לא רק הייטקיסטים

0

מי מאיתנו לא נתקל במהלך חייו בקלישאות הרבות שמייחסות למוח היהודי וליכולת הישראלית להפוך כל מגבלה ליתרון? ספרים נכתבו על יכולות ההמצאה והאלתור הישראליות, ובקלות אפשר לראות, מהסתכלות חטופה בכמות הסטארטאפים הישראליים שצצים מדי יום – שיש דברים בגו. אבל לא כל ההמצאות הישראליות קשורות בהייטק, ברפואה או במלחמה. תנאי הקיום הייחודים בארץ הובילו לאבולוציה של המצאות ייחודיות, שחלקן מבריקות וחלקן משונות

מאיה רומן

דמות הישראלי המצליח כיום כבר איננה דמותו של הצבר. היום, כשאנחנו מדברים על הישראלי המודרני ועל הדרך שבה היינו רוצים שהעולם יתפוש אותנו, אנו מציגים לרוב את דמותו של הישראלי ההייטקיסט – ממציא צעיר עם משקפיים, שיער פרוע והרבה רעיונות מבריקים. אין ספק שבשנים האחרונות ישראל הפכה למעצמת הייטק. אנו מפתחים המצאות טכנולוגיות בכל זירה אפשרית כמעט, מביולוגיה ועד לכלי טייס. אך יש משהו רומנטי בהרבה בדמות הממציא הישנה, הצבר שכורח המציאות אילץ אותו לאלתר דרך מיוחדת להשקות את אדמותיו, ושחוקי הצנע גרמו לו ליצור מאכל חדש. המצאות אלו, המחוברות למקום ולקרקע, מעידות עלינו הרבה יותר מאשר כל אותן חברות המגלגלות מיליוני דולרים, שכן הן קשורות לארץ שבה הן פותחו. רוב ההמצאות ה"פשוטות" שיצאו מישראל, כבר מוכרות לכולנו: הפתיתים, הטפטפת ועגבניות השרי. למרות זאת החלטנו לנסות ולהציץ בהן פעם נוספת, וגילינו שחלקן כלל אינן המצאות מקוריות שלנו, שכמה מהן מעניינות יותר משחשבנו, ושכולן יחד מספרות עלינו סיפור מעניין למדיי.

רמיקוב

בראשית שנות ה–40 מכר אפרים הרצנו מברשות שיניים ומוצרי קוסמטיקה ברומניה הקומוניסטית. הרצנו היה שחקן קלפים מסור, אך באותה תקופה המשטר אסר את כל משחקי הקלפים. על כן הוא המציא את ה"רמיקוב", המבוסס על משחק ה"רמי" אך שונה ממנו מהותית בצורת הקומבינציות והווריאציות שהשחקנים יכולים להיעזר בהן. יתרה מזאת, הרמיקוב משוחק בעזרת אריחים צבעוניים ולא באמצעות קלפים. את המשחק הראשון גילף הרצנו במו ידיו ונהג לשחק בו עם חבריו ברומניה.
אחרי מלחמת העולם השנייה עלה הרצנו עם אשתו חנה לישראל. המשפחה התיישבה בבת ים והחלה לייצר את משחק האריחים הצבעוני בחצר ביתם. הרצנו היה מייצר את המשחקים בעזרת בני משפחתו ואז נושא אותם לחנויות המשחקים ומנסה לשכנע את בעלי החנויות להציגם. אם המשחק נמכר הרצנו קיבל חלק מהרווחים, אם לא – לא. לאט לאט החל המשחק להצליח וההזמנות מרחבי הארץ החלו להגיע במאות ומאוחר יותר באלפים. הרצנו פתח מפעל לייצור אריחי הפלסטיק וקופסאות העץ הייחודיות בערד, מפעל הפועל עד היום. ההצלחה האמתית שהפכה את רמיקוב לסנסציה בינלאומית, החלה כאשר הקומיקאי האמריקני דון ריקלס סיפר בתכנית האירוח הלילית שלו על משחק קופסה ממכר שאשתו הביאה עמה כששבה מישראל. יום למחרת ההזמנות החלו לזרום למפעל בערד מרחבי העולם.
אחד מיתרונותיו הגדולים של המשחק הוא היותו מבוסס על מספרים ועל צבעים, והעובדה שאיננו מוגבל לשפה ספציפית. כיום ישנן 40 גרסאות עם הוראות בשפות שונות למשחק. כ–30 מיליון משחקי רמיקוב נמכרים מדי שנה ומיוצרים ממש כאן, במפעל בערד. המפעל הנו מהיעילים בארץ: בכל שש שניות מיוצר בו משחק רמיקוב חדש. רוב המשחקים נשלחים לחו"ל ורק מעטים נמכרים בישראל. הפופולריות העצומה של הרמיקוב הפכה אותו למשחק הייצוא מספר אחת בישראל ולמשחק הקופסה השלישי הנמכר ביותר בעולם אחרי "מונופול" ו"שבץ-נא". מהמשחק הפשוט שיצר אפרים הרצנו בביתו צמחה ענקית המשחקים "קודקוד", המנוהלת כיום על ידי בנו ובתו של אפרים ז"ל, מיכה ומריאנה הרצנו. מדי שלוש שנים עורכים האחים "טורניר רמיקוב" בינלאומי לזכר הוריהם. אלופי רמיקוב מכל המדינות המשתתפות זוכים בכרטיס טיסה ליעד שבו נערכת התחרות ומתחרים על התואר "אלוף הרמיקוב". הטורניר נערך כבר שבע פעמים. טרם זכה בו משתתף ישראלי.

