ושכן חררים במדבר

0

מנחל ארדון לספיר לאורך שביל חוצה ישראל — מסלול מרתק של שני ימי הליכה בטבע מדברי נטו. תופעות הגיאולוגיה והגיאומורפולגיה הן השולטות כאן. בני האדם, עוברי אורח וחוצי נגב למיניהם הן תופעה חולפת ב־30 הקילומטרים של המסלול שאת חלקם אפשר לעבור גם ברכב רב מינוע

ידין רומן, צילומים: ד"ר אילן קמחי

אבי הנמרים

לפני מספר שנים, כאשר צה"ל פינה כמה משטחי האש בהר הנגב המזרחי אפשר היה לשחרר את שביל ישראל מהתוואי המקורי שנצמד למסלול כביש מספר 40 בין מצפה רמון לצומת ציחור, לנתיב חדש שפנה מזרחה וירד דרך הרי הנגב המזרחי אל הערבה. הנתיב החדש הזה הוא אחד הנתיבים היפים בנגב, בעיקר בגלל ריחוקו מנוכחות אדם ומפעלותיו.
יצאנו לדרך קבוצת מטיילי שביל ישראל שאיתם אני צועד מזה ארבע שנים ביום נעים של אמצע חודש נובמבר. הג'יפים הורידו אותנו במפגש הנחלים ארדון וחררים (אפשר להתחיל את הצעידה גם מחניון בארות או חניוון רמת סהרונים — הנגיש לכל רכב). העלייה לכרבולת חררים נמשכת 3.5 קילומטרים. רוב העלייה בנחל מתון עם כמה קטעים תלולים וקצרים. מראש כרבולת חררים תצפית נפלאה אל עבר בקעת ארדון המנוקזת מדרום על ידי נחל חררים ובצפון על ידי נחל חולית.
רשות הטבע והגנים סגרה את בקעת ארדון למטיילים וסיבותיה עימה, אך ממרומי הכרבולת אפשר להבחין ביופי הנדיר של הבקעה הזו — נופי אבן חול (שיודעי סוד מכירים את מערכת הקניונים הקטנים המכונים פטרה הקטנה שנוצרו בה), כמה מנסרות יפות של אבן חול שבושלו בחום גבוה וריכוז של סלעי אבן חול צבעוניים.
מהכרבולת השביל יורד אל תוך ערוצו של נחל מעוק, שלאורכו פזורים כמה עצי שיטה סלילנית נאים ביותר. כבר בתחילת הירידה נגלה אלינו המפער הנאה שבו נחל מעוק פורץ את הקיר המזרחי של בקעת ארדון ומתחיל את מירוצו אל עבר נחל נקרות. אין לזלזל בנחל מעוק — זהו אחד מצירי המבריחים העיקריים של הנגב ששימש אפילו בתקופה הביזנטית, אז, נציגי השלטון ישבו במצדים ובחאנים לאורך התוואי העיקרי של דרך הבשמים — ודרשו מכס, דמי מעבר ודמי חנייה והמבריחים בחרו בדרך הזו. מסלול ה"דיוטי פרי" עבר לאורך נחל מעוק, דרך המפער של נחל מעוק, והמשיך בבקעה הרחבה של בקעת ארדון אל מעלה עתיק ונחבא שנקרא, "נקב אבו אנמאר". מהמעלה הגיעו לואדי אבו אנמאר, שעלה וטיפס אל ג'בל אבו אנמאר. היום זכו כל אלה להיקרא אנמר — נחל אנמר, מעלה אנמר והר אנמר. ומיהו אותו אבו אנמר שזכה להנצחת שמו? פירוש המילה הערבית אנמאר, הוא "נמרים". מיהו אותו "אבי הנמרים" כבר איש אינו יודע.


