ליגת הנשים

0

גדל בינינו דור צעיר של כדורגלניות ישראליות, ורובינו לא מודעים לכך. אמנם הליגה הישראלית לכדורגל נשים מתפקדת כמעט ללא תקציב, עם מעט כיסוי תקשורתי ותמיכה של ספונסרים, עם זאת, זרמים רוחשים מתחת ומעל פני השטח, פועלים לשנות את פני הדברים. זהו תהליך שיוביל להצלחה. מבט מלא תקווה על עתיד הענף

עדיה קורין
 

בילדותי בקיבוץ הייתי 'טומבוי'. טיפסתי על עצים, השתוללתי בגני המשחקים, ושיחקתי כדורגל על הדשא עם הבנים. בכיתה ב' הבנים החליטו שהבנות לא יודעות לשחק כדורגל, והבנות לא מיהרו להתנגד: "כדורגל זה לבנים", אמרו לי חברותיי. וכך, בליגת בית הספר, בהפסקה הגדולה, הבנים שיחקו כדורגל והבנות כדורשת. מגיל צעיר החברה מנתבת אותנו לתחומי ספורט "נשיים": התעמלות אמנותית, כדורעף, טניס. החברה שלנו מעדיפה לשמוע הצהרות כגון: "בתי היא רקדנית מחוננת", על פני: "בתי אלופה בכדורגל". לשמחתי, לא כולנו נכנענו ופנינו לפזז מעדנות בהתעמלות אומנותית כשאנו אוחזות סרטים מסתלסלים. כמה מאתנו המשיכו לשחק כדורגל, הקימו לעצמן ליגה משלהן, וזכו להגשים את חלומן להפוך לשחקניות כדורגל מקצועניות.
אחת ממעצמות כדורגל הנשים הגדולות בעולם היא ארצות הברית. הכדורגל בארצות הברית הוא הענף הראשון שבו נוסדה ליגת ספורט מקצוענית לנשים מטעם הליגה המרכזית לכדורגל – "Major League Soccer" (MLS). כיום נבחרת הנשים של ארצות הברית היא אחת מנבחרות הנשים הטובות בעולם. הנבחרת זכתה ארבע פעמים במשחקים האולימפיים, ופעמיים בגביע העולמי בכדורגל.
המשחק המפורסם ביותר של נבחרת הנשים בכדורגל בארצות הברית התרחש ב–10 ביולי 1999, בגמר הגביע העולמי לכדורגל שהתקיים בלוס אנגילס. באותו יום מילאו תשעים אלף איש את אצטדיון ה"רוז בול" בלוס אנג'לס. ארצות הברית שיחקה נגד סין. בגמר 90 דקות הופיע על לוח התוצאות השוויון 0:0, והתוצאה לא השתנתה גם לאחר הארכה. הקבוצות עברו לבעיטות לשער. לאחר שהשוערת האמריקאית השחורה, בריאנה סקורי, אחת הנשים הראשונות בעולם ששיחקה ככדורגלנית מקצוענית, הצליחה לעצור את הבעיטה החמישית של הסיניות, התוצאה זינקה ל–4:4. נותרה בעיטה אמריקאית אחרונה, זו של ברנדי צ'סטיין. בבעיטת תותח, הכניעה הכדורגלנית בת ה–29 את השוערת הסינית והובילה את האמריקאיות לניצחון. לאחר שהכדור חדר לשער, כרעה צ'סטיין הנרגשת על הדשא, הרימה את ידיה לאוויר וקרעה את חולצתה מעל גופה, כשהיא נותרת בחזיית ספורט בלבד. תמונת הניצחון הזו כיכבה בכל עיתוני העולם, ביניהם על שער ה"ניוזוויק", והייתה מאז לסמל להערצה. המשחק המרתק נגד סין הפך את כדורגל הנשים לאחד מענפי הספורט המכובדים והמוכרים בעולם. כיום, מלבד הליגה האמריקאית, קיימות ליגות כדורגל של נשים באנגליה, ביפן, בגרמניה, בנורבגיה, בספרד, באוסטרליה, ובמדינות רבות אחרות, שביניהן ישראל.