במבה

(Vlastní Fotka)

(Vlastní Fotka)

ייתכן כי ההמצאה הישראלית המפורסמת ביותר איננה המצאה ישראלית כלל. ה"במבה" המוכרת היטב לכל אזרח ישראלי הומצאה בשנת 1964 על ידי חברת "אסם". החטיף המפורסם שרובו עשוי תירס, שווק בתחילה בטעם גבינה ונכשל כישלון מר. לפני סגירת המפעל שהוקם בחולון לייצור החטיף, החליטו ראשי החברה לערוך מחקר קצר בקרב ילדי חולון ולנסות לשנות את טעמו של החטיף על ידי ציפויו בבוטנים במקום בגבינה – והשאר היסטוריה.
השם המוכר פותח בכוונה כך שתינוקות יוכלו להגותו בקלות, מה שהוביל לסיסמה המפורסמת – "אבא, אימא, במבה". כיום כל חטיף רביעי הנמכר בישראל הנו חטיף הבמבה באחת מצורותיה הרבות, אך למרות תהילתה בארץ, לא בטוח שאנו היינו הראשונים שהמציאו את החטיף הטעים. חטיף תירס מצופה בוטנים הדומה להפליא לבמבה שלנו נמכר מאז 1963 בגרמניה. החטיף המיוצר על ידי חברת "בלשן" נקרא "ארדנוספליפס" (erdnussflips). בתרגום חופשי המשמעות היא "חטיפי בוטנים", ועל פי נציגי החברה הוא פותח כמה חודשים לפני הבמבה. האם מדובר בצירוף מקרים בלתי תלוי שבו שתי חברות עלו על סוד קסמה של חמאת הבוטנים, או שמא בפרשיית ריגול תעשייתי שיכולה לערער את יסודותיה של החברה הישראלית? כנראה שלא נדע לעולם.

פתיתים

פתיתים (Christine Wisnieski)

פתיתים (Christine Wisnieski)

אחרי שהסתבר כי איננו יכולים באמת להתגאות בהמצאת הבמבה, לא נותר לנו אלא להסתפק בהמצאה הקולינרית השנייה שישראל מתגאה בה – ה"פתיתים". הפתיתים הומצאו בתקופת הצנע לבקשתו של דוד בן גוריון. באותה תקופה אורז לא היה בנמצא, ובן גוריון ביקש מאחד ממייסדי "אסם", אויגן פרופר, למצוא תחליף הולם. כך הומצא "אורז בן גוריון", גרגרי פסטה אפויים שבתחילה נראו בדיוק כמו אורז עשוי חיטה. הפתיתים זכו לפופולריות גדולה בארץ, ו"אסם" החלה לשווק פתיתים במגוון צורות: טבעות, כוכבים וכמובן כדורים קטנים, שזכו לכינוי "קוסקוס". בניגוד לתדמית העממית שלה זכו בארץ, ברחבי העולם יש שמחשיבים את הפתיתים המכונים "קוסקוס ישראלי" למעדן גורמה של ממש.

