החיילים שנשכחו

0

מאה שנה עברו מאז מלחמת העולם הראשונה, המלחמה ששינתה את פני המזרח התיכון (והעולם כולו) ושרטטה בו את הגבולות והמדינות שאנו מכירים כיום. בחזית הארץ ישראלית לחמו לא חיילי הצבא הסדיר הבריטי, אלא מתנדבים של הצבא הטריטוריאלי. שירותם הארוך — 4 שנים ללא חופשת מולדת — ותרומתם לניצחון נשכחו בכרוניקות ההיסטוריות וזיכו את החזית הזו בשם המלחמה הנשכחת

ידין רומן, צילומים: ספריית הקונגרס אוסף מטסון
 
גדוד גמלים בריטי בבאר שבע לאחר כיבושה

גדוד גמלים בריטי בבאר שבע לאחר כיבושה

בניגוד לסטגנציה שאפיינה את החזית המערבית בכל שנות מלחמת העולם הראשונה, בחזית המזרח תיכונית התקדמו כוחות מדינות ההסכמה — בעיקרן כוחות האימפריה הבריטית — מתעלת סואץ ועד לחלב, מערכה שהתפרשה על פני יותר מאלף קילומטרים. תחילת הלחימה הייתה במדבר הלוהט והצחיח של סיני, בואכה סואץ. רוב הלחימה התבצעה בחודשי הקיץ, המשיכה במזג אוויר חורפי וקשה בארץ ישראל, ירדה לחום של תחילת קיץ בעמק הירדן, והסתיימה בשדות הירוקים של סוריה, בואכה חלב. מלחמת העולם הראשונה באזורנו ידועה בזכות שני ספרים שהפכו לסרטים מפורסמים: "לורנס איש ערב" — על מעלליו של טי. אי. לורנס במדבריות חצי האי ערב וירדן -ו"הפרשים הקלים" — על קורותיהם של הפרשים האוסטרלים. מתוך אלה התפתחה התפישה שלמעשה היה זה לורנס, באוהלי קידר, והפרשים האוסטרליים, בהסתערותם על עזה ובאר שבע, שהביאו את פריצת החזית התורכית–גרמנית ואת הניצחון בזירה המזרח תיכונית. אולם, למעשה, את שורות הלוחמים בחזית הזו מלאו גדודים של חיילים בריטים שגויסו לשירות בתחילת המלחמה. לא חיילי הצבא הבריטי המקצועי והמיומן, אלא פקידי בנקים וסוכני ביטוח, חנוונים ופועלי בתי חרושת, נהגי כרכרות ורכבות, בעלי מלאכה ועובדי חקלאות שגויסו לצבא הטריטוריאלי הבריטי — צבא מתנדבים שהוקם שנים ספורות לפני מלחמת העולם הראשונה כדי להגן על האיים הבריטים מפלישה.
קציני הצבא המקצועי היה מאוד ספקנים לגבי יכולות הלחימה של הצבא הטריטוריאלי — צבא של אזרחים–חיילים שבראשם עמדו קצינים בני מעמד הביניים, ולא בני האצולה הבריטית שמילאו את שורות הפיקוד באופן מסורתי. מרבית הקצינים היו חניכי ה–officer Training Corps, מוסד שהוקם בבתי ספר פרטיים מהוללים דוגמת איטון והארו והוסיף לפעול באוניברסיטאות היוקרתיות. בעיני הצבא המקצועי היו קציני הצבא הטריטוריאלי קצינים חובבנים. הצבא הטריטוריאלי התאמן בעיקר בסופי שבוע ובעיקר על תרגילי סדר. בקיץ נהגו לצאת לתרגיל צבאי בן כמה ימים בשטחים הפרטיים של האצולה האנגלית.
אי אפשר להעמיד את הצבא החובבני הזה כנגד עוצמתו של הצבא הגרמני בחזית המערבית, חשבו קציני הצבא הבריטי, אבל ניתן להשתמש בו למשימות שגרתיות כמו שמירה על תעלת סואץ במצרים. כך נולד חיל המשלוח המצרי, שנשלח לחזית שנחשבה פשוטה ונוחה לעומת מלחמת השוחות הנוראית באירופה. החיילים האלה, "חיילי סוף שבוע" בפי קציני הצבא המקצועי, הם אלה שבסופו של דבר ניצחו במלחמה נגד אויב קשה, אמיץ ומר נפש. סיפורם היה הערת שוליים בהיסטוריה הרשמית של המלחמה בחזית המזרח תיכונית, אולם כעת, לקראת אירועי המאה למלחמת העולם הראשונה, מתחילים להיאסף זיכרונותיהם של אותם חיילים חובבים ששינו לחלוטין את פני המזרח התיכון.

