זרזורה נווה המדבר האבוד

0

תחילתם של טיולי המדבר הרכובים בכמה קציני צבא בריטיים בראשותו של  רלף אלגר בגנולד, שיצאו לטייל ברכב במדבר סיני, בנגב, ובסהרה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. טיולי המדבר הולידו את רכבי ההנעה הקדמית, את הזחל"ם, תגליות של אזורי דיונות עצומים, ייצרו את סיירות המדבר הראשונות, והולידו את ספרו של בגנולד על הפיזיקה של תנועת גרגירי חול שכיום משתמשים בה להבין את התופעות הגיאוגרפיות במאדים

ידין רומן

מדבר, חולות ונאות המדבר שבתוכם, עוררו את דמיונו של האדם מאז החל לשוטט במדבריות הגדולים של אפריקה, אסיה ודרום אמריקה. ארצנו הקטנטונת כמעט וחפה ממדבריות אמיתיים, כאשר מדבריות חול כמעט ואין בנמצא. אולם, מרחבים גדולים בארץ דווקא עוצבו על ידי החול והרוח האופייניים למדבר, ורוב אוכלוסיית הארץ חיה על חוליות מאובנות, שרידים לאותן הדיונות שפעם מלאו את מישור החוף ואת מרחבי הנגב המערבי. הבתים הנחשקים ביותר בתל אביב, רמת גן וגבעתיים, בהרצליה שליד הים ונוף ים, בנתניה ובחדרה, באשדוד ובאשקלון, בנויים על רכסי הכורכר, שרידי חוליות הענק ומשטחי החול העצומים שפעם כיסו את ארץ ישראל המערבית. יש עדיין דיונות בארץ. אולם, אלה שלאורך החופים נגועות בצמחייה, מי מלח והתערבות האדם, ושטחי הדיונות בערבה ובהרי אילת קטנים מדי ליצירת נופי דיונות אמיתיים.
חולות מכסים חמישית משטחי היבשת של כדור הארץ ועוד שטחים נרחבים במעמקי הים. ארץ ישראל נמצאת בקצהו הצפוני של משטח חול עצום, שהשתרע בעבר על חלקים נרחבים מהסהרה — לוב, סודן ומצרים, יחד עם הנגב, ירדן ומישור החוף. כיום משטח החול הגדול הזה המשתרע משני צדי הנילוס, מכסה חלקים גדולים מלוב וצפון סודן, חודר לירדן, לערבה ולנגב — שטח של יותר מ־150,000 קמ"ר המכוסה כולו בחול.
עיקרו של השטח הזה הוא חלקו המזרחי של מדבר סהרה: המדבר המערבי של מצרים, לוב, וסודן, שטח עצום המכוסה ברכסי דיונות המגיעים לגובה של מאה מטרים ומעלה, ונמשכים לאורך מאות קילומטרים (הדיונה הארוכה ביותר, דיונת אל־כביר, גובהה 100 מטרים, רוחבה בין 400 מטרים לקילומטר, ואורכה 1,400 קמ"ר).
חקר משטח החול הענק הזה, שנדמה שאין לו סוף, שאין בו צמחייה או בעלי חיים, והאדם מרוכז בו סביב כמה נאות מדבר קטנים, החלה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, כחלק מאותו גל של הרפתקנים ומגלי עולם מערביים שיצאו לתקוע יתד באותם המקומות בהם "לא דרכה רגל אדם" (מערבי כמובן). מתוך נסיונות החבורה הזו-רובם קציני צבא בריטיים- לאלף את המדבר, התפתחה תורה שגילתה לנו את צפונות הדיונות, כיצד הן נוצרות, איך הן נעות, סוגיהן, כיצד גרגרי החול הקטנטנים יכולים לעצב ולשנות את פני הנוף. עיקר התורה הזו, שנכתבה בשנות השלושים, משמשת עד היום לנסיונות להבנת תהליכים דומים על הירח ועל כוכבים אחרים שפני השטח שלהם מעוצבים אף הם, ככל הנראה, על ידי תנועה של גרגרי חול.

יחידת הסיור המדברי
במשך אלפי שנים נדדו אבותינו הפרהיסטוריים בתוך משטחי החול העצומים. התקופות היו גשומות יותר ומדבריות החול כוסו במשטחי עשב עצומים שבתוכם נדדו אוכלי העשב. האדם הגיע בעקבותיהם. כאשר האקלים החל להיות יובשני יותר והאזורים הפכו למדבריים, הצליחו אוכלי העשב המדבריים כגון יענים והצבאים למיניהם, להתקיים בהם עוד כמה אלפי שנים, כאשר עם התייבשות האקלים הם נדחקים אל עבר מקורות המים שנותרו במדבר. מהתקופות הפרהיסטוריות האלו נותרו על ריכוזי הסלע במשטחי החול חרותות סלע קדמוניות המתארות מסעות צייד של בעלי חיים. במקומות רבים התגלו קליפות מאובנות של ביצי יען ועצמות בעלי חיים קדומים.
