תיאטרון נטוש בשדות

0

בשדות הארץ עומדים להם נטושים מבני תיאטרון פתוחים, גדולי ממדים ומעוצבים להפליא, שפעם היו סמל לתרבות שיועדה לכל קצוות הארץ. במשך כ–50 שנה היו המבנים האלה, שתוכננו על ידי אדריכלי הבאוהאוס של ארץ ישראל, מוקדים להצגות תיאטרון רבי תפאורה ומשתתפים ולהופעות של התזמורת הפילהרמונית. מקום שבו התקרב איש לרעהו, הן מן התושבים הוותיקים והן מן העולים החדשים ששכנו בעיירות הפיתוח. עם בואם של התיאטרון המקורה, המזגן והטלוויזיה – נסגרו התיאטראות הפתוחים, שבהם ישבו הצופים על מדרון הר או על ספסל עץ, והביטו לעבר הבמה הגדולה והנוף הפתוח שנשקף מעבר לה

ידין רומן ומנור בצר
 

כבר מראשית ימיה של ההתיישבות הקואופרטיבית בארץ ישראל, ניתנה חשיבות מיוחדת לתרבות ולאירועי התרבות. כאשר הוחל בתכנון מסודר של ההתיישבות האזורית, ניתנה גם הדעת על הקמת מתקני תרבות, שלימים היו לבית התרבות הקיבוצי ולאמפיתיאטרון האזורי. תכנית האב להתיישבות, שתכנן ריכארד קאופמן עבור הסוכנות היהודית, הנחתה לבניית אולם הצגות גדול ממדים, שישרת את כל יישובי האזור. התכנית הראשונה של אולם ההצגות תוכננה עבור הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף. את המבנה המפורט הראשון, "הבמה המשותפת", בעין חרוד, תכנן האדריכל אריה שרון, שלימים היה לאדריכל הראשי של משרד השיכון בישראל.

"הבמה המשותפת", בעין חרוד

"הבמה המשותפת" כיום (יאיר טלמור)

"הבמה המשותפת" כיום (יאיר טלמור)

