יובל מצדה

0

בשנת 1963 הגיע יגאל ידין מלווה בצבא מתנדבים ענק למצדה. ידין שהיה וכנראה עודנו הארכיאולוג המפורסם בארץ לא השתכנע בקלות לפקח על החפירות באתר ההיסטורי אך איש מלבדו לא יכול היה להרים מבצע מורכב ומרשים שכזה. סיפורו של אתר החפירה הארכיאולוגי שעתיד היה לאפיין את חקר ארץ ישראל ושל הענק הארכיאולוגי שעמד בראשו

ידין רומן | צילומים: מוסי ערמון
חומת המצור הרומית במעלה אלעזר

חומת המצור הרומית במעלה אלעזר

זרם המתנדבים החל להגיע בשעות הבוקר המוקדמות. ערד, מספר שורות של צריפי אסבסט על גבעה, צפתה עליהם במרחק מה מהדרך הראשית. מבנה גדול, גם הוא מאסבסט, ניצב למולם עם שלט גדול "מנהלת חבל ערד". התאריך היה 13 באוקטובר 1963, והעיירה הצעירה, בת כמה חודשים בלבד, נראתה כפלישה לא טבעית לנוף של מדבר יהודה.  קומץ עיתונאים חיכה לבואם של המתנדבים. "הם הגיעו באוטובוס, בטרמפים, נושאי ילקוטי גב, מזוודות, גיטרות ומכונות כתיבה, במכנסים קצרים וארוכים, ג'ינס ושמלות", כתב העיתונאי דניאל גברון שנשלח על ידי הג'רוזלם פוסט לדווח על האירוע. "מזוקנים וממושקפים, מגולחים למשעי ובהירי עיניים, הם הגיעו מכל רחבי ישראל ומכל העולם". הם הגיעו על מנת להשתתף בחפירה הארכיאולוגית הגדולה ביותר שנערכה אי פעם בארץ – חפירות מצדה.
"עבור ישראל המשלחת הזו היא הרבה יותר מחפירה ארכיאולוגית", כתב פטריק או-דונובן, כתב בכיר של האובזרבר הלונדוני, שנשלח על ידי דויד אסטור, העורך והבעלים של העיתון, לדווח על השקת החפירות. אסטור, יחד עם מרים והארי סאקר, טרנס ומתילדה קנדי וליאונרד וולפסון היו אלה שגייסו את התקציב הנדרש לחפירה. "זהו מעשה של חסד. בדרך נוראית משלה, מצדה מהווה אתגר שישראל לא יכלה לסרב לעמוד בו", כתב או-דונובן.
חשיפתה של מצדה אכן הייתה עבור ישראל הצעירה פרויקט תיקון לאומי, חיבור לשורשים. בראש המשלחת ניצב יגאל ידין, צמודים אליו אנשי החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ויחד עימם כל העולם, בדיווחים יומיים מהחפירות. "כ–50 מתנדבים הגיעו ביום ב' השבוע למצדה", כתב משולם עד בעיתון "דבר" בכתבה שכותרתה "ידין וצבאו יצאו לכבוש את מצדה". מלבד 60 גדנ"עים, ועשרות פועלים שכירים, ארכיאולוגים ויחידות צה"ל. במחזור הראשון, הוא דיווח, בולטים צעירים מחוץ לארץ – יהודים ולא יהודים, צעירים מקיבוצים. ביניהם הוא מציין את "אמנון ויורם מדורית הגיעו למצדה ערב התגייסותם לצבא. מהאולפן בקיבוץ הזורע הגיעו מרגרט לימן, בתו של מפיק סרטים מברצלונה, עפרה ברנהארד ולינדה לאסקי מארה"ב. ברנארד קנוסל, מדרום אפריקה, הוא בן 25, סטודנט לארכיאולוגיה, הכריז שברצונו לעבוד במצדה במשך כל תקופת שהותה של המשלחת". ביאר קליר הגיע למצדה בעקבות רשימה ב"אובזרבר", ד"ר רוזנברג, בן 69, חיפאי חובב ארכיאולוגיה קיווה ש"כולם יהיו בריאים ואוכל לחפור במקום לטפל בחולים". בין חברי המשלחת מונה הכותב מתנדבים מדנמרק, הולנד, שוויץ, פינלנד, שוודיה "וגם אשה אחת מגרמניה". "אכן מעמד גדול פקד עתה את מצדה", מסיים הכתב את הדיווח, "ודאי לא העלו בדעתם מגיני מצדה שבתום 1900 שנה תגיע לכאן משלחת מעין זו ותשקוד על חישוף צפונותיהם. זרקורי הענין בארץ ובעולם מופנים עתה למצדה, קרוב לוודאי, שנהיה בקרוב עדים לתגליות חשובות במקום זה".

