו במחוזא, שבעברו המזרחי של ים המלח. על פי המסמכים הם גם הכירו אחת את השנייה. מטעי התמרים בבעלותן היו סמוכים זה לזה, העדים שחתמו על מסמכיהן היו אותם אנשים, ולבסוף, הן סיימו את חייהן באותה מערה בנחל חבר. מעבר לכך היו לשתי הנשים מאפיינים נוספים משותפים. שתיהן היו בעלת רכוש, ממעמד גבוה יחסית, שתיהן ניהלו עסקים ענפים וכספים בסכומים גבוהים. חלק גדול מהאנשים המוזכרים במסמכים של בבתא ושל שלם היו יהודים, והעידו על יישוב יהודי תוסס במחוזא, עיירה בתוך השטח הנבטי.

החומר בארכיונים הללו התפרסם בעצלתיים, רובו רק בשנת התשעים, שלושים  שנה לאחר שהתגלו. מאז ניגשו חוקרים רבים ללמוד ולנתח את הממצאים, והפירושים השונים עוררו מחלוקות אקדמיות סוערות, שהולידו כמובן עוד מאמרים ועוד מחקרים.

שני המחקרים האחרונים בספרות הענפה על הארכיונים פורסמו השנה. האחד

Babatha’s Orchard: The Yadin Papyri and an Ancient Jewish Family Tale Retold, Phillip F. Esler, Oxford University Press

עוסק בארבעת המסמכים הקדומים ביותר בארכיונה של בבתא, והשני

Localized Law, The Babatha and Salome Komaise Archives, Kimberley Czajkowski, Oxford University Press

עוסק בהיבטים המשפטיים של החיים באזור הספר של האימפריה הרומית, בגבול בין יהודה לארץ הנבטים ובהתמודדות היומיומית של תושבי המקום עם התהפוכות הפוליטיות בחייהם.

 

תעלומת ארבעת המסמכים

ב=2013 ניגש פרופסור פיליפ אסלר, מאוניברסיטת גלושטשר, אנגליה, לעבור שוב על המסמכים בארכיונה של בבתא. תחום מומחיותו של אסלר הוא ספרי הברית החדשה, ובעיקר הבשורה על פי מתי, שנכתבה במאה השנייה לספירה. העניין שלו במסמכיה של בבתא, שגם הם מהמאה השנייה לספירה, נבע משם. יתרונו הגדול של אסלר בבדיקת המסמכים הוא שלפני שהפך להיסטוריון למד משפטים ועסק בעריכת דין. ומכיוון שמסמכיה של בבתא הם כולם מסמכים משפטיים הוא ניגש אל החומר לא רק במבט של הסטוריון אלא גם עם עין של משפטן.

החוזים של בבתא נשמרו כ"שטרות קשורים": נוסח השטר נרשם פעמיים על הפפירוס, בחלקו העליון ובחלקו התחתון. לאחר הכתיבה נגלל החלק העליון ונקשר בחוטים. ליד הקשרים חתמו העדים את חתימותיהם על צדה האחר, הריק, של התעודה. כך נשמרה התעודה כתעודה מקורית. במקרה והיו מטילים ספקות בנוסח החיצוני, אפשר היה בנוכחות עדים, לפתוח את הקשרים ולראות שהחלק הפנימי מקביל לחלק החיצוני, משמע לא נעשו שינויים בתעודה .

את תשומת לבו של אסלר משכו ארבעה מסמכים מתוך הארכיון, שנחתמו בין השנים 94 ל=99 לספירה, כמעט ארבעים שנה לפני מרד בר כוכבא. כל המסמכים עסקו בהסכמים שנחתמו במחוזא, שמעברו המזרחי של ים המלח, בתחום הנבטי. אחד מהם עסק ברכישת מטע תמרים גדול על ידי אביה של בבתא, מטע שהועבר אחר כך לידיה של בבתא והבעלות עליה נרשמה על ידי בבתא בשנת 127 אצל הרשויות הרומיות. אבל, שלושת המסמכים האחרים לא היו קשורים כלל לשמעון, אביה של בבתא, ושניים מהם עסקו בעניין שלא היה קשור למטע שרכש שמעון או לחייו במחוזא.

