המצודות של מנחם

0

המרד הערבי ב–1936 ופרסום המלצות וועדת פיל לחלוקת הארץ בין ערבים ויהודים הובילו לפרץ התיישבות יהודית והקמת שורה של יישובי "חומה ומגדל" ברחבי הארץ. מגדלים וחומות צצו ברחבי הארץ, פרט לאזור המעיינות השופעים של מקורות הירדן. אדמות האזור נרכשו כבר על ידי הקרן הקיימת, ובמקום לא הוקם שום ישוב חדש פרט לקיבוץ חולתה, שנוסד בספטמבר 1936 ככפר דייגים על גדת אגם החולה.
ב–1939 הוחלט להתיישב בקצה הצפון מזרחי של עמק החולה, סמוך לגבולות עם סוריה ולבנון, ובכך להבטיח את השליטה במימי מקורות הירדן ובעיקר במעיין הדן — הגדול והשופע בכל מעיינות המזרח התיכון. היה זה אזור נידח, עם צמחייה סבוכה לגדות הנחלים ושטחי בזלת קשים לעיבוד, עליהם צמחה בעיקר עשבייה נמוכה ועצי שיזף קוצניים. המים הרבים וביצת החולה הסמוכה היו כר גידול פורה ליתושי מלריה וקדחת שהרתיעו יהודים וערבים כאחד מהתיישבות באזור. מעטים הצליחו להתגבר על האתגרים ולשרוד במקום: בני שבט הע'ווארנה, אנשי הביצות, ופליטים שמצאו מחסה באזור מנקמות דם וחובות.

 