תחנת עזרה ראשונה בריטית בחפירות בסיני

תחנת עזרה ראשונה בריטית בחפירות בסיני

בדרך לחזית רחוקה

בספטמבר 1915 טוראי אי. אס. בנבו חווה את היום המרגש ביותר בחייו הצעירים — היחידה של פקיד הביטוח הצעיר נקראה לשירות. יחד עם חבריו הוא צעד ברחובות ליוורפול בדרך לנמל בעוד אזרחים מריעים עומדים לצדי הכביש. בנבו וחבריו מעולם לא יצאו מחוץ לגבולות אנגליה. רובם לא עזבו את המחוז שבו הם התגוררו. על סיפון האניה הם גילו שהם נשלחים למצרים, להתייצב מול התורכים שבעיני רוחם היו דמויות מתוך סיפורי אלף לילה ולילה.
החזית התורכית נרקמה עשרה חודשים קודם ליום שבו עלו אי. אס. בנבו וחבריו על סיפון האוניה בליוורפול. באוקטובר 1914 חתמה תורכיה על הסכם סודי עם ברלין. ימים ספורים לאחר החתימה הגיעו שתי אוניות מערכה גרמניות לאיסטנבול, תוך הפרת מערכת ההסכמים הבינלאומיים שהותוו בין המעצמות אל מול האימפריה התורכית הקורסת. ב–29 באוקטובר, 1914, שתי אונית המערכה הגרמניות — שהוסבו לספינות של הצי התורכי — הפגיזו מתקנים רוסיים בים השחור. ב–2 בנובמבר הכריזה רוסיה מלחמה על תורכיה. אנגליה, שהייתה קשורה בהסכמי הגנה עם רוסיה, הכריזה אף היא מלחמה על תורכיה שלושה ימים לאחר מכן. הסולטאן התורכי הגיב בהכרזת מלחמת ג'יהאד נגד הכופרים.
האיום התורכי הגיע עת שמצבו של הצבא הבריטי בחזית האירופית היה בכי רע. גרמניה הייתה בעיצומה של התקפת איגוף גדולה דרך בלגיה לתוך צפון צרפת, והפיקוד הבריטי נאלץ להתמודד עם מלחמה בשתי חזיתות. האבדות הקשות בצבא המקצועי חייבו להכניס למערכה גם את צבא המתנדבים. במטכ"ל הבריטי הוחלט לשלוח את רובם למלא את משימות הצבא המקצועי בפינות הרחוקות של האימפריה הבריטית, ובכך לפנות חיילים מקצועיים ללחימה בצרפת.
בפיקוד העליון של הצבא הבריטי נטו לזלזל ביכולות הצבא התורכי. אבל עד מהרה הסתבר שלמרות מיעוט ציוד הלחימה המודרני וארגון לקוי, החייל התורכי היה חייל אמיץ, עקשן ובעל כושר סיבולת גבוה. כישלון הפלישה לגליפולי והמערכה העיקשת בארץ ישראל הוכיחו עד כמה היה הזלזול הבריטי מוטעה.