הפסיפס בכניסה לחדר הכס בארמון המערבי

הפסיפס בכניסה לחדר הכס בארמון המערבי

ב–1960 ידין כבר היה דמות מוכרת בעולם. בגיל 16 הצטרף להגנה בירושלים. כאשר סיים את לימודיו בתיכון החל ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה, ששם אביו, אלעזר סוקניק, היה בין המורים. בקיץ של 1938 מונה להיות אחד ממפקדי פלוגות השדה וכמפקד במשטרת היישובים שהוקמה על ידי הבריטים. בסוף אותה שנה יצא לקורס הקצינים הראשון של ההגנה, בכפר ויתקין, ובעקבות כך, לתדהמת אביו ואמו, עזב את הלימודים והקדיש את זמנו להגנה. מאז אותו קורס הוזכר שמו שוב ושוב במסדרונות הסודיים של ההגנה, בעיקר בתחומי התכנון. מפעם לפעם חזר לאוניברסיטה להשלים קורסים בארכיאולוגיה, אבל עיקר עיסוקו היה בהגנה. ערב מלחמת השחרור תכנן את תכנית ד' – תכנית ההתארגנות של ההגנה לקראת צאת הבריטים מהארץ. עם פרוץ מלחמת העצמאות שימש כקצין המבצעים של צה"ל, וכיוון שהרמטכ"ל, רב אלוף דורי, היה חולה בחלק ניכר מהמלחמה, למעשה שימש ידין כממלא מקומו של הרמטכ"ל. לאחר המלחמה מינה אותו דוד בן גוריון לרמטכ"ל השני של צה"ל.
לאחר שורה של עימותים ואי הסכמות עם בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על הדרך שבה יש לבנות את צה"ל, התפטר מתפקידו, וחזר לאוניברסיטה לסיים את לימודיו בארכיאולוגיה. את עבודת הדוקטורט שלו הקדיש להתפתחות אמצעי הלחימה בתקופת המקרא ובתקופות העתיקות, ולשם כך קיבל מילגה בת שנתיים שבה הקדיש עצמו ללמודים בלונדון, בספרייה של המוזיאון הבריטי. יחד עם הכנת הדוקטורט הביא עמו ידין גם את אחת ממגילות ים המלח שאותה רכש אביו: "מלחמת בני אור בבני חושך", שלה הקדיש שעות רבות לתרגום ופיענוח. ידין ואשתו כרמלה הפכו לאורחים מבוקשים בין המנהלים היהודים הצעירים של חנות הכולבו מרקס אנד ספנסרס – שחלק מהם התנדבו לשרת במלחמת העצמאות כקצינים. ידין, בעל האישיות הכריזמטית וההילה של איש המלחמה הישראלי, התחבר עד מהרה לכמה משועי אנגליה, יהודים ושאינם יהודים. לאחר שנה וחצי של עבודה באנגליה, על כלי המלחמה ועל תרגום המגילה, הסכימו באוניברסיטה העברית לקבל את תרגום המגילה כעבודת הדוקטורט של ידין. בשנת 1954, לאחר שחזר לירושלים והחל ללמד באוניברסיטה העברית, נשלח ידין לארצות הברית לגייס כספים עבור האוניברסיטה, הבונדס והמגבית היהודית המאוחדת. בניו יורק הובא לידיעתו שארבעת מגילות ים המלח השלמות הנוספות, שנרכשו בזמנו על ידי המטרופוליטן הסורי של ירושלים, ונלקחו עימו לארצות הברית – מוצעות למכירה. באמצעות ידידיו הרבים ברחבי העולם הצליח ידין לגייס את רבע מיליון הדולר שנדרשו לרכישת המגילות – ולהביא אותן לירושלים. עבור העיתונות הייתה כאן כמובן השלמת מעגל, האב שלא הצליח לרכוש את כל המגילות בגלל פרוץ מלחמת העצמאות, הבן שהיה קצין המבצעים בעת מלחמת השחרור ואחר כך חזר ללמוד ארכיאולוגיה שלבסוף רוכש את אותן המגילות החסרות עבור המדינה. הסיפור הפך את הארכיאולוגיה למרכז העניין בישראל הצעירה.
ככל שמעמדו החברתי של ידין באנגליה עלה, כך התרחבו קשריו עם שועי אנגליה היהודים. בין היתר פיתח ידין קשר מיוחד עם ג'יימס ודורותי דה רוטשילד, ראשי אצולת הממון היהודית. ידין הציע לג'יימס דה רוטשילד לממן חפירה מעמיקה ויסודית בחצור, העיר המקראית שכונתה "ראש כל הממלכות" שנכבשה על ידי יהושע ונבנתה על ידי שלמה המלך.

