שבת עם לנדאו הגדול

0

חוף טנטורה היה חוף ילדותי. מהימים שהייתי מגיעה כילדה קטנה עם אימא ועד לימי ההתבגרות עם בנות הברווזייה מטבעון והבנים החסונים מהעמק. ארבעה עשורים אחרי אותם ימי חוף, קיבלתי הזמנה לחזור לים ולראות את המלון החדש שנפתח בנחשולים. יצאתי בסקרנות מהולה בפחד שמא הרסו זיכרון ילדות של מפרצים תכולים אל מול האופק

דיטה קול

כשנולדתי, אבא קיבל אוטו חדש. מכונית פורד שחורה שאבא קרא לה הפרייווט (PRIVET). היא הייתה שייכת למר קוהן שהביא אותה אתו מוינה. קוהן לא ידע לנהוג, והמכונית הייתה אצל אבא, שהיה הנהג שלו. בישראל של שנות החמישים למעט מאוד אנשים הייתה מכונית. אבל לאבא, בבית ילדותו בטרנסילבניה הייתה. גם מכונית וגם נהג. המכונית של קוהן אפשרה לו להמשיך את האשליה שלמרות היותו מהגר בארץ לא נודעת במזרח התיכון, לאחר המלחמה ההיא ששינתה סדרי בראשית, נותר משהו מחייו הקודמים גם בארצו החדשה.

אבא, למרות שגדל בטבע של טרנסילבניה, לא אהב את הבחוץ. ייתכן שזיכרונות הטבע מהמלחמה הם אלו שהפכו את הבחוץ לבלתי רצוי.  גם כיום, כשהוא רואה משפחות נופשות ביערות ובחורשות הקרן הקיימת באזור ביתו, הוא פולט בציניות את מבוכתו למראה אנשים שיושבים על האדמה ונהנים מהאוכל כשהם מזיעים… במיוחד לא אהב את הים. בארץ שטופת השמש שאליה הגיע, לא התאים לו להזיע על החול, בשמש מול הגלים.

אצל אימא זה היה ההיפך. על אף שגם היא לא נפרדה בקלות מגינוני המלכות של הקיסרות האוסטרו-הונגרית ממנה באה, היא דווקא התאהבה בחוף הים והתמסרה לו. לדעתי, היא אהבה את השיזוף, את המראה הבריא שנשקף אליה מהמראה, לאחר ביקוריה התכופים בחוף. אך לאימא לא היה רישיון נהיגה, אבא עבד בשבתות, והיה צריך למצוא פתרון כיצד להגיע בסוף השבוע אל החוף הקרוב.

נולדתי בחיפה וגדלתי בקריית עמל, שכונת הפועלים הצמודה לקריית טבעון הבורגנית. קריית עמל, על גבעה מיוערת בין חיפה לנצרת, בואכה עמק יזרעאל, כללה בעיקר עולים חדשים ממרכז ומזרח אירופה, ביניהם גל עולים מטרנסילבניה, שלימים כינינו אותם: המאפיה ההונגרית. ההורים דברו במבטא הונגרי כבד, חוויה מעצבנת ומעליבה לילדה שרצתה להיות אחת מהחבר'ה של בני עמק יזרעאל יפי הבלורית, החקלאים, והלוחמים הגיבורים. לשמחתי, אימא נכנעה בקלות למנהג המקום, לצאת מדי שבת בחודשי הקיץ, בהסעה המשותפת של אנשי טבעון, אל הים בטנטורה. כיום מעיין זיכרונות טובים, צבועים בעונג.

טנטורה, הוא שמו של הכפר הערבי שהיה לפני שחוף הפלא על שני מפרציו החוליים הפך לחוף דור-נחשולים. עבורי – זה החוף היפה ביותר בארץ, ולא רק בגלל הנוסטלגיה.