מאפיקו הרחב של נחל מעוק פונה השביל (שביל ישראל הנמשך לאורך שביל מסומן בכחול) ומטפס ביובל קטן של נחל מעוק ההולך וצר ככל שמתקדמים בו אל עבר חזית קיר תלול של נקודת גובה 450, קיר של אבן קירטון הבנויה על אבן גיר קשה יותר. השילוב יוצר מראה מלבב של מעין עוגת קרמבו תלולה הניצבת ממש לפני ההולכים. ליד הקיר התלול, כאשר המטייל תוהה כיצד מתכוון השביל לעבור את המתלול הזה, הערוץ פונה פנייה חדה לימין ומטפס ועולה במעין קניון קטן אל עבר מצוקון לבן, שעליו אפשר לטפס אל מעבר לקיר המתלול. אם משהו רצה לדעת מהו אוכף טופוגרפי — הרי הוא כאן. טיפוס קצר ומגיעים אל ראש האוכף, המכונה בעגת מטיילי המדבר, "אוכף האמוניטים" על שם ריכוז מאובני האמוניטים הגדולים שהיו כאן בעבר ושמאז נחנך שביל זה של מזרח הרמון, הלכו ונעלמו ככל שרבו המטיילים. כיום נותרו מהם מעט מאוד במקום הזה.
מעבר לאוכף יורד השביל בתלילות אל עבר נחל גלד. עדויות הסערות הגיאולוגיות שעברו על האזור הזה מדברות משכבות הסלע. שכבות שהורמו אל על, הועמדו על צידם, התהפכו — סיפור שלם של עבר גיאולוגי סוער הרשום בנוף הסלעים המלווה אותנו בירידה אל נחל גלד.

DSC05395

ההרנוגים באים

ערוצו של נחל גלד מלא באבני חצץ קטנות והשביל נמשך במתינות ונינוחות לאורכו. עצי שיטה גדולים צומחים בערוץ הזה כאשר על רבים מהם צומח הרנוג השיטים, טפיל בעל עלים ירוקים כהים ופריחה קטנה ואדומה. בין אגדות מדריכי המדבר מסתובב הסיפור שהפריחה האדומה של הרנוג השיטים, היא למעשה שלהבת הסנה הבוער בו חזה משה במדבר. עם כל יופי פרחיו, ההרנוג כאמור הוא צמח טפיל. הציפורים מעבירום אותו מעץ שיטה אחד למשנהו, והוא נאחז בתוך גזע העץ ובשורשיו, ומתחבר לצינורות ההזנה של העץ. ההרנוג על עליו הירוקים הוא צמח מטמיע וככזה הוא נחשב לטפיל למחצה אבל, בסופו של דבר, ההרנוג הורג את העץ שעליו התמקם. ואכן, לאורך ערוץ הנחל, שיטים יבשים רבים, חללים של התפשטות ההרנוגים הגדולה.
התפשטותו של ההרנוג נעשית על ידי ציפור אחת, הצופית, הנמשכת אל פרחיו הצעירים של ההרנוג, ומעבירה את זרעיו מעץ לעץ. בעבר מקום מחייתה העיקרי של הצופית היה בסביבות יריחו וכיוון שההרנוג הוא המין היחיד בארץ, מלבד הצחנן המבאיש, שפרחיו מאובקים על ידי ציפור וההרנוג היה מקור מזונה הטבעי העיקרי של הצופית, תפוצתו של הרנוג השיטים תלוייה היתה בצופית. גינות הנוי שהתפתחו יחסית לאחרונה בארץ, ובהם צמחים טרופיים רבים, הרחיבו את תפוצתה של הצופית והגדילו את אוכלוסייתה. וכך, הרנוג השיטים, החל להתפשט אף הוא וכיום מספר גדול של עצי השיטה בבקעה, בערבה ובנגב נגועים בטפיל, עד כדי כך שההרנוג מתחיל להוות בעייה של ממש בהמשך קיומם של עצי השיטה הנאים בנחלי המדבר.
הערוץ החצצי של נחל גלד נגמר במפל מרשים. השביל עוקף את המפל מימין ויורד אל תוך הערוץ. כמה מאות מטרים בהמשך נמצא עין גלד — תמילה (נביעה עילית עונתית) קטנה חפורה בתוך הערוץ של נחל גלד (סימון שקוף מוביל מהשביל אל עבר עין גלד). למעשה בתוך הערוץ הקניוני הקטן יש מספר גבים לא גדולים שלאחר הגשמים מסוגלים לשמור מים לתקופה ארוכה, לעתים לכמה שנים. נוכחות של מים באזור הזה מאפשרת קיום של עדר קטן של יעלים (שמסתובב ללא חשש מסביב לערוץ הנחל) וגם כמה פראים, שאם מתמזל מזלם של המטיילים, מגיחים לביקור.
בהמשך של נחל גלד מגיעים למפל נוסף, גדול, הנשפך לתוך השבר הגדל של נחל קמאי — ערוץ של נחל נקרות. בתחתית המפל נמצא גב חולית, שני גבים נאים בתחתית המצוק שיבשו לפני שנים רבות. למעשה נחל קמאי הוא המשכו של נחל חולית, המנקז את בקעת ארדון, וכך קיבל הגב את השם גב חולית.
עצי השיטה הנאים הצומחים בתוך הערוץ הרחב של הנחל מסמלים את קצה יום ההליכה הראשון. במורד נחל קמאי, במרחק כמה מאות מטרים, נמצא חניון חולית. כאן נתארגן ללינת לילה, או במידה שהתחברנו עם אחת מחברות הטיולים באזור, כאן יחכו לנו הג'יפים כדי להוציא אותנו מהשטח. אם אכן נבחר לצאת חזרה למצפה רמון, או לצאת לערבה לספיר, היציאה מהשטח תיארך כשעה וחצי של נסיעת ג'יפ (הדרך לספיר נוחה בהרבה מהדרך לכביש 40 ומצפה רמון).