עבור האדם, המדבר שימש בעיקר מכשול שצריך לחצות אותו על ידי גילוי נתיבים שקישרו בין מקורות המים הבודדים בתוך החול. לאחר ביות הגמל אפשר היה לעבור מרחקים גדולים יותר בין נווה מדבר אחד למשנהו — אבל, עד למאה העשרים, החדירה לתוך אזורי החול הייתה בנתיבים מוגדרים בלבד, נתיבים שהיו ידועים למעטים. בתקופה הרומית, כאשר החל לפרוח הסחר בעבדים ממרכז אפריקה, חציית מדבר החולות הייתה הדרך המהירה ביותר להגיע ממרכזה של היבשת השחורה אל ערי האימפריה לאורך חופי הים התיכון. באותה תקופה התגבשו מספר נתיבים קבועים, שלאורכם התפתחו גם מרכזי סחר גדולים, בהן שיירות העבדים חצו את המדבר. שני נתיבים עלו מניגריה, דרך שורה של מקווי מים, לתוניס וטריפולי, נתיב שלישי עלה מדרפור — סודן — לקופרה בתוך המדבר הלובי, ומשם לבנגזי בקיריניקה. נתיב אחר עלה מדרפור במערב סודן, אל נאת המדבר ח'רגה במדבר המערבי של מצרים, ומשם לאסיוט על גדת הנילוס. השטחים העצומים שבין הנתיבים נותרו מיותמים מיושבים ויישובים, להוציא נאות המדבר הגדולות במדבר המערבי של מצרים, דחלה, פרפרה, בחריה וסיווה.
חדירה עמוקה יותר לשטחי החול החלה עם הקמתה של יחידת הסיור המדברית ב־1919. היחידה הוקמה על ידי הצבא הבריטי לשם שמירה על 1,200 הקילומטרים של הגבול עם לוב. היא התניידה על מספר מצומצם של מכוניות סיור קלות, מכוניות פורד מדגם מודל טי — שחומשו במכונות יריה. משימתה של היחידה הייתה למנוע חדירת רוכבי גמלים סנוסיים — אנשי כת מוסלמית משיחית שישבו בלוב ונלחמו בחדירת המערב אל שטחיהם. הסיירים הרכובים השתתפו בקרב האחרון במלחמה של האימפריה הבריטית נגד הסנוסים-כיבוש נאת המדבר המרוחקת של סיווה. למרות שהמכוניות לא הותאמו לנסיעה בשטחים פתוחים היחידה הצליחה למפות שטחים גדולים במדבר המערבי שאיש לא חדר אליהם קודם. לאחר המלחמה היחידה פורקה. חייליה, רובם אוסטרלים, שוחררו מהצבא והמכוניות הועברו למנהלת אזורי המדבר, בה הם שימשו בעיקר לנסיעה לאורך דרכים מוכרות. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, שבה חצה הצבא הבריטי את חולות צפון סיני, איש לא התעניין בפיתוח דרכים במדבר או בהכרתו. הדבר נראה מיותר וחסר תוחלת.
אולם עלילות רוכבי המדבר האוסטרלים התגלגלו לאחר המלחמה, יחד עם אחת המכוניות ואחד מהקצינים, למחנה של חיל המהנדסים המלכותי — אחד החיילות היוקרתיים ביותר של הצבא הבריטי — בעבאסיה, ליד קהיר, והדביקו קצין בריטי צעיר, בשם רלף אלגר בגנולד, בחיידק ההרפתקנות והכרת העולם המדברי העלום. הוא גיבש סביבו קבוצה של קצינים וחיילים, ואלה החליטו לקנות בעצמם מכוניות מודל טי, ולצאת עימם לחקור את המדבר.
לאחר כמה נסיעות מבחן קצרות, לחידוד השליטה ברזי הנהיגה המדברית, במדבריות מסביב לקהיר ולאחר מאמץ לקבלת אישורים ממושל סיני האגדי, ג'רוויס, יצאו במרץ 1926 במסע לחציית סיני לארץ ישראל ולירושלים. הנסיעה מקהיר לתעלת סואץ לאורך המדבר, ללא כל תוואי דרך, נמשכה יום שלם. לאחר חציית התעלה במעבורת הם התקדמו דרך הדיונות לעבר המתלה — מסע שנמשך יומיים. יום נוסף נמשך מסע המדבר לנח'ל במרכז סיני ועוד יומיים לביר חסנה ששם הם עלו על דרך צבאית נטושה שסללו התורכים בתחילת מלחמת העולם הראשונה.
