סודן של חרפושיות הזבל

0

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל-לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף מִצְרָיְמָה (בראשית ל"ז, כ"ה-כ"ח)

ספרי בראשית ושמות המקראיים מציירים תמונה ברורה של קשרי גומלין בין כנען למצרים: השבטים הנודדים של ארץ ישראל יורדים מצרימה לשבור שבר כאשר בכנען שולטת בצורת, שיירות סוחרים עושות דרכן לארץ הנילוס עמוסות סחורות ועבדים, בני כנען מצליחים לעלות לגדולה ולהפוך לבעלי תפקידים מרכזיים באימפריה הגדולה עד שבהיפוך גורל הם הופכים לעבדים שנאלצים לעמול בבניית ערים חדשות לפרעה — ואז בהיפוך נוסף הם יוצאים ממצרים ברכוש רב. אמנם ספר בראשית נכתב מאות שנים לאחר שהממלכה הפרעונית הגדולה כבר חדלה מלהתקיים ובמקורות המצריים אין זכר לפרשות המתוארות בו. אולם בעבור המחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל, אותה ארכיאולוגיה שנקראה כבר מתחילת ימיה ארכיאולוגיה מקראית, החיפוש אחר אותם קשרי גומלין היה למוטיב מרכזי בניסיון להבין את התקופות הקדומות בתולדות הארץ.
ואכן קשרים מצריים־כנעניים התגלו בשפע. על קירות המקדשים בארץ הנילוס תוארו בהרחבה הכיבושים שערכו פרעוני מצרים בכנען. סופרים מצריים תארו את מסעותיהם צפונה ומלכים תארו בהרחבה כיבוש ערים מרכזיות כגון יפו ומגידו. קמעות מאגיים הרעיפו קללות על ערי כנען ומלכיה ובאל עמרנה התגלה ארכיון המלכות המצרי ובו מאות מכתבים בהם מידע על הנעשה בכנען הכבושה ועל המאבקים בין מלכיה המקומיים. סימוכין ארכיאולוגיים לתיאורים האלו התגלו בחפירות בארץ: מצבות ניצחון מצריות שהוצבו בבית שאן ובמגידו, שער מצודה גדול שהוקם ביפו הנושא כתב חרטומים, כלים מצריים, פסלי אלים, חרפושיות ועוד. כל אלה ציירו מארג קשרים ענף שהתקיים במשך מאות שנים, מאז ראשית ההיסטוריה באלף הרביעי לפנה"ס.
אולם רק בעשורים האחרונים, עם העמקת המחקר הארכיאולוגי במצרים ובארץ ישראל החלה להיווצר תמונה ברורה יותר של קשרי הגומלין הללו — תמונה מרתקת שהיא בבסיס הבנתנו את תולדות הארץ.
התערוכה "פרעה בכנען", פרי עבודתם של דפנה בן תור האוצרת לארכיאולוגיה מצרית וערן אריה אוצר לארכיאולוגיה של תקופת הברזל והתקופה הפרסית במוזיאון ישראל, מציגה בפעם הראשונה את "הסיפור שלא סופר" על קשרי מצרים הפרעונית וארץ כנען. בגיליון הזה ניסינו להעמיק בתובנות הנובעות מן התערוכה ולהתעכב על החידושים והשינויים שהתחוללו בתפישתנו את ההיסטוריה של אותן תקופות, כפי שהמחקר מבין אותם כיום.
תודה מיוחדת אני חייב לדפנה בן תור, שהתערוכה היא שירת הברבור האוצרותית שלה. בימים אלה יוצאת בן תור לגמלאות ממוזיאון ישראל על מנת להקדיש את עתותיה למחקר בנושאים בהן עוסקת התערוכה. הגיליון הזה סוגר מעגל מרתק שהחל עבורנו בכתבה שהופיעה בסתיו 1989 בגיליון מספר 11 של ארץ וטבע. הכתבה עסקה באוסף החרפושיות המדהים של קורט שטרן שהגיע למוזיאון ישראל ב־1976. וכך תיארנו שם את האוסף: "כמה מזוודות עור דקות, כאשר בכל מזוודה מסודרות בצורה קפדנית, ארוזות ועטופות בזהירות, קופסאות סיגריות מפח… בתוך קופסאות הפח היו מונחות בצפיפות אלפי חרפושיות ותכשיטים — מטמונו הנהדר של קורט שטרן, גניקולוג בריטי, ששירת את נשות החברה הגבוהה האנגלית ממשרדו אשר ברחוב הרלי האופנתי בלונדון, ובאותה עת היה גם יועץ של המוזיאון הבריטי בענייני חרפושיות".
