חד גדיא – שובה של העז השחורה

0

כיצד הפכה העז השחורה מהסכנה הגדולה ביותר לחורש הטבעי בארצנו לסופר טאנקר שיציל אותנו מהשרפה הבאה. והאם ייתכן שמיצובה של העז כמסכנת את הטבע אל מול החורשות והיערות המסמלים  את חזרתו של עם ישראל לארצו חורגת למעשה משמירה על הטבע ואיכות הסביבה?

ידין רומן

ביוני 1974, במסגרת אירועי יום איכות הסביבה, ערכה המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית סימפוזיון רב משתתפים בנושא: "העז השחורה: סכנה לחורש הטבעי?"  לאור ההתרבות העצומה שחלה בעדרי העיזים בשנים האחרונות, הזמינו אנשי האוניברסיטה העברית את הציבור לדיון של מדעני המחלקה, נציגי רשות שמורות הטבע, החברה להגנת הטבע ומשרד החקלאות בהיבטים השונים של הבעייה. העז השחורה, כך הסתמן, היא אם כל חטאת בשטחים הפתוחים – ובעיקר בחורשות ובשדות הבר.

העיתונות ידעה לספר שלא רק בארץ העיזים הנוראיות מחסלות כל חלקה טובה ודיווחה על כינוס עולמי לבעיית המדבר והמרעה, שנערך ב=1976 באלג'יר והגיע אף הוא למסקנה כי העז השחורה המקומית היא האויב מספר אחת של הארץ המיושבת. העז, כך דווח מהכנס,  היא זו שעומדת מאחורי תופעת המדבור ההולך ומתרחב ומסכן את קיומו של העולם. פליטת מזהמים ממכוניות ומפעלי תעשייה, שאולי להם יש חלק בתופעת המדבור, לא עניינו את הציבור בשנות השבעים – ולתפקיד החשודה העיקרית אם כן לוהקה העז השחורה. "המדבר פולש כל שנה לאלפי קילומטרים של יישוב", דיווח צבי אילן בגיליון יום ששי המכובד של עיתון דבר, בכתבה תחת הכותרת: "הבדווים פולשים צפונה" (דבר, יום ששי, 19.3.1976). "והכל בגלל העיזים" מתווך אילן לקוראיו את מסקנות הכנס המכובד. "אצלנו הכל מותר", הוא מוסיף, "אין חוק, והבדויים שורפים, כורתים ומשמידים." אילן מתעד את הפלישה הנוראית של הבדווים ועדריהם צפונה, פלישת המדבר אל הארץ הזרועה. "בכל פרדס ממזרח לאשדוד, החל מבני דרום, מוסתרים מאהלים, צריפים וביתנים, עם סימני התיישבות קבע – לרבות דודי שמש. ליד ישוב גדול בדרום ראינו מאהלים שיושביהם רועים את עדריהם". אילן עוד מוסיף כמה פסוקים מהתנ"ך על מנת להמחיש את גודל הסכנה: "כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם ובאו כדי ארבה לרוב ולהם לגמליהם אין מספר ויבואו בארץ להשחתה" (שופטים י, ה). בפסוק לא מוזכרים כלל עיזים אבל למה להתעסק בזוטות כאשר מצלצלים בפעמוני האזעקה.

שמועות מספרות, מדווח עיתון דבר באותו יום ששי, "שמיליונרים מכווית ומעמאן קונים מטעים וקרקעות במרכז הארץ. למה להם להילחם בנשק הרי יותר נוח לקנות את הארץ". רק כביש ירושלים תל אביב הוא יהודי, מסביר עיתון הפועלים הארץ ישראלי, "רד מהכביש הראשי ואתה בטריטוריה בדווית".

מול הפורענות המתרגשת עלינו מציע העיתון בכל זאת פתרון. "אילו הופעל חוק העז השחורה היו פני הדברים אחרים".