הראשון בשלשת המסמכים הנוספים עסק בהלוואה שלקחו שני יזמים, עבדעמנו ומקימו, שרצו לפתח עסק חקלאי במטעי התמרים הרווחיים של בקעת ים המלח. כיוון שלא היו להם את האמצעים לשכור מטעי תמרים לקח מקימו הלוואה מהמוהר של אשתו, אמתאיסי. מקימו ועבדעמנו היו ערבים להלוואה. ההלוואה שופכת אור על זכותן של נשים בעת העתיקה לנהל את הרכוש הכלכלי שלהן באופן עצמאי מבעליהן. אמנם אשה נשואה הייתה יכולה להלוות מרכושה רק לבעלה, אבל היא הייתה יכולה לדרוש ממנו לפרוע את החוב בכל עת, על מנת להבטיח עצמאות כלכלית לה ולילדיה, בעיקר עם בעל מגרש אותה. מסמך ההלוואה שנחתם בשנת 94 לספירה, מכיל את כל פרטי ההלוואה שהיינו מוצאים גם כיום על מסמך דומה. מועד ההלוואה, מועד ההחזר, הריבית, תנאים למקרה שההלוואה לא תוחזר ושמות הערבים להלוואה.

אמתאיסי נתנה לבעלה שנתיים להחזר ההלוואה ללא ריבית. כנראה ששני השותפים צפו שתוך שנתיים, יוכלו להחזיר את ההלואה במלואה מרווחי המטעים. במידה וההלוואה לא תוחזר בתוך שנתיים תוחל עליה ריבית של 9% בשנה ואמתאיסי תוכל לדרוש את פירעונה בכל רגע.

מה עושה ההסכם הזה בתוך תיק המסמכים של בבתא? תהה אסלר, והחליט להעמיק בתוך ארבעת המסמכים הנבטיים, הקשורים לעסקים מסחריים במחוזא, שהיו בארכיון של בבתא.

המסמך השני, שנחתם חמש שנים לאחר המסמך הראשון, בשנת 99 לספירה, הוא חוזה מכירה של מטע תמרים לחוף הים המלח, מאישה בשם אביעדן בת אפתח בן מניגרס לאדם בשם ארכלס. המטע היה נרחב ביותר, לחוף ים המלח, וגבל בצדו האחד במטע שהיה שייך למלך הנבטי, רבאל השני.

כולם הכירו את ארכלס. הוא היה מבני האזור שעלה לגדולה בשירות בית המלכות הנבטי. אביו, עבדעמנו, שותפו של מקימו, היה גם הוא בעברו איש צבא ששירת את בית המלכות. עם שחרורו מהשירות חזר לכפר הולדתו, השקיע את כספו בחקלאות ויחד עם מקימו החל להגדיל את העסק על ידי שכירת מטעים נוספים. לבנו, שרצה לשרת בשירות בית המלכות, כנראה עזר באמצעות קשריו הענפים בצבא וידידים שישבו בפטרה, בירת הממלכה. זמן קצר לפני רכישת מטע התמרים, התמנה ארכלס למושל של אחד ממחוזות הממלכה הנבטים והחליט להגדיל את הרכוש המשפחתי בדרום ים המלח על ידי רכישת מטע התמרים הנאה לחופי ים המלח. כיוון שהמטע גם גבל בחלקה של בית המלכות, ראה בו יתרון גדול, שיאפשר לו להתקרב עוד יותר למלך ולזכות בקידום נוסף.

מסמך המכירה, כיאה, מפרט בדיוק את גבולות המטע שאותו העבירה אביעדן לידי ארכלס. למרבה ההפתעה, המסמך הרביעי שבארכיון של בבתא, שתאריכו חודש לאחר מכירת מטע התמרים לארכלס, הוא חוזה מכירתו של אותו מטע – בשינויי גבול מסוימים – לשמעון בן מנחם, אביה של בבתא. כיצד יכולה הייתה אביעדן למכור את אותו מטע לשני אנשים שונים חודש לאחר חודש? תהו חוקרי הארכיון. המוסכמה המקובלת הייתה שהמכירה לארכלס לא יצאה לפועל, כך שאביעדן הייתה חופשיה למכור את המטע לשמעון.

אך אסלר אינו מקבל את הפירוש הזה. בעבודה בלשית בתוך המסמכים דלה פרופ אסלר סיפור אחר.