מקווה במצדה

מקווה במצדה

רוטשילד מימן, וידין אירגן את החפירה הארכיאולוגית הגדולה והיוקרתית ביותר שנערכה עד אז בארץ. החפירה ריכזה אליה את מיטב הארכיאולוגים הישראלים, צעירים כוותיקים. החפירה הפכה לבית ספר שדה להטמעת שיטות חפירה בקנה מידה גדול. עם סיום החפירות בחצור פנו, בפעם השנייה, אנשי החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה אל ידין על מנת שיעמוד בראש משלחת חפירות למצדה. כאשר הגיע יוסף אבירם, מזכיר החברה לביתו של ידין, על מנת להציע לו שוב לארגן את המשלחת למצדה, סיפר לו ידין שארכיאולוג אמריקני שישב בבית הספר האמריקני לחקר המקרא, בירושלים המזרחית, סיפר לו שבשווקים בירושלים מסתובבות מגילות שהבדואים במדבר יהודה מוצאים במערות במדבר. על פי השמועה, חלק מהמגילות הללו חושפים הבדואים בחפירות במערות בצד הישראלי של הגבול.
בעקבות השיחה הזאת מתארגנת משלחת גדולה לסקור ולחפור את מערות מדבר יהודה בקניונים הגדולים היורדים לים המלח. הסקר מתחלק בין ארבעה ארכיאולוגים, כל אחד בראש משלחת משלו. ידין מקבל את הדופן הצפונית של נחל חבר שבה נמצאת מערה גדולה, שהגישה אליה מורכבת ביותר, אותה כבר סקר הארכיאולוג יוחנן אהרוני, קודם לכן, ולא מצא בה דבר. ידין לא התלהב מהחלק שלו בסקר, אולם גם כאן, כמו במקרים רבים אחרים המזל שיחק לידיו. דווקא במערה הזאת, שתקרא לימים מערת האגרות, התגלו הממצאים המרגשים ביותר מהסקר הזה: מכתבים, אגרות ומסמכים מימי מרד בר כוכבא. כאשר התכנסו כל אנשי המשלחות בצריף הנשיא בירושלים להציג בפניו את הממצאים ממדבר יהודה, קם ידין כאשר הגיע תורו להציג את ממצאי המשלחת שלו, נעמד בפני הנשיא יצחק בן צבי והודיע באופן דרמטי: "אדוני, אני גאה לומר לך שגילינו 15 אגרות שנכתבו על ידי הנשיא האחרון לישראל לפני 1,800 שנה", ואז הציג בפני הנשיא והמוזמנים אגרת של בר כוכבא לאנשי עין גדי, שבה מתנוסס שמו המלא של הגיבור שעד אותו גילוי היה עדיין בגדר אגדה בלבד: שמעון בר כוסיבה, נשיא ישראל.
כאשר שהה ידין בשנת שבתון באנגליה, ב–1962, החליט להיענות להפצרותיו של אבירם לארגן משלחת חפירות למצדה. הממצאים במערות מדבר יהודה הפכו את התקופה הזו למרתקת לא רק עבור הישראלים אלא גם עבור העולם. בארוחת ערב רשמית במעונו של לורד מרקס בלונדון הכירו לידין את דויד אסטור, העורך והבעלים של האובזרבר הלונדוני. אסטור הקשיב בעניין כאשר ידין סיפר בכישרון רב את סיפורה של מצדה על לוחמיה תאבי החרות ועל הרעיון לארגן משלחת גדולה שתחדור את המדבר, אל האתר קשה הנגישות, ותחשוף את צפונותיו. אסטור התרשם והתחייב לממן חלק ניכר מתקצבי המשלחת בתמורה לקבלת זכויות לסיפור החפירה.