שחקנית הכדורגל הישראלית המוכרת והמזוהה ביותר בענף היא סילבי ז'אן, המכונה ה"ווינרית". זאת בשל תאוותה הגדולה לכבוש שערים ולנצח בכל משחק. ז'אן גדלה בנתניה והחלה לשחק עוד לפני שהוקמה בישראל ליגת נשים רשמית. בגיל 22 יצאה לשחק באחת מליגות הנשים הטובות בעולם – הליגה המקצוענית בקולבוטן, נורבגיה. שם הוכתרה לסגנית מלכת השערים בכל ארבע העונות שבהן שיחקה בנורבגיה וזכתה בגביע. אולם חלומה של ז'אן היה לחזור ולשחק כדורגל בארץ. העובדה שבאותה תקופה לא הייתה בישראל ליגת נשים מסודרת, לא הפריעה לז'אן לדרבן חברי כנסת ואנשי ציבור לתמוך בהקמה של ליגת נשים בכדורגל. ז'אן שיחקה במהלך הקריירה שלה בישראל בשלוש קבוצות: מכבי חולון, אס"א ת"א והפועל תל אביב, שבה העבירה את רוב שנות הקריירה. היא זכתה בתשע אליפויות ובשמונה גביעי מדינה, והייתה למלכת השערים בכל הזמנים, המתפארת ב–1,010 שערים שהבקיעה.
נבחרת הנשים הלאומית לכדורגל הוקמה בשנת 1977, בצו הפדרציה הבינלאומית לכדורגל, עוד לפני שהתקיימה ליגה או מסגרת ישראלית למשחקי כדורגל לנשים. סדר הדברים המתבקש יותר היה לבנות תחילה תשתית אנושית, מקצועית ולוגיסטית, ורק לאחר מכן, מגובים בשחקניות בוגרות ומקצועניות – להקים נבחרת לאומית. ואולם, חלפו להן 20 שנה מיום הקמת הנבחרת ועד לייסוד הליגה.
הליגה הישראלית לכדורגל נשים הוקמה בשנת 1999 ועדיין מתפקדת כמעט ללא תקציב, עם מעט מאוד כיסוי תקשורתי ועוד פחות תמיכה של ספונסרים. כמו בענפי ספורט אחרים, נשים נאבקות על שכר הולם ועל הזדמנויות מקצועיות שוות לאלו של שחקני הכדורגל הגבריים. המחסור בתקציבים אינו מאפשר להן להשקיע את כל זמנן במשחק, והן מתאמנות שלוש פעמים בשבוע בלבד, תדירות שהנה בעייתית למדיי עבור שחקן מקצועי. ההד התקשורתי לענף נמוך, אין בו עניין ציבורי, וקהל מועט מגיע למשחקים. לעומת זאת, בליגות אחרות בעולם, כמו למשל בגרמניה ובדנמרק, המשכורות מכובדות, התקשורת מסקרת את המשחקים, והשחקניות זוכות לכבוד ולהערכה.
למרות הקשיים, נבחרת הנשים של ישראל בכדורגל משחקת במוקדמות אליפות אירופה ובמוקדמות אליפות העולם. אמנם הנבחרת מעולם לא העפילה לשלב הגמר, אך במוקדמות אירופה בשנת 2007 היא סיימה במקום השני בביתה. כיום קיימות בישראל שלוש נבחרות נשים: נבחרת נשים בוגרת, נבחרת נערות עד גיל 19 (U19) ונבחרת נערות עד גיל 17 (17U). הנבחרות מייצגות את המדינה באליפות אירופה ובאליפות העולם ומגיעות להישגים מרשימים. בחג שבועות האחרון, לדוגמא, נבחרת הנערות של ישראל זכתה בטורניר הפתוח לכדורגל נשים, שבו התמודדה מול נבחרות גדולות וחזקות כמו רוסיה ורומניה.
במסגרת ההתאחדות לכדורגל פועלות שתי ליגות נשים בישראל – ראשונה ושנייה. בכל ליגה משחקות שמונה קבוצות. בשנים האחרונות, הגיעה ההתאחדות לכדורגל להכרה שללא הכשרת דור צעיר לא יהיה עתיד לענף, וכי חייבים לטפח תשתית רחבה ורב גילאית לענף. המאמץ המתמשך הביא לכך שכיום רשומות בהתאחדות 12 קבוצות של נערות מגיל 14 עד 17, שפעלו בעונה האחרונה במסגרת של ליגה צעירה שהקימה ההתאחדות לכדורגל. קיימת גם ליגה לילדות בגילאי 11 עד 13, ובשנה הקרובה תיפתח מסגרת טרום–ילדות לגילאי שמונה עד עשר.