הפחד מפני העז השחורה לא נולד בסימפוזיונים ובכינוסים בשנות השבעים. כבר ב=1959 הזהיר ש. ליש בעיתון חרות מהסכנה ליערותינו הצעירים ("העז והאש – אבות נזיקין של היער הישראלי", ש. ליש, חרות, 31 במרץ, 1959). לא תמיד היו הרי ארצנו כה חשופים כפי שהם כיום, פותח ש. ליש את הרצאתו. "וותיקי הארץ, יהודים וערבים, אנשי המושבות הראשונות, זקני ירושלים, חברון וצפת זוכרים שעוד לפני שלושה דורות השתרעו על פני הרי הארץ מהגליל ועד לדרום הר חברון, יערות עבותים בהם צמחו עצי אלה ואלון עתיקי יומין". לאן נעלמו היערות האלה, שואל הכותב, ומפנה את הקורא אל שני האויבים שצמחו להם ליערות ארצנו, העז והאש. "העז הנאה והחסודה, היא, היא, האחראית להרס ולכליון של שטחים עצומים, שהיו כגן עדן פורח עלי אדמות והפיכתם למדבר ציה מסולע וצחיח". אל השטן הלועס ומכלה את צמחיית ארצנו חבר השימוש הגובר בפחמים לבישול ולחימום בקרב האוכלוסייה העירונית הצומחת – היהודית והערבית. יערות שלמים, מדווח הכותב, נבראו לשם שימוש בעצה להכנת פחמים. כלומר צמיחת האוכלוסייה בארץ ישראל בצירוף העז אוכלת הכול בלעו את יערות הארץ. כאשר בעזרת נטיעות הקרן הקיימת לישראל ניסו להשיב את הירק אל מדרונות ההרים, השתילים הצעירים היו אמנם מחוסנים מפני תאוות הגחלים שכן לא יכלו לשמש לאלו, אך העז פרצה את הגדרות ואכלה מלוא החופן בעצים הצעירים וכלתה אותם לחלוטין.

"עם זאת", מוסיף ש. ליש "בשנים האחרונות בשל התהפוכות המדיניות היסטוריות", עם היעלמות העז, האש תפסה את הבכורה שכן, העז אוכלת היערות "סולקה כמעט  מאליה. עם עזבם של מאות אלפי הערבים את הארץ צומצמה עד למינימום אוכלוסיית העיזים במדינה, וממילא פחתה הסכנה ליערותינו מצד ההולכת על ארבע". אך, ראה זה פלא, העיזים נעלמו מהארץ אבל "עדים אנו בשנים האחרונות לדליקות גדולות הפורצות מדי קיץ מסיבות שונות, והמכלות מאות אלפי עצים ומקטינות בהרבה את המספרים הריאלים של העצים הנטועים לעומת המספרים המופיעים על דפי חוברות התעמולה השונות". האם יתכן קשר בין יציאת העיזים לגלות להתגברות הדלקות. ש. ליש לא ציין.

צאן הוא  עושר

"צאן הוא עושר" נהגו לומר בקרב הבדווים, רבי יוחנן, אלפי שנים קודם לכן, הסכים "הרוצה להתעשר יעסוק בבהמה דקה", נאמר בתלמוד. במאה התשע עשרה משקל גידול בעלי חיים בהכנסה השנתית מחקלאות היה עד כדי רבע מכלל ההכנסות. מדיווחי נוסעים בארץ באותה תקופה מסתבר שהתמונות התנ"כיות של מאבקים בין רועים על שטחי מרעה ומקורות מים חיות וקיימות. בבדיקות כלכליות שנעשו בתקופת המנדט הסתבר שההכנסה מראש צאן אחד הכניס לבעליו יותר מאשר שני דונם תבואה. העיזים ומעט הכבשים שימשו מקור חיים חשוב מאין כמוהו באזורי ספר המדבר ומקור הכנסה נוסף לתושבי העיר שראו בצאן השקעה בטוחה. רבים השקיעו במשותף בבעלות על עדרי מקנה שהופקדו בידי רועים שנעו עם העדר ממקום למקום ודאגו לטיפוחו ולטיפול בו. בשנים הראשונות של המאה העשרים, לפי הסטטיסטיקה התורכית, היו במחוז ירושלים בלבד 250,000 ראשי צאן. ב=1920, עם תחילת המנדט הבריטי רשמו הבריטים 535,000 ראשי צאן. המפקד הבריטי, כמו גם המפקד התורכי, נועד לצורכי מיסוי, ולכן סביר להניח שהמספר האמתי של ראשי הצאן היה גבוהה בהרבה. הצאן ברובו הורכב מעיזים.