עגבניות שרי ודניאל

עגבניות שרי (Udi Steinwell)

עגבניות שרי (Udi Steinwell)

אחד ממוצרי הייצוא החקלאיים החשובים של מדינת ישראל, הלא היא עגבניית השרי, מפורסמת בארץ כמעט כמו אחותה העגבנייה הרגילה. למרות הגאווה הלאומית בהמצאת המאכל המהונדס גנטית, ישנם כמה זנים של עגבניות קטנות המזכירות מאוד את עגבניית השרי, שגדלו להן פרא ברחבי העולם זמן רב לפני ששני פרופסורים מהאוניברסיטה העברית החליטו לייצרם באופן מלאכותי. תרומתם הגדולה של פרופ' נחום קידר ופרופ' חיים רבינוביץ', אשר פיתחו את העגבנייה, היא ביצירת עגבנייה המותאמת לאקלים הישראלי.
לפני 25 שנה השניים יצרו הכלאה בין מספר זני עגבניות עם עגבניות בר קטנות בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, ויצרו זן של עגבנייה בעלת חיי מדף ארוכים המבשילה בקצב אטי יותר ומותאמת יותר לקיץ הישראלי. העגבניות הקטנות הפכו לפופולריות בארץ ובעולם בשל טעמן המתקתק. הן כונו בתחילת דרכן "עגבניות טלוויזיה" כיוון שיועדו להיאכל כחטיף בריא שניתן לצרוך בעת הבהייה במרקע.

מעטפית

מעטפית

מעטפית

בשנת 1984, במשך שלושה חודשים, הסתגרו במפעל הדפוס של קיבוץ בארי שלושה חברי קיבוץ נחושים. גיורא עוז, עודד הרגיל ורוני פוקס עבדו בסודיות גמורה על פרויקט שעתיד לשנות את פני הדפוס בישראל, או לפחות כך ניתן היה להסיק מהפאתוס ומן הכסף שהושקע בפרויקט. לבסוף יצאו השלושה מן המפעל והציגו לעולם את ה"מעטפית", אותו שילוב בין מעטפה למכתב המוכר לכולנו משנים של פתיחת מסמכי בנק ודו"חות תחבורה. המעטפית לא זכתה עדיין לכבוד הבינלאומי המגיע לה, אך כל מי שהתנסה מימיו בתלישת שוליה, מבין שמדובר בהמצאה גאונית שהפכה את מפעל הדפוס בבארי להצלחה מסחררת.

דוד השמש

על גגות תל אביב (David Lisbona)

על גגות תל אביב (David Lisbona)

כהרגלנו בקודש, גם דוד השמש איננו בדיוק המצאה ישראלית. קצת קשה לקבוע למי בדיוק מגיע הקרדיט על המצאת חימום המים בעזרת אור השמש, שכן מדובר ברעיון די פשוט בבסיסו, אך קל לקבוע מי הם אבות דודי השמש בגרסתם הצברית – המהנדס לוי ישר ודוקטור צבי תבור. משבר האנרגיה שפקד את המדינה בעת הקמתה הוביל להנחיות שאסרו חימום מים בין השעות עשר בלילה לשש בבוקר. הממשלה לא ידעה איך להתמודד עם המחסור בחשמל. לעומתה, למהנדס לוי ישר היה רעיון. הוא בנה בחצר ביתו אבטיפוס של דוד שמש שניצל את המשאב היחיד שהיה לישראל בשפע – אור השמש. מפעל "מירומית", שהקים לשיווק דודי השמש, הפכה להצלחה מסחרית, אולם רק כחמישה אחוזים מבתי האב בארץ השתמשו בו, משום שהיה יקר יותר מדוד החשמל.
המצב השתנה אחרי מלחמת יום כיפור וחרם הנפט שהגיע בעקבותיה. במהלך השנים שכלל ד"ר צבי תבור את דוד השמש ובשנות ה–70 העבירה הכנסת חוק שדרש להתקינו בכל בית חדש בישראל. החוק הביא לעלייה אסטרונומית בשימוש בדודי השמש. כיום ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בשימוש באנרגיה סולרית לחימום מים – כ–85 אחוז מהבתים בארץ משתמשים בדוד שמש, דבר היוצר חיסכון של כארבעה אחוזים בצריכת החשמל הלאומית.