המדרגה התחתונה בארמון הצפוני

המדרגה התחתונה בארמון הצפוני

איש מצדה

מצדה לא הייתה אתר ארכיאולוגי רגיל. מאז אמצע שנות העשרים משך אליו הסלע הענק בחזית מצוק ההעתקים אל מול חופי ים המלח את צעירי היישוב. בעיקר דיבר המקום אל  צעירי העליות הציוניות שנקלעו בשנים הללו לאובדן דרך ודכדוך רעיוני. מצדה זוהתה לראשונה ב–1838 על ידי הכומר האמריקני חוקר המקרא, אדוארד רובינסון. הוא עצמו לא הגיע למצדה, אלא הסתפק בהצצה במשקפתו בעוד הוא מסייר במעיינות עין גדי. אולם, בעקבות הזיהוי הראשוני, החלו חוקרים ונוסעים אירופיים, אמריקנים, גרמנים ואנגלים לטפס למרומי הסלע השולחני, ולרשום את דיווחיהם ביומני מסעותיהם. ב–1923 פורסם לראשונה, בהוצאת שטיבל ורשה, תרגום לעברית של ספרו של יוסף בן מתתיהו: מלחמת היהודים ברומאים. התרגום, של ד"ר יעקב נפתלי שמחוני אפשר לקוראי העברית לקרוא בפעם הראשונה את סיפור המרד הגדול של היהודים נגד הרומאים, ואת סיפורה של מצדה, המסיים את הספר. ארבע שנים לאחר פרסום תרגומו של שמחוני הופיע החלק הראשון של פואמת "מסדה" של יצחק למדן, שנגעה בהתחבטויות הנפש הקשות של הקהילות היהודיות בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. "פתחי מסדה שעריך ואבואה הפליט", פותח המשורר את הפואמה, "לרגליך הנה אשים נפשי המתפוררת". מסדה, היא מצדה, היא ארץ ישראל, הפכה לשירת הנוער העברי הציוני בארץ ובחו"ל. "לא נותקה עוד השלשלת", כותב למדן, בתיאור דרמטי של החלוצים רוקדים לאור המדורה בראש פסגת המצדה. "שנית מצדה לא תיפול", הוא כותב והופך את השורה ואת ההר לחזון לאומי.
אנשי היישוב היהודי הראשונים שהגיעו למצדה היו ככל הנראה משתתפי טיול של סמינר המורים בירושלים, שיצא אל ים המלח ואל המצדה בשנת 1912. המטיילים הגיעו להר באמצעות שייט בספינה על פני ים המלח מקליה. הטיול הפך עד מהרה למסורת, ובעקבותיו התארגנו טיולים נוספים. כיוון ששביל הנחש עוד לא היה ידוע, העלייה למצדה התבצעה דרך "שביל הרץ", המעלה העתיק העולה לרמת ההר מצפון למצדה. מבמת ההר טיפסו על הסוללה הרומית האדירה לראש ההר. החלק האחרון בעלייה היה מעט מורכב וחייב היעזרות בחבלים ולימים ביתדות שחוברו לסלע.