מדי שבת, נהגה אמי להעיר אותי מוקדם בבוקר. סל עם מגבות צחות מלא באוכל טרי מוכן לפרישה מדוקדקת וקפדנית על החוף, היה מוכן מבעוד מועד. אמא לקחה את כף ידי בידה ויחד יצאנו להליכה לא קצרה מביתנו שהיה חבוי ממש בתוך היער, עד למרכז המסחרי של קריית עמל. שם המתינה המשאית של לנדאו הגדול. משאית עם ארגז פתוח מכוסה בברזנט. לאורך הארגז נמתחו ארבעה ספסלי עץ, אחד בכל צד ושנים צמודים באמצע. אל הארגז עלו בשני סולמות מתכת, שלנדאו היה סוגר לפני שעלה ל"קבינה" להניע את המשאית.  בארגז הצטופפנו כולנו, ילדי קריית עמל וקריית טבעון, על אמהותינו. הסלים מלאי האוכל, כדורי הים, המגבות והשמחה וההתרגשות של יציאה לעוד יום כייף בים מילאו את חלל ארגז המשאית.

הנסיעה באותם ימים, במשאית של לנדאו, מקריית טבעון לטנטורה, כיום נסיעה חלקה של חצי שעה במכונית ממוזגת ואוטומטית בכביש רחב ידיים, לקחה כנראה יותר זמן. אבל מי שם לב. נדנודי הארגז וספסלי העץ הקשים היו בעיקר חוויה מרגשת. זמן היה בשפע באותם ימים, ותשומת הלב של אימא, בימים שעוד לא היו לי אחים, הייתה נתונה רק לי. כך כל קיץ, שנה אחר שנה, בשבת ובחג, יצאנו עם לנדאו הגדול וחבורת הילדים לפקוד את החוף הנפלא של טנטורה.

LoveCove

מפרץ האהבה (צילום: עופר תליו)

כשהגיעו שנות ההתבגרות, הפכה טנטורה לביתנו השני. שזופים ויפים הסתובבנו שם, אני וחברותי, עם חלומות שהגיעו לקצה עולם ותחושות של משיכה והתאהבות לבנים הגדולים והחסונים, בני העמק שהחלו להתכונן לקורס טייס ולמבחני סיירת מטכ"ל. לחלקנו היה כבר בן זוג, והמפרצים החבויים של טנטורה היה מצע רומנטי לבדיקת המיניות הגואה של אנשים צעירים. מדי סוף שבוע היינו מגיעים, מצוידים בעיקר בהתרגשות. היינו ילדים טובים, בני בורגנים מטבעון וילדי שמנת של העמק. בלילות ישבנו מסביב למדורה, מעת לעת שחינו ערומים אל "האי" – אותו סלע שמציץ מעל פני הים בקצה המפרץ.  אלכוהול, סמים? זה לא היה כלל בתודעה. הטעמים היו של אבטיח, ארטיק מהקיוסק ושניצלים של אמא. מאוחר יותר הרחבנו גם לחומוס בפוריידיס.

dita

יותר מארבעים שנה עברו מאז שנסענו אמא ואני במשאית של לנדאו לחוף הים בטנטורה. כך, כאשר הגיעה ההזמנה היחצנית לבוא ולראות את המלון החדש בנחשולים, התרגשתי קמעה. זיכרונות נעורי חזרו ומילאו אותי, ויצאתי לדרך מלאת סקרנות, לראות מה נותר מהשמחה הפשוטה של חוף ילדותי.

הנוף לאורך הדרך מפוריידיס לחוף דור-נחשולים, לא השתנה. מטעי בננות עם השקיות המכסות את האשכולות, דוכני הירקות ומסעדות החומוס בפוריידיס. יותר מאשר אז, אבל נראים ממש אותו דבר. במגרש החנייה הגדול בכניסה אל החוף, הזמן עמד מלכת. כאילו לא חלפו ארבעים שנה מאז הפעם האחרונה שבה רכשתי כאן כרטיס כניסה לחוף. המגרש עדיין מגרש חול פשוט עם שרידי כביש אספלט במרכזו, תא מכירת הכרטיסים והכניסה לחוף, על סורגיהם ושומריהם, נראים כתמונת שחור לבן  משנות החמישים. המשפחות הנשפכות מהמכוניות עם האוהל, השמשייה והצידניות מזכירים את אותה חווית חוף של ימים עברו.