מי שמנהלת את אגף הנשים בהתאחדות לכדורגל היא שרון זאבי, והיא גם רכזת "אתנה" – המועצה הציבורית לקידום נערות ונשים בספורט – בתחום הכדורגל. "אתנה" מהווה גורם משלים לאיגודי הספורט. זאבי הייתה אחת הכדורסלניות המובילות בישראל. שלוש שנים ריכזה את פעילות "אתנה" בתחום הכדורסל, אולם הכדורגל משך אותה: "יש לתקן את מה שאין", היא אמרה, וכך העבירה את מפתחות ליגת הנשים בכדורסל לתמר מעוז, כדורסלנית עבר דגולה, ועברה לעסוק בכדורגל נשים.
זאבי מספרת שבשנת 2011 נחנך פרויקט "אתנה ג'וניור" לגילאי 8 עד 12, במסגרת שיתוף פעולה בין ההתאחדות לכדורגל ובין "אתנה". את "אתנה ג'וניור" מובילות המאמנות נתנאלה חג'ג' ואיה כהן יחד עם מיכל פינבלט, מאמנת הכושר של הסגל, שהגיעה מענף הג'ודו. השנה נפתח "סגל זהב" בוגר לגילאי 14 עד 17. את הסגל מאמן גיא עזורי, מאמן בעל שם שמגיע מתחום הכדורגל לגברים. עזורי, שאימן את בית"ר ירושלים ואת הפועל באר שבע, הגיע ל"סגל הזהב" בעקבות מאמציו של אבי לוזון, יושב ראש ההתאחדות לכדורגל. הייתה זו הפעם הראשונה שמאמן של נבחרות כדורגל של גברים הגיע לאמן נבחרת נשים. פרויקט "סגל הזהב" הנו הבסיס לנבחרת ישראל לאליפות נשים עד גיל 19, שתתקיים בשנת 2015 בישראל. על מנת להכין את הנבחרת, מאמצת ישראל את דרך הפעולה האירופית לקידום ליגת הנשים בכדורגל: בנות הסגל צפויות להיכנס לאקדמיה לכדורגל, שם יזכו למערך שלם של אנשי מקצוע ולתנאי לימוד המאפשרים מצוינות.
נוסף על ליגות הנשים הסדירות שבהן משחקות חברות הסגל, הקבוצה מתאמנת גם אחת לשבוע, ובשבת משחקת כקבוצה מן המניין בליגת ילדים א', מחוז דן. זהו מהלך חסר תקדים: לראשונה קבוצת בנות משתתפת בליגת בנים. אולי זוהי סנונית ראשונה של שינוי מחשבתי מאז ימי ילדותי בקיבוץ, בהם נאמר לי שכדורגל הוא רק לבנים…
על מנת לעורר את עניינן של בנות בתחום הכדורגל, ארגנה זאבי "ניידת כדורגל" שעוברת בין בתי ספר על פי הזמנה, ונותנת לבנות 'לטעום' כדורגל באמצעות הפעלה במתקנים שונים. הביקוש לביקורה של הניידת רב מאוד, ועניינן של בנות בתחום אכן הולך וגובר. בקיץ מפעילה ההתאחדות לכדורגל ו"אתנה" ליגת קיץ לילדות ולנערות במטרה לגייס שחקניות נוספות לענף, ובד בבד יוזמת פעילות קיץ כאשר הליגות הסדירות יוצאות לפגרה. הפעילויות ממחישות לנערות צעירות שאפשר גם לחלום להיות כדורגלנית צמרת מקצוענית ולהביא כבוד לישראל במסגרות בינלאומיות.
זאבי ציינה את אחת מהדמויות החשובות בהתפתחות מערך כדורגל הנשים בארץ: דורותי גור. דורותי עלתה לארץ בשנת 2007 עם משפחתה מקליפורניה, והתיישבה ברעננה. שתי בנותיה, ליה וקרן, שגדלו בקליפורניה הידועה כמעצמת כדורגל נשים – רצו לשחק כדורגל, וגור גילתה שקבוצת הנשים ברעננה זה עתה התפרקה. בנחישות אמריקאית טיפוסית החליטה שאם הבנות רוצות לשחק כדורגל, הן ישחקו כדורגל.
