אוכל, קדימה אוכל

0

פתיחתו מחדש של בית הבראה "מבטחים" בזיכרון יעקב, לפני חודש, כבית מלון-אמנות בשם אלמה, הוא ניסיון מעניין לצקת פונקציה חדשה למבנים של בתי ההבראה שהוקמו בשנים הראשונות של המדינה. ייחודו האדריכלי של בית ההבראה על צלע הכרמל זיכה את מתכננו, יעקב רכטר, בפרס ישראל לאדריכלות לשנת 1972. כמו רבים מבתי ההבראה האיקוניים בישראל, גם הבניין הזה לא זכה למעמד של מבנה לשימור, וניצל מכליה בזכות כוונותיה הטובות של מי שרכשה את המבנה על מנת לשמרו

בפברואר השנה, לאחר שמונה שנים של תכנון, בנייה ושימור נפתח בבניין בית ההבראה "מבטחים" בזיכרון יעקב, בית מלון-אמנות יוקרתי בשם אלמה.  המבנה נרכש ב=2006, לאחר דיונים ארוכים בוועדות התכנון בתכנית להרוס את הבניין ולבנות במקומו שכונת וילות, על ידי לילי אלשטיין, אלמנתו של יואל משה אלשטיין, ממייסדי "טבע תעשיות פרמצבטיות". על אף שהבניין הבניין מעולם לא הוכרז כבניין לשימור החליטה אלשטיין בכל זאת אלשטיין לשמר את המבנה המקורי הבנוי בביטון הברוטאלי שהיה חומר הבנייה העיקרי בארץ בשנות הששים. שמונים מהחדרים המקוריים, שבהתאם לתקופה ולמטרת הבניין לא היו גדולים במיוחד, הפכו  ל-40 חדרי מלון מרווחים.  בנוסף הוקם אגף חדש ובו 22 קוטג'ים המשתלבים בסגנון המבנה המקורי. חדרי ההרצאות ואולם הקולנוע של בית ההבראה הפכו לאולמות משוכללים לקונצרטים ומופעים בארץ – כאשר אולם ההרצאות הגדול של בית ההבראה הפך לאודיטוריום מהמשוכללים בארץ שבו הותקן עוגב בעל 1,414 צינורות ועל במתו הוצבו ניצבים שני פסנתרי כנף של חברת סטיינווי. השטחים הציבוריים הנרחבים, אחד הרכיבים החשובים ברעיון בתי ההבראה, הפכו לגלריות שבהן מוצגים יצירות אמנות ותערוכות מתחלפות.

ימי החופשות בבית ההבראה, שאליהם יצאו אלה העמלים שהיו חלק מהוויה הסוציאליסטית של היישוב המבוסס בארץ ישראל, חלפו מהעולם בסוף שנות השבעים. עד אז, במשך כמעט חמישים שנה, הם היו מרכיב קבוע בחייה של הארץ הצעירה.

באופן כללי העובדים בארץ ישראל, חברי ההסתדרות הכללית, היו יוצאים פעם בשנה לחופשה בבית הבראה הסתדרותי. לאחר שקיבלו אישור, הפעילו קצת פרוטקציה, ארזו מזוודה פשוטה עם זוג מכנסיים ארוכים לערב וקצרים ליום, חולצה לבנה לארוחת הערב ולהרצאות, פיג'מה וסנדלים, ויצאו לדרך – באוטובוס. בשנים שבתי ההבראה פרחו לרוב אנשים עדיין לא היה מכונית פרטית. בעלים יצאו ללא נשותיהם, נשים ללא בעליהם – כל אחד לפי מקום העבודה שבו עבד. הסתדרות העובדים הכללית בנתה והפעילה את רוב בתי ההבראה, על מנת להיטיב עם חבריה ולשלוט בזמנם הפנוי. המבנים היו, ביחס לאותם זמנים, מבני פאר עם שטחי גינות רחבים מסביבם. למעשה ברור שרק חלק מהאנשים זכו לצאת לבית הבראה פעם בשנה.  ב"עונת ההבראה" – שהחלה לאחר החורף ונמשכה עד לחגים – הצליחו בתי ההבראה של ההסתדרות בשנות הששים, שהם שנות השיא של היציאה להבראה בבתי הבראה, לקלוט כארבעים אלף איש, לשבעה ימי נופש לכל אחד.