והים? החוף הזה הוא ללא ספק היפה בארץ – גם היום. מפרצי החול בדרומו ומפרצי הכורכר עם שרידי החומות העתיקות המבצבצות מהם, בצפונו, נותרו כפי שהיו. "משהו לא התקלקל" אני אומרת לעצמי. יש כאן קסם שמשאיר בחוץ את עולם הצרכנות העודפת, את בניית היתר של משטחי בטון עם התמסחרות בוטה, או, במילותיה של ברכה ממוזיאון המזגגה שבקיבוץ נחשולים: "הבן שלי אמר שאפשר לשבת כאן ליד אנשים בלי בירה או רדבול". יש גם קול פנימי ששואל: "אולי זה תקוע? אולי יש כאן משהו שמזכיר עולם שלישי בלתי מפותח"?

בינתיים אנחנו מגיעים למלון נחשולים, לאגף הבוטיק החדש. המלון עצמו מורכב מחלקים שונים הפזורים על פני החלק המזרחי של החוף, בתחום קיבוץ נחשולים:  סוויטות בוטיק חדשות ליד הכניסה הראשית לחוף, ומבנים נוספים בשטחים המדושאים הפרושים צפונה משם: חדרי ים בוטיק, חדרי ים רגילים ודירות משפחתיות. אנחנו אורחים של הנהלת המלון ונשלחים לאחר כבוד אל סוויטה מס' 517 . היחידה הזו כוללת בריכה חיצונית שצמודה למרפסת הצופה אל הים. זו בריכה קטנטונת וחמודה שמאפשרת טבילה הישר מהחדר. מפריע לי שאי אפשר ללכת ישר מהסוויטות אל החוף. יש גדר וצריך ללכת סביב, סביב. אני תוהה למה הניתוק הזה?

סוויטת הבריכה נאה ומטופחת מעוצבת בגוונים בהירים, כך גם האמבטיה והשירותים. המיטה נוחה להפליא ומפנקת. ערכת הקפה, התה, הכיבוד והחלוקים בהחלט עונים על הצפייה מסוויטה ב"מלון בוטיק". יחד עם זאת ניתן לחוש שהמקום עוד נמצא בתהליך מעבר למקום מגובש יותר על מנת לענות להגדרה של מלון בוטיק, כמו למשל החלפת המגבות הקצת דקות ופשוטות מדי, או העובדה שעוד אין בר בו אפשר לקבל במלון קפה הפוך או משקה בין הארוחות. בבוקר יש כאן ארוחת בוקר טעימה ומגוונת, עם שירות נעים ומקצועי, והיא מוגשת באולם חדש שקירותיו זכוכית הצופים אל החוף ומסביבו דק עץ, אבל בשלב זה מיעוט הרהיטים באולם גורם לאקוסטיקה לא נעימה. מה שעומד להיפתר, אומרים לנו, עם השלמת כל הריהוט במבנה במהלך הקיץ.

"על כל אלה אנחנו עוד עובדים", אומר מנהל המלון, אתי אשל, איש מקצוע ותיק בענף התיירות. הוא מסרב להיכנע לשיטות העבודה של המלונאות המתפתחת באינטרנט, המחייבת תשלום עמלות גבוהות לאתרי ההזמנות השונים ומתן הנחות מפליגות. כמי שמחויב לשמור על ייחודו של מלון שבנוי על ייחודה של טנטורה, הוא לא מעוניין בקיצורי דרך. "המקום צריך לפתח שירותים", הוא אומר, "אבל צריך להיזהר לא להרוס את הנכס בדרך". והוא צודק. טנטורה וחוף נחשולים, ואיתם המלון המיוחד הזה, מעניקים משהו שלא ניתן כמעט למצוא היום בישראל. חווית פשטות אמיתית לצד שירותי אירוח טובים.