לאחר ששמעה שהקבוצה ברעננה פורקה, שינסה גור מותניים, ובתמיכתו של נחום חופרי, ראש עיריית רעננה, פנתה לגורמים שונים בהתאחדות, מצאה ספונסרים, מקום ותקציבים, ואספה בנות שישחקו בקבוצה. תחילה נפתחה קבוצה לבנות בגילאי תשע עד 14, אשר מנתה 15 בנות. בשנתה השנייה הוכפל מספר השחקניות בקבוצה. כיום קיימת ברעננה מחלקת כדורגל לילדות ולנערות בניצוחה של גור, המרכזת שלוש קבוצות לילדות בגילאי שמונה עד עשר, קבוצה לגילאי 11 עד 13, וקבוצת נערות לגילאי 14 עד 16. שתי בנותיה הבוגרות של גור משחקות בליגה. אין זה מובן מאליו שבנות ממשיכות לשחק ומתקדמות בסולם הגילאים של הליגה. "14 זה גיל קריטי", מסבירה גור, "זו נקודת המפנה שבה מחליטים אם להמשיך למשחק מקצועי או לעזוב". באותה נשימה היא מציינת בגאווה שלא מכבר הצטרפה שחקנית מטירה אל הבנות, המתגוררות כולן באזור השרון, בתל מונד, בכפר סבא, בהרצליה ובכפר שמריהו.
במסגרת "אתנה" אירגנה גור חוג כדורגל לבנות (בשתי קבוצות: כיתות א' עד ג' ו–ד' עד ו') בשישה מתוך 13 בתי הספר ברעננה, והיד עוד נטויה.
במסגרת פועלה ותרומתה לכדורגל הנשים, לצד קידום ערכים חברתיים, גור הייתה בין חברי המשלחת של "בועטים את הגזענות והאלימות מהמגרשים". המשלחת נסעה ללונדון להשתלמות של ההתאחדות האנגלית לכדורגל, המשקיעה מאמצים רבים במניעת תופעות של 'חוליגניזם' וגזענות בקרב אוהדים ושחקנים. שבעת חברי המשלחת נבחרו בשל תרומתם לקידום ערכים חברתיים במסגרת הכדורגל. בין חברי המשלחת נמנו שתי נשים: גור, ויפה זגייה, שהקימה בהתנדבות קבוצת כדורגל של בני הקהילה האתיופית, ועוסקת בניהול פרויקטים בבאר שבע.
מטרתה של גור היא לבנות מערך רחב של בנות צעירות, לתת לכולן הזדמנות לשחק, ללמוד ליהנות מהמשחק, ולתת הזדמנות לכל מי שרוצה להפוך לשחקנית מקצוענית בהפועל רעננה. לכן, השאיפה של גור היא להקים ברעננה מועדון רב גילאי לכדורגל נשים שיכלול גם נבחרת בוגרת. "יש הרבה בעיות לוגיסטיות", היא אומרת. "אין תשתיות, והספונסרים לא בדיוק עומדים בתור". אך גור לא תיתן ללוגיסטיקה להפריע, ואין כל ספק כי מעצמת כדורגל הנשים של רעננה תמשיך לגדול ולפרוח.
והנה, רעננה כבר על המפה. השנה ניצחה קבוצת הקט–רגל בנות של תיכון "אביב" ברעננה, בליגה, קבוצה מסכנין הממוקמת בצמרת הענף.
כדורגל, כמו כל ספורט קבוצתי אחר, מהווה פעילות מהנה ותורם לכושר הגופני. יחד עם זאת, המשחק מפתח ביטחון עצמי ומיומנויות כמו תקשורת בין–אישית, אחריות, יכולת עבודת צוות ומנהיגות. וכפי שסיסמת "אתנה" מציינת: "כשאת עושה ספורט את תמיד מנצחת!". אז האם באמת 'כדורגל זה רק לבנים'? מצחיק! כדורגל זה לכל אחד…

Share.

Comments are closed.