שמעון, כך משער אסלר, רצה לרכוש את גן התמרים הנאה של אביעדן על שפת ים המלח הגובל בחלקתו של המלך רבאל השני. אולם כאשר הציע לאביעדן לרכוש את השטח הבין שהמטע כבר נמכר לארכלס מכפר רמון הסמוך תמורת סכום מכובד של 112 סלע, שהם 448 דינרים רומאים.

בזמן הקצר שעבר מאז שארכלס קנה את המטע ועד למכירתו לשמעון התרחשו מספר אירועים דרמטיים.  כנראה שבסמוך למכירה נפטר לפתע עבדעמנו אביו של ארכלס. עבדעמנו כזכור היה שותפו של מקימו, והשניים הם אלה שלקחו את ההלוואה מאשתו של עבדעמנו, חמש שנים לפני ההסכם בין אביעדן וארכלס. כנראה שהמיזם החקלאי לא עלה יפה. השניים לא הצליחו להחזיר את ההלוואה תוך שנתיים, כפי שקיוו, וכעת היא צוברת ריבית, מזה שלוש שנים, שהולכת ותופחת. מותו של אחד השותפים, וכישלון המיזם, הפחיד את אמתאיסי, אשתו של מקימו, והיא דרשה, כפי שאפשר לה החוק והחוזה, לקבל חזרה את כספה.

אבל, אמתאיסי לא פנתה אל בעלה – ביודעה שאין ביכולתו להחזיר את החוב, ניגשה לארכלס, היורש של עבדעמנו, ומי שחשבו באזור צוער שמכיוון שעלה בדרגות השלטון בוודאי יהיו לו המקורות לגייס את הכסף.

ככל הנראה ארכלס לא יכול היה לשלם את חובו של אביו, ולכן הוא פנה אל אביעדן שתבטל את רכישת המטע שזה עתה נעשתה, על מנת שיקבל את כספו בחזרה ואותו יעביר לאמתאיסי על מנת לפרוע לפחות חלק מהחוב של אביו שהלך ותפח.

בסופו של דבר צוער היא מקום קטן, והשמועה על ביטול המכירה מגיעה גם לאוזניו של שמעון. אך, הוא אינו פונה חזרה לאביעדן, ומחכה שזו תבוא אליו.

כאן מצטרף לתמונה המסמך האחרון, שמסביר את השינויים בגבולות המטע. המטע ששמעון רצה לקנות פוצל למעשה לשני חלקים. חלק גדול, שהיה ברשותה של אביעדן ואותו מכרה לארכלס, וחלק קטן יותר שנמכר לבעלה של אביעדן, חצרמאל. שמעון שם עינו על כל המטע, שהיה גן פורה ונהדר לחופו של ים המלח. והוא, הקונה היחיד בשטח כרגע, הסכים לקנות את המטע מאביעדן, בתנאי שהיא תמכור לו את המטע בשלמותו על שני חלקיו.

וכך, במעמד אחד,  בנוכחות חמישה עדים ובעלי העניין, נחתמים שני החוזים ביחד. על מנת שארכלס או יורשיו לא יוכל ביום מן הימים לטעון שהם למעשה קנו את המטע, מחתים שמעון את ארכלס כאחד העדים לחוזה המכירה של המטע – על כל חלקיו – אליו.

כל המסמכים האלה הועברו לידי בעל העניין – שהוא שמעון. כיוון שהחזיק בחוזים המקוריים – איש לא יכול היה לטעון, באחד מן הימים, שהמכירה לא בוצעה כדין. החוזה הראשון, ההלוואה שלכאורה לא קשורה בעליל, שבו נלקחה ההלוואה מאשתו של מקימו, גם הוא נכנס לארכיון של בבתא, כהוכחה למניע, מדוע ויתר ארכלס על המטע אותו קנה רק חודש לפני כן.

מתוך עלילת הנדל"ן הזו, שהתרחשה לפני אלפיים שנה, מתגלה חשיבותן של הנשים בחיים הכלכליים של אותם הימים. כל מסכת החוזים הזו, הופעלה על ידי הלוואות שנתנו נשים לבעליהן לצורך עסקיהם. הנשים לא רק דורשת את פירעון החובות, אלא גם, תוך כדי, שומרות על שמם הטוב של בעליהן ומנסות למצוא פתרונות יצירתיים שיבטיחו את המשך ההצלחה של השקעותיהן.

