ואתם רוקדים

0

פסטיבל המחולות הגדול ביותר בארץ מתקיים כבר 26 שנים ברציפות בכרמיאל. ועדיין, קהל רב בארץ אינו מכיר כלל את המפעל הגדול. ארזנו תיק עם נעלי ספורט ובגדים להחלפה והלכנו לבחון את טיב החגיגה. בדקנו מדוע הישראלים כל כך בטוחים שבכרמיאל רוקדים רק הורה. חזרנו עם תובנות מעניינות ושנויות במחלוקת

מנור בצר

בפעם המי יודע כמה, מזמן הפסקתי לספור, נסעתי לפסטיבל האהוב עליי ועל חובבי המחול בארץ – פסטיבל כרמיאל. קשה להסביר למי שלא היה שם מעולם, כמה ייחודית החוויה הזו. רבים בטוחים שמדובר באוסף של מזדקנים שפוקדים את רחבות ריקודי העם בתקווה למצוא קצת חיבה מבנות זוגם הצעירות באופן יחסי, או שאולי זוהי שעתן של להקות המחול העממיות לעלות על במות קטנות ולקבל חצי דקה של תהילה. נתקלתי בגיחוך קל, כמה עקיצות ציניות ואפילו תמיהה – מה יש לבחורה צעירה לנסוע לפסטיבל המיושן הזה?
המציאות לא הייתה יכולה להיות רחוקה יותר, ברובה לפחות. כבר 26 שנה שהכרמיאלים מרימים פסטיבל בן שלושה ימים ולילות שמארח את מיטב להקות המחול מהארץ ומהעולם. מי לא הופיע שם? מהבלט הישראלי בתקופתה של ברטה ימפולסקי ועד הבולשוי המוסקבאי, להקת המחול הקיבוצית ולהקת בת–שבע, התיאטרון השחור מפראג, הבלט הלאומי של סין, בלט האופרה של ורשה ושל צרפת, להקות מחול מודרני מניו יורק, הולנד, אירלנד, אוסטרליה, קוריאה ועוד. יכול להיות שקל יותר למנות את אלה שעוד לא הופיעו שם.
הפסטיבל מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, מדי שנה אבא שלי היה לוקח אותי לפחות ליום אחד אם לא לכל השלושה כדי לראות, לחוות ולנשום מחול, אולי מתוך תקווה שהאהבה העמוקה שלו לתחום תחלחל גם אל לבי הצעיר. הוא כנראה הצליח כי גם היום בגיל 27, עזבתי הכל והצטרפתי אליו ליום וחצי של הנאה רצופה, של האהבה הגדולה ביותר שלי, מחול.
ההתרגשות החלה להציף אותי כבר ברכבת של אחר הצהריים שלקחה אותי במהירות אל עכו. הרגשתי כאילו כל נוסעי הרכבת מביטים בי בסקרנות ותוהים על פשר ההתרגשות – כנראה דמיינתי. משם נסענו מהר כדי להספיק למופע המרכזי באמפי הגדול של כרמיאל. בדרך מהחניה לאמפי עוד הספקנו לפגוש את אותם החברים והמכרים של אבי, אלה שאנחנו פוגשים כל שנה ועם הזמן כבר הפכו לפרצופים המוכרים גם לי.
כשהגענו האמפי כבר היה כמעט מלא, הספקנו לקנות שני משולשי פיצה בדוכני המזון המהיר בכניסה והתישבנו בדיוק בזמן כדי לצפות בלהקת המחול הלאומית של אוקראינה. אחרי הנאומים הנרגשים (בעברית וברוסית) עלתה הלהקה על הבמה הגדולה ונתנה שואו אוקראיני הארד קור שכלל שירה, נגינה וריקוד, לא בדיוק הטעם שלי אבל תענוג גדול למרות זאת, צבעים צעקניים, מבטא כבד, והרבה וירטואוזיות. מה שבטוח, הצופים נהנו מכל רגע. כדי להבין את הפסטיבל צריך להכיר את הקהל המתחלק לשתי קבוצות עיקריות: חברי להקות המחול דוגמת הורה פרדס חנה ולהקת הדודאים ששתיהן חלק מהרזומה האישי שלי, להקות דומות מירושלים, חולון, מודיעין, חדרה ועוד, שנוסף על המרוץ מהופעה להופעה הם ממלאים גם את רחבות הריקודים עד השעות הקטנות של הלילה. הקבוצה השנייה מורכבת, בהערכה גסה, מאלה שחצו את שנתם  ה–50, 60, 70 ועוד. זהו קהל נהדר, חם ואוהב שנהנה ומחבק את הרקדנים הצעירים וגם ממלא את היכל התרבות, אולמות הספורט ואת האמפי בערבים. גם הם, ואולי בעיקר הם, ממלאים את ההרקדות בהמוניהם ויחד עם הצעירים מפזזים עד עלות השמש. בין לבין נמצאים יוצאי הדופן, צעירים שאינם רוקדים, ילדים שגרים באיזור ונהנים מאווירת הפסטיבל וגם כמה משפחות עם ילדים.