בבארותיים הם חוצים את הגבול לארץ ישראל. "לא היה כל סימן, עמוד, תחנת משטרה או מכס", כתב בגנולד. משם הם ממשיכים לאורך נתיב הרכבת התורכית המפורקת לבאר שבע ולירושלים. "בירושלים התאכסנו באכסניה יהודית, כי יתר שני המלונות בעיר היו מלאים בצליינים שהגיעו לחג הפסחא. ירושלים היא מקום רועש ומלוכלך, עם חנויות רעות ואנשים לא נעימים. המחירים גבוהים, המים במשורה, והרחובות מלאים במכוניות תיירות גדולות שנהגיהם הכריזו על חשיבות נוסעיהם בעוצמת צפצפותיהם. אך, הנוף מהר הזיתים לעבר ים המלח ועמק הירדן היה שווה את כל המאמץ".
מירושלים הם יורדים ליריחו וממשיכים לעמאן. "כולם שמחו לראות אותנו בעמאן… אנשי הלגיון הערבי שמחו לבואנו והמקום היה מלא בבניינים חדשים שהוקמו במדרונות הפורחים בפרחי האביב. ארץ מאושרת". מעמאן חזרו לקהיר.
בסתיו של 1926 הקבוצה מחליטה לשוב ולחצות את המדבר, היעד — פטרה. ניסיון המסע הראשון לימד אותם רבות על נסיעת מדבר. היתרון של הוצאת אוויר מהגלגלים כאשר נוסעים בתוך חול, הצורך לקחת את כל חלקי החילוף האפשריים לרכב, הצטיידות ברשת מתכת לחילוץ רכבים שקועים, ולוחות מתכת מחוררים שאותם אפשר יהיה להניח לפני הרכב וליצר דרך.
עם הניסיון המדברי שרכשו, הם מגיעים לאחר יום לנח'ל במרכז סיני וממשיכים משם לא־תמד ולכונתילה — תחנת משמר בודדת על גבולה של ארץ ישראל המנדטורית. הם ממשיכים צפונה אל נתיב עולי הרגל המוסלמים בין עקבה לעזה — הדרב אל חאג'. לאחר חיפוש ממושך כיצד לרדת לערבה הם מגלים את המעבר של ראס אל־נקב, שנסלל ב־1820 על ידי איברהים פאשה בנו של מוחמד עלי, כאשר נשלח על ידי התורכים לחסל את המרד הווהבי בחצי האי ערב. מאז שאיברהים פאשה הוריד בדרך הזו את תותחיו איש לא בא בה. ההפתעה בעקבה בעקבות הגעת רכבים מהמדבר הייתה מוחלטת. לאחר ארוחה טובה בביתו של המושל הם עשו את דרכם לפטרה ומשם חזרו לקהיר. בחג המולד 1927 הם שוב חוזרים לסיני, חוצים את המדבר ויורדים לערבה. המטרה הפעם, להגיע לים המלח — שוב לאורך מסלול שאיש לא עבר בו עד אז ברכב. באביב של 1927 הם בוחרים לחקור את דרום סיני, מגיעים לסנטה קתרינה ויורדים לשארם א־שייח.
כעת, לאחר שחצו את סיני והנגב מספר פעמים, החלו להתעניין במדבר המערבי של מצרים, אליו מעטים בלבד הצליחו לחדור, ורק שתי משלחות רכובות עברו בשוליו.

ים החולות הגדול
הראשון שהצליח לחצות את "ים החולות הגדול" העצום של מזרח לוב ומערב מצרים, היה פרדריך גהרדט רולפס, שאף העניק למקום את השם בעל הנופך המיתי. מדבר החולות העצום מופיע במקורות ההיסטוריים מאז ימיהם של הרודוטוס ואלכסנדר הגדול. הרודוטוס כתב על על נאות מדבר מסתוריים שופעי מים, תושביהם שלווים ומחזיקים באוצרות כסף וזהב, שאיש אינו מצליח להגיע אליהם. היסטוריונים ערבים וספרי מיסטיקה מוסלמיים תיארו נווה מדבר גדול בשם זנזורה, הנחבא מאחורי חומות החולות ובו עושר אגדי.