לימים בבתא תגדיל מאוד את רכושה האישי. בנוסף למטע התמרים הגדול שאותו העביר לה אביה כמתנה, ולימים – בשנת 127 לספירה – היא רושמת אותו על שמה, היה לה גם רכוש רב במטעי עין גדי אותו קיבלה מבעלה השני. היא מגיעה לעין גדי על מנת לנהל את רכושה ואת הדיונים המשפטיים הקשורים לרכוש הזה. יחד עמה הביאה את תיק המסמכים – תעודות, חוזים וכתובות המעידים על השתלשלות העניינים המשפטיים בחייה. אלה היו מקוטלגים לפי נושאים, כאשר כל נושא כרוך יחדיו בתוך תיק המסמכים.

שלא ברצונה כנראה נאלצה לברוח אל המערה, בכוונה לחזור אחר כך ולהמשיך את חייה. לצורך כך לקחה עמה את המסמכים ואת מפתחות הבית. ברגע קשה במיוחד הסתירה את הכול מתחת לאבן בנקיק הסלע, שם הם חיכו לנו 1,900 שנים אחר כך.

מותו של רבאל השני

ספרה של קימברלי קזציקובסקי עוסק בהתמודדות של תושבי הספר של יהודה וארץ הנבטים עם התהפוכת הפוליטיות באזורם. המסמכים בשני הארכיונים הם מתקופה מאוד סוערת באזור הזה של האימפריה הרומית. המסמכים הקדום ביותר הוא משנת 92 והמאוחר ביותר משנת 132 לספירה. תקופה החופפת את ימיו של המלך הנבטי האחרון, רבאל השני, וסיפוחה של ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית על ידי הקיסר טריאנוס בשנת 106 לספירה.

הנבטים כמעט ולא השאירו כל היסטוריה כתובה, וכל מה שאנחנו יודעים עליהם מגיע ממספר מצומצם של היסטוריונים יווניים ורומים שתיארו את אורח חייהם של הנבטים בדרך כלל ממקור שני. מעבר לכך יוסף בן מתתיהו מספר על הקשרים בין הנבטים לממלכת החשמונאים והורדוס, וממצאים מחפירות בעריהם ויישוביהם חשפו עוד טפח.

ראשיתם של הנבטים לוטה בערפל. הם התבססו בערב, בדרום ירדן, בנגב ומסביב לים המלח, כנראה כבר בתקופה הפרסית. שבטים בודדים ונודדים שדברו כנראה בניב של ערבית. במשך תקופה ארוכה עסקו הנבטים בהעברת שיירות מסחר של תבלינים ובשמים דרך חצי האי ערב לחופי הים התיכון. במקביל סחרו בביטומן של ים המלח, ששימש לרפואה ולחניטה. לימים התפשטו הנבטים צפונה ונדדו לכל אורכו של עבר הירדן עד לחורן.

במאה השנייה לפנה"ס גילו ספנים יוונים את משטר רוחות המונסון, שאפשר שייט ישיר בין  הודו לים האדום, ובכך ייתרו את נתיב הבשמים של הנבטים. במאה הראשונה הכלכלה הנבטית העשירה הייתה במשבר. ההצלה הגיעה מכיוון החקלאות המדברים והתיישבות הקבע. הנבטים ניצלו את כישוריהם ההידרולוגיים ופיתחו חקלאות מדברית ענפה וייחודית. מיין ועד גידול סוסים ערבים משובחים לקרקסי המרוצים של העולם היווני והרומי.

פטרה התפתחה כבירת הממלכה, מקום מושבו של בית המלכות הנבטי, עיר גדולה ותוססת. כנראה שהמעבר מנדודים לחקלאות מביא גם לעלייתו של בית המלוכה. המלך הנבטי הראשון שאנחנו מכירים הוא חרתת הראשון שעלה לשלטון בסביבות 168 לפנה"ס המלך האחרון, רבאל השני, מת כנראה בשנת 106 לספירה. לפנינו אם כך בית מלכות שהחזיק מעמד כשלוש מאות שנה.