שיחזור סטוקו דמוי שיש במדרגה התחתונה של הארמון הצפוני

שיחזור סטוקו דמוי שיש במדרגה התחתונה של הארמון הצפוני

שמריה גוטמן הגיע לראשונה למצדה בשנת 1932 – בעקבות מסע להקפת ים המלח שערך יחד עם עוד שני חברים. השלושה ירדו מירושלים לקליה ומשם החלו ללכת לאורך החוף המזרחי במטרה להקיף את הים סביב, סביב. ליד שפך הארנון נתקלו בחבורת מטיילים מירושלים שהגיעו לביקור בנהר באמצעות ספינה. אנשי החבורה מירושלים, שהכירו את שמריה ואת חבריו, הציעו לו להצטרף אליהם ולשוט לצד המערבי של ים המלח, לביקור במצדה. שמריה וחבריו שמחו להצעה, ויתרו על הרעיון להקיף את כל ים המלח, וכך הגיעו למצדה.
שמריה טפס לראש ההר, יחד עם חבורת המטיילים, והתפעם ממה שראה. השרידים הפזורים על ההר יחד עם התיאור הדרמטי של יוסף בן מתתיהו על ארמון הפלא של הורדוס, המורדים שהתבצרו על ההר, המצור ולבסוף ההתאבדות של 960 הנצורים על מנת לא ליפול בשבי.
לאחר שחזר מהטיול והצטרף לקיבוץ נען, מצדה לא הירפתה ממנו. ב–1941 הוא מארגן עשרה חברים מהקיבוץ ויורד שוב למצדה, הפעם דרך חברון. כאשר הוא חוזר הוא כותב הצעה למוסדות היישוב לרכוש את ההר. בינואר 1942 שמריה, כעת אחד הפעילים המרכזיים בנוער העובד, מארגן את סמינר מצדה – סמינר מדריכים של הנוער העובד שיוצא לחמישה ימים להר (היה גם נציג אחד של השומר הצעיר ואחד של מחנות העולים). הסמינר, שבין משתתפיו היה גם שמעון פרס, סוקר את השרידים על ההר ואת הדרכים המובילות למצדה.

החדר החם בבית המרחץ הגדול של מצדה

החדר החם בבית המרחץ הגדול של מצדה

בפסח של אותה שנה מארגן שמריה את טיול התנועה הארצי הראשון – סיור של הנוער העובד למצדה. במקביל הנציג של השומר הצעיר בסמינר מארגן אף הוא טיול של השומר הצעיר למצדה. הייתה זו הפעם הראשונה שהתארגנו טיולי תנועה שכאלה, מסורת שתמשך שנה אחר שנה ותבצר את מצדה בתודעת הנוער היהודי ובעיקר בתודעת המדריכים הצעירים, שיהפכו לדור הסיירים הבא – ולימים לדור הארכיאולוגים הבא. יורם צפריר, זאב משל, מיכה לבנה ואחרים, הפכו את טיולי התנועה ממסעות של הליכה ברגל למסעות של ידיעת הארץ. הם נדדו שוב ושוב במדבר יהודה, התוודעו לכל נקב ושביל, כל הר וקניון. מצדה מושכת אותם שוב ושוב – ואט אט הם מגלים את נפלאות המקום – את שביל הנחש, את מערכות המים, את הארמון הצפוני התלוי על פי מצוק.

