היש עתיד לבתי ההבראה?

0

פתיחתו מחדש של בית הבראה "מבטחים" בזיכרון יעקב, לפני חודש, כבית מלון–אמנות בשם אלמה, הוא ניסיון מעניין לצקת פונקציה חדשה למבנים של בתי ההבראה שהוקמו בשנים הראשונות של המדינה. ייחודו האדריכלי של בית ההבראה על צלע הכרמל זיכה את מתכננו, יעקב רכטר, בפרס ישראל לאדריכלות לשנת 1972. כמו רבים מבתי ההבראה האיקוניים בישראל, גם הבניין הזה לא זכה למעמד של מבנה לשימור, וניצל מכליה בזכות כוונותיה הטובות של מי שרכשה את המבנה על מנת לשמרו

צוות ארץ וטבע

בפברואר השנה, לאחר שמונה שנים של תכנון, בנייה ושימור נפתח בבניין בית ההבראה "מבטחים" בזיכרון יעקב, בית מלון–אמנות יוקרתי בשם אלמה. המבנה נרכש ב–2006, לאחר דיונים ארוכים בוועדות התכנון בתכנית להרוס את הבניין ולבנות במקומו שכונת וילות, על ידי לילי אלשטיין, אלמנתו של יואל משה אלשטיין, ממייסדי "טבע תעשיות פרמצבטיות". על אף שהמבנה מעולם לא הוכרז כבניין לשימור החליטה אלשטיין בכל זאת אלשטיין לשמר את המבנה המקורי הבנוי בביטון הברוטאלי שהיה חומר הבנייה העיקרי בארץ בשנות הששים. שמונים מהחדרים המקוריים, שבהתאם לתקופה ולמטרת הבניין לא היו גדולים במיוחד, הפכו ל–40 חדרי מלון מרווחים. בנוסף הוקם אגף חדש ובו 22 קוטג'ים המשתלבים בסגנון המבנה המקורי. חדרי ההרצאות ואולם הקולנוע של בית ההבראה הפכו לאולמות משוכללים לקונצרטים ומופעים בארץ — כאשר אולם ההרצאות הגדול של בית ההבראה הפך לאודיטוריום מהמשוכללים בארץ שבו הותקן עוגב בעל 1,414 צינורות ועל במתו ניצבים שני פסנתרי כנף של חברת סטיינווי. השטחים הציבוריים הנרחבים, אחד הרכיבים החשובים ברעיון בתי ההבראה, הפכו לגלריות שבהן מוצגים יצירות אמנות ותערוכות מתחלפות.
ימי החופשות בבית ההבראה, שאליהם יצאו אותם העמלים שהיו חלק מהוויה הסוציאליסטית של היישוב המבוסס בארץ ישראל, חלפו מהעולם בסוף שנות השבעים. עד אז, במשך כמעט חמישים שנה, הם היו מרכיב קבוע בחייה של הארץ הצעירה.
באופן כללי העובדים בארץ ישראל, חברי ההסתדרות הכללית, היו יוצאים פעם בשנה לחופשה בבית הבראה הסתדרותי. לאחר שקיבלו אישור, הפעילו קצת פרוטקציה, ארזו מזוודה פשוטה עם זוג מכנסיים ארוכים לערב וקצרים ליום, חולצה לבנה לארוחת הערב ולהרצאות, פיג'מה וסנדלים, ויצאו לדרך — באוטובוס. בשנים שבתי ההבראה פרחו לרוב האנשים עדיין לא הייתה מכונית פרטית. בעלים יצאו ללא נשותיהם, נשים ללא בעליהם — כל אחד בהתאם למקום העבודה שבו עבד. הסתדרות העובדים הכללית בנתה והפעילה את רוב בתי ההבראה, על מנת להיטיב עם חבריה ולשלוט בזמנם הפנוי. המבנים היו, ביחס לאותם זמנים, מבני פאר עם שטחי גינות רחבים מסביבם. למעשה ברור שרק חלק מהאנשים זכו לצאת לבית הבראה פעם בשנה. ב"עונת ההבראה" — שהחלה לאחר החורף ונמשכה עד לחגים — הצליחו בתי ההבראה של ההסתדרות בשנות הששים, שהם שנות השיא של היציאה להבראה בבתי הבראה, לקלוט כארבעים אלף איש, לשבעה ימי נופש לכל אדם.
בתי ההבראה לא נבנו כמלונות נופש, כפי שאנו מכירים את המושג כיום. עד לאמצע שנות הששים חדריהם היו קטנים, בכל חדר התגוררו שלושה עד ארבעה אנשים, השירותים והמקלחות היו משותפים לקומה, הריהוט היה בסיסי והארוחות, שהוגשו שלוש פעמים ביום, בתוספת שתי ארוחות ביניים, היו אף הן בסיסיות ביותר. אבל בשני העשורים הראשונים למדינה, שנים של צנע וצניעות, היציאה לבית ההבראה סימלה חופש מתנאי היום יום הצנועים והדירות הקטנות בעיר. לאחר קום המדינה הוקצו לבתי ההבראה שטחים נרחבים, במקומות עם נוף נאה ואוויר צח ומי שהצליח לקבל מקום בבית ההבראה בעונה מתאימה הייתה זו עבורו חוויה מתקנת ומבריאה, בעיקר אם הצליח לעלות במשקל בסוף החופשה.
ההיבט החברתי ביציאה לבית ההבראה תפס מקום מרכזי. מעבר לבריכת השחייה ומגרש הספורט הנופשים נדרשו להעסיק את עצמם בשעות היום — זמן שאת רובו בילוי על כסאות נוח במדשאות הרחבות כאשר הם נהנים מחברתם של הנופשים האחרים. שבתי טבת, סופר "הארץ" שכתב על חוויותיו בבית ההבראה ביולי 1959 שיבח את אידיאל קיבוץ הגלויות שמצא שם: "הדבר היותר נפלא בבית ההבראה", כתב, "היא העירוב העדתי. בפעם הראשונה הייתי עם יוצאי מרוקו, תוניס, טריפולי, עיראק, תימן, פולין, רומניה, גרמניה, רוסיה וארצות אחרות. ראיתי ציבור כזה אוכל משולחן אחד, משחק יחד באותם משחקים, שר בציבור אחד אותם שירים ומבלה בצוותא בערבים". תמונה אידילית למדי. בשנות החמישים סיכויו של עולה חדש מארצות המזרח להגיע לבית ההבראה, כמו הסיכוי שלו להשתלב בעבודה במפעל שבו נתנו חופשות בבית ההבראה, לא היה גבוה. רק מאמצע שנות הששים התאזן המצב מעט יותר וכחמישים אחוז מהנופשים היו בני עדות המזרח — המטבח לעומת זאת נשאר על טהרת "המטבח האשכנזי".

לקריאת כל הכתבה הזמינו את גיליון "ארץ וטבע"
Share.

Comments are closed.