חומעות וריבסים כמלוא העין

0

בפרוס עלינו גשמי החורף, מיד פורחים בעיתונים ובאתרי האינטרנט מסעות וטיולי הפריחה. זה יוציא מוסף מיוחד לפרחי העונה, אחר יתמקד בפריחה המרהיבה של הגדולים והיפים בפרחי הארץ — הנגב יחגוג בפריחת מרבדי הכלניות, אתרי ההר במרבדי הרקפות, ומיד אחריהם יעלו האיריסים או האירוסים — הוויכוח עדיין לא תם, הציפורניות, הנוריות, החלבלובים וכל היתר.
אז הפעם לא נפליג למחוזות שכבר הפלגנו בהם בשנים הקודמות. אלא נלך דווקא למקומות אחרים, לאלה עם השמות היותר מוזרים שאיש לא מזכיר אותם כמוקד לעלייה לרגל. הכרתי אותם לראשונה בסיורי בנגב במסגרת הצבא, וחזרתי אליהם פעמים רבות אחר כך בשיטוטים שונים.
המדהים במשונים האלה הוא ריבס המדבר. הוא גדל רק בארץ ישראל ורק בהר הנגב, בעיקר באזורים שממזרח למעלה ערוד, בשלל הערוצים היורדים ממעלה לוץ. הוא תואר לראשונה בשנת 1944 בידי הבוטנאית הישראלית נעמי פיינברון, ושמו העברי הוא גם שמו העממי הפרסי של הסוג הזה. לא תטעו כאשר תראו את הצמח הזה — הוא בעל העלים הגדולים ביותר בארץ. עלה עד שלושה לכל צמח באורך של 70 סנטימטרים ברוחב של 30 סנטימטרים לכל עלה. בתחילת החורף, בשנה גשומה, העלים מתפתחים וגדלים ובאביב הם מצמיחים גבעולים עם תפרחת של פרחים אדומים וקטנים.
לפני שש שנים פתרו חוקרים מאוניברסיטת חיפה את החידה — מדוע הצמח המדברי הזה, בניגוד לכל צמחי המדבר האחרים קטני וצפופי העלים, מצמיח את העלים הענקיים האלה. כמו רבים מצמחי המדבר לעלה כיסוי שמנוני המונע התאדות. אבל לעלים של הריבס מאפיין נוסף: הם מאוד מקומטים ובמבט מקרוב אפשר לראות עליהם מאין מערכת של תעלות המובילות, כמו מערכת של נחל, אל עבר מרכז הצמח — לשורש. הריבס, כך גילו החוקרים מחיפה, פשוט מתעל את מי הגשם הנופלים על העלים לעבר השורש. ה"קימוטים" של העלה, מגדילים את שטח קליטת המים שלו, ויכולת ההובלה של המים בתעלות אל עבר שורש הצמח. בכך מצליח הריבס להעלות את כמות המים שהוא קולט לפי 16 מאשר צמחים אחרים במדבר — וזו הסיבה לעלים המסיביים האלה.
לריבס גם שורש עבה וארוך מאוד, שיכול להגיע ל־50 סנטימטרים. כמו הרבה מהצמחים הבשרניים האלה הוא גם משמש ברפואה העממית. מיני הריבס משמשים כצמח משלשל. את גבעולי הפריחה ואת הפירות שלו, שטעמם חמצמץ־מתוק אוכלים הבדואים. השורשים משמשים להכנת תה — תה צמחים כמובן. כתוצאה מכך הריבס הוא צמח שיכול פשוט להיכחד.
אם בעלים עסיסים שטעמם חמוץ אנחנו עוסקים, אז אי אפשר בלי החומעה, ובעיקר זו המפורסמת מבין המינים שלה הגדלים בארץ, החומעה הורודה. שמה נגזר מן הארמית, והסוג מונה כ־150 מינים שעליהם עסיסיים וטעמם חמוץ. 14 מינים גדלים בארץ. מרבית עלי החומעה ניתנים לאכילה — אך יש להקפיד לבשל אותם קודם ולשפות את המים החמוצים. החומצה האסכולית המרוכזת בצמח יכולה לגרום לנזקים בדרכי השתן, זוהי למעשה אחת מדרכי ההגנה של הצמח נגד אלה הרוצים לאכול את עליו — עזים או בני אדם.
המין השכיח בנגב ובמדבר יהודה הוא החומעה הורודה. בשנים גשומות נובטות המוני חומעות שכאלה וכאשר מאדימות כנפי הפרי נצבעים מדרונות המדבר בוורוד מרהיב. גם זו נחשבת ברפואה העממית כתרופה לרשימה ארוכה של חוליים: צהבת, אבנים בכליות, חול בדרכי השתן, שלשול, כאב בטן, כתמים ואבעבועות בעור, תולעים בבטן. אכן בית מרקחת שלם בצמח אחד.
תראו לי איזה נרקיס או רקפת עם סגולות ריפוי שכאלה.

ידין רומן
Share.

Comments are closed.