רולפס היה גיאוגרף והרפתקן גרמני מזן מגלי הארצות בימים בהם עוד היו שטחים עצומים לא ממופים על פני כדור הארץ. הוא נולד בגרמניה בשנת 1831. אביו הרופא לחץ עליו ללמוד רפואה אבל רולפס רצה קריירה צבאית והתגייס לצבא ברמן. לאחר שהשתתף בכמה קרבות בין שלזוויג להולשטיין, הלך ללמוד רפואה — במטרה להצטרף ללגיון הזרים הצרפתי כרופא. בלגיון השתתף בלחימה באלג'יריה, הגיע לדרגה הגבוהה ביותר בלגיון ללא צרפתים, וזכה בעיטור אביר לגיון הכבוד הצרפתי. לאחר שסיים את שירותו, עבד רולפס, שידע ערבית והכיר את מנהגי שבטי המדבר בצפון אפריקה, כרופאו האישי של אציל מרוקאי.
יצר ההרפתקנות משך אותו לסהרה. ב־1864 חצה את הרי האטלס והיה הראשון ששרטט מפה של נאות המדבר בדרום הסהרה. במסע הותקף על ידי שבטים ברברים, נפצע והושאר בשטח כמת. בכוחות אחרונים הצליח רולפס לחצות חזרה את ההרים ולהגיע למקום מבטחים. ב־1865 שוב יצא לסהרה — הפעם לחצות את המדבר בנתיב מטריפולי לימת צ'אד, ומשם ללאגוס העיר הגדולה ביותר בניגריה.
בסוף 1867, במצוות מלך פרוסיה, הצטרף רולפס למשלחת העונשין הצבאית הבריטית נגד קיסר חבש, לאחר שזה כלא מסיונרים ודיפלומטים בריטיים. ב-1869 חצה את הסהרה מטריפולי לאלכסנדריה, כאשר בדרך הוא מבקר בנווה המדבר המסקרן, והכמעט לא ידוע, סיווה.
ב־1873 איסמעיל פאשה, חדיב מצרים ונכדו של מוחמד עלי, הזמין את רופלס לצאת למשלחת מחקר של נאות המדבר במדבר המערבי של מצרים. המשלחת, שמנתה 100 גמלים ותשעים איש, מיפתה בפעם הראשונה את נאות המדבר. שנה אחר כך יצא רולפס מנווה המדבר דחלה במדבר המערבי של מצרים, בניסיון להגיע לקופרה, נווה המדבר הגדול שהיה בירת הממלכה הסנוסית. בפברואר 1874, בטרם הגיעו לקופרה, חוותה המשלחת ממטר גשם עצום שיצר אגם בתוך המדבר. רולפס מקים במקום גל אבנים ומכנה את הדיונות באזור שבו ירד הגשם "שדה הגשם" — רגנפלד. אך, מכאן המשלחת לא יכלה להמשיך בדרכה. הגמלים לא הצליחו לטפס בחול הרך של הדיונות שחסמו את המשך הדרך.
רולפס לא נואש מלהיות האירופי הראשון שיגיע לקופרה. ב־1875 הוא שב ומארגן שיירה של גמלים, משלחת בחסות האגודה הגרמנית־אפריקאית. השיירה מצליחה אמנם להגיע לקופרה, אך, בהגיעם הם מותקפים על ידי המאמינים הסנוסיים ונאלצים לסגת בחופזה חזרה לבנגזי, לחופי הים התיכון. בזה לא תמו קורותיו של רולפס באפריקה. ב־1880 נשלח על ידי קיסר גרמניה למסור מכתב לנגוס, קיסר חבש, וב־1885 מונה על ידי אוטו פון ביסמרק הכול יכול, לקונסול הגרמני בזנזיבר, במסגרת הניסיון הגרמני להשתלט על האי לחופי אפריקה.
במשך חמישים שנה איש לא העז לחזור על מסעותיו של רולפס בים החולות. באזור פרצו מרידות של הסנוסיים נגד ניסיונות ההשתלטות של המעצמות האירופיות על מזרח אפריקה. איטליה על חבש ולוב ואנגליה על מצרים וסודן. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנות העשרים של המאה העשרים, הצליחו הבריטים והאיטלקים להביא "רגיעה" לאזור. ים החולות נותר עלום כשהיה.