המשק העברי הצומח בתקופת המנדט כלל בתוכו גם הוא עדרי צאן, שיצאו למרעה בדיוק כמו העדרים של יתר בני הארץ. הרועה העברי ההולך בראש העדר ומחלל בחליל הרועים שבאמתחתו היה חלק ממיתוס החקלאי העברי השב לארצו – הרי משה רבינו ודוד המלך בכבודם ובעצמם היו רועים. עדרי הצאן גלשו מהגבעה אל הבאר ואלכסנדר פן ונחום נרדי כתבו מילים ומנגינה לשיר "שתו העדרים" ("שתו, שתו, שתו העדרים, בחליל לכם אנעים" שחובר במקור על פי מילים ולחן של רועים ערבים), הגדי הקטן בא אל המעיין, איל, איל, בן קרניים רקד בעדר, ואורחה במדבר (ימין ושמאל רק חול וחול) פסעה דומם בדרך.

לאחר מלחמת השחרור נעלמו מנופי הארץ רוב עדרי העיזים שעלו על שדות השלף לאחר הקציר, רעו בהרים, ובשדות הנגב הצפוני והמערבי. העז השחורה יצאה לגלות יחד עם אלפי הפליטים מכפרי הארץ, המעטים שהצליחו להסתנן חזרה או להסתתר בנגב אל מול עזה וסיני, המשיכו לטפח את העדרים, תוך כדי מאבק מתמיד עם צווי הגירוש אל מעבר לקווי הגבול. אגודת הנוקדים העבריים מצדה יזמה תכנית להרחבת ענף הצאן במשק העברי.

אגודת עזיזה

THE BIBLICAL ZOO IN JERUSALEM. IN THE PHOTO,      A YOUNG GIRL FEEDING 3 GOATS. גן החיות התנ"כי בעיר ירושלים. בצילום, ילדה מאכילה שלושה תיישים.

גן החיות התנ"כי בעיר ירושלים. בצילום, ילדה מאכילה שלושה תיישים

ב=1948 יובאו לארץ אלפי עיזים לבנות, עזי זאנן שוויצריות, שחולקו במושבים הוותיקים, ביישובי העולים ואפילו בעיר. לימים הוקמה אגודה בשם "אגודת עזיזה", שאיגדה את מגדלי עזי בית. האגודה דאגה להפיץ ולהרחיב בקרב הציבור את האהבה לעז – הלבנה כמובן. בעשורים הראשונים של  המדינה העז נתפסה כגורם חשוב להגברת אספקת המזון, בעיקר החלב, בארץ הענייה קולטת העלייה. עיזים תנובתם מועילה ואחזקתם זולה הסבירו אנשי האגודה. העיזים הלבנות והמחונכות מארצה של היידי בת ההרים, התפשטו ברחבי הארץ. השוויצריות אמנם לא יצאו למרעה, הן לא הסתגלו במשך אלפי שנים לאקלים של ארץ ישראל, כעז השחורה והם הוחזקו ליד הבית. ב=1964 היו בארץ 30,000 עיזים לבנות משובחות שבהן החזיקו 25,000 בעלים – כלומר עז או שתיים לכל מגדל. 600 עיזים היו במוסדות חינוך ובפינות ליטוף והיתר בבתים – דוגמת אותה עז שגידלו אותה על גג בניין בתל אביב והאכילוה מפסולת של חנויות הירקות בסביבה. 12,000 ממחזיקי העיזים היו מאוגדים ב"עזיזה".

"העיזים הלבנות מפונקות יותר מהעיזים השחורות, המצויות בידי ערבים ובדווים", דיוח עיתון דבר ב=4 במאי 1964 (במדור דבר לחקלאות). "עז זאנן היא חיית בית טיפוסית הניזונה מעשבי הסביבה הקרובה וסימלה היתד והחבל בו היא קשורה" תנובת החלב של עזי הזאנן הגיעה ליותר מאלף ליטר בשנה כאשר את השיא החזיקה העז "זהבה" מקבוצת נגבה שהניבה 2,293 ק"ג חלב [כך במקור!] – 8.2  ק"ג חלב ביום. לזאנן הישראלי נוסד ספר עדר ואף יוצאו באותן שנים עיזים משובחות לקובה ולגאנה.