בתי ההבראה לא נבנו כמלונות נופש, כפי שאנו מכירים את המושג כיום. עד לאמצע שנות הששים חדריהם היו קטנים, בכל חדר התגוררו שלושה עד ארבעה אנשים, השירותים והמקלחות היו משותפים לקומה, הריהוט היה בסיסי והארוחות, שהוגשו שלוש פעמים ביום, בתוספת שתי ארוחות ביניים, היו אף הן בסיסיות ביותר. אבל בשני העשורים הראשונים למדינה, שנים של צנע וצניעות, היציאה לבית ההבראה סימל חופש מתנאי היום יום הצנועים והדירות הקטנות בעיר. לאחר קום המדינה הוקצו לבתי ההבראה שטחים נרחבים, במקומות עם נוף נאה ואוויר צח ומי שהצליח לקבל מקום בבית ההבראה בעונה מתאימה הייתה זו עבורו חוויה מתקנת ומבריאה, בעיקר אם הצליח לעלות במשקל בסוף החופשה.

ההיבט החברתי ביציאה לבית ההבראה תפס מקום מרכזי. מעבר לבריכת השחייה ומגרש הספורט הנופשים נדרשו להעסיק את עצמם בשעות היום – זמן שאת רובו בילוי על כסאות נוח במדשאות הרחבות כאשר הם נהנים מחברתם של הנופשים האחרים. שבתי טבת, סופר "הארץ" שכתב על חוויותיו בבית ההבראה ביולי 1959 שיבח את אידיאל קיבוץ הגלויות: "הדבר היותר נפלא בבית ההבראה", כתב, "היא העירוב העדתי. בפעם הראשונה הייתי עם יוצאי מרוקו, תוניס, טריפולי, עיראק, תימן, פולין, רומניה, גרמניה, רוסיה וארצות אחרות. ראיתי ציבור כזה אוכל משולחן אחד, משחק יחד באותם משחקים, שר בציבור אחד אותם שירים ומבלה בצוותא בערבים". תמונה אידילית למדי. בשנות החמישים סיכויו של עולה חדש מארצות המזרח להגיע לבית ההבראה, כמו הסיכוי שלו להשתלב בעבודה במפעל שבו נתנו חופשות בבית ההבראה, לא היה גבוה. רק מאמצע שנות הששים התאזן המצב מעט יותר וכחמישים אחוז מהנופשים היו בני עדות המזרח – המטבח לעומת זאת נשאר על טהרת "המטבח האשכנזי".

בית ההבראה הראשון הוקם בארזה ב=1923. השטח היה סמוך למקום שבו נטע הרצל בעת ביקורו בארץ ב=1898, ברוש, עץ שבאותם הימים עוד כונה "ארז". הארז של הרצל  הפך לסוג של אנדרטה. לאחר שנגדע במהלך מלחמת העולם הראשונה, שתלו, בט"ו בשבט 1920, אנשי הוועד הלאומי, בנוכחותו של הנציב העליון הבריטי הראשון, סיר הרברט סמואל, עצים חדשים במקום שבו עמד הארז של הרצל. בית ההבראה נבנה בצמוד לחלקת העצים הזאת ונתכנה "ארזה".

את המבנה עיצב האדריכל יוסף ברלין,  בסגנון ניאו=קלאסי עם מעטפת מודרנית. בחזית הבניין בן שתי הקומות הוקמה אכסדרת עמודים עגולה – מה שהעניק למבנה את הכינוי "הבית הלבן". ב=1930 נבנה בניין מנהלה ליד המבנה הראשי בסגנון הבינלאומי המודרני שרווח באותם ימים. יש שראו בכך מטרה לקשר בין העבר לעתיד. במתחם הרחב מסביב לשני המבנים ניטעו עצי ארז, נחפרה בריכת שחייה ולימים הוקמו בו מבנים נוספים.

בתחילת תיפקד המקום יותר כמוסד רפואי מאשר בית הבראה. בשנותיו הראשונות טיפל בחולים במערכת העיכול, בשנות השלושים, לאחר משבר כספי שסיכן את קיומו, נשקלה אפשרות להחכירו ל"ליגה למלחמה בשחפת". לקראת אמצע שנות השלושים התייצב הניהול הפיננסי של המקום, חדריו הקטנים, הורחבו ושופצו, ו"ארזה" הפך לבית הבראה אריסטוקרטי שבו נפשה האליטה הישראלית של ימי טרום המדינה ושנותיה הראשונות. בשנות השמונים, כאשר בתי ההבראה איבדו מקסמם, הפך המקום למרכז כנסים והשתלמויות ובשנות התשעים המקום נמכר ליזמי נדל"ן שתכננו על השטח  220 יחידות דיור ומגדל בן 68 קומות. לאחר מאבק ציבורי ממושך הוכרזו המבנים כמבנים לשימור חמור. כיום בניית השכונה החדשה בארזה בעיצומה. מלבד הבניין הראשי של בית ההבראה ובניין המנהלה כל יתר המבנים נמחקו. בניין המנהלה כבר שומר ומשמש למשרדי החברה הבונה את השכונה. הבניין הראשי מחכה להחלטה לגבי ייעודו, כך שאפשר יהיה לשמרו בהמשך.

