דבר העורך

0

בתחילת מרץ נערך כינוס גדול של חוקרים, אנשי ידיעת הארץ ואיכות הסביבה במכון הוולקני  בנושא "רעיית עזים בחורש". בכינוס, שנערך בעקבות השרפות הרבות שפרצו ביערות, הוצגו מחקרים המראים שדווקא העז השחורה, אותו עז בלאדי שלנו, היא הגורם שיכול להביא להפחתה גדולה בסכנת השריפה בחורשות וביערות.

בדיווח על הכינוס איש לא דיבר על המאמצים הרבים שנעשו במדינת ישראל להביא לחיסולה של העז השחורה. העזים השחורות נתפסו כסכנה הגדולה ביותר לחורש הטבעי והעתונות בשני בעשורים הראשונים למדינה התמלאה בכתבות על פגיעתה הרעה של העז השחורה יחד עם סכנת ההשתלטות של הבדווים ועדריהם על קרקעות המדינה. לימים הוקמה גם היחידה לפיקוח על השטחים הפתוחים, שנודעה כ"סיירת הירוקה", על מנת להילחם בבדווים ועזיהם השחורות. קומץ קטן של חוקרים ניסה לעמוד בפרץ. חלקם הסבירו את החשיבות הרבה של העזים לשמירה על החורש, לאפשרות של יצירת מגוון דשאים ופריחה בינות לעצים, ולכך שרעיית העזים בחורש מונעת שרפות. עם תחילת פעולתה של הסיירת הירוקה ניסו רבים להסביר את הקרע ההולך ומתהווה בין האוכלוסייה הבדווית לבין מדינת ישראל.

כיום כבר מבינים את חשיבות רעיית העזים השחורות ביער ואת ההסתגלות המופלאה של העז השחורה לתנאי האקלים בארץ. משרד החקלאות שוקד על עידוד רועים לחזור ולרעות ביערות ואפילו מוכן לשלם עבור כל עז שתחזור ליער – אבל כבר אין קופצים רבים על ההצעה.

הכנס במכון הוולקני הוא אבן דרך בהבנה שהחקלאות המסורתית ואורח החיים המסורתי, הם חלק מהאיזון האקולוגי בטבע.  חבל שאיש מאנשי החברה להגנת הטבע, רשות שמורות הטבע, משרד החקלאות ויתר החוקרים שהציגו את ממצאיהם בכנס, לא טרחו לבקש סליחה או אולי להתנצל, בפני הבדווים ועדריהם – מושא קרב שכביכול נסב סביב הצורך להציל את הטבע וקרקעות המדינה.

בגיליון הזה הבאנו כמה וכמה סיפורי עזים. אולי הדרך שלנו כאנשי ידיעת הארץ להגיד שטעינו ובעיקר להבין שבנושא שמירת הטבע צריך לקחת בחשבון גם את האדם שחי ומתקיים בתוכו. אלפי שנים של חיים משותפים כבר הטביעו את חותמן. ואין טבע נטו שמתקיים ללא האוכלוסייה החיה בתוכו מזה אלפי שנים.

 

Share.

Comments are closed.