ב־1923 יצא אחמד חסאנין פאשה למסע אל בירת הסנוסים בקופרה. חסאנין שירת בחצרו של המלך פארוק במצרים. כישוריו היו רבים. הוא התחנך באוניברסיטת אוקספורד, היה אלוף אולימפי בסיף, צלם, מחנכו של המלך פארוק ואחר כך ראש לשכתו. מעל לכל היה הרפתקן אגדי שיצא לחקור את ים החולות הגדול. שני מסעות ערך חסאנין בים החולות באמצעות גמלים. הראשון, ב־1921, לקופרה בירת הסנוסים, והשני, מסע של 3,500 קילומטרים בשנת 1922, אל "נאות המדבר האבודים" — גב'ל עווינת וג'בל ארקנו, הרים גבוהים ומקורות מים באמצע ים החולות (כיום נקודת הגבול בין מצרים, לוב וסודן). בנאות המדבר האלה גילה חסאנין עשרות בעלי חיים, בעיקר יעלים, צבאים ויענים, וסדרה מרשימה של חרוטות סלע פרהיסטוריות שכללו תיאורים של צייד ג'ירפות ועוד. את רשמיו ממסעו השני פרסם חסאנין במאמר היסטורי בנאשיונל גיאוגרפיק בשנת 1924 ואחר כך בספר פרי עטו "נאות המדבר האבודים" — עם זאת זנזורה, נווה המדבר האגדי לא התגלה, גם במסעותיו.

המכונית כובשת החולות
מסעות רכב ראשונים לתוך ים החולות החלו כבר במלחמת העולם הראשונה, כאשר ב־1917 שניים ממפקדי יחידת הרוכבים שהוצבו לאורך הגבול עשו את דרכם מנאת דחלה מערבה לאורך 320 קילומטרים של חול וחול, לאורך הקצה הדרום־מזרחי של ים החולות.
לאחר שחסאנין מגלה את ג'בל עווינת, ב־1923, מחליט הנסיך כאמל א־דין, בנו של שליט מצרים כאמל חוסיין (הנסיך שהתפרסם כאשר סירב לקבל עליו את סולטנות מצרים כל עוד הבריטים שולטים במדינתו), לצאת למסע לג'בל עווינת, באמצעות צי רכבי הסיטרואן קגרסה שברשותו.
המכונית החצי זחלילית, נקראה על שם ממציאה, אדולף קגרסה (Adolphe Kegresse). קגרסה היה מהנדס צבאי צרפתי שבשנת 1905 הוזמן על ידי הצאר ניקולאי השני להשביח את יכולת התנועה של צי המכוניות האימפריאלי. קגרסה המציא מערכת גלגלים עטופה בזחלים והפך את מכוניות הצאר למעין זחל"ם־זחלי למחצה, מערכת זחלים מאחור וגלגל רגיל מקדימה. לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת הקיסרות הרוסית חזר קגרסה לצרפת והחל לעבוד בחברת המכוניות סיטרואן בייצור מכוניות זחלים, לשירות הצבא ולשירות האזרחי. כל דגמי המכוניות נקראו על שמו, סיטרואן קגרסה, וצי מהדגם הראשון של המכוניות האלה נרכש על ידי כמאל א־דין לחקור את ים החולות הגדול. (בסוף שנות העשרים הצבא האמריקני קנה רישיון ליצור מכוניות קגרסה. התוצאה הייתה הזחל"ם הצבאי האמריקני, ש־41,000 יחידות ממנו נבנו בין השנים 1944-1940, בשבעים דגמים שונים. בשנות החמישים רכש צה"ל דגמי M2 של הזחל"ם הזה, ששימש בצה"ל עד למלחמת יום הכיפורים, כולל. המצאה אחרת של קגרסה הייתה המצמד הכפול, שהחל משנות השמונים מהווה את הבסיס למערכת ההילוכים של המכוניות האוטומטיות).
הנסיך כאמל ערך מספר מסעות לתוך ים החולות, בעיקר על מנת לתעד את אזור ג'בל עווינת וסביבתו. יובש המדבר שימר את מעט הסימנים של אלה שהיו שם קודם. באחד ממסעותיו מגלה הנסיך גל אבנים — עם פתק בתוכו — אותו הקים רולפס חמישים שנה קודם ב"שדה הגשם" יחד עם כמה מכלי מים, חדשים כמו ביום שנעזבו שם. במסעו האחרון גילה הנסיך שממערב לגב'ל עווינת עולה מתוך המדבר רמת אבן חול עצומה, שבקצה מצוק בגובה של 300 מטרים. המצוק הבלתי עביר הזה נמשך למרחק של 800 קילומטרים. גילף כביר קרא הנסיך למצוק העצום המפריד את מצרים מהמשך המדבר מערבה. זרזורה, כך חשבו, ימצא חבוי בקניונים הצרים שלמרגלות הגילף כביר.