טפטפות

טפטפות (Chris Hamby)

טפטפות (Chris Hamby)

הרעיון להשקות אזורים נרחבים בעזרת טפטוף מים איננו חדש. כדי חרס קדומים מצביעים על כך שגם בעבר נהגו להטמין אותם בקרקע כדי שישחררו מים באיטיות דרך חוריהם. עם המצאתו של הפלסטיק עלה הרעיון של שימוש בצינורות פלסטיק מחוררים להשקיית שטחים בטפטוף אטי, ובכך למנוע בזבוז מים. האתגר הגדול שעמד בפני הקהילה החקלאית היה שלא היה די בחירור צינור פלסטיק בנקודות שונות. אם החורים היו קטנים מדיי הם נסתמו במהרה על ידי חלקיקי מים ואבק, ואם הם היו גדולים הם גרמו ללחץ המים בצינור לרדת כך שהמים לא הגיעו לכל החורים לאורך הצינור.
כאן נכנס לתמונה שמחה בלאס, ציוני נלהב ונצר למשפחת רבנים מפוארת. בלאס נולד ב–1897 בוורשה והחל לחשוב מגיל צעיר על המצאות שיוכלו לסייע למדינה היהודית שבדרך. בשנת 1927 עלה בלאס לארץ והחל לעסוק בפיתוחים חקלאיים שונים ומשונים. כבר אז החל לחשוב על דרכים לפתור את בעיית ההשקיה בטפטוף, אך עד מהרה הפך לחלק מהותי מחברת "מקורות" והיה עסוק בתכנון המוביל הארצי וביצירת מערך אספקת המים של המדינה. לאחר שנים רבות ב"מקורות" החליט בלאס להתפטר, בין היתר משום שהתנגד למונופול המים שיצרה הממשלה. לקראת סוף שנות ה–50 הצליח למצוא יחד עם בנו ישעיהו פתרון לבעית הזרימה בצינורות הפלסטיק – ה"טפטפות". בלאס ובנו הצליחו להפחית את מהירות המים הזורמים בצינור הפלסטיק על ידי חיכוך, ולפתור את בעיית הלחץ הלא אחיד. בשנת 1964 פתחו יחד עם קיבוץ חצרים את חברת "נטפים", שהחלה לייצר מערכות השקיה בטפטוף והפכה להצלחה בינלאומית.

אותנטיק

אותנטיק © התמונות באדיבות חברת אותנטיק

אותנטיק © התמונות באדיבות חברת אותנטיק

למרות שרוב ההמצאות הישראליות נוטות להתרכז היום בשוק ההייטק, ישנם עדיין כמה ממציאים שממשיכים להתמודד עם התנאים הסביבתיים של הארץ ולנסות לשפר את איכות החיים בעולם האמתי, ולא רק בסביבת המחשב. אחת מאותן המצאות חדשות היא הציליה של "אותנטיק" – המצאה פשוטה מאין כמוה אך שימושית להפליא. מדובר בציליה מתקפלת הניתנת לנשיאה בתיק מלבני קטן. הציליה נועדה להתאים לחול הישראלי ולרוחות העזות השוררות בחופינו, והיא איננה מתעופפת בקלות בדומה לשמשיות. מדובר ביריעת בד הנתמכת על ידי שני מוטות מתקפלים, העשויים מתכת ומצופים בצבע למניעת חלודה, המאוזנת בעזרת שקי חול המתפקדים כמעין משקולות. הודות לעיצוב הפשוט ניתן להקים את הציליה כמעט בכל סוג שטח – אפילו בתוך הים עצמו.

דלקן

לא ברור אם היה זה מוח יצירתי או הרצון שלא לצאת פראיירים שהובילו את חברת "אורפק" הישראלית לפתח את ה"דלקן", אך כיום, כאשר למעלה מעשרה מיליון רכבים ברחבי העולם משתמשים בו – אין ספק שמדובר בעוד המצאה ישראלית מנצחת. כדי לעזור לחברות בעלות ציי רכב לחסוך בעלויות הדלק ולשלוט ביתר קלות בהוצאות, פיתחו בשנת 1983 דויד קרליך ודוב טלמור את הדלקן, חברם הטוב של בעלי חברות הסעות ובני נוער קמצנים באשר הם.