מימין: בור מים במצדה משמאל: דיוויד אסטור, מממן החפירות במצדה ובנו מבקרים בחלק התחתון של ארמון הקיץ של הורדוס במצדה (לע"מ/Fritz Cohen)

מימין: בור מים במצדה
משמאל: דיוויד אסטור, מממן החפירות במצדה ובנו מבקרים בחלק התחתון של ארמון הקיץ של הורדוס במצדה
(לע"מ/Fritz Cohen)

שמריה, איש מצדה, דוחף לעוד ועוד מחקר בנושא ההר. לאחר גילוי הארמון הצפוני הוא משכנע את יוסף אבירם, מזכיר החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, שיש לפעול לארגון משלחת חפירות שתצא למצדה. לאחר דיונים רבים והרצאות מלאות התלהבות מדבקת של שמריה, מתארגנת בשנת 1955 משלחת חפירות ראשונה למצדה, לעשרה ימים. שנה אחר כך ב–1956 יוצאת משלחת חפירות שנייה, לעשרה ימים נוספים. הממצאים היו מרתקים, אבל הבעיות הלוגיסטיות היו קשות. הדרך היחידה למצדה הייתה דרך עפר שנמשכה מסדום לעין גדי. בצידו המזרחי של מצדה היה מחנה קטן של חברת לפידות שערכה קידוח נפט בנחל מצדה. מים, להוציא מים בטעם גפריתי, שעלו מבור הקידוח, לא היו. שתי משלחות החפירה נעזרו בצבא על מנת למצוא פתרון להגיע לפסגה. צה"ל סיפק פתרון יצירתי – בדואים עם עשרים פרדות, שעשו יום יום את הדרך במעלה שביל הנחש עד לתחילת המצוק שם הועמדה גלגלת וכבל שהעלה את הציוד שהגיע על גב הפרדות במצוק שבראש ההר. בעיית המים נפתרה גם היא על ידי הפרדות, אלה הלכו כל יום לעין גדי וחזרה, והביאו מים.
אבירם הגיע למסקנה שהיחיד שיכול לתת פתרון לוגיסטי מתאים לחפירה יסודית של מצדה היה ידין. אולם כאשר הציע לידין לחפור במצדה ידין לא גילה עניין. הוא היה עסוק בפרסום חפירות חצור ובחקר מגילות ים המלח שזה עתה נרכשו. ובכלל, אמר לאבירם, איזה חשיבות ארכיאולוגית יש להר הבודד הזה עם סיפור ההתאבדות שסיפר יוסף בן מתתיהו.

מחסן לאגירת נוזלים

מחסן לאגירת נוזלים

רק לאחר סקר מערות מדבר יהודה וגילוי האגרות של מרד בר כוכבא החל ידין להתלהב מהרעיון לחפור במצדה. הוא מצליח לגייס את התקציב הנדרש לחפירות יחד עם שכנוע צה"ל שיתרום את הלוגיסטיקה שכללה סלילת דרך למצדה מערד, הנחת צינור מים והקמת מחנה חופרים בצידו המערבי של ההר מתחת לסוללה. הצבא גם סיפק מטבח צבאי ואוכל למחנה החופרים. במשך כמה חודשים מופיעים באובזרבר הלונדוני סיפורים מרתקים על מצדה יחד עם תיאור משלחת החפירות שעומדת לצאת למקום לגלות את צפונות ההר. האובזרבר גם מפרסם קריאה למתנדבים לבוא ולהצטרף למחנה החופרים. המתנדבים היו צריכים להגיע בכוחות עצמם ועל חשבונם לערד (בהמשך נקודת האיסוף נקבעה בבאר שבע), ולהתנדב לתקופה מינימאלית של שבועיים. התגובה הייתה מעל ומעבר למה שציפו. עשרות אלפי בקשות להתנדב הגיעו מ–28 מדינות אל תיבת הדואר של משלחת החפירות בירושלים. כרמלה, אשתו של ידין, מיינה את הבקשות, ענתה, שיבצה לחפירה וטיפלה בהגעת המתנדבים. חלק ניכר מהמתנדבים נשארו לתקופה ארוכה יותר מאשר השבועיים המינימאליים, יש כאלה שנשארו לכל שתי עונות החפירה.
החפירות נמשכו שתי עונות של שבעה חודשים כל אחת, בשנת 1963 ו–1964 וחשפו כמויות אדירות של ממצאים ביניהם: 12 מגילות כתובות, 750 חרסים עם כתובות (אוסטרקונים), מיליון וחצי חרסים נוספים, ארבעת אלפים מטבעות וקבוצה של שלושה שלדים – בארמון הצפוני, ועוד כעשרים שלדים באחת המערות במצוק הדרומי. בעקבות החפירות אורגנה תערוכה של ממצאי מצדה ברויאל פסטיבל הול בלונדון, שנדדה אחר כך לניו יורק. ידין כתב ספר פופולרי על החפירות והמשיך לנושאי עניין אחרים (ממגילת המקדש ועד לפוליטיקה). דוחות חפירה מסודרים החלו להופיע לקראת סוף שנות השמונים, עשרים שנה ויותר לאחר סיום החפירות, ועדיין ממשיכים להתפרסם (הכרך השמיני הופיע השנה). החפירות נמשכו באתר גם לאחר שתי עונות החפירה הגדולות, בניהולם של אהוד נצר וגיא שטיבל.