כאמור ים החולות גירה גם את סקרנותם של בגנולד וחבריו, והם החליטו לחצות אותו מצפון לדרום. נקודת היציאה שנבחרה היתה נווה המדבר המערבי, בחריה, משם תכננו לנסוע מערבה עד לקצה מדבר החולות ומשם דרומה, מעבר לג'בל עווינת, עד לדארפור בסודן. עד מהרה גילו שהמסע אינו פשוט וים החולות, שלא כמו ים רגיל, לא מאפשר תנועה לכל כיוון בו חפצים. הדיונות הארוכות קובעות את הכיוון. רוב התנועה חייבת להיות באבוסים שבין ראשי הדיונות, נתיב שיכול להימשך מאות קילומטרים. לעיתים האבוסים הסתיימו כאשר הדיונות התחברו זו לזו. אז, היה צריך למצוא מעבר בין הדיונות — לחצות אותם — ולעבור לאבוס מהצד השני. בקצה המערבי של ים החולות הסתבר שהנוף משתנה. דיונות האורך הגבוהות וארוכות השתנו לדיונות מעוגלות — המזכירות ים גלי שקפא. על הדיונות האלה, גילו בגנולד וחבריו, אפשר לנוע עם רכב כאשר לומדים היכן השטח הופך לחול טובעני והיכן החול, במידה ולא מתחפרים בו, מאפשר מעבר.
"כאילו היינו על כוכב לכת ללא חיים", כתב בגנולד בספרו 'חולות לוב: מסע בעולם מת', "אם נשארת מאחור ואפשרת לשיירה להיעלם, הבדידות הורגשה מיד במרחב האינסופי שהחדיר פחד גם בלב האמיץ ביותר. ככל שהעמקנו לחדור לאוקיינוס החול, ההרגשה הזו הלכה והתגברה. כאשר הרוח הניעה את החול היה בזה סימן חיים, אולם כאשר הרוח שככה לא נותר דבר מלבד חול ושמים! בים, פני האוקיינוס בדרך כלל נעים, כאן באוקיינוס החול אין דבר שמזכיר שיש חיים על פני כדור הארץ. הכול מת".
לאחר ימים ארוכים של נסיעה הם מצליחים להגיע לג'בל עווינת, שם הם מבלים כמה ימים, חוקרים את ציורי הסלע העתיקים ומטפסים לראש המצוק. אחר כך הם ממשיכים דרומה, לדארפור ולוואדי חלפה על גדת הנילוס.

חילוץ רכב מהחולות במסע לג'בל עווינת. צילומים של בגנולד, 1932 (courtesy Royal Geographical Society - with IBG)

חילוץ רכב מהחולות במסע לג'בל עווינת. צילומים של בגנולד, 1932 (courtesy Royal Geographical Society – with IBG)

יחידת הסיור המדברי ארוך הטווח
בשנים הבאות, בעוד האיטלקים משתלטים על לוב ושולחים ציי זחל"מים מלווים במטוסים לג'בל עווינת, חזרו בגנולד ואנשי סקר המדבר המערבי הבריטי למדבר פעם אחר פעם. לאורך הגילף כביר איש לא הצליח לנסוע, אבל בג'בל עווינת נפגשו שוב ושוב משלחות בריטיות מכיוון מצרים עם איטלקים שבאו מכיוון לוב — להשגיח על כל ניסיון לקבוע עובדות בשטח הזה.
זרזורה עדיין לא התגלתה. בגנולד, בחיפושיו האינסופיים אחר נווה המדבר העלום, חצה את המדבר שוב ושוב, תוך שהוא למד כיצד מתנהגות הדיונות, כיצד מתנהג החול. מתי אפשר לעבור על מערומי החול, מתי שוקעים. מתי החול ממלא את השקעים מתי הוא מרוקן אותם.
"שני סוגי דיונות קיימות בים החולות", כתב בגנולד. "דיונות האורך — דיונות הסייף (חרב בערבית) והדיונות הקמורות — דיונות הברחן (מקומר בערבית). הברחן היא מעין כיפת חול שבחלק שמנגד לכיוון הרוח הוצאה ממנה חתיכה גדולה, וכתוצאה מכך נוצר מדרון תלול שעליו גרגרי החול נשפכים לתוך העמק החצי עגול בחזית הדיונות. דיונת הברחן מתקדמת עם כיוון הרוח עם שני קרניים המתקדמות במקביל לה. המרחק בין הקרניים יכול להגיע ל־400 מטרים וגובהה של דיונת הברחן יכול להגיע ל־30 או 50 מטרים. משקלה לפעמים יותר מחצי מיליון טון. ברחני הדיוניות צועדים בסך, ברחן אחר ברחן, עם כיוון הרוח. בקצה העליון של שורת דיונת הברחנים, במקור הרוח, הברחנים עדיין מחוברים במסת חול גדולה. משם יוצאות דיונות הברחנים, מתקדמות עם כיוון הרוח תוך כדי שמירה על צורתן. איש אינו יודע כיצד נוצרים תצורות הדיונה האלה, מדוע כאשר גרגרי החול מתאספים לברחנים או דיונות סייף הרוח לא ממשיכה ומפוררת אותם".