העיזים הלבנות חדרו גם ליישובים הערבים ולעדרי הבדווים והחלו לדחוק את רגליהן של העיזים השחורות המקומיות ועד מהרה הן הוכלאו עם העיזים המקומיות וייצרו עז זאנן מקומית. מלבד תנובת החלב שימשה העז גם כחיית מחמד, כך דיווח עיתון דבר. "העז נענית לתשומת לב ופינוקים, היא מלקקת או מתחככות אל בעליה, מסתכלת בו ופועה בקול".

ב=1953, לציון חמש שנים להגעת העז הלבנה ארצה, קיימה אגודת עזיזה כינוס חברים  במדרשת רופין. "דיר ליד דיר שכנו בתערוכה עזיו של שי, מנהל הדואר בלוד, עם "צחורה ו"ניסנה" – עזיו של תושב העיר העתיקה בירושלים המתגורר היום בשכונות פלורנטין בתל אביב ואת הדיר שלו התקין על גג של בית בן שלוש קומות… בפינה אחרת כרסמו מצרור אספסת עזיו המפונקות של המוסיקאי קראל סלומון – כולל פעמונים מוסיקאליים שדינדנו על צואריהן של "במבי" ו"נינטה" ועזיה של נערה תימניה ממעברה של עולים. איזו אחוה של עיזים!" (עזי ישראל התכנסו במדרשה, ג. שרוני, מעריב, 30 באוגוסט, 1953). את אליפות התישים לקח "גבור" המיוחס מרעננה, ואת מצעד העיזים לפני בימת השופטים הובילה עז שאותה משכו שני פעוטות מעמק חפר. "במקום להחזיק כלב, כדאי יותר עז, היא נותנת לפחות 6-5 ליטר חלב ביום", אמר פקיד עירוני אחד לקראת סיום המצעד. המצעד הסתיים כמובן בשירת "יש לנו תייש, לתייש יש זקן".

האידיליה הפסטורלית הזאת הגיעה לסיומה עם עליית רמת החיים בשנות הששים. באותה תקופה חל שינוי מוחלט ביחס אל העיזים והמרעה – וביחוד כלפי העז השחורה, על רועיה הבדווים הנודדים, שסומנה כאויב וחזרה להיות סכנה לא רק לחורש הטבעי אלא גם סימלה את סכנת השתלטות הערבים על כל חלקה טובה בארץ.

"עיזים שחורות מכלות ואין מכלים", כתב צבי אילן בדבר ב=12 באוגוסט 1974. תחילה הוא מפליג בזכרונות משנות המדינה הראשונות. "הן היו מכלות כל עלה ירוק על העצים והשיחים וכך הרסו את היער וגימדוהו" – כתב אילן על היערות שבשנים הראשונות למדינה עדיין לא היו קיימים. במשך השנים, המשיך אילן, הגבירו את הפיקוח וסגרו את השטחים בפני העיזים ההרסניות – וכך התאוששו שטחי היער הטבעי. אך "הגלגל התהפך לאחר מלחמת ששת הימים וביחוד לאחר מלחמת יום כיפור" זו "מכה שחורה" כתבו אנשי רשות הטבע והגנים בתזכיר שהופץ בידיעון פנימי של הרשות.

אילן מונה את מה שאירע בשמונה השנים מאז מלחמת ששת הימים: רוב הענף הוא בידי בני המיעוטים, והסרת המחיצות משני עברי הקו הירוק גרמה לחדירה מסיבית של עדרים אל שטחי המרעה בישראל – "לאחר ששטחי המרעה מעבר לקו הירוק נוצלו כולם". הנזק במרעה הוא גדול מאוד, מוסיף אילן. ישראל נמצאת על גבול המדבר והפגיעה בצמחייה מאיצה את תהליכי המדבור. החקלאים היהודים מוסרים שטחי מרעה לבני המיעוטים – דבר המנוגד לחוק ולתקנות מינהל מקרקעי ישראל – והעיזים של הערבים מלככות את העשב בשדות האלה.

