אמנות והקיבוץ

0

רחל דביר ייסדה בקיבוץ יד מרדכי את "דנה גלריה לאמנות" לזכר בתה דנה, ובכך הוסיפה נדבך חדש הן לרשימת אתרי ההנצחה ביד מרדכי והן לסצנת האמנות הישראלית

היידי גלייט

כשדנה דביר נפטרה מסיסטיק פיברוזיס בגיל 27, אמה רחל חיפשה דרך להמשיך ולהנציח אותה. רחל דביר גידלה את בתה בקיבוץ יד מרדכי, ביתם של לא מעט אתרי הנצחה משמעותיים (ראו בהמשך), כך שהיו בקרבתה מגוון מודלים ששימשו כהשראה. בעקבות לימודיה של דנה באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ואהבתה הגדולה לאמנות, דביר החליטה להקים גלריית אמנות לזכרה.
אף כי סצנת האמנות הישראלית מרוכזת כיום בעיקר בתל אביב, תרבות היוותה אלמנט מרכזי בקיבוצים לאורך כל ההיסטוריה, ואלו עודדו להשקיע משאבים באמנות ובאמנים לאורך כל השנים. במקרה הזה, קיבוץ יד מרדכי תרם מבנה, ודביר הקימה ארגון ללא מטרת רווח על מנת לגייס כספים, לשפץ את המבנה ולאפשר את תחזוקתו השוטפת. בשנים האחרונות גם משרד התרבות והספורט ומפעל הפיס סיפקו תמיכה לגלריה, וזו נפתחה לבסוף ב–2007, לאחר שיפוצים שהפכו את הבניין לחלל תצוגה מודרני, שמזכיר גלריה תל אביבית יותר מאשר חלל עבודה בקיבוץ. לא נותר זכר למאפיית הקיבוץ שעבורה נבנה המבנה בן הקומה היחידה ב–1945, או למתפרה שפעלה במקום אחרי שזו עברה. התופרות עובדות היום באחד הבניינים הסמוכים, ותנור המאפייה מוצג בקרבת מקום, במרכז "קיבוץ של פעם" המציג אסופת חפצים, כלי בית וכלי עבודה משנותיו הראשונות של הקיבוץ. הגלריה, הפתוחה בימי שלישי ושבת מ–11:00 עד 16:00, ממוקמת באמצע הדרך בין "קיבוץ של פעם" למרכז המבקרים של מכוורת יד מרדכי, במורד הגבעה מ"מוזאון משואה לתקומה".
"'דנה גלריה לאמנות' היא גלריה לא מסחרית לאמנות מודרנית, המארחת תערוכות המיוחדות למקום. אלה מיועדות לטפח דיאלוג עם האספקטים השונים של קיבוץ יד מרדכי והאזור הסובב אותו", מסבירה רווית הררי, המשמשת כאוצרת הגלריה מאז 2009. "אני שמה לב למה שמתרחש בקיבוץ ומזמינה אמנים ליצור תערוכות שמתייחסות לכך. האמנית הילה עמרם שיתפה פעולה עם הכוורן הראשי בקיבוץ לצורך התערוכה הנוכחית. תערוכות קודמות עסקו באתרי ההנצחה בקיבוץ, בארכיטקטורה, בזיכרון, בשואה ובתקומה, במדבר ובדרום.
"אנחנו מנסים לשתף פעולה גם עם מוסדות תרבותיים אחרים בדרום. לדוגמא, אנחנו משתתפים ביוזמת 'רוח מדבר', שבמסגרתה תוצג סדרת תערוכות על פנים שונות של המדבר באתרים שונים בדרום הארץ מפברואר ועד אפריל 2014," היא מוסיפה.
עד פטירתה בינואר, עבדה רחל דביר בצמוד להררי ולאמנים על כל תערוכה והציעה עזרה והדרכה בצד חופש אמנותי.
האמנית דנה יואלי זוכרת כמה תומכת הייתה דביר במהלך יצירת התערוכה שלה לגלריה "אוטומטון".
"רחל באה לבקר אותי בסטודיו שלי כאשר התחלתי להגות את הרעיון שהוביל לתערוכה. היא הייתה אישה מדהימה, אנרגטית ואינטליגנטית, בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה, חיובית, מוכנה לעזור תמיד ופתוחה," אומרת יואלי. "היא הקימה את הגלריה הזו באהבה, והודות לאהבתם של הסובבים אותה. זו הייתה זכות גדולה לעבוד איתה ואני מצטערת שהיא איננה עמנו עוד".
התערוכות משכו תשומת לב לא רק בקרב 229 חברי יד מרדכי ו–200 תושבי הקיבוץ, אלא גם מצד סצנת האמנות הישראלית. הם הציגו עבודות של אמנים ישראלים צעירים בנסיקה, שלחלקם יש קשר לקיבוץ או לדרום הארץ. רובם יוצאים מגבולות תל אביב לעתים נדירות, ותופסים את היציאה מגבולות אזור הנוחות שלהם ואת ההתמודדות עם הקיבוץ והנושאים הקשורים לו – כאתגר מרענן, אומרת הררי.