אחרי שהאוקראינים ירדו מהבמה החלו נוהרים אלפי הצופים אל אולם הספורט, המתנ"ס ומגרשי הטניס, שם כבר חיכו המרקידים עם המיקרופון ביד ומוזיקת ארץ ישראל הישנה מחרישה אוזניים מתוך הרמקולים. ריקודי מעגלים וריקודי זוגות לסרוגין, כל חצי שעה. ככל שהשעות עוברות הרחבות רק הולכות ומתמלאות ברוקדים וברוקדות שמקפצים ללא הרף. כיף להביט מהצד או ממעלה היציע על ים הרוקדים שנעים בקצב פחות או יותר אחיד במעגלי ענק. גם מי שאינו בקיא בצעדי הריקוד יכול פשוט "לקפוץ למים" ולהתחיל לקפץ ביחד עם ההמון הרוקד. ההנאה מובטחת. כשמסתיימת חצי השעה של ריקודי המעגלים מתחילים להישלח המבטים בין הגברים והנשים שמחפשים את בן או בת הזוג האידיאלים לריקודי הזוגות. רבים מגיעים מראש בזוגות לפסטיבל וכך אינם צריכים לדאוג ולחפש, אחרים מוצאים את הזוג המתאים בתחילת הפסטיבל וללא סיפורים מיותרים, מוצאים האחד את השני לטובת ריקודי הזוגות בכל ערב מחדש. על הרחבה תמצאו גם זוגות המורכבים משתי נשים. עוד לא נתקלתי בשני גברים הרוקדים יחדיו. בשעות המאוחרות יותר של הלילה מגיעים גם הצעירים והצעירות, רקדני הלהקות ברובם, ונותנים שואו אנרגטי ובקיאות בוטחת בצעדים.
שעות הבוקר בפסטיבל הן לרוב השעות החלשות שלו. זה הזמן שהמשתתפים נחים, אוגרים כוחות חדשים לקראת יום עמוס במיוחד – היום האחרון של הפסטיבל. ביום חמישי אחר הצהריים כרמיאל מתמלאת באנשים שמגיעים כדי לבלות את סוף השבוע בפסטיבל. עם רדת הלילה היציאים מתמלאים, רחבות הריקודים מתפוצצות מרקדנים, והעיר אינה שוקטת עד שש בבוקר ביום הששי.
אנחנו התחלנו את היום האחרון של הפסטיבל בארבע אחר הצהריים, אחרי התנהלות בוקר איטית ועצלה. הגענו למרכז ברוך, שם, בשעה איחור, התקיים מופע לזכר זאב חבצלת. שלושת בניו הנרגשים החליטו להעלות מופע לקראת שנת ה–50 למותו, בתקציב מינימלי ובנחישות רבה הצליחו להרים מופע מכובד ומרגש. חבצלת היה מגדולי המלחינים, הפזמונאים, הכוריאוגרפים והמרקידים שידעה מדינת ישראל. עד היום זוכה מורשתו למקום של כבוד בהרקדות ברחבי הארץ. חלקכם ודאי עוד זוכרים את סרטו האחרון, "חבורה שכזאת" ,שבערב הבכורה של הסרט, התהפך חבצלת עם הטרקטור ונהרג. ההופעה במרכז ברוך הייתה מרגשת במיוחד בהנחייתו של דורי בן זאב. במופע השתתפו מספר להקות מחול שרקדו לשיריו של חבצלת שבוצעו על ידי שולה חן, מירי אלוני, סי היימן ואורחים נוספים. נראה היה שהקהל, שהכיל בעיקר אנשים שעוד זוכרים את חבצלת בחייו, התרגש מהמעמד ושר את "אשכולית" בקול גדול.
בדרך להיכל התרבות, בצד השני של מתחם הפסטיבל, פגשנו עוד ועוד פרצופים מוכרים, חברים ותיקים שהתעניינו בשלומנו והיו מופתעים לראות את הבת הצעירה בפסטיבל כרמיאל. תמיד אותו מבט תמה. ואנחנו בשלנו, מחייכים וגאים להיות שם.
ניסינו בכל כוחנו להימנע מנשנושי המזון המהיר ורווי השמן, אך גם האוכל בקפיטריה של היכל התרבות לא הרקיע שחקים. למרות זאת, ההופעות בהיכל התרבות הן בדרך כלל ההופעות היוקרתיות יותר של הפסטיבל, להקות מחו"ל ולהקות ישראליות מקצועניות הן שתופסות את הבמה ומחירי הכרטיסים גבוהים יותר. הפעם בחרנו ללכת להופעה של להקת רמנגר הישראלית עם הטאץ' הספרדי. להקת פלמנקו בניהולם של זוג רקדנים שחיים את הז'אנר ומנהלים במקביל גם בית ספר לפלמנקו בתל אביב. הקהל האוהד יצא מגדרו, על אף שנראה שהקהל הזה אוהב את הכל ובלבד שיהיה מדובר במחול.
כשיצאנו מההיכל היום כבר החשיך וכולם החלו נוהרים אל עבר האמפי – בפעם האחרונה השנה – לקראת מופע הסגירה הגדול של הפסטיבל. היום האחרון הוא הצפוף ביותר, גם מי שמתקשה להגיע לכל שלושת הימים יעשה הכל כדי להגיע לפחות ליום האחרון. יש קסם בהליכה ההמונית הזו מצד אחד לצד השני של מתחם הפסטיבל. יש ההולכים מהר כדי לתפוס מקום טוב על הדשא, אחרים נהנים מירידת הטמפרטורת הדרסטית והולכים במתינות.
האמפי היה מלא במיוחד, כל הכיסאות נתפסו וקשה היה לראות פיסת דשא פנויה. שוב פוגשים את אותם פרצופים מוכרים, את כל מי שכבר פגשנו במופעים השונים, ברחובות ובהרקדות. כולם באים ליהנות מהמופע המושקע. כל להקות המחול היצוגיות ממלאות את אחורי הקלעים וקשה שלא לשמוע את ההתרגשות, כבכל שנה. אותן הלהקות מכל קצות הארץ בהנחייתו האנגרטית של ניקי גולדשטיין שהצליח להעיר אפילו את המבוגרים המנומנמים. היו שם גם דנה אינטרנשיונל ודניאל סלומון, להקת היפ הופ מלוס אנג'לס שקיפצצה על הבמה בדיוק לפי הביט, להקות יהודיות מברזיל, ארה"ב וקולומביה ותזמורת המשטרה. אין ספק שהחלק המרגש של הערב, כמו תמיד, הוא מופע להקות הרוקדים על כסאות גלגלים, נשים וגברים בכל הגילאים שנותנים שואו צבעוני ומנצנץ ונהנים מעולם המחול גם בישיבה על כסא גלגלים. הקהל קם על רגליו והריע דקות ארוכות. בתום כמעט שעתיים המופע נסגר במיצג זיקוקים חביב כמיטב המסורת, הזכור לי היטב בתור ילדה כשיא השיאים.
בליל חמישי, הלילה האחרון של הרקדות עד אור הבוקר, הרחבות עמוסות במיוחד. אפילו אני, שכבר עשר שנים לא הנחתי את רגלי בהרקדה, מצאתי את עצמי מקפצת בצעדי "שאבתם מים", סיקול חילוף, סיבוב, ומחיאת כף, מנסה להעתיק תוך כדי תנועה מזוג הרגליים שמולי. לא אשקר לכם – היה כיף אמיתי. כשהתסיימה חצי שעת המעגלים והחלו להתקבץ סביבי זוגות–זוגות עליתי ליציע ופיניתי את הרחבה למביני העניין. עד 2 לפנות בוקר עוד פקד אבא שלי את הרחבה, ואם זה היה תלוי בו הוא היה נשאר שם עוד שלוש שעות מבלי להניד עפעף.
מספר ימים לא מבוטל לאחר סיום הפסטיבל עוד הרהרתי בליבי על טיבו, על חוויית הילדות הזו ועל הסיבות השונות לכך שכמעט איש מחבריי מעולם לא ביקר בחגיגה הצפונית הזו. עוד הם תופשים אותה כשייכת לרקדני ההורה בלבד וחשים שאין להם מקום בה. קטונתי