כל מי שנכנס לקיבוץ עין חרוד, ועולה במעלה הגבעה לעבר בית שטורמן והמשכן לאמנות, מבחין במבנה הגדול שניצב מימין לדרך, העומד נטוש מאז שנות ה–60. יואב זיידל, בן עין חרוד מאוחד, סטודנט לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון, חקר במסגרת לימודיו את המבנה שעמד בכניסה לקיבוצו, תוך כדי איסוף חומר מארכיון הקיבוץ וממקורות אחרים. את הרעיון לבנות במה משותפת למופעי תיאטרון עבור קיבוצי הסביבה, העלו מרגוט קלאוזנר ויהושע ברנדשטטר, שהיה חבר בית אלפא ועזב לתל אביב ב–1931. השניים, שלימים היו בני זוג, היו בין היוזמים לעלייתו של תיאטרון "הבימה" לארץ ומייסדי "אולפני הסרטה הרצליה", ראו חשיבות רבה בהקמת תיאטרון עבור החלוצים בשדה. חברי הקיבוץ שכרו את אריה שרון, מקיבוץ גן שמואל, כדי להקים "במה משוכללת שלא תיפול במאומה מבמות התיאטרון המקצועי".
התכנית, שתידמה לתכניות של כל מבני התיאטרון הפתוחים שיוקמו בהמשך, כללה מבנה גבוה (בגובה 14 מטרים) עם פתח בקיר הרוחבי שפנה אל מעלה המדרון. בתוך המבנה הונחה במת עץ גדולה. הקהל, כך תוכנן, יישב על המדרון הצופה לבמה. הכסף למימון הבמה הגיע מגוף בשם "קרן הבמות" – שתרם 150 לירות; 200 לירות נוספות נלקחו כהלוואה, ו–159 לירות התקבלו כתרומה מסוחרי הכפר הערבי הסמוך, נוריס, שעמם היו לקיבוצים קשרי מסחר. את יתר הסכום גייסו החברים.
כיאה לראשית ההתיישבות, בדבר מיקומה של "הבמה" ניטש ויכוח קשה בין היישובים. בתכניתו של ריכארד קאופמן מעלה גבעת קומי נועד להיות המקום שבו ייבנו מבני הציבור של כלל הקיבוצים. ואולם, אל מול חברי הקיבוצים התייצבו המושבניקים מכפר יחזקאל, וטענו שהבמה צריכה להיבנות קרוב יותר ליישוב שלהם, כך שגם הם יוכלו ליהנות ממנה. אנשי עין חרוד, הוא "הקיבוץ הגדול", ראו עצמם כיישוב המרכזי בגוש ההתיישבות בעמק חרוד, ועל כן סברו כי הבמה צריכה להיבנות אצלם – מה גם שהם היו אלה שגייסו את הכסף לכך. לבסוף הכסף דיבר – ובשנת 1934 החלה בניית הבמה על הגבעה בעין חרוד.
הבנייה הסתיימה ארבע שנים אחר כך, בשנת 1938. מבנה בטון ענק שהשקיף על הדרך הראשית של העמק, ספסלי עץ על המדרון וגדר חיה של פרקסוניה קוצנית וצפופה, מנעה כניסה ממי שלא שילם עבור כרטיס או שלא הייתה לו הזמנה. בחדרים שמתחת לבמת העץ הגדולה התגוררו אנשי פלוגות הלילה של וינגייט ומשתתפי קורס המפקדים הראשון של ההגנה.
ההצגה הראשונה שהועלתה על הבמה ב–5 באוגוסט 1983, הייתה "האנוסים" של תיאטרון הבימה, בהשתתפותם של שמעון פרנקל, יהושע ברטונוב, רפאל קלצ'קין, אהרון מסקין וחנה רובינא. אורחים לבושי חג מכל העמק החלו להגיע כבר בשעות הצהריים. "הגיעו לחצר המכוניות עם הדקורציות, חדר האוכל קושט במפות לבנות ולאט לאט הקיפה הרגשת החג את כל הפינות", נכתב ביומן קיבוץ עין חרוד.
4,000 איש צפו בהצגה בסדר מופתי. עם סיום ההצגה יצא ברטונוב, להודות לקהל שוב ושוב עד שזכה במחיאות כפיים – דבר שלא היה נהוג בקרב אנשי עמל סוציאליסטים עבור מי שעשה את מלאכתו כהלכה. לאחר ההצגה נערכו על הבמה מסיבה ושירה בציבור בניצוחה של חנה רובינא עד אור הבוקר.
בשנת 1944, בעת כנס המקהלות הארצי הגדול, קרסה הבמה על מאות הזמרים והנגנים שהופיעו יחד. זמרת המקהלה, בלה דורסיני מעין חרוד, נקברה תחת פסנתר כבד והפכה נכה לצמיתות. בדרך נס נחסכו קורבנות בנפש.
הבמה הגדולה שוקמה, ושלוש שנים לאחר האסון, בשנת 1947, אירחה את התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין. שוב מילא הקהל את כל 4,000 המושבים. הימים היו ימי מתיחות ערב מלחמת העצמאות, וברנשטיין נאלץ להגיע לתיאטרון ברכב משוריין מחשש להתקפה של ערביי האזור.
בחקירתו את במת הקיבוץ, תיאר יואב זיידל את התכונה שאחזה בעין חרוד לקראת הגעת האורח הדגול. הדרישות מן האדם שיזכה לארח את המנצח המפורסם בביתו, חייבו אותו להיות חובב מוזיקה, דובר אנגלית ובעל נימוסי שולחן מערביים. לתפקיד נבחר חבר הקיבוץ מרדכי שטנר, מפעילי עליית הנוער, שעבד יחד עם הנרייטה סאלד באנגליה. לאחר הקונצרט נשאר ברנשטיין ללון בעין חרוד ואף השתתף במסיבה בחדר האוכל.
"במוצאי שבת נערך על הבמה המשותפת של תל יוסף ועין חרוד קונצרת התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין", דיווח העיתון "דבר" ב–12 במאי 1947, "מכוניות באו מכל קצות העמק על אף העוצר. באו גם מערי הארץ וממושבותיה. מ. שטנר בירך את התזמורת  בשם קהל העמק. אחרי הקונצרט נתקיימה בחדר האוכל של תל יוסף מסיבה לכבוד יובל העשור של התזמורת ולכבוד המנצח ברנשטיין. עם המנצח היו הוריו ואחותו. הסבו ליד שולחנות ערוכים. ניהל את המסיבה גולדשמידט מעין חרוד, חנוך רוכל בירך בשם משק תל יוסף וש. סבוראי בשם משק עין חרוד. המנצח הדגול אמר: 'בשלושה שבועות אלה של היותי בארץ הרגשתי שאני יהודי חופשי'. עד 2 בלילה נמשכו השירה וההורה בהשתתפותו של ברנשטיין".
מיזוג האוויר ותקציבי הבנייה המפוארים, הביאו לירידת קרנה של "הבמה המשותפת" ושל התיאטרונים הפתוחים הדומים לה ברחבי הארץ. האירוע האחרון שהתרחש ב"במה" היה חג המחזור של בית הספר המשותף בשנת 1967. במהלך ההצגה הקריא אחד החברים את סיסמאות הגיוס של אנשי המילואים.
מאז, לצד אחיותיה הרבות ברחבי הארץ, עומדת "הבמה" בשיממונה, ורק שלט קטן של המועצה לשימור אתרים מספר את תולדותיה.
הבמה הגדולה בעין חרוד הייתה המסד הרוחני להקמתם של תיאטרונים פתוחים נוספים בסוף שנות ה–40, ובעיקר בשנות ה–50 – שהמטרה להפיץ תרבות ברחבי הארץ המתמלאת יישובים כפריים הייתה בראש מעייניהם של המוסדות המיישבים, לצד ניסיון לקדם בכך את קיבוץ הגלויות של המוני העולים החדשים שגדשו את הארץ.