על מנת להגיע למצרים היה על הבריטים להעביר את צבאם דרך הים התיכון ששרץ צוללות גרמניות. כאשר יצאו בנבו וחבריו למצרים, בסתיו של 1915, היוו הצוללות איום מוחשי ואימתני. בעוד שעד לפברואר 1915 הוטבעו בים התיכון רק עשר ספינות בריטיות, עד לאוגוסט של אותה שנה כבר עלה מספר הספינות שהוטבעו ל–42, מספר שהלך ועלה ככל שהתארכה המלחמה. ספינות התובלה הבריטיות היו צפופות להחריד — כ–3,000 חיילים הצטופפו על הסיפונים התחתונים, בעוד הקצינים, כיאה למסורת האימפריאלית, חיו בתנאים טובים בסיפונים העליונים. הספינות עצמן היו רעועות וטבעו במהירות כשנפגעו מטורפדו של צוללת גרמנית. הלוסיטיאנה, האוניה הגדולה ביותר בעולם באותם ימים, נפגעה ב–15 במאי 1915 בהתקפת צוללות גרמניות וטבעה תוך 18 דקות. מתוך 1,958 הנוסעים ואנשי הצוות באוניה ניצלו רק 700 איש.
החיילים והציוד שהוזרמו בכמויות גדולות למצרים החל מסוף 1915 הפכו אותה עד מהרה לבסיס הצבאי הבריטי הגדול ביותר מחוץ לבריטניה וצרפת. עד פרוץ המלחמה הופקדה ההגנה על האינטרסים הבריטיים במצרים ובתעלת סואץ בידי הצבא ההודי האימפריאלי, שעם פרוץ המלחמה תגבר את מספר חייליו במצרים. במקביל נשלחו חיילי הצבא המקצועי במצרים לאירופה והיחידות החדשות שהגיעו מבריטניה, אוסטרליה וניו זילנד הופנו לאימונים.
בינואר 1915 תקפו התורכים את התעלה. כוח של כ–15,000 חיילים, מצויד בתותחים, רפסודות וסירות, הצליח לחצות את מדבר סיני מבלי שהבריטים הרגישו בכך. המטרה הייתה לכבוש את איסמעיליה שבמרכז תעלת סואץ ולעורר בכך מרד של מוסלמי מצרים נגד הבריטים. התורכים אמנם הצליחו להעביר שלוש סירות לגדה המערבית של התעלה, אבל בסופו של דבר ההתקפה הוכשלה על ידי חיל המצב הבריטי שהיה מרוכז בצידו המערבי של התעלה.
ההתקפה התורכית על התעלה היתה פתיחה לשנה של הצלחות תורכיות. באפריל 1915 נחתו כוחות בריטים, אוסטרלים וניו זילנדים בחצי האי גליפולי בניסיון לייצר ראש גשר בתורכיה עצמה. המערכה, שנמשכה עד ינואר 1916, הסתיימה באבדות קשות ובכישלון צורב. במקביל אולץ צבא אנגלי–הודי — שנחת בעיראק על מנת להבטיח את אספקת הנפט לצבא הבריטי — לסגת מאזור בגדד, כתוצאה מהנסיגה כותרו כ–20,000 חיילים בריטים על ידי התורכים בעיר קוט, כ–160 קילומטרים מדרום מזרח לבגדד. בינתיים הגרמנים כבשו את סרביה ובולגריה הצטרפה למעצמות המרכז — בכך אפשרה לגרמנים גישה יבשתית אל חזיתות הלחימה התורכית.