אל הקלדרה

היום השני של המסלול הוא יום ארוך במקצת. אלו שחברו לחברת טיולי מדבר, יתחילו את המסלול מנחל צבירה. הטהרנים יתחילו ללכת מחניוון הלילה ויטפסו אל הר יהב (ג'אבל אל ויבה — ועדת השמות הלכה על קרבת הצליל), 266 מטרים מעל לאפיק נחל נקרות. העליה לא קלה, והירידה לנחל צבירה מצידו השני של ההר, דרך סדרה של מפלים קטנים, מתישה למדי. מלבד התצפית הנאה אל עבר נחל נקרות מראש הר יהב, הסיבה היחידה לעלות לכאן היא פשוט נוכחות ההר החוצצת בין נחל נקרות לנחל צבירה.
בכל מקרה, שלשה קילומטרים של הליכה בתוך נחל נקרות, ועוד שבעה קילומטרים של עליה וירידה בהר יהב יביאו אותנו אל החניון בנחל צבירה — שם מומלץ להתחיל את המסלול של היום השני (למעשה טיולי תנועות הנוער ובתי הספר באזור הזה מחלקים את המשך הדרך: מחניון חולית לחניון נחל צבירה — יום אחד, ומחניון נחל צבירה לספיר — יום נוסף).
חניון נחל צבירה הוא מקום נפלא. גם שמו של הנחל הוא אחד היפים בנגב. הוא נגזר משמו הערבי "ואדי סווירה" — שפירושו "נחל תמונה קטנה"־ או "נחל קרן קטנה". הנחל חתור בסלעי גיר בהירים מתקופת האיאוקן (כלומר סלעים צעירים). תחילת הדרך בעלייה תלולה אל עבר הרמה המפרידה בין נחל צבירה לנחל אשבורן. מראש העלייה תצפית נפלאה על עבר הנחל ואל עבר ההרים שבהם טיילנו ביום הקודם.