עיקר בנייתם של בתי ההבראה החלה עם אישורו בכנסת של חוק "חופשה שנתית" בשנת 1951. בעקבות החוק והחובה שהוטלה על המעסיקים לממן את החופשה השנתית, הוגברה בניית בתי ההבראה בארץ. בשיאה של תנופת הבנייה, בסוף שנות הששים ותחילת השבעים,  הפעילה ההסתדרות 17 בתי הבראה, בהם 2,100 מיטות. המבנים הוקמו תמיד באזור מיוער והררי או בסמוך לחוף הים, בהתאם לאידיאל האירופי של תרבות הפנסיון. בדרום הארץ, באזורים שנתפסו כנגב ומדבר, לא נבנו כלל בתי הבראה.

האדריכלים זאב רכטר ובנו יעקב יחד עם שותפם משה זרחי היו בין הבולטים באדריכלים שעיצבו את מראה בית ההבראה ההסתדרותיים. משרדם בנה ארבעה מבתי ההבראה המרכזיים:  בית מרגוע מעלה החמישה בהרי ירושלים, בית הבראה "שפרינצק" בנצרת, "בית בוסל" בצפת ולבסוף, בשנת 1966, את בית ההבראה "מבטחים" בזיכרון יעקב.

ההוויה של בתי ההבראה, מאוכל ועד סקס, באה לידי ביטוי בענף הבידור הישראלי,  במאמרים, מערכונים ופזמונים. הפזמון של מל קלר למילותיו של חיים חפר, "החופש בבית הבראה", הוקלט לראשונה ב=1953 לתכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" ובוצע על ידי אילנה רובינא ובעלה באותם ימים, אורי זוהר.  הוא הפך מיד ללהיט נועז שביטא את התקופה ואף זכה לקליפ נועז שבו מופיע גם השחקן שמואל רודנסקי, המוזכר בשיר. "החופש בבית הבראה" מספר על דוקטור אביבי ושולה, שאשתו נשארה בעפולה ובעלה נשאר במפעל, שנפגשים בבית ההבראה. הם דנים על האוכל, ואביבי מציע לשולה: "ניגש קצת אליך לחדר?", והיא עונה "אוי נחה שם עוד חברה".

ה"רומנים" של בית ההבראה היו לחלק מההוויה הישראלית. לא ברור עד כמה הם רווחו, אבל בני הזוג יצאו בנפרד לנופש, ואין ספק שאהבה פרחה במדשאות ובחדרים. בכתבתו של שבתי טבת, סופר הארץ, ביולי 1958על חופשתו בבית ההבראה של קופת חולים בשבי ציון, בוטאה באופן נאה התשוקה הרומנטית השל הנופשים:  "כל מעיני נתונים בשוקיה הנהדרות של פקידת בנק הלוואה וחיסכון ששוטטה על הדשאים, לבושה מכנסי קיץ ירוקים, קצרים להפליא. במחשבתי לא התעסקתי כלל עם טענותיהם ומענותיהם של היריבים בכנסת, אלא חיבלתי תחבולות איך להיפטר משכני לשולחן בחדר האוכל, מנהל חשבונות במפעל לכביסת נוצות ושינוי צבעים, וכיצד לזכות בשכנות הטובה של פקידת הבנק". המאמצים אגב, לא עלו יפה, ובסופו של דבר נעתרה טובת השוקיים לצעיר "בעל ראש בגודל של פח בנזין מסדנת סולל בונה".

השיר "אוכל" של שאול ביבר, שהושר בפי בומבה צור ביטא את השינויים שהתרחשו בהווי הנופש ההסתדרותי בסוף שנות הששים: "בסוף חודש יולי לוועד קראו לי, נתנו לי פתקה וכתבו שהנ"ל, עם אישה ועם ילד ייסעו לאיילת, לנוח על חשבון המפעל". בשנת 1969 החליטה קופת חולים כללית לאפשר לילדים להצטרף אל הוריהם ולנפוש יחד באתרים שבבעלותה. החדרים בבתי ההבראה החדשים, בנצרת ובזיכרון יעקב, שנבנו בשנות הששים היו גדולים יותר והתאימו לזוגות נשואים, אולם גם אז צירוף הילדים לחופשה עדיין נחשב לטאבו. הקמתם של בתי מלון מפוארים בסגנון אמריקאי באילת ובטבריה, לאחר מלחמת ששת הימים והמהפכה בתיירות לארץ, הביאה לשינוי בדפוסי הנופש, ונתנה את האות לתחילתה של מהפכת החופשה המשפחתית. גם בתי ההבראה של קופת חולים נאלצו להכניס מעתה ילדים, בחדרון צמוד לחדר ההורים, ומדריכה מיוחדת העסיקה אותם במהלך היום בבריכה ובחדר המשחקים.

