שער הגיא: הקרב האחרון

0

מזה חצי שנה מתאספים וותיקי חטיבת הראל, אנשי פלמ"ח ובני משפחותינו להפגין נגד התכנית הממשלתית להקים אתר הנצחה בשער הגיא על שמו רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל. הצעירים שבהם על סף גיל תשעים, המבוגרים יותר כבר עמוק בעשור העשירי לחייהם.
זאבי מונצח באתרים רבים בארץ, הם מסבירים, ומה שחשוב מכך הוא שהוא לא לחם באזור שער הגיא כיוון שבמלחמת העצמאות שירת כקצין המודיעין של חטיבת יפתח שלחמה בגליל ובנגב. "זה מהלך פוליטי בעייתי ביותר לקרוא לאתר הנצחה על שם אדם שלא לחם שם", אומר אליהו (רעננה) סלע, שהיה בין מפקדי הפלמ"ח הבכירים ביותר שלחמו בקרב על פתיחת הדרך לירושלים, מסביב לשער הגיא. "זה בא על חשבון הלוחמים שנלחמו ונפלו כאן" הוא אומר. "אם צריך לבנות כאן אתר הנצחה הבה ננציח את הלוחמים שממש נתנו את חייהם במקום הזה".
הקרבות לפתיחת הדרך לירושלים היו בין המשמעותיים והקטלניים ביותר במלחמת העצמאות. למרות שעל פי תכנית החלוקה ירושלים הייתה מיועדת להיות חלק מהאזור הבינלאומי, היתה בעיר אוכלוסייה יהודית גדולה שמנתה כששים אלף נפש. הכביש המהיר והמשודרג לירושלים בו אנו משתמשים כיום כבר השכיח מזמן את הדרך הצרה והמתפתלת בין הרים שדרכה עלו אל העיר אז. בשער הגיא נכנסה הדרך לתוך עמק אורך ותלול, חשוף מהיער שמכסה אותו כיום, כשבראשי הרכסים משני צדי הדרך היו כפרים ערבים ששלטו בתצפית ובאש על הדרך הראשית. בקרב על הדרכים, בחלק הראשון של מלחמת השחרור התמקדו הכוחות הבלתי סדירים הערבים בניסיון לקטוע את הדרך אל יישובים יהודיים מבודדים. ירושלים הייתה הדוגמה המובהקת והבולטת ליישוב כזה וההנהגה הצבאית של האוכלוסייה הערבית הקדישה מאמצים רבים להטיל מצור על ירושלים ולשמר את המצור. עוד לפני יציאת הבריטים מן הארץ החלו הכפריים וכוחות נוספים שהתאספו באזור לחסום את הדרך על ידי מחסומי אבן גדולים ולאחר מכן לירות על כלי הרכב המנסים לפרוץ את המחסום.
עד מהרה עברה התנועה היהודית לירושלים לתנועה בשיירות, שלימים הכילו גם משוריינים מאולתרים, כאשר על חטיבת הפלמ"ח הראל, בפיקודו של יצחק רבין, הוטל לפעול לתפיסת העמדות הערביות בראשי ההרים ולתמוך בפריצת המחסומים כך שהשיירות יוכלו להגיע לירושלים.
לילה, לילה יצאו אנשי הראל מהבסיס בקיבוץ קרית ענבים למארבים ולחימה על מנת לנסות ולהוציא את הערבים מעמדותיהם הנישאות. עם שחר הם היו חוזרים אל הבסיס, מתיהם והפצועים עימם. בינתיים חצבו חברי הקיבוץ קברים באדמה הסלעית הקשה של הרי ירושלים, כאשר רעש הקידוח האין סופי מעביר צמרמורת בחיילים הצעירים ובחברי הקיבוץ.
לאחר מלחמת העצמאות הגיע חיים גורי, איש פלמ"ח של חטיבת הנגב, לראות את המכוניות והמשוריינים השרופים לאורך הדרך לירושלים. שני השירים המפורסמים ביותר של גורי, "שיר הרעות" המוקדש ללוחמי הנגב ו"באב אל וואד" המוקדש לכל אלה שלחמו על הדרך לירושלים, הפכו לשירים המפורסמים ביותר של מלחמת העצמאות. עליזה, אשתו של גורי, שירתה בגדוד החמישי בחטיבת הראל ולחמה בקרבות על הדרך לירושלים.
"לקרוא לאתר ההנצחה על שם מישהו זו נבלה", אמר לי גורי בן ה=93 בשיחת טלפון לביתו בירושלים. "אפילו הלכתי לדבר עם ביבי בעניין הזה. אתר ההנצחה, בדיוק כמו השיר, צריך להיות מוקדש לכל אלה שנפלו בקרב על הדרך לירושלים – לוחמי חטיבת הראל כמו גם נהגי השיירות ועוזריהם, מלווי השיירות, וכל אלה הרבים – 400 איש – שנפלו בקרב על הדרך לירושלים – חלק מהם עדיין אלמוניים. זכור נא את שמותינו כתבתי בשיר – ברבים, לא שם אחד, לא אדם יחיד, אלא כל אלה שנפלו בקרב לפתוח את המצור על העיר".
בדצמבר 1948 כתב נתן אלתרמן שיר הלל לפתיחת דרך בורמה ופריצת המצור על ירושלים. "דבר מבקיעי הדרך" נקרא השיר – "השם–הזה", אומר גורי, "מדגיש שוב את ההרגשה באותם ימים שלא איש אחד פרץ את המצור הזה, אין כאן פעילות של אדם, יחידה או גוף בודד – אלא מאמצים של רבים, רבים מאוד, שלקחו חלק בקרב על הדרך לירושלים".
עוד לא עברו שבעים שנה מאותם ימים קשים של טרום מדינה. אנשי הדור ההוא, דור המייסדים שעדיין נמצאים אתנו התגייסו כאנשים צעירים מאוד להילחם למען הקמת המדינה. הם היו בני 16 ו=17 באותם שנים והיום מרגישים ששכחו אותם בדרך. את אתר ההנצחה בשער הגיא יש להקדיש ללוחמים שנתנו את חייהם על פריצת הדרך לירושלים ולא להקדיש אותו לאיש אחד – בגלל סיבות פוליטיות שאינן קשורות כלל להנצחת אותה מלחמה. במאמץ אחרון ניצבים כל יום ששי הלוחמים של אז ובני משפחותיהם לאורך הדרך לירושלים, ליד האתר של שער הגיא והמשוריינים המשוקמים שעומדים על קטע מהדרך הישנה, מחזיקים בידם דגלים, נושאים שלטים, ובעיקר מרגישים את העלבון מול הניסיון לנכס את המקום שבו איבדו מאות מחבריהם בעבור משהו שאין לו כל קשר למורשת של באב אל וואד והדרך לירושלים.

Share.

Comments are closed.