סנדלי שורש

סנדלי שורש

סנדלי שורש

ישנן המצאות ישראליות שקשה לדמיין שיוכלו להתקיים גם מחוץ לישראל, כדוגמת סנדלי שורש. הסנדלים שפותחו בשנות ה–90 על ידי יורם ודניאלה גיל–בנוזיליו, הם חבריו הטובים ביותר של כל טייל ישראלי. יתרונם המרכזי טמון באחיזה החזקה שלהם ברגל ובעובדה שהם "נושמים" ולא גורמים לרגל להזיע. בני הזוג החלו לתפור ולהפיץ את הסנדלים שלהם, המזוהים היום הודות לצורת ה'איקס' שרצועותיהם מסמנות על קרסולו של הנועל, ואט אט הסנדלים תפסו תאוצה. כיום מפעל "Source", שם החברה שהקימו, פועל בטירת הכרמל ומעסיק 150 עובדים. סנדלי השורש מעולם לא הפכו להצהרה אופנתית, אך הם אהובים במיוחד על הנוער הציוני–דתי בארץ והחלו לתפוס תאוצה בקרב חובבי טרקים ברחבי העולם.

אפיליידי

רגלים חלקות עם אפיליידי (Lauren Close)

רגלים חלקות עם אפיליידי (Lauren Close)

ב–1986 החליטו יאיר דר ושמעון יהב מקיבוץ הגושרים שהמין הנשי בארץ ישראל לא סבל דיו. לכן הם המציאו את ה"אפיליידי", סיוטה של כל אישה ישראלית, וכיום של נשים ברחבי העולם. ההמצאה הייחודית היא מכשיר להסרת שיער שבעזרת קפיץ שנמתח ומתכווץ עוקר את שערות הרגליים מן השורש ומותיר את המשתמשת חלקה ודואבת. המכשיר זכה להצלחה עצומה בארץ ובעולם ולמרות שחברת "מפרו" שייצרה אותו בקיבוץ הגושרים נקלעה לקשיים כלכליים, והוא מוכר עד היום כאחת ההמצאות המרשימות של ישראל.

פלדנקרייז

משה פלדנקרייז

משה פלדנקרייז

אי אפשר לאפיין את הישראלים כאנשים רגועים במיוחד, או כאנשים שמחוברים לגוף שלהם ומודעים לכל פעולותיו. למרות זאת, דווקא כאן פיתח הפיזיקאי והמורה לג'ודו ולג'ו ג'וסטו, משה פלדנקרייז, את השיטה שנקראת על שמו ומוכרת כיום ברחבי העולם.
שיטת פלדנקרייז היא סוג של טיפול תנועתי שמטרתו לקשר את האדם אל גופו ולהעלות את רמת המודעות שלו ביחס לעצמו. השיטה מבוססת על תנועה ועל הרעיון שכולנו נעים בצורות שונות, שחלקן אינן טבעיות אלא נרכשות. כשאנו נעים באופן לא טבעי הגוף שלנו מתנגד לתנועה ומנסה להתריע שמשהו לא בסדר, וכך נוצר כאב. שיטת פלדנקרייז מנסה בעזרת תנועות חדשות לעורר בתלמיד מודעות לאופן שבו הוא נע, כך שיוכל לבחור לבסוף את דרך התנועה הנכונה ביותר עבורו.
מפתח השיטה, משה פלדנקרייז, איננו מתאים לשום מסגרת חברתית מקובלת. הוא בעל תואר דוקטור בפיזיקה מהסורבון ובעל חגורה שחורה בג'ודו. את הפלדנקרייז פיתח אחרי שסבל מפציעה בברכו וחיפש דרכים להתנועע עמה ולתפקד כרגיל. השיטה שפיתח פופולרית מאוד בישראל ובעולם, ונלמדת כיום באוניברסיטאות הנחשבות בעולם.

Share.

Comments are closed.