תדמור ומלכת המזרח

0

תדמור, עיר הפלא שצמחה מתוך המדבר, ניצבת שוב בין המערב למזרח. העיר שנבנתה על שלום ומסחר ממוקמת עתה בלב עימותים עקובים מדם, ולא נותר לה אלא לחכות לימים טובים יותר או לחזור ולהיקבר מתחת לחולות המדבר. על מלכות דגולות, הקשר היהודי–ארץ ישראלי וקורבנות האבן של דאעש

ידין רומן, צילומים: Bernard Gagnon

ההיסטוריון מיכאיל איבנוביץ רוסטובצב הוא זה שטבע את המושג "ערי שיירות" — ערים שצמחו כצמתים של נתיבי השיירות שחצו את מדבריות העולם העתיק. את ספר היסוד בנושא, "ערי השיירות", כתב בתחילת שנות השלושים לאחר ביקור בסוריה, ארץ ישראל ועבר הירדן. רוסטובצב מקדיש מקום נרחב להתפתחות סחר השיירות כדרך היחידה לקשר בין מוקדי התרבות והעושר של העולם העתיק: ממלכות הפרת והחידקל, מצרים הפרעונית, פרס רחבת הידיים והנסיכויות של הודו ואסיה הקטנה.
עד ביות החמור, בסביבות 4,000 לפנה"ס במצרים, אי אפשר היה להעביר כמויות גדולות של מוצרים מעבר לגדות הנילוס, לעומק היבשת. לאחר שהחמור הפך לכלי התחבורה היבשתי העיקרי אפשר היה לייבא זהב, טורקיז ובהט מסיני ואפריקה, נחושת מהערבה ועוד. ככלי תחבורה יבשתי, ובעיקר מדברי, לחמור מגרעות רבות. הוא לא מסוגל לעמוד במסעות ארוכים ומשקל המשא שהוא יכול לשאת אינו גדול. בסביבות 2,500 לפנה"ס בוית הגמל, בעל החיים האולטימטיבי להובלות מדבריות. הוא מסוגל לעבור מרחקים גדולים, אינו צורך אוכל ומים בכל יום מסע ויכול לשאת משאות משמעותיים. עד מהרה החלו לנוע בין המרכזיים העירוניים הגדולים של העולם שיירות של מאות — ובהמשך אלפי — גמלים. על דבשותיהם הובילו הכול — אבנים, עצים, מחצבים, כלי בית, בשמים, מזון ועוד. עוצמתן וחשיבותן של השיירות החלה לגווע במאה החמש עשרה, עת נמצא הנתיב הימי לאסיה דרך כף התקווה הטובה. ולמרות זאת שמרו שיירות הגמלים על מעמדן כמשנעות הסחורה האקזוטית עד למחצית השניה של המאה התשע עשרה — עת החלו הרכבות והמכוניות לחדור לכל פינה בעולם.
ערי השיירות צמחו עם הגמל. הם נוסדו לאורך נתיבי הסחר, במקומות בהם אפשר היה להצטייד במים ובצידה. אתרים שידעו לכלכל שיירות גדולות הפכו עד מהרה למרכזים אורבניים תוססים ועשירים. ערי השיירות הללו לא שימשו רק כנקודות הצטיידות — עד מהרה הם הפכו לנקודות שטעון (העברת סחורה מכלי תחבורה אחד לשני), מרכזים פיננסיים להבטחת תשלומים ומימון שיירות ומוקדים רפואיים למציאת מרפא ומזור לאנשי השיירות וגמליהם.

ציור של Herbert Gustave Schmalz המלכה זנוביה צופה על פני תדמור (Art Gallery of South Australia)

ציור של Herbert Gustave Schmalz המלכה זנוביה צופה על פני תדמור (Art Gallery of South Australia)