בית ההבראה "מבטחים" בזיכרון יעקב, נבנה בתפר שבין ימי החופשות הזוגיות לימי החופשה המשפחתית. המבנה נבנה כגל הרוכב על מדרון ההר, חללי הפנים היו מרווחים, בריכת השחייה הגדולה הייתה יוצאת דופן באותה תקופה, ואולמות ההרצאות ובית בקולנוע היו מוקדים לבילוי נוסף. עלות הבנייה חרגה הרבה מעבר לתקציב המתוכנן ותפחה מ=7 מיליון לירות ישראליות ל=12 מיליון.

לא היה קל לקבל מקום במבטחים. עובדים מן השורה נאלצו להמתין שנתיים ויותר. האליטה ההסתדרותית, הפוליטית והתרבותית הגיעה למקום בתכיפות גדולה יותר. עיתונאי "הארץ" יגאל לביב כתב במאי 1969, סמוך לפתיחתו של בית ההבראה "ראיתי שם אנשים שאין להם קשר לתעשייה, בהם משורר ופזמונאי ידוע, מתווך קרקעות מתל אביב, סוחרים ואחרים". בנו של יעקב רכטר, האדריכל אמנון רכטר, ממונה כיום על תוכנית הבנייה החדשה של מבטחים נהג כילד לנפוש בבית ההבראה –  פריווילגיה שנשמרה למשפחתו של האדריכל.

אולם, בדומה לבתי ההבראה האחרים, גם "מבטחים" האגדי לא הצליח לשרוד לאחר שנפתחה הארץ לתיירות מחו"ל ונבנו בתי מלון חדשים באילת ובטבריה. הנופש הפך אמריקני. בית מלון ענק, עם מספר חדרי אוכל, בריכות, פינוקים וחדרים גדולים ומרווחים. יחד עם בניית בתי המלון החדשים רמת החיים בארץ עלתה, מגבלות המטבע הוסרו, והישראלים יצאו לנופש בחו"ל.

בתי ההבראה נבנו בתפישה אחרת לגמרי ממלונות התיירות. הם נבנו בטון חשוף, סובייטי במידת מה, הרחק מחוץ לעיר, כאשר המנוחה, המרגוע וההעשרה התרבותית לעמלים היו העיקר. "הבתים האלה לא מסוגלים להיות בתי מלון מודרניים", אומר האדריכל אמנון רכטר, שתכנן  את חידושו של בית ההבראה מבטחים.

שנות השמונים היו שנות הנפילה של בתי ההבראה. הם ניסו לשרוד. שינו את ייעודם. שימשו כמרכזי סמינרים, כאכסניות לעולים, כמוקדי פעילות להחזרה בתשובה. העיצוב הנאה של החללים הפנימיים נזנח, הגינות הידרדרו, ההפרטה עמדה בפתח יחד עם שורת יזמי נדל"ן שראו את האפשרויות הרבות הגלומות בשטחים הנרחבים שהוקצו לבית ההבראה.

כיום רובם של בתי ההבראה הגדולים עומד נטוש. בית בוסל בנצרת סגור ומגודר ומחכה לייעוד חדש, כך גם ארזה, ובית ההבראה הנאה בכפר החורש. אחר המרתקים שבהם ניצב על גבעה בשלהי הכביש לביתן אהרון. זהו "בית ההבראה לעובדי המדינה", שפתח את שעריו ב=15 ביוני 1955. כיאה למדינה שמקצה מקום לעובדיה הוא היה במרכז הארץ, השתרע על שטח גדול, בתוך יער ירוק ונאה, על גבעה הצופה למרחוק. ראש הממשלה דאז, משה שרת, וכל ראשי ההסתדרות נכחו בטקס החנוכה של בית ההבראה הזה.

בית ההבראה בביתן אהרון משתרע על שטח של חמישים דונם, במרומי גבעת הכורכר שעליה התיישבו ראשוני כפר ויתקין. אדריכל בית ההבראה היה רודולף טרוסטלר, שעבד כשכיר במשרדו של זאב רכטר. בית ההבראה תוכנן כמבנה מרכזי, שבו היה חדר אוכל ואולמות להרצאות ופעילויות. מפוזרים בתוך העצים מסביב למבנה המרכזי נבנו ביתנים נאים בני קומה או שתיים, שבהם היו חדרי האורחים.

כיום המכלול נטוש. הגינה והשבילים בין הבתים עזובים ועצובים, הבתים סגורים ומסוגרים. בינות העצים ניבט למרחוק הנוף הירוק של עמק חפר. אין ספק שגם חמישים הדונמים הנאים האלה יהפכו יום אחד למכלול של קוטג'ים על גבעה.

 

 

Share.

Comments are closed.