טקס ההקדשה של בית הקברות הצבאי הבריטי בעזה

טקס ההקדשה של בית הקברות הצבאי הבריטי בעזה

בתוך שבטי הסנוסי בסהרה, בגבול המערבי של מצרים, פעלו סוכנים גרמנים ותורכים על מנת לעורר את השבטים למרד בבריטים. המרד, שפרץ באמצע 1915, חייב את הפיקוד האנגלי במצרים להפנות רבים מחייליו לגבול המערבי. המערכה הסתיימה בניצחון בריטי ב–26 בפברואר 1916 — הקרב והניצחון הראשון של חיילי צבא המתנדבים שהחל להאסף במצרים.
בדצמבר 1915 נשלח סיר ארצ'יבלד מורי לפקד על הכוח ההולך וגדל שהגן על התעלה. בפיקוד העליון הבריטי הוסבר למורי שמצרים היא חזית משנית לאירופה ושהמשימה העיקרית שלו היא להגן על תעלת סואץ ולשמור על השקט באזור. את רוב היחידות שנאספו במצרים לאימונים נצטווה מורי להעביר לחזית האירופית. עד יולי 1916 העביר מורי 240,000 חיילים לחזית הצרפתית. במצרים הושארו יחידות שנחשבו לפחות מאומנות. דיוויזיות הצבא הטריטוריאלי ה–42, 52, 53 ו–54. אלה, יחד עם היחידות מאוסטרליה, ניו זילנד והודו, נקראו כעת חיל המשלוח המצרי — Egyptian Expeditionary Force.
על מנת להגן על התעלה העביר מורי את היחידות שעמדו לרשותו לצד המזרחי של התעלה. קו ההגנה הראשון הוקם 11 קילומטרים ממזרח לתעלה, קו הגנה שני כחמישה קילומטרים ממזרח לתעלה ועל גדת התעלה עצמה הוקם מערך של ראשי גשר מבוצרים. בנוסף למערכת הביצורים, נסללו ממזרח לתעלה מערכות של מסילות ברזל וכבישים והונחו צינורות מים. לאורך הגדה המזרחית של התעלה הוקמה דרך טשטוש — דרך עפר עליה עברו כל ערב פרדות רתומות לאגד ענפים ש"טשטשו" את העפר על הדרך. כל בוקר נבדקה הדרך בחיפוש אחר עקבות של פולשים שחדרו מסיני לאזור התעלה.
עבודת מחשבת מאומצת הושקעה בחפירת שוחות בדיונות שבהם הוקמו היעדים המבוצרים, ממזרח לתעלה. כל שוחה חייבה הקמת רשת מתכת על עמודים, עליה נמתח בד ברזנט בתוך תעלה רחבה שנחפרה בחול. אחר כך מילאו את התעלה בחול שהוצא ממנה. כל קרע בברזנט הוריד את המאמץ לטמיון וחייב התחלה מחדש של התהליך משום שהחול היה נשפך לתוך התעלה. עם סיום בניית התעלות רופדו הדפנות העליונות באלפי שקי חול.
המעבר מהחיים האזרחיים באנגליה לחיי הצבא במדבר חולי היה קשה מאד עבור החיילים הבריטים. באביב, עם הגיעם, הם הוכו בחמסינים וסופות חול שהשתוללו במדבר. חודשי הקיץ לא היו קלים יותר — זבובים ביום, יתושים בלילה ובין ברחש לברחש הם השתעממו בעבודות הכנת ביצורים ושמירה.
על מנת להפיג את השעמום בשורות החיילים ניתנו חופשות בשפע ליציאה לקהיר, אלכסנדריה, איסמעיליה ופורט סעיד. זו האחרונה הפכה למרכז הבילויים של אזור התעלה, למרות שקהיר הייתה היעד המועדף. עתיקות הפרעונים מסביב לקהיר עניינו את כולם והאווירה המזרחית בשווקים וברחובות משכה את תשומת הלב. נוכחותם של עשרות אלפי צעירים, רובם זה עתה עזבו את בית הוריהם, העצימה עד מאוד את מכירות האלכוהול, הסמים והזנות בערי מצרים. פעורי עיניים צפו החיילים הצעירים ברקדניות הבטן המעורטלות שרקדו במסעדות ובמועדונים, אכלסו את הברים הרבים שנפתחו כמעט בכל פינה בערים וגם עברו במוסדות הבילוי והאירוח הצבאיים שהוקמו בערים הגדולות כמו ימק"א ואחרים. במוסדות חילקו חומרי הסברה על סכנות השתייה והזנות, אולם ללא הועיל — בין השנים 1916-1918 אושפזו 31,051 חיילים במצרים לטיפול במחלות מין. מחצית המקרים אירעו בשנת 1916, כאשר החיילים הוצבו בקרבת עריה הגדולות של מצרים. 75 חיילים מכל אלף במצרים סבלו ממחלת מין, לעומת 18 מכל אלף בחזית הצרפתית. אשפוז בעקבות מחלת מין לא פטרה את החייל מהשירות, להיפך. במשך חודשיים — תקופת ההחלמה מהמחלה — הוא קיבל מחצית משכרו וכאשר נרפא הוחזר ליחידתו. תשלומים למשפחות החיילים הופסקו בזמן הטיפול במחלה, נוהל בירוקרטי שבצדו ביוש פומבי, בעיקר עבור החיילים הנשואים.

להמשך הכתבה הזמינו את גיליון "ארץ וטבע"
Share.

Comments are closed.