אני שמה לב שיש בי שמחה. לא קלקלו את טנטורה שלי. החוף המיוחד והיפהפה הזה נשאר פתוח ומאפשר להיות בטבע בלי תיווך כמעט. מלון נחשולים המחודש מאפשר לחוות ביקור בחוף שפוי, נקי, עם מפרצים יפהפיים שאינם עמוסים בצפיפות מיוזעת, עם אפשרויות לשהות נעימה ומותאמת לכל מסגרת וכיס.

כשאני שואלת את סיון ותמר, פקידות הקבלה הסימפטיות, בנות נחשולים, איך יתכן שביום שישי בצהרי חודש יולי יש כאן נינוחות שכזו, אומרת סיון שדווקא נראה לה שהחוף היום עמוס למדי… מישהו כבר אמר שהכול יחסי.

שורה תחתונה: אם קצה נפשכם בחום ובצפיפות. אם אתם כמהים לפשטות של מים וחול, שקיעה ושקט לצד טיולים מקומיים עצלים ללא שאיפות גדולות מדי – אתם יודעים קיץ… כל זה מבלי לעבור את שדה התעופה – יש כאן יופי של מקום שעוד מאפשר חוויה בשילוב הגיוני של מחיר לפי כיסכם עם משהו קסום שעוד לא נעלם.

pinchuk_9292

נחשולים בוטיק (צילום: יח"צ, פינצוק)

כמה זה עולה?

המחירים לזוג ללילה כולל ארוחת בוקר.

יוקרתי מול הים
סוויטות עם בריכה או מרפסת (בקומה השנייה):
יולי: אמצע שבוע 1,750 שח'. סופ"ש 1,950 שח'.
בקומה השנייה: אמצע שבוע 1,650 שח'. סופ"ש 1,850 שח'.
באוגוסט ובחגים – כל המחירים הם מחירי סופ"ש.

כל חודש אחר:
עם בריכה: אמצע שבוע –  1,650 שח', סופ"ש – 1,750 שח'.
עם מרפסת: אמצע שבוע – 1,550 שח', סופ"ש – 1,650 שח'.

מיקום מנצח משופץ עם פרטיות
חדרי ים בוטיק הם החדרים המשופצים הנמצאים בשורה ראשונה מול הים.
כל יחידה היא עצמאית. יוצאים מהחדר לדשא ומשם ישר אל החוף.
יולי: אמצע שבוע: 1,550 שח', סופ"ש:  1750 שח'.

החדרים הרגילים: חדרים משופצים בשורה הראשונה לים:
יולי: אמצע שבוע: 950 שח'. סופ"ש 1050 שח'.
בחודשים שמחוץ לעונות:
באמצע השבוע: 790 שח' ובסופ"ש 950 שח'.

דירה משפחתית יכולה לארח עד 5 נפשות.
מחיר המינימום מבוסס על מחיר לזוג וילד. היחידות גדולות מדי לזוגות. אידיאלי לקבוצת חברים או למספר משפחות שרוצות לבלות יחד.
באמצע השבוע: 710 + 225 שח' לכל ילד או 275 שח' לכל מבוגר נוסף.
בסופ"ש: 850 שח' + 225 שח' לכל ילד או 275 לכל מבוגר נוסף.

יולי: זוג בדירה משפחתית באמצע השבוע   850 שח' + 225 שח' לכל ילד או 275 לכל מבוגר נוסף
אוגוסט וחגים: 950 שח' + 225 שח' לכל ילד או 275 לכל מבוגר נוסף

Share.

Comments are closed.