פלישת העזים השחורות

בתחילת שנות השבעים פקדה את הארץ בצרת קשה, ועדרי העיזים השחורות פלשו צפונה לחפש מרעה. הזעקות על פלישת הבדווים לאדמות המדינה הביאו את שר החקלאות, אהרון אוזן,  להקים וועדה משותפת למשרד החקלאות ולמנהל מקרקעי ישראל שתדון בנושא. שני אלופים במיל' עמדו בראש הוועדה–מאיר זורע מנהל מינהל מקרקעי ישראל ואברהם יפה, מנהל רשות שמורות הטבע. מסקנות הוועדה הייתה שעל מנת להילחם בתופעה יש להקים סיירת. זו נקראה באופן רשמי היחידה הארצית לפיקוח בשטחים הפתוחים, אך נודעה בפי כול בשם הקרבי יותר: "הסיירת הירוקה". סמכויות הסיירת הוקנו מתוקף חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, ותפעולה נמסר לרשות שמורות הטבע, שבראשה עמד אברהם יפה, אלוף פיקוד הדרום לשעבר. משרד החקלאות העריך את מספר ראשי הצאן בנגב בכ=250,000 ומומחיו העריכו שהנגב יכול לספק מרעה רק ל=130,000 ראשי צאן. למרות שבאופן רשמי תפקידה של הסיירת היה לפקח על השטחים הפתוחים – בכל הארץ, הסיירת שמה פעמיה לדרום והקדישה את רוב עתותיה למלחמה בבדווים. השלב הראשון היה הפעלתו של "חוק העז השחורה" – או בשמו המלא ה"חוק למניעת נזקי רעייה" . החוק שנחקק ב=1950, מעולם לא יושם, אך הייתה גלומה בו היכולת להחרים עדרים הרועים ללא אישור, בשטחי מרעה שיוכרזו כשטחים ברי פיקוח.

עם תחילת הפעלת הסיירת הירוקה קרא משרד החקלאות לבדווים לרשום את עדריהם כפי שמתחייב על פי חוק העז השחורה. הזמן המוקצב לרישום עמד להסתיים ב=1 במרץ, 1978. עד התאריך הקובע נרשמו 65,000 כבשים וכ=23,000 עיזים. כל בעלי החיים הרשומים, על פי תקנות משרד החקלאות, היו יכולים לרעות במקומות מרעה מותרים מאזור פלוגות ודרומה, למעט שמורות טבע, יערות קק"ל, גנים לאומיים, ואדמות במשקים. הבדואים ביקשו הארכה לרישום יתר עדריהם, אברהם יפה, בפגישה עם ראשי הבדווים בנגב, סירב. "ניתנה לכם שהות מספקת", פסק.

במחצית השנייה של 1978 החלה הסיירת הירוקה לפעול נגד עדרי הבדווים. גם כאלה שנרשמו במשרד החקלאות. ולמרות שהחוק דיבר על עיזים, העדרים שהוחרמו כללו גם כבשים. העדרים הובלו לבאר שבע, נמכרו במחיר נמוך והכסף הועבר לבדווים לאחר שנוכו ממנו הוצאות ההובלה והמכירה.

הסיירת הירוקה

"הסיירת הירוקה נגד העז השחורה", דיווח מעריב על תחילת פועלה של הסיירת ב=21 בנובמבר 1978 ב"מבצע רחב היקף לסילוק העיזים השחורות של הבדווים". במבצע השתתפו אנשי מינהל מקרקעי ישראל, הסיירת הירוקה, מתנדבים וכלי רכב רבים והוא עוד יימשך ימים אחדים, דיווח העיתון הנפוץ במדינה. "זהו אחד המבצעים הגדולים שנערכו אי פעם נגד מכת פלישות של עדרי הבדווים לאדמות מדינה בדרום". הסיירת יצאה לפעולה נרחבת נגד עדרים שחדרו מסיני, שעברו את הקו הירוק מיהודה ושומרון, כמו גם נגד חקלאים ערבים שעיבדו אדמות בשולים הדרומיים של מדבר יהודה.

יחד עם החרמת העדרים פעלו אנשי הסיירת הירוקה נגד היישובים הארעיים של הבדווים ברחבי הנגב. לחיסול שדות תבואת החורף שזרעו הבדויים במדבר יהודה הפעילה הסיירת מטוסי ריסוס שרססו את שדות הבדווים. מטוסי הריסוס לא כל כך דייקו וריססו גם שדות של חקלאים ערבים מעבר לקו הירוק בדרום הר חברון. אופס, אמרו ראשי הסיירת, טעות, קורה.