העליה לקרקע של קיבוץ דן

נשיא הקרן הקיימת באותם ימים היה מנחם אוסישקין, שחגג באותה השנה 75 אביבים ואת סיומה המתקרב של קריירה ציונית ארוכה ופוריה. בהנהגתו של אוסישקין יצאו הקרן קיימת וחברת הכשרת היישוב שהקים לרכישות הקרקע הגדולות ביותר שלהן. "אל תאמר מחר נגאל, שמא נאחר", נהג לומר האיש שבימיו נרכשו כל עמק יזרעאל, עמק החולה ואדמות בגליל המערבי, בהרי יהודה ובנגב. היישוב הציוני העריץ את "איש הברזל" ופעל להנציח את שמו ומורשתו עוד בחייו. בהגיעו לגיל שבעים החליט ועד שכונת רחביה לשנות את שמו של רחוב קרן קיימת, בו התגורר אוסישקין, ולקרוא את הרחוב על שמו. ב–1935, בהגיעו לגיל 72, הוקם כפר מנחם (אוסישקין). ב–1938, בהגיעו לגיל 75, התקבלה הצעה להקים בסביבות ירושלים שורה של יישובים שייקראו "מצודות אוסישקין". כשהתחוורו הקשיים בהקמת ישובים חדשים באחד ממוקדי המרד הערבי הועתקו המצודות לצפונו של עמק החולה.
אוסישקין רצה להקים ששה יישובים — שש מצודות, אחת לכל זרם התיישבותי: ציונים כלליים א' וב', הפועל המזרחי, הסתדרות העובדים, השומר הצעיר ועדות המזרח.
בלילה של ה–3 במאי, 1939, עלתה על הקרקע מצודת אוסישקין א׳, לימים קיבוץ דפנה, אליה הצטרפה למחרת מצודת אוסישקין ב׳ – קיבוץ דן. "למען סול המסילה לעם… עדים חרמון עטור השיבה ופלגי המים המפכים בעוז והאריה השואג את קריאת הגידם כי לעולם לא נעזוב, לעולם לא ניטוש את נחלתנו זאת", כתבו במגילת היסוד של קיבוץ דן ביום העלייה על הקרקע. שלט גדול ניתלה על המגדל שהוקם בין חומות ההגנה מסביב עם הכתובת: "מצודתך מנחם, מצודתנו".
על אף התדמית המסוכנת לה זכו ישובי חומה ומגדל, העליה למצודות אוסישקין לא היתה סיפור הירואי במיוחד. "אתמול בבוקר המו כבישי הגליל העליון ממכוניות שהובילו מאות אנשים לנקודות כיבוש חדשה, הנמצאת במרחק כ–13 קילומטר מכפר גלעדי", דיווח כתב "הצופה" שליווה את היוצאים להקמת הנקודה החדשה ב–4 במאי, 1939. חמש מאות איש התייצבו לעלייה על הקרקע של הנקודה החדשה "שתיקרא על שמו של נשיא הקרן הקיימת לישראל, מנחם אוסישקין, לרגל יובלו ה–75". את העלייה על הקרקע אבטחו יחידת חיילים מהצבא הבריטי ויחידה של הצבא הצרפתי בסוריה. הכתב מסיים את הדיווח בידיעה מעניינת: ”במשך כל היום זרמו ערבים מכל הסביבה לברך את השכנים החדשים. באו כמאה שייחים, שהוסיפו מנה של 'פנטזיה' לרומם את מצב הרוחות".
אפילו סרט של יומני כרמל השתמר מאותה עלייה על הקרקע, המתעד אווירה של חג מכל עבר: בדואים שוחטים כבש לרגל בואם של השכנים החדשים ומכינים קערות גדולות של אורז ועופות, קפה שחור נשפך כמים מהפינג'נים וכולם מתיישבים מסביב לשולחנות לסעודה. בין הסועדים גפירים יהודים עם כובעי קולפאק תורכיים וחיילים צרפתיים עם כובעי קאפי אופייניים. המצלמה מתעכבת שוב ושוב על גברת מכובדת עם כובע רחב שוליים אופנתי היושבת ומעשנת סיגריה. אוסישקין מגיע מלווה ביוסף ויץ ונושא נאום בחדר האוכל שהוקם לצורך האירוע. המגדל והחומה מסביב נבנים בחופזה והאדמה נחרשת — פעם על ידי מחרשה רתומה לסוסים ופעם על ידי טרקטור שרשראות. תם הטקס. הכבודה חוזרת לציוויליזציה בשיירת רכבים החוצה את גשרי הצינורות שנבנו מעל לפלגי הדן והשניר.
ארבעה חודשים לאחר העלייה על הקרקע שלחו אנשי דן לאוסישקין את ביכורי המלפפונים שגדלו על אדמתם כמתנה לראש השנה. "תודה רבה בעד המלפפונים הטובים — פרי אדמתכם ששלחתם לי לראש השנה החדשה", כתב להם אוסישקין, "וברכתי לכם — שאתם ובניכם ובני בניכם שתרשו הקרקע ותהיו מצודה נצחית לשמור על חופש האומה שלנו בארץ האבות והבנים”.
החיים לאחר טקס העלייה לקרקע לא היו קלים. "הגורל לא פינק אותנו", אמרה פנינה, חברת הקיבוץ, בחגיגות העשרים לעלייה על הקרקע, "שדות וצריפים היו למאכולת אש, ילדנו פונו פעמיים: במלחמת העולם השנייה – בזמן הפלישה לסוריה – ובמלחמת השחרור״.