מתנדבים מישראל והעולם משתתפים בחפירה בראש מצדה. ניתן לראות את ים המלח ברקע.  (לע"מ/Fritz Cohen)

מתנדבים מישראל והעולם משתתפים בחפירה בראש מצדה. ניתן לראות את ים המלח ברקע.
(לע"מ/Fritz Cohen)

חידת מצדה

ידין הגיע למצדה במטרה לפתור את חידת סופם של אחרוני המורדים במצדה. כהרגלו הלך בעקבות המקורות – הסיפור של יוסף בן מתתיהו, כולל חיבור הלחימה, וההתאבדות במצדה – היו כפי שיוסף בן מתתיהו תיאר אותן. בהבדל אחד מהותי – ידין מתעקש לקרוא למורדים במצדה קנאים, למרות שיוסף בן מתתיהו רואה אותם כשודדים וסיקרים. אולם החפירות של ידין, כמו הדרמה סביב הבאתם לקבורה של שלושת השלדים שהתגלו בארמון הצפוני, הותיר ומותיר שאלות רבות שעדיין לא באו על פתרונן. מה באמת קרה במצדה שלוש שנים לאחר סיום המרד וחורבן בית המקדש וירושלים? מי בנה את מצדה לראשונה ומי היו האנשים שהתבצרו בהר? מדוע החליטו הרומאים לעשות את המאמץ האדיר ולכבוש את ההר הזה באמצע המדבר שלוש שנים לאחר סיום המרד? ומה קרה לשרידיהם של המתאבדים או המורדים?
ב–10 בינואר 1965 מדווח האובזרבר שכל המקומות למתנדבים בחפירות במצדה כבר התמלאו. "למשלחת החפירות", ציין ידין, "יש כרגע מספיק מתנדבים על מנת לקיים כוח עבודה של 270 איש עד לסיום החפירות באפריל. לא נוכל לקבל בקשות נוספות להתנדב לחפירות". האריכאולוגית הבריטית קתלין קניון במאמר על חשיבות חפירות כמה חודשים אחר כך, ציינה שללא המתנדבים הרבים אי אפשר היה בכלל לקיים את חפירות מצדה. מדינה כמו ישראל, שמושכת אליה עניין ומתנדבים כה רבים הייתה יכולה לקיים את החפירות האלה – עם מתנדבים בלבד. אם היה צריך לממן את צוות העובדים הגדול הזה, זה היה פשוט בלתי אפשרי.

בולי מצדה, מעצב: טוביה קורץ;  מעצב: ר. אראל (באדיבות השירות הבולאי - דואר ישראל)

בולי מצדה, מעצב: טוביה קורץ;
מעצב: ר. אראל (באדיבות השירות הבולאי – דואר ישראל)

Share.

Comments are closed.