ב־1935 יצא בגנולד לגמלאות מהצבא וחזר לאנגליה. שם בנה בחצר ביתו מערכת שלמה של מכשירי מדידה לרוח וגרגרי חול והחל לחקור את המכניקה של תנועת הגרגרים. ספרו, שהוא עד היום הספר העיקרי ללימוד תנועה של גרגרי חול ברוח, "הפיסיקה של חול מועף ודיונות מדבר", פורסם בשנת 1939. הספר הפך לספר היסוד בנושא ושימש גם את נאסא לחקירת פני שטח המאדים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקרא בגנולד להתייצב לשירות כאיש מילואים. הוא הוצב במזרח אפריקה. כאשר ספינתו עגנה בפורט סעיד יצא לבקר ידידים וותיקים בקהיר. בעודו בקהיר כתב מזכר קצר שבו הציע להגן על הגבול בן 1,120 הקילומטרים במדבר בין מצרים הבריטית ללוב האיטלקית, בעזרת יחידות סיור מדבריות מתניידות. הרעיון של תנועה במדבר עם רכבים נתקל בבוז מוחלט בחוגי הצבא הבריטי בקהיר.
אולם, באביב 1940 התחלף הפיקוד הבריטי במצרים. הגנרל סיר ארצ'יבלד וובל, התמנה לפקד על המזרח התיכון, כאשר באחריותו כל השטח מהודו ועד למערב אפריקה. במקביל החלו האיטלקים לגייס צבא גדול בחבש, כהכנה לפלישה לסודן. ביוני 1940 צרפת התמוטטה, ואיטליה הכריזה מלחמה על אנגליה. הים התיכון הפך לזירת לחימה. מצרים נותרה מבודדת.
"שלחתי את ההעתק האחרון של המזכר שלי לוובל", כתב בגנולד. "תוך שעה נקראתי להתייצב אצל המפקד העליון". בגנולד הסביר על האפשרויות העומדות בפני האיטלקים לתקוף מחוזות שלמים במצרים דרך ג'בל עווינת ונתיבים אחרים שהוא הכיר. מג'בל עווינת יכלה יחידה צבאית איטלקית לחצות את המדבר ולנתק את מצרים מסודן על ידי כיבוש אסוואן שעל הנילוס. באסוואן כל מה שיהיה על האיטלקים לעשות זה לפתוח את הסכר הגדול ולהציף את מצרים.
בגנולד הציע להקים יחידה מדברית קטנה שתפעל מאחורי קווי האויב בלב המדבר.
"מה תעשו אם לא תגלו כל סימן לפעילות צבאית איטלקית?" שאל וובל.
"מעט התקפות פיראטיות בים החולות לא יזיקו", ענה בגנולד.
וכך, תוך ששה שבועות, נולדה "יחידת הסיור המדברית ארוכת הטווח", עם רכבים שהותאמו על ידי בגנולד וחבריו לתנועה במדבר, צי משאיות וצוות של 150 מתנדבים מיחידות ניו זילנדיות שהיו מוצבות במצרים. יחידת הסיור המדברית הייתה להצלחה. פעם אחר פעם היא פעלה בהפתעה מוחלטת מעבר קווי האויב נגד יחידות איטלקיות ובהמשך גרמניות מצבא רומל. היחידה תהווה ההשראה ל־SAS, הסיירת המיוחדת של הצבא הבריטי ולכל היחידות המדבריות המיוחדות, שהוקמו מאז ועד ימינו.

זרזורה יוק
הרפתקני המדבר המשיכו לחפש אחר זרזורה תוך כדי המלחמה ולאחריה. נווה המדבר המסתורי נזכר לראשונה בכתב יד משנת 1246 של אמיר סורי בשם עותמן אל נבלוסי, שהיה מושל מחוז פיום לגדת הנילוס. שם מצויין שזרזורה הוא אחד הכפרים הנטושים לאורך הנילוס. לעומת זאת בספר "הפנינים הנחבאות", ספר מיסטיקה ומאגיה שנכתב במאה החמש עשרה על ידי מחבר לא ידוע, נמצאת רשימה של אוצרות שהוסתרו ב־400 אתרים:
"בעיר ורדהבהה, מאחורי מצודת אל סורי, תגלו חורשות של דקלים ותמרים, כרמי גפנים ומעיינות מים חמים. היכנסו לוואדי שנמצא שם. בקצהו תגלו את הדרך העולה לזרזורה. בקצה הדרך שער נעול למרגלות עיר לבנה כיונה. על השער חרוטה דמות יונה. קחו את המפתח במקור היונה, ופתחו את שערי העיר. בפנים תמצאו אוצרות אדירים ואת המלך והמלכה, ישנים בארמונם. אל תתקרבו אליהם, קחו את האוצר וצאו מהעיר".