הדוגמאות המובהקות ביותר לערי שיירות שכאלה הן פטרה שעל הנתיב הדרומי, מחצי האי ערב לים התיכון, ותדמור — היא פלמירה — על הנתיב הצפוני, מהפרת והחידקל לים התיכון. פטרה ותדמור היו קשורות זו בזו בקשרי יריבות ובנתיבי מסחר שעברו דרך דמשק. ימי פריחתה הגדולים של תדמור החלו לאחר נפילתה של פטרה וסיפוחה אל האימפריה הרומית בשנת 106 לספירה.
תדמור, כמו פטרה, נמצאת באמצע המדבר, רחוק מכל מקום יישוב. 215 קילומטרים של מישור חולי ומדברי מפרידים בין תדמור לבין הערים הסוריות הגדולות שבשוליו המערביים של המדבר: דמשק, חומס וחמה. אלה נהנות מהמים הרבים היורדים מרכסי ההרים המפרידים בין המדבר לחוף הים התיכון. 226 קילומטרים מדבריים נוספים מפרידים בין תדמור לבין נהר הפרת, משם נמשכת הדרך לעבר בגדד והאוקיינוס ההודי. אז וגם היום, הדרכים מדמשק, חומס וחמה מצטלבות בתדמור.
ייחודו של המקום זניח. כמה מעיינות — חלקם גופריתיים — אפשרו את צמיחתה של דקליה נאה באמצע המדבר וכפר חקלאי קטן. השם "תדמור" מוזכר כבר בתקופה הבבלית הקדומה, בכתובת בארמונו של תגלת פלאסר הראשון, מלך אשור, המספרת כיצד נלחם בנוודי המדבר בסביבת עיר המסחר. המקרא מציין כי שלמה בנה "את תדמור, במדבר, ואת כל ערי המסכנות, אשר בנה בחמת" (דברי הימים ב, ח: ג-ד). ייתכן כי זו היא טעות מצד הסופר המקראי המאוחר משום שבמלכים א', באותו עניין, נכתב ששלמה בנה את תמר ולא את תדמור. הדיון האקדמי נסוב סביב השאלה אם הכוונה הייתה לתמר, עיר לחופי ים המלח (ואז מה הקשר לחמת המוזכרת בפסוק), או שאכן חשב הסופר המקראי ששלמה בנה את תדמור. במקרה או שלא במקרה, הרומאים קראו לתדמור "פלמירה", עיר התמרים, מבלי שידעו על ההבדלים בין שני הפסוקים במקרא.

האימפריה הגדולה בעולם

ימיה של תדמור כעיר שיירות תוססת מתחילים לאחר שאלכסנדר מוקדון כובש את האימפריה הפרסית. עבור הכובשים המקדונים הפכה הדרך, המקשרת בין מחוזותיהם בחופי סוריה ואסיה הקטנה לבין אזורי שליטתם על הפרת והחידקל, לנתיב מסחרי וצבאי חשוב. תדמור ניצבה על אחד הנתיבים של הדרך הזאת. הנתיב דרך תדמור נחסם עם מותו של אלכסנדר הגדול וחלוקת האימפריה שלו בין שלושת מצביאיו. צפון סוריה ומסופוטמיה היו לחלק מהממלכה הסלווקית, בעוד דרום סוריה וארץ ישראל עברו לידי הממלכה התלמית במצרים. הסלווקים טענו לזכותם על כל סוריה והמלחמות על השליטה בארץ נמשכו יותר ממאה שנה.
האימפריה הסלווקית — אותה רובנו מכירים דווקא בדעיכתה, בימי המכבים — השתרעה על שטחים עצומים, בלתי נתפשים. מחופי הים התיכון, דרך פרס ומסופוטמיה ועד לאפגניסטן ופקיסטן של ימינו. בצפון מזרח הגיעו הסלווקים עד למדבריות שממזרח לים הכספי, טורקמניסטן של היום. אולם למרות השטחים העצומים עליהם חלשו הסלווקים (בהם וודאי עברו שיירות מסחר עצומות), נתיב הסחר שעבר בתדמור נותר שומם ומיותם כל עוד החזיקו התלמיים בדרום סוריה.
בקיץ של שנת 200 לפנה"ס, לאחר חמישה קרבות קודמים, הצליח המצביא הסלווקי אנטיוכוס השלישי לכבוש את סוריה וארץ ישראל מידי התלמיים. עתה הפך הנתיב שחיבר את סוריה ודמשק אל מסופוטמיה לנתיב מרכזי באימפריה — הדרך הראשית בין הים התיכון לבין הבירה הסלווקית המזרחית, בסלאוקיה שעל החידקל (כיום 22 קילומטרים מדרום לבגדד).