סדק, סדק, תרדוף

לאחר שננוח כאן ונהנה מהנוף לא נמשיך מיד בשביל ישראל, אלא נפנה דרומה על השביל העולה אל הגבעה העגולה שמדרום לנו. מראש הגבעה — שגם ממנה תצפית נאה — נשים פעמינו, עם השביל, אל עבר עץ שיטה בודד העומד על שפת סדק גדול בתוך הרמה. מסביבו סדקים נוספים בין עץ השיטה לבין המצוק של נחל צבירה. מהעץ אפשר לרדת לתוך אחד הסדקים ולהצטלם בתוכו בתנוחת שמשון הגיבור המחזיק בקירות הסלע. אפשר לצאת מהסדק בקצהו השני, אך ממומלץ לחזור למקום הירידה, ששם היציאה נינוחה יותר.
הסדקים העמוקים האלה, בתוך סלע הגיר הקשה, נוצרים כאשר השכבה הרכה, שכבת החוואר והחרסית, מתחת הסלע הקשה נסחפת ומתפוררת. התפוררות השכבה התחתונה מושכת את הסלע הקשה אל ערוץ הנחל בתחתית המצוק, וכך נוצרת סדרת הסדקים הגדולים הזאת.


כעת נחתוך דרך המישור חזרה אל השביל. הליכה קצרה על הרמה תוביל אותנו אל שפת נחל אשבורן, ואל סדרה נוספת, גדולה ומרשימה יותר של סדקים — סדקי אשבורן.
בהמשך נרד בירידה תלולה אך לא מורכבת אל תוך אפיק נחל אשבורן. באפיק עץ גדול ונאה למנוחה (מעט צפונה מהשביל, באפיק הנחל). מכאן השביל עולה בנינוחות בערוץ נחל אשבורן אל האוכף שמוריד אתנו לנחל כרכשת.
הנחל נפתח למעין עמק גדול, הקלדרה של נחל כרכשת. קלדרה היא עמק פתוח מוקף מצוקים שנותר מהר געש קדום שהתמוטט. העמק הגדול מלא באבני בזלת ושרידים אחרים של אותו לוע הר געש שהתמוטט לתוך עצמו. סופו של המסלול הוא ירידה לאורך מחדר וולקני שהתבלה אל תוך הערבה בואכה מושב ספיר. סיום נאות ליומיים של חצייה ממכתש רמון לערבה.


DSC05142

חררים ולא חרירים

המילה חרר — בקמץ ובצרה — מופיע בעיקר בספרות החדשה. פירושה יבש, צחיח ושרוף. לעומתה המילה חריר פירושה חור קטן, בעיקר קוף המחט. "יושבת ותופרת משחילה חוט לתוך חרירה של מחט" , כתב עגנון. בעגה הצבאית חריר הוא החור הקטן בכוונת האחורית של הרובה שדרכו מכוונים אל המטרה. הנחל, והכרבולת שבמזרח מכתש רמון הוא "נחל חררים" — הנחל היבש. בניגוד לכתוב בשלט המצולם, אין לו קשר לחורים, לא במחט ולא ברובה.


על השמות

מה מקור השמות בעברית של העצמים הגיאוגרפיים בנגב?
היסטוריה של שמות המדבר
ב־1949 ירד דוד בן גוריון לסיור בנגב. בדרך שאל לשמות ההרים והנחלים וקיבל כמובן, את שמותיהם בערבית. כאשר חזר הוקמה ועדה לשמות בנגב שתפקידה היה להעניק שמות עבריים לכל העצמים בשטח. בהתחלה, על מנת לרצות את בן גוריון, קראה הוועדה לכל הפסגות בהרי אילת על שם מלכי יהודה. וכך נולדו הר שלמה, הר רחבעם, יהושפט, אסא, יהואחז, חזקיהו, עזיהו, יהורם, יואש וידידיה. רק אחר כך התחילו לתת שמות שהם תרגום של השם הערבי, או בעלי צליל הדומה לשם הערבי, או שמביאים לידי ביטוי את נוף המקום.
היו בזה מספר בעיות. ראשית נוודי הנגב לא נתנו שם אחד ויחיד לנחל. לכל קטע של נחל היה שם אחר. שנית, השמות בערבית הגיעו למפה דרך חוקרים שקיבלו את השם מהבדואים ולא תמיד הבינו את הנאמר, ולפעמים נדמה שהבדואים המציאו שמות. כך למשל: "נחל הנחש הצמא".
במרץ 1950 סיימה הוועדה את עבודתה, 531 שמות חדשים נולדו על מפת ישראל. סיכומי הדיונים והסיבות לכל שם ושם, אצורים בקלסר נאה, שאליבא דיהודה זיו, כיום יושב ראש ועדת השמות, הועבר ממשרד ראש הממשלה למרתף עלום, "שמי יודע אם עוד אפשר להגיע אל החומר הזה" — חבל.