"הנה ספר החיים של קיבוצנו פתוח לפניכם: בו יסופר על המאבק של האדם עם הטבע, הבונה עם ההורס, על רגעים וימים בהם מגיע הקולקטיב לפסגה בהתלכדות מסביב למשימה חברתית, כלכלית, פוליטית או ביטחונית".
באותו אירוע תיארו ברוך שדה ורחל לב ארי את המאבק בכיבוש הביצה, ביצת החולה, והפיכת המים הנושאים "את מלאכי המוות, היתושים, למים חיים". היתושים גם כיכבו בהופעה האמנותית של בני הקיבוץ בחגיגת העשרים, בריקוד שביטא את דחיקת רגלי היתושים על ידי המתיישבים החדשים.
ב–1940 קמו שני יישובים נוספים להשלמת תכנית ששת המצודות. בינואר עלה על הקרקע בית הלל וחודש אחר כך שאר יישוב. גם לאחר הקמת שני יישובים נוספים, הבידוד בפינה המרוחקת של עמק החולה העיק. עם מותו של אוסישקין, באוקטובר 1941, התאספו חברי קיבוץ דן לטקס זיכרון שבו נטעו חורשה לזכרו סמוך לתל דן. אחרי הטקס קיימו אסיפת חברים בחדר האוכל ודרשו מהמוסדות להקים יישוב נוסף באזור, להשלמת מניין המצודות.
באוקטובר 1943 הוקמה המצודה הרביעית (בית הלל לא נספרה במניין המצודות), על פלגי נחל שניר, שנקראה מצודת אוסישקין ד' בפי הקרן הקיימת ו–"נחלים" בפי המתיישבים. היישוב הוקם על ידי גרעין של הפועל המזרחי שחבריו היו דתיים. למרות שקיבוצי המצודה — דן ודפנה, דרשו הקמת יישוב קיבוצי נוסף, הקמת יישוב דתי ביניהם גרם מיד לחיכוכים. חברי הקיבוצים אף דרשו מהמתיישבים החדשים לעזוב את המקום. אנשי הקיבוצים הטילו חרם על היישוב החדש וסירבו לשתף עמו פעולה או לעזור למתיישבים במזון ובציוד.
במהלך מלחמת העצמאות, כאשר פונו הנשים והילדים מאצבע הגליל, החליטו גם הגברים בנחלים לעזוב. בתום מלחמת העצמאות הם סירבו לחזור ליישובם, והתיישבו בכפר הטמפלרים הנטוש וילהלמינה (כיום בני עטרות). בשנת 1952 עברו חברי הגרעין מעט צפונה משם והקימו את מושב נחלים במקומו הנוכחי, ליד פתח תקווה. לאחר מלחמת השחרור הפך ישוב נחלים הגלילי לקיבוץ הגושרים.
מיד עם העלייה לקרקע התגלעה מחלוקת בין הקרן הקיימת לבין המתיישבים בשאלת שמות היישובים. וועדת השמות עמדה בתוקף שיש לקרוא ליישובים "מצודות אוסישקין א׳, ב׳, ג׳״ וכך הלאה, לפי סדר עלייתם לקרקע. המתיישבים ראו עצמם כבני משפחת "מצודות אוסישקין”, ואפילו קראו לאחד מהבנים הראשונים שנולד בקיבוץ דן ״מנחם״, אבל הם רצו שמות פרטיים לכל יישוב. הקרן הקיימת התנגדה בעקביות וסירבה לשלם חשבונות או לענות למכתבים בהם הופיעו השמות "דן" או "דפנה" במקום "מצודות אוסישקין".
יצחק בן צבי ואחרים דרשו להקצות ליישובים שמות שיעידו על מקומם. בן צבי העלה הצעה לתת ליישובים שמות משלהן בוועדת השמות של יד הקרן הקיימת, אך אוסישקין התנגד בתוקף וההצעה נדחתה. בתגובה פרסם בן צבי מכתב גלוי לאוסישקין באוגוסט 1939, בעיתון "דבר". "בדקתי בהחלטתה של הנהלת הסוכנות מיום 26.3.39", כתב בן צבי, "ומצאתי כתוב שההחלטה היא שהשטח בצפון החולה יוקדש למפעל התיישבותי שייקרא 'חבל אוסישקין'". מתוך ההחלטה, הלין בן צבי, ברור שלא הוחלט על מקום שייקרא "מצודות אוסישקין" וההחלטה היא על שמו של האזור ולא על שמם של היישובים עצמם.
בן צבי הציע לקרוא ליישוב הראשון “דפנה", על שם העיר הקדומה שהייתה במקום. וועדת השמות טענו שדפנה אינו שם עברי. "השם דפנה הוא עברי ומקורי", כתב בן צבי, והוסיף: "אילו גם היה יווני לא היה פסלו, כמו שלא פסלנו את השם היווני אלכסנדר (נחל אלכסנדר), וכמו שלא פסלנו כמה שמות יוונים שהתאזרחו בשפתנו במשך אלפיים שנה״.
"מלבד זה, אם אנחנו כל כך זהירים בשם יווני לבלי להעלותו על נחלותינו, במה עולה עליו השם הרוסי 'אוסישקין'?". בסופו של דבר, למרות התנגדותו של אוסישקין, היישובים זכו לשמות משלהם וזכר המצודות נותר כיום רק בשם הצומת שמצפון לקריית שמונה ובשמו של בית ספר בעיר.

Share.

Comments are closed.