המחנה הצבאי הרומי של דיוקלטיאנוס בתדמור. על ההר המצודה העותמאנית של תדמור

המחנה הצבאי הרומי של דיוקלטיאנוס בתדמור. על ההר המצודה העותמאנית של תדמור

יורשיו של אנטיוכוס השלישי לא הצליחו להחזיק באימפריה. בשוליים הצפון מזרחיים הרחוקים התגבשו ממלכות פרסיות מקומיות — שבטי נוודים וכפרים בעמקים הרריים נידחים שאוחדו על ידי תקיף (מנהיג מקומי כריזמטי) זה או אחר והפכו לעם. הגדולה מבין הממלכות הללו הייתה ממלכת הפרתים, שצמחה במדבריות שממזרח לים הכספי. הממלכה הזו הלכה וגדלה, סיפחה משפחות תקיפים ששלטו על שטחים נרחבים ולבסוף כבשה מחדש את כל פרס והסיגה את הממלכה הסלווקית אל נהר הפרת. בשנים 140-130 לפנה"ס, לערך, כבר שלטו הפרתים באזורי נהר הפרת והחידקל, בואכה המפרץ הפרסי.
בצידה המערבי של הממלכה הסלווקית — סוריה, לבנון ואסיה הקטנה — קמו גם כן ממלכות קטנות ועצמאיות או עצמאיות למחצה, ביניהן ממלכת אדסה (כיום אורפה שבתורכיה), ממלכת קומגנה בחלקיו העליונים של נהר הפרת (כיום שקועה מתחת לאגם אתאתורק), הערים הפיניקיות לאורך החוף, ממלכת החשמונאים והעיר אמסה — היא חומס — שהפכה לעיר מדינה בראשות שושלת מלכים יטוריים. ההתפוררות הסלווקית מאפשרת לנבטים לכבוש את דמשק, ששכנה בקצה הצפוני של "דרך המלך" שעלתה לאורך הצד המזרחי של בקע הירדן. חיבורה של דמשק לדרך הבשמים הנבטית, המגיעה מחצי האי ערב, אפשר לנתיב המסחר להתפשט משם מזרחה דרך תדמור, לכיוון מסופוטמיה.
המאמצים הרבים שנאלצו הסלווקים להשקיע במלחמה בפרתים אפשרו לרומאים להשתלט על ממלכתם. כאשר מגיע המצביא הרומאי פומפיוס לאזור נופלת הממלכה הסלווקית לידיו, אבל את הפרתים הוא לא מצליח להכניע ולבסוף מצליח לייצב גבול של שלום והסכמה בין שתי המדינות על גדת הפרת. השלום בין הרומאים לפרתים הוביל לפריחתה של תדמור — עיר מדינה עצמאית, על הגבול בין שתי הממלכות הגדולות בעולם.
בשנת 42 לפנה"ס מפסיק מרקוס אנטוניוס הרומי את תקופת הפריחה הממושכת בגבולה המזרחי של האימפריה ויוצא למערכה נגד הפרתים. בדרכו לכבוש את מסופוטמיה מנסה מרקוס אנטוניוס לכבוש את תדמור, אך מאמציו של המצביא המהולל מעלים חרס — הן בחזית המצומצמת מול תדמור והן מול הפרתים בכלל. כאשר עולה הקיסר אוגוסטוס לשלטון הוא קובע מדיניות שתביא לימים את תקופת השלום הרומית. התפיסה כי משא ומתן והסכמים עם הממלכות מסביב לאימפריה עדיפים על כיבושן היתה לאבן היסוד במדיניותו. הרומאים והפרתים מחליפים שבויים, שלל מלחמה הדדי ומתנות וחותמים על הסכמי דו–קיום עם גבולות מוכרים. הגבול בין הפרתים לאימפריה הרומית, לאורך הפרת, הופך לאזור של סחר בינלאומי פורח.
תדמור מתרחבת ומתעשרת. חאנים, מקדשים ומבני ציבור נבנים בה לרוב, אקוודוקטים משוכללים נושאים מים אל העיר ופרנסי הישוב — אותם מנהלי שיירות וסוחרים — הופכים אותה לאחת הערים היפות והנאות באימפריה הרומית.
כמאה ושלושים שנה נמשך השלום בין הרומאים לפרתים, עד שבשנת 164 הקיסר טריאנוס מחליט לחזור למדיניות של כיבושים ומחדש את המלחמה נגד הפרתים. תדמור שוב נקלעת לעימות בין שתי מעצמות העולם. הצבא הרומי משתלט על תדמור והופך אותה לנקודת היערכות למלחמה בפרתים. מדיניותו התוקפנית של טריאנוס אינה נוחלת הצלחה והדריאנוס, שעולה על כס הקיסרות הרומית לאחר טריאנוס, חוזר למדיניות השלום ומגיע להסדר חדש עם הפרתים. החזרת השלום על כנו מחדש את פריחתה של תדמור. לא לחינם קראו לעצמם בני תדמור "הדריאנים" — על שמו של הקיסר הנערץ עליהם.
תדמור קולטת סחורות ואנשים מרחבי העולם. שיירות מחצי האי ערב וממצרים עולות מפטרה, שיירות ממסופוטמיה, פרס והודו מגיעות מכיוון המעבורת על הפרת בדורה אורופס, ומהמערב מגיעות השיירות מערי החוף הצידוניות דרך דמשק, חומס וחמה. בני תדמור מקימים מושבות של סוחרים ונציגויות מסחריות ברחבי העולם העתיק: בבבל, בערי החוף הפיניקיות, לאורך הדנובה, בגאליה (צרפת של ימינו), בספרד, במצרים וכמובן ברומא.

להמשך הקריאה הזמן את גיליון ארץ וטבע הדפוס או בדיגיטל

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

תוכן ההודעה

כדי להשתמש ב-CAPTCHA את/ה צריך שהתוסף Really Simple CAPTCHA יותקן

אדם ולא מכונה? רשמו את האותיות למעלה

Share.

Comments are closed.