התיאטרון הפתוח בקיבוץ נען

התיאטרון בנען כיום (ידין רומן)

התיאטרון בנען כיום (ידין רומן)

אחד הגדולים והמרתקים בתיאטרונים הפתוחים הללו, ניצב כיום שומם ליד קיבוץ נען. כאלפיים מושבים (1,675, ליתר דיוק) נבנו לאורך המדרון הדרומי של גבעת קיבוץ נען. אל מול מבנה במה אדיר ממדים, נבנו מושבי בטון פשוטים. התיאטרון נבנה כחלק ממחנה הנופש והמרגוע לנערים עובדים במסגרת "בית ברל כצנלסון", בית תנועת הנוער העובד.
התיאטרון נחנך בשנת 1946 בהפקה של תיאטרון הקאמרי להצגה "ז'אן דארק". גודל מבנה הבמה איפשר הקמה של תפאורה מרשימה, והאקוסטיקה של מדרון הגבעה, לצד השקט של ארץ ישראל באותם ימים, איפשרו לכולם להאזין ללא קושי לנאמר על הבמה. בשנות ה–50 התארחה במקום גם התזמורת הפילהרמונית.
בשנות ה–60 הוסיפו חדר הקרנה לסרטים: גב הבמה נצבע בלבן ואיפשר הקרנת סרטים במסך רחב. ייתכן כי הטלוויזיה היא שהרגה את המבנה, או בנייתם של אולמות סגורים וממוזגים. אך במשך כמה שנים עוד המשיך המקום לפעול ביום "חג הבנים" – טקס שבו תלמידי כיתה י"ב התקבלו לחברות בקיבוץ נען.
את התיאטרון תכנן שמואל מסטצ'קין, חניך הבאוהאוס, וחבר גרעין שנועד להתיישבות בנען. במקור הוא תכנן להקים תיאטרון מקורה – אך התכנית לא יצאה לפועל. כמו רבים מהמבנים הדומים לו, מסמל גם התיאטרון הפתוח בנען את הרצון להקים בהתיישבות הכפרית מוסדות תרבות שיוכלו להתחרות עם כל מוסד דומה בעיר. במת הענק והתיאטראות העצומים, שיכלו להכיל תפאורה גדולה וגרנדיוזית – הם העדות האילמת האחרונה לרעיונות אלה. התיאטרון "נותר למעצבה, זכר לתקוות גדולות שלא מומשו", כתב חבר הקיבוץ עמוס שיפריס, שפרסם את תולדות התיאטרון בספר שיצא בקיבוץ נען.