מאחר שמבנה הגלריה היה בעבר מתפרה ומאחר שביד מרדכי ישנם כל כך הרבה אתרי הנצחה, אחת התערוכות הראשונות שאצרה הררי חקרה את הקשר שבין פעולת התפירה ובין פעולת ההנצחה. "קו תפר" הציגה את עבודותיהם של עשרה אמנים ישראלים, ועוררה מחשבות על מגוון הנושאים המבעבעים בישראל, כגון הנצחה, גבולות, מיליטריזם וגלובליזציה, מזווית בלתי צפויה- תפירה.
אחריה הוצגה סדרה של תערוכות יחיד וכן תערוכה משותפת, שבה אמנים בני זמננו הגיבו לעבודות של יצחק דנצינגר (1916-1977) שהשפיע רבות על האמנות הישראלית בשנותיה המעצבות. בתערוכת יחיד אחת שכותרתה "פועל הזיכרון" הציב האמן שחר מרקוס באתרי ההנצחה של הקיבוץ מגזרות קרטון שלו עצמו, לבוש כחייל ממלחמת העולם השנייה, וצילם אותם. שתי עבודות וידאו שצילם בחלק מן האתרים הללו, משלימות את התערוכה. כצפוי, התערוכה עוררה דיון ציבורי בקיבוץ. העבודה של מרקוס הייתה משעשעת, אך יש לציין כי כוונתו לא הייתה לצחוק על מאמצי ההנצחה, כי אם לפקפק באתוס הזיכרון וההנצחה. התערוכה מתעמקת בגיבור ובאנטי גיבור, ברעיון שדמויות הרואיות מאבדות את עומקן כשהן הופכות לסמלים, ובפנים הפחות הרואיות של ההנצחה – כמו תחזוקת האנדרטאות. כמה חודשים אחר כך התייחסה התערוכה של יואלי לארכיטקטורה של ההנצחה כמו גם לברוטליזם, סגנון ארכיטקטוני שהיה נפוץ בארץ בכלל ובקיבוצים בפרט מאמצע שנות ה–50 ועד לשנות ה–70. יואלי, שגדלה ועבדה בתל אביב וברחובות, זוכרת שבביקור הראשון שלה ביד מרדכי התרשמה במיוחד מהארכיטקטורה בקיבוץ. "אוטומטון" נבנה על גב התערוכה הקודמת שלה בתל אביב, אולם המתאר הפיזי לעבודה התבסס על הבניין שבו שוכן מוזאון "משואה לתקומה" של יד מרדכי, המוזכר לעתים קרובות כדוגמא נפלאה לברוטליזם. הארכיטקט אריה שרון עיצב את הבניין, וקיבל עבורו את פרס רכטר היוקרתי ב–1968 יחד עם בנו אלדר. הם לא השתמשו בזוויות ישרות עבור הבניין, והתוצאה הייתה סדרה של חללים בלתי קונבנציונליים במקום חדרים ריבועיים. במרוצת השנים השתנה פנים הבניין בכדי להתאים לתצוגות, אך צדו החיצוני נותר ללא שינוי.
תערוכות מאוחרות יותר הציגו את עבודותיהן של אורלי סבר (שגדלה בקיבוץ כברי), ליהי חן (שהתחנכה בתיכון קיבוצי), אסף שושן (שגדל בדרום ישראל ועתה חי בפריז) ושירלי וגנר (שגדלה בישראל וחיה בניו יורק). אף כי שושן ווגנר בחרו לחיות מחוץ לגבולות ישראל, העבודות שלהם עוסקות, בין היתר, בזהות ישראלית, כאילו דווקא המרחק ממולדתם מחדד את הפרספקטיבה שלהם על כך.
התערוכה הנוכחית שתוצג עד אמצע ספטמבר, "הפרעת התמוטטות המושבה", התגבשה בהשראת המגפה שמחסלת מושבות דבורים. דביר הכירה בין הילה עמרם, העוסקת באקולוגיה וטבע בעבודות האמנות שלה, לאיתן ציון, בן דורה של דביר, שהיום מנהל מכוורות יד מרדכי.
"הוא הזמין אותי לבקר בכוורות ולמדתי משהו אחר בכל פעם על חיי הדבורים והדברים המדהימים שהן עושות," מספרת עמרם, ומוסיפה כי למדה שהחיים בכוורת הדבורים מסודרים ומאורגנים לאין שיעור. עמרם החליטה להפריע לסדר הזה על ידי מיקום חפצים ביתיים בתוך הכוורות. הדבורים התעלמו מחלק מן החפצים, בעיקר מכדורים ומדברים עגולים אחרים, אבל את מרבית החפצים האחרים שילבו בתוך עולמן, בנו עליהם כוורות דבש ואפילו החלו לאחסן בתוכם דבש. במהלך העבודה הדבורים יצרו חיבור מעורר מחשבה בין כמה מהחפצים הנפרדים שעמרם בחרה להציב בכוורת. התוצאה הייתה סדרה של עבודות מסקרנות שבוחנות את נקודת ההשקה בין טבע ותרבות, ובו בזמן מעלות שאלות על מטריאליזם, בית ושינוי – נושאים שמעסיקים רבות את חברי יד מרדכי ככל שהקיבוץ ממשיך להתפתח.

Share.

Comments are closed.