רבאל השני עלה לשלטון בשנת 70 או 71 לספירה, שנת חורבנה של ירושלים על ידי הרומאים בעקבות המרד הראשון. ממלכתו כבר הייתה ממלכת חסות רומית – מאז ימיו של פומפיוס – אבל עדיין עצמאית.

בשנת 106 לספירה מת רבאל השני והרומאים סיפחו את הממלכה הנבטית לאימפריה. הפרובינציה החדשה נקראת עראביקה. כיצד אירע הסיפוח לא ברור. האם התרחש בעקבות קרב ומאבק או כסיפוח שקט. אבל ברור שהיה כאן שינוי מהותי באורח חייהם של התושבים שהתגוררו באזור הנבטי, הרבה מעבר למערכת שלטונית חדשה גרידא. חוקים חדשים נאכפו, נוהגים חדשים קנו אחיזה.

אין ספק שזו אחת הסיבות שהמסמכים בארכיונים של בבתא ושלם כתובים בשלוש השפות של שלושת נוהגי המשטר השונים שהיו נהוגים באזור מחוזא.

ספרה של קזציקובסקי עוסק בתחום הזה – בהתמודדות היומיומית של התושבים עם מערך חוקתי משתנה. חלקים נרחבים מהספר היא מקדישה ל"סופרים" שמנסחים את המסמכים השונים. היא עורכת דיון שלם האם בבתא, שלם ובני ביתם ידעו קרוא וכתוב. הדיון הזה הוא מורכב. מהארכיון של בבתא אנחנו ידועים שהיא לא ידעה לקרוא באחד המסמכים. האבל האם יכול להיות שהכוונה היא שלא ידעה לקרוא יוונית, או נבטית, או ארמית – אבל כן ידעה לקרוא באחת השפות האחרות. יש חוקרים הטוענים שהשימוש בסופרים לכתוב את החוזים מרמז על כך שהאוכלוסייה לא ידעה לכתוב. אבל, לי זו נראית טענה תמוהה. גם בימינו, שבהם כולנו אוריינים בכמה שפות, איש אינו כותב בעצמו חוזה מכירה של רכוש, או לקיחת הלוואה, ואפילו חשבונית או קבלה.

אין ספק שבעולם הנתון בין שלוש שפות, שלוש מערכות משפט ושינויים משמעותיים בשלטון, ניסוח חוזה, שלא ברור באיזה מעמד משפטי יצטרך לעמוד, אינו עניין טריוויאלי. חיוני לקחת עורך דין, סופר בלשון הימים ההם, שישלוט בארמית עברית ונבטית, ביוונית ורצוי גם בלטינית, ושידע לנסח הסכם – בעיקר הסכמי נישואין, הלוואות ומקרקעין,שהם הסכמים לטווח ארוך- שיוכל לעמוד בבית המשפט בבוא היום, אם יהיה בכך צורך.

ימי המסמכים האלה הם תקופה מרתקת בחיי עם ישראל. בין ההתאוששות מהחורבן הטוטאלי של המרד הראשון ברומאים להרס המוחלט בעקבות מרד בר כוכבא. בין הציונים ההסטורים הכבירים האלו החיים נמשכים. אנשים נישאים, משפחות גדלות, מתנהלים מאבקים משפטיים על רכוש וירושה, הלוואות ניתנות, ועסקים חקלאיים נושאים רווחים נאים. בבתא ושלם נולדו כשלושים שנה לאחר המרד הראשון. ייתכן שמשפחותיהן התיישבו במחוזא בשנים הראשונות שלאחר המרד. הם הגיעו לבגרות תוך כדי ההכנות למרד בר כוכבא, והמשיכו לנהל מאבקים משפטיים גם לאחר פרוץ המרד ותוך כדי הקרבות. במסמכיהן אין איזכור למרד, עסקיהן התנהלו עם יהודים כמו גם עם כאלה שאינם יהודים, ויש איזכורים מעטים מאוד לזיקה יהודית בארכיוניהם. לעולם לא נדע מה חשבו ברגעיהן האחרונים, במערה במצוק שבנחל חבר, כאשר הרומאים יושבים מבחוץ ומחכים למותן. באותם רגעים אחרונים במערה, ככל הנראה לא חשבו על מטעי התמרים אלא אולי מה יצא מכל הקיצוניות הזאת. רק חורבן ושמד.

Share.

Comments are closed.