עבד אל מג'יד אל חדר – האיש והאגדה

רבים מקרב הבדווים בדרום שירתו (ועדיין משרתים) בצה"ל. תחילת פעולתם המסודרת של הבדווים מהנגב בצה"ל לאחר הרצח במעלה העקרבים ב=1953. על מנת להתמודד עם פעילות החדירות הרצחניות מעבר לגבול הוחלט בפיקוד דרום להקים יחידה מיוחדת של אנשים ששבילי המדבר היו מוכרים להם: בדווים משבטי הנגב, שאליהם יצטרפו אנשי שטח מעולים מגדודי הצנחנים. אביה הרוחני של היחידה החדשה, "סיירת שקד", ולימים גם מפקדה היה  עבד אל מג'יד אל חדר – בדואי משבט אל מזאריב מעמק יזרעאל. אל מג'יד, שעם גיוסו לצה"ל ב=1948 שינה את שמו לעמוס ירקוני, הוא האיש  שעיצב את תורת הגישוש והחיתוך – המענה הצה"לי לחדירות מעבר לגבול. ירקוני היה גם בין מקימי יחידת הגישוש הצה"לית, שחייליה היו ברובם בדווים משבטי הדרום. ירקוני נפצע פעמיים בעת פעילות מבצעית והיה אחד הלוחמים המעוטרים ביותר בצה"ל.  פעילותם של בני השבטים בנגב כללה גם פעילות חשאית מעבר לגבול, כמו לכידתו בירדן של מפקד חוליית המחבלים שהייתה מעורבת ברצח במעלה העקרבים. החיילים הבדווים שירתו כגששים במלחמת ההתשה לאורך הגבול המסוכן שלאורך תעלת סואץ, העמידו את עצמם בסכנה יום יומית אל מול הפגזות והתקפות על קו המעוזים ועליהם הסתמכה הפעילות של עצירת גל ההסתננות והחבלה מירדן ומסיני. הם קשרו את גורלם עם המדינה ושירתו אותה נאמנה. רבים מהם, כאות הוקרה על פועלם, קיבלו אישורי שהייה להם ולבני משפחותיהם בשטחי האש ואישורים מהצבא לנוע צפונה עם עדריהם בשנות בצורת.

המשבר הגדול

פעילות הסיירות הירוקה גרמה למשבר חמור בתחושת השייכות של הבדווים למדינת ישראל.  המרירות והתסכול היתרגמה עד מהרה לתקריות אלימות. בינואר 1979 תקפו בדווים שישבו קבע ליד צפת, מעל לנחל עמוד, את שיירת הג'יפים של הסיירת הירוקה שהגיעה להחרים עדר שרעה בשמורת הטבע של נחל עמוד. העדר היה שייך למשפחת ענאן. כאשר החלו אנשי הסיירת בהעמסת העדר על הג'יפים אחד מבני המשפחה, צעיר חייל צה"ל, שלף אקדח ואיים שיפתח באש אם לא תיפסק פעילות הסיירות. המשטרה הגיעה. עצרה שלושה מבני המשפחה ואת פעולת ההחרמה. הבדווים דרשו וועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת חוקיותה של פעילות הסיירות הירוקה. ואכן פעולות הסיירת, כולל החרמת כבשים – שלא נכללו בחוק העז השחורה, ופעילויות אחרות, הביאו לביקורת חריפה של מבקר המדינה והגיעו עד לבתי המשפט שהוציאו שוב ושוב צווי מניעה נגד פעולות שונות של הסיירת הירוקה.

פרשת הסיירת הירוקה בעיירה הבדואית לגייה שבנגב הגיעה עד לבג"ץ. הפעילות בלגייה, הייתה בניגוד לצו בית משפט ונדונה בבית המשפט העליון כמקרה של ביזיון בית המשפט.  הממשלה נזדעקה, פרופסור יצחק זמיר, היועץ המשפטי לממשלה, דרש לקבל לידיו את כל החומר בנושא – שהוטל עליו איסור פרסום. על ראשם של שר החקלאות, אריאל שרון, הממונה על פעילות הסיירת הירוקה, ומנהל מינהל מקרקעי ישראל, רחפה סכנה שהם יידרשו להסיק מסקנות אישיות.

אולם, הפרשה שהחלה בקול תרועה רמה התאיידה. הבדווים הבינו שבבית המשפט לא ימצא להם מזור.

בפברואר 1980 תקפו בדווים איש הסיירת הירוקה בדרום. הוא נפצע קשה, נמלט בעור שיניו ממקום המארב שהציב לעדרים רועים, וג'יפ הסיירת שלו התגלה לאחר שלושה ימים שוכב שרוף בואדי.