האיזכור האירופי הראשון לזרזורה נמצא בספר שפרסם סיר גרדינר ווילקינסון, המכונה אבי האגיפטולוגיה.
"במהלך חמישה ימים מערבה על הדרך מאל חאז לפרפרה נמצא נווה מדבר נוסף המכונה וואדי זרזורה. בנווה חורשות של דקלים ותמרים, מעיינות שופעי מים, ושרידים עתיקים מתאריך לא ידוע. המקום התגלה לפני כתשע שנים [1826] על ידי ערבי שחיפש גמל תועה… תושבי הנווה הם שחורים שמדי פעם נחטפו כעבדים…". יש לציין שרועה המחפש גמל תועה נמצא בבסיסן של כל אגדות המזרח על מקומות עלומים מלאי אוצרות. מצד שני ווילקינסון מזכיר נאות מדבר ומקומות נוספים בתיאוריו, שכולם להוציא את זרזורה, התגלו מאז. גם רולפס, בביקורו בנאת דחלה ב־1874 שמע על זרזורה. אך, כאשר שאל את תושבי הנווה, איש לא ידע לומר לו היכן הוא. במדריך מרי למצרים, 1896, מוסר המחבר רשימה של ארבעה מקומות שאותם אפשר לזהות עם זרזורה. הרדינג קינג, מאנשי יחידת הסיור הראשונה במדבר, שמע גם הוא מפי הבדואים על זרזורה.
רמזים נוספים להימצאותה של זרזורה נמצאים במקורות נוספים. האסטרולוג מוסה אבן נאסר, כותב בשנת 700 בספרו "תולדות סוריה" על סיור שערך מנווה סיווה במשך שבעה ימים לתוך המדבר, עד שהגיע לעיר סגורה בשערי ברזל.
אל בקרי, בשנת 1068 מספר על אישה שחורת עור וענקית, מנווה מדבר אבוד בשם סוברו, מדרום מערב לדחלה, שנתפסה גונבת תמרים. היא לא ידעה לדבר בכל שפה מוכרת ושוביה שחררו אותה כדי שתוביל אותם לביתה. אבל היא רצה במהירות והם לא הצליחו להשיג אותה.
אפשר אולי לקשור את זרזורה גם לאותו סיפור של ההיסטוריון היווני הרודוטוס שתיאר כיצד אלכנסנדר הגדול שלח את חייליו הרחק דרומה מעבר למדבר המערבי במצרים, למצוא נווה המדבר ובו אוצרות אגדיים, ואלה, כל חמשת אלפי חיילי המשלחת, ניספו במדבר וכוסו על ידי החול. איש מהם לא חזר.
"זרזורה", כתב בגנולד כאשר נואש מלמצוא אותה, "היא אותו המקום שאיש עוד לא ראה. מקום דמיוני שאיש המדבר היה מאוד מעוניין לגלות. עיר עם אוצר שאפשר לגנוב אותו. זרזורה עבור ההרפתקן האירופי הוא המקום שמחכה שיגלו אותו, רחוק להגעה, בארץ לא נודעת. נווה מדבר עם אוצר, אתר ארכיאולוגי חדש, תגלית מדעית, צמח לא מוכר למדע… זרזורה היא התשוקה לצאת מהציוויליזציה, להתמודד לבד מול איתני הטבע, לחזור לחיים הפשוטים של פעם. ללכת מבלי להתרחץ, בבגדים ללא החלפה, לישון מתחת כיפת שמיים זרועת כוכבים. אנחנו עדיין מחפשים את זרזורה, גם כאשר המקומות שאיש לא דרך בהם הולכים ומצטמצמים. עדיין מגלים אתרים ארכיאולוגיים עתיקים, מעיינות מדבר שאיש לא ידע על קיומם, ואפילו אוצרות זהב, אך, זרזורה לעולם לא תתגלה. בקץ הימים, כאשר מול עיניהם המשתאות של עשרות מומחים, מאחורי עשרות מיקרוסקופים ומחברות דיווח, יחשפו שעריה הנעולים של זרזורה, נדע שגילינו הכול. אין יותר מה לגלות. אז, זרזורה תתפורר לגרגירי חול, ציפורים קטנות יתעופפו ממנה וייעלמו, וענן בודד ישוט בשמיים כחולים. או אז, העולם ייהפך למקום משעמם, חסר צבע — ים של חולות עד לקצה האופק".

Share.

Comments are closed.