 

שמות הנחלים בדרכנו הפעם:

נחל נקרות — השם הוא תרגום שמו הערבי של אחד מקטעי הנחל — ואדי א-סיק — שפירושו נחל הנקיק (כמו הסיק בפטרה). קטעים אחרים בנחל נקראו ואדי אל ג'ריר — הנחל הגורר (הכוונה לעצמים בזמן שיטפון), וואדי מרזאבה — נחל המרזב.

כרבולת חררים, נחל חררים — ההר בנוי ממצלעות סלע זקופות המזכירות כרבולת של תרנגול. המלה "חררים" — פירושה יבש, צחיח. היא מופיעה במקרא אצל ירמיהו: "ושכן חררים במדבר, ארץ מלחה לא תשב". החררים היו פופולרים מאוד אצל סופרי העברית המתחדשת: "ועמדתם גלמודים וחררים עם קוצי המדבר ואבניו" כותב ביאליק בפואמה "קראו לנחשים". "והשנה שנת רזון, צחיחה וחררה", יעקב שמעוני "הביבר".

נחל מעוק — המילה מעוק היא מילה שהוגדרה על ידי האקדמיה ללשון בסדרה של מילות טיולים כגון מחנאות, מצפור וחולית. פירושה "נקיק צר המתחתר באפיק נחל". מקור המילה בשורש "עוק" — כמו במילים העיק, מועקה וכו'. בדומה למקום צר — שמזכיר משמעות של צרה. שמו הערבי של הנחל הוא ואדי ג'ילדאת — "נחל גלדי העור" או "העורות".

נחל גלד — בעקבות הצליל של השם הערבי "ג'ילדאת" — אותו שם כמו בנחל מעוק — זכה להיקרא נחל גלד. פירוש השם ג'ילדאות — הוא "פיסות עור יבש" — כך שגלד, עור יבש — בהחלט מתאים. מקור המילה גלד מספר איוב: "שק תפרתי על גלדי".

נחל אשבורן — שמו הערבי של הנחל "ואדי מקלם אבו סיר" וגם "ואדי א-שהבייה", מכאן שמו העברי, נחל אשבורן. אשבורן הוא שקע בקרקע שהמים נקווים אליו, כפי שאכן נראה בנחל הזה. מקור המילה מהתלמוד "שופכין במקום מדרון ואין שופכין במקום האשבורן". וביאליק, בפואמה לבנות שפיה כתב "ומעין אט זוחל באשבורן". פירוש שמו הערבי של הנחל הוא "גזירי הנווד", כנראה על שום הסדקים הגדולים החורצים את הנחל.

נחל כרכשת — שמו הערבי "ואדי אל עוריס", נחל התמרים. משמעות המילה העברית כרכשת היא המעי הגס, החלחולת או פי הטבעת. "כרכשת ממולאה" הם מעיים ממולאות. "שהיה מכיר אפילו בתוך הקוגיל כרכשתא שנגנבה הימנו", כתב עגנון. למה זכה הנחל שבו אנו מסיימים את הטיול בשם "נחל פי הטבעת" כנראה שלעולם לא נדע. פירוש נוסף למילה שאינו מלבב יותר מציע אברהם אבן שושן במילונו והוא חולדה. אם כך ואם כך, במקרה זה אין השם מעיד על המקום ומדובר באתר קסום לסיום הסיבוב הנוכחי על שביל ישראל.

Share.

Comments are closed.