בנובמבר 1981 תבעה האגודה לזכויות האזרח בישראל חקירה ממצה על דרכי פעולתה של הסיירת הירוקה, בעיקר כיוון ש"הסיירת הירוקה פועלת ללא הסדר משפטי" וכן על "הברוטאליות המופעלת על ידי אנשיה". באותו חודש התפטר מנכ"ל רשות שמורות הטבע, אדיר שפירא, כמחאה על דרך פעולתה של הסיירת. הצבא הפרטי שהקים אברהם יפה, יצא מכלל שליטה.

להתמקדות אנשי הסיירת הירוקה בשטחי הנגב הייתה סיבה נוספת. עם הנסיגה מסיני שטחים נרחבים בדרום הארץ, שאיש לא התאמן בהם מעולם, הפכו פתאום לשטחי אש ויחד עם הצבא נסוגה מממלכתה הגדולה בדרום סיני רשות שמורות הטבע. המרחבים הגדולים של פקחי המדבר הצטמצמו מאוד, והתחליף היה הר הנגב – בו לא ניתן היה למצוא פקח בתקופה בה יכלו לתור את סיני. מרחבים שבמשך שנים רבות לא עניינו איש, ושאפילו עבודת הכרזתם לא הסתיימה, הפכו לפתע לשטחי טבע חיונים שיש לשמר את החי והצומח בהם, ובעיקר לפנות מהם את האוכלוסייה שבאופן מסורתי חיה בהם – הבדווים ועדריהם.

האקדמיה מנסה להגן על העז

אם כן העז השחורה היתה רק הסמל למאבקים תרבותיים כבירים ממנה, והיא תוייגה והואשמה כמזיקה על לא עוול בכפה ובפרסתה. מושג "העז ההרסנית" הגלום בתוך חוק להגנת הצומח (נזקי עיזים) – שמו הרשמי של חוק העז השחורה – אין לו על מה לסמוך קבעו הפרופסורים מיכאל אבן ארי ועמנואל נוי=מאיר מירושלים, וזאב נווה מהטכניון – במכתב לג'רוזלם פוסט ב=1978.

העז, הסבירו הפרופסורים המלומדים, כאשר היא מלחכת שיח –לא הורגת אותו אלא גוזמת אותו ומאפשרת לו לגדול ולהתפתח. בנוסף רעיית עיזים מונעת מהשיחים והעצים להשתלט על סביבתם ולדחוק ולהכחיד את הצמחים העשבוניים על פרחיהם הנאים, וכן את מיני בעלי החיים והציפורים הזקוקים לשטחים פתוחים ולצומח העשבוני. העז השחורה ממלאת תפקיד חשוב בשמירת המאזן והמגוון בטבע. העז השחורה מייצרת חלב ובשר בעיקר מצמחים מעוצים וקוצניים שאין להם כל שימוש כלכלי אחר – ובכך תורמת לכלכלה הלאומית. הבעיה, הסבירו האקולוגים, אינה העיזים, אלא צורת הרעייה. לא צריך להיפטר מהעז השחורה אלא "לשומרה במסגרת מבוקרת ולמנוע רעיית יתר".

בעקבות המכתב העלה ד"ר משה שרון, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים דאז, הצעה לגידול צאן מבוקר על ידי הבדויים בנגב. לפי ההצעה יורשה ל=1000 משפחות בנגב לגדל 80 עיזים כל אחת במרעה שתקצה להם המדינה. אולם, משרד החקלאות התנגד. רשות שמורות הטבע  רצתה לפנות את הבדווים משמורות הטבע שלה – 1,500 קמ"ר שטחן – נתח גדול מהר הנגב – והצבא רצה אותם מחוץ לשטחי האימונים. החרמת עדרים נמשכה והעוינות של הבדוואים כלפי המדינה ומוסדותיה תפחה.

את המסקנות שנשכחו  אז מנסים כעת  במשרד החקלאות, במשרד לאיכות הסביבה – שרשות שמורות הטבע עברה אליו, בקרן הקיימת, ובחברה להגנת הטבע ליישם. איש בין החוקרים וברשויות כבר לא מערער על כך שלעז השחורה, הסתגלנית, זו היכולה להתקיים בתנאים הקשים של הארץ, יש תפקיד חשוב בניהול השטחים הפתוחים, במניעת השתלטות של שיחים על השטח, ובעיקר במניעת שרפות. רעייה של עיזים היא לא רק אמצעי יעיל לשמירה על צמחייה דלילה בחורשים ומסביב ליישובים, אלא מסייעת במקומות שהטיפול המכני – כריתה ופתיחת אזורים פתוחים בתוך היער – לא יכולה להתבצע. כבר כיום הקרן הקיימת מאפשרת לבדווים לרעות את עדריהם באזורי החיץ , פסי האש, שבתוך היערות ובכך לדלל את הצמחייה.