ראשיתו של האוסף הכולל יותר מ־3000 חרפושיות וקמיעות חותם שונים נעוצה בילדותו של קורט שטרן באלכסנדריה שבמצרים. אביו של קורט, הרי שטרן, סוחר יהודי ממוצא גרמני, הגיע למצרים בסוף המאה ה־19 והקים לעצמו בית עסק לייבוא וייצוא. כאשר פרש האב מעסקיו וחזר לגרמניה, בשנת 1911, בנה לעצמו וילה בסגנון מצרי, המרוהטת על פי אופנת ארץ הפרעונים. קורט, שבינתיים גמר את לימודי הרפואה והחל לעבוד בבית חולים בגרמניה, פוטר ממשרתו ב־1933 עם עליית הנאצים ועזב את גרמניה לסקוטלנד. לימים התגלגל ללונדון והקים את מרפאתו המצליחה. אולם התעניינותו במצרים העתיקה, אותה ינק מילדות, ובעיקר בחרפושיות, לא פסקה מעולם — והאוסף אותו רכש בשוקי עתיקות ברחבי העולם הלך וגדל.
שטרן תכנן להוריש את האוסף, ששכן בכספת בבנק לונדוני, למוזיאון הבריטי. אך בפגישה בשנת 1961 עם ד"ר ליאו מילדנברג, ראש מדור נומיסטיקה בבנק לאומי בשוויצריה, שח לו האחרון "הבריטים אינם צריכים את האוסף, יש להם אוספים רבים וחרפושיות רבות", והוסיף "למה שלא תוריש את האוסף למוזיאון ישראל". מה שמוזר בשיחה הזאת הוא שהיא התרחשה ארבע שנים לפני שמוזיאון ישראל נוסד, אבל שטרן שוכנע.
כאשר לבסוף הגיעו החרפושיות למוזיאון התבקשה הארכיאולוגית הצעירה דפנה בן תור לקטלג את הפריטים. "הלכתי למחסן", נזכרה בן תור, "והתחלתי לפתוח את המזוודות ואת קופסאות הסיגריות. והנה מתוך הקופסאות התחלתי להוציא עוד ועוד חרפושיות — הייתי המומה".
דפנה בן תור לא הייתה אגיפטולוגית כאשר התמנתה לקטלג את האוסף. היא הבינה שיש צורך בלימוד נוסף. ב־1977 השתתפה בקורס בן שנה בכתב יתדות מצרי במחלקה לאגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית. בהמשך למדה אגיפטולוגיה במשך שנתיים באוניברסיטת ג'ון הופיקנס בארצות הברית ושנה נוספת בייל. כאשר חזרה ארצה המשיכה את לימודיה בנושא.
התערוכה הראשונה שאירגנה, ב־1989, הייתה תערוכת החרפושיות, שלאחר עשרות שנים במרתפי בנקים לונדונים ולאחר 13 שנה במחסני מוזיאון ישראל זכו סוף־סוף לצאת אל אור השמש, להנאת ציבור המבקרים. הקמיעות והתכשיטים בדמות חרפושיות הזבל הקטנות לא רק היו לתערוכה מרהיבה אלא גם בסיס ללימוד ומחקר שהובילו למסקנות חדשות לגבי החיבור בין כנען למצרים. מסקנות שהובילו לאחר עשרות שנים לתערוכה המפוארת המוצגת כיום במוזיאון ישראל, שהיא אקרוד סיום מרגש וראוי לפרק מוזיאון ישראל בספר חייה של דפנה בן תור. אנו מודים לה ומאחלים לה פרקים מרתקים ופוריים לא פחות בעתיד הקרוב והרחוק.

 

כיתוב תמונות: מימין: חרפושית הנושאת את חותם המלך רע, מתל אל עג'ול ליד עזה, המאה ה־18 לפנה""ס. החרפושית נושאת כתובת, שתורגמה: "נושא חותם המלך, גדול החוזים — כהן, רע, קול האמת, החי מחדש"
משמאל: חרפושית של המופקד על האחוזה, איופסנב, תל מגידו, המאה ה־18 לפנה""ס. החרפושית נושאת כתובת, שתורגמה: "המופקד על האחוזה, סופר חיות המשק, אִיופְסֶנֶבּ"
(צילומים: רשות העתיקות — אוצרות המדינה, מוזיאון ישראל, ירושלים / אלי פוזנר)

Share.

Comments are closed.