קיבוץ גברעם

התיאטרון בגברעם (צבי קרי)

התיאטרון בגברעם (צבי קרי)

תיאטרון פתוח נוסף, רב ממדים, נטוש ויפה מראה, עומד בשדות קיבוץ גברעם שבנגב הצפוני. "התיאטרון הוקם בשנת 1950 או 1951 על ידי המועצה המקומית, במטרה ליצור קיבוץ גלויות", כך מספר חבר קיבוץ גברעם וראש המועצה הראשון של חוף אשקלון, אברהם בר מנחם. "מטרת התיאטרון הייתה להוות כור היתוך עבור העולים החדשים שהתיישבו בתחומי המועצה", נזכר בר מנחם בריאיון שנערך עמו לפני כמה שנים. "המטרה הייתה להביא למקום הצגות ואמנים מהטובים בישראל. במקום היו לא רק הצגות, אלא גם ריקודים שאורגנו על ידי חברי הקיבוצים הוותיקים, שאליהם הוזמנו התושבים החדשים במטרה להקל על קליטתם בארץ".
גם התיאטרון הנאה הזה עומד נטוש, כמו אחיו, בצדי הדרך – זכר לימים תמימים יותר.

אמפי שפיים

האמפי תיאטרון בשפיים (עידן מלחי)

האמפי תיאטרון בשפיים (עידן מלחי)

גם בקיבוץ שפיים הוקם תיאטרון כזה, ליד מגדל השמירה המערבי של הקיבוץ, שנבנה בזמן המאורעות ב–1937. מחוץ למחנה הקיבוץ. חברי הקיבוץ זיהו את היתרון הטבעי של הדיונה הסמוכה, וב–1951 הקימו שם תיאטרון ארעי. יוסיטו שגיא, חבר הקיבוץ וראש המועצה לשעבר, מספר שבשנת 1957 פנו למועצה בבקשה לבנות במקום אמפיתיאטרון אזורי. שנה שלמה התנהל ויכוח האם השטח יהיה רשום על שם המועצה או על שם הקיבוץ – ולבסוף הגיעו לידי פשרה, והחליטו שהשטח יישאר של הקיבוץ ומבנה התיאטרון ישתייך למועצה.
לאורך שנות הפעילות של התיאטרון התקיימו הופעות גדולות של אמנים ישראלים ואפילו של אמנים מחו"ל, כמו להקת המחול היפנית "סנקאי ג'וקו", אותה זוכר שגיא במיוחד. ב–1978 פנה הקיבוץ למועצה כדי לרכוש את הזכויות על התיאטרון. המועצה סירבה, אך ניהול התיאטרון והפעלתו עברו לידי חברי הקיבוץ. כפי שקרה לתיאטרונים האחרים, גם זה נסגר. ובשנת 1988, לאחר שהתיאטרון ננטש, הקיבוץ רכש את הנכס מהמועצה, אם כי כבר לא הייתה לכך משמעות. באמצע שנות ה–90 המועצה החליטה לשפץ את התיאטרון לכבוד אירוע גדול שנערך במקום. ב–1997 חגג קיבוץ שפיים בתיאטרון את חג 70 השנה להיווסדותו, בהשתתפות כל חברי הקיבוץ רבתי. הייתה זו הפעם האחרונה שהמבנה הגדול היה בשימוש.
גם ליד המדרשה החקלאית על שם רופין הוקם אמפיתיאטרון שכזה ובמקומות נוספים ברחבי הארץ.
בנעוריי עוד זכיתי לראות הצגה באחד האמפיתיאטרונים הללו: בתיאטרון על גדת הירדן בגשר יוסף שבעמק החולה (ליד קיבוץ עמיר). הייתה זו הצגה של תיאטרון האוהל, "הכתובה", שכתב וביים אפרים קישון, המספרת על שני חברי קיבוץ לשעבר, אלימלך ושפרה, המגלים לאחר 25 שנים של חיים משותפים שייתכן שמעולם לא התחתנו כדת. יחד עם קרובי משפחתי בקיבוץ מנרה עטינו כולנו חולצות לבנות ומכנסיים חגיגיים וירדנו במשאית הקיבוץ (שמוקדם יותר הובילה דגים לשוק בתל אביב) אל התיאטרון. התיאטרון היה מלא והקהל צחק במלוא פה אל מול הקומדיה המשעשעת על הכתובה העלומה. כיום, גם התיאטרון הזה ניצב נטוש, סמל לימים תמימים שאופיינו באידיאולוגיה להביא את התרבות גם למחוזות הפחות מרכזיים.

Share.

Comments are closed.