הסופר טאנקר הטבעי

אבל כיום ישנו מחסור חריף בעיזים שחורות ובעיקר ברועים שמוכנים לטפח ולגדל את העדרים. עז במרעה מניבה רק כחצי ליטר חלב ואין כדאיות כלכלית בגידולה ורוב עדרי המרעה כיום מורכבים מכבשים ולא מעיזים. מ=2010 החל משרד החקלאות לשלם לרועים על מנת שיחזירו את העיזים השחורות לטבע. השרפות הקשות בשנים שלאחר גירוש העז השחורה הן העדות להפרת האיזון הטבעי. לו היינו מניחים לעז לנפשה לא היינו זקוקים לשום סופר טאנקר.

בעקבות גל השריפות האחרון התכנסו בתחילת מרץ 2017 במינהל למחקר חקלאי, מכון וולקני בבית דגן מומחים למרעה ולמניעת שרפות. המפגש הוקדש לזכרו של פרופסור נועם זליגמן,  מבכירי חוקרי המרעה בישראל שהלך לעולמו לפני כמה חודשים. בפברואר 2016 יצא לאור מחקר רב היקף  שהוא השתתף בו שנקרא: "רעיית עיזים בחורש" – המחקר סיכם עבודה יישומית של מספר שנים שנעשתה ברמת הנדיב בכרמל.

"קשה כבר למצוא אנשים שמוכנים לחיות כמו אבותיהם רועי הצאן", אמר בדיון ד"ר יהושע שקדי, מנהל חטיבת המדע ברשות הטבע והגנים. "יש לנו קושי כזה בכרמל, וגם בהרי יהודה קשה למצוא רועים שיגיעו עד האזורים הגבוהים והרחוקים יותר". החברה להגנת הטבע וארגוני שמירת הטבע  רוצים לעודד הקמת עדרים בתוך היישובים ולהשתמש בהם לדילול הצומח. אבל לכך נדרשים תקציבים. בארצות רבות בהן שורר אקלים הדומה לאקלים הארץ ישראלי נתפסים הרועים ועדריהם כנותני שירותים –וככאלה הם מקבלים תשלום מהמדינה. בישראל מתחילה לחלחל ההבנה שצריך לשלם עבור העדר הרועה בחורשות וביערות.

הכרמל הוא אחד האזורים בישראל בו ניתן למצוא יישובים בתוך שטחי היער ממש, כולל שכונותיה של העיר חיפה. בשנים האחרונות עורך ד"ר יאן לנדאו ממכון וולקני, מעקב אחרי עדרי העיזים בכרמל. ד"ר לנדאו מדווח, שמספר העיזים בכרמל, אחריהן הוא עוקב בעזרת מערכת גי. פי. אס. – ירד תוך עשרים שנה מ=15,000 לפחות מ=2,000.  המדינה עושה כיום מאמץ גדול להחזיר את העז השחורה לכרמל ואף הסכימה להעניק תמריץ כספי לבעלי העדרים כדי שיגדילו את העדר.

ובכך סגרנו מעגל. העז השחורה, מסתבר, לא רק שאינה סכנה לחורש הטבעי, היא זו שמאפשרת את קיומו הנכון והבריא ואת קיום האדם בשוליו.  והמדבור המפורסם, שאותה עז הייתה אמורה להביא על העולם, הוא כנראה נגרם דווקא מפעילות האדם שנוסע לו במכוניתו, בורא את היער לבניית עוד ועוד ערים וכבישים, ומקים מפעלי תעשייה עשנים. כיום, חודרת ההכרה שהטבע גדול מאתנו ושווי המשקל שנוצר בו כולל בתוכו גם את משק האדם המסורתי המתקיים מזה אלפי שנים – ושהמחיר להפרת איזון זה יכול להיות כבד, כבד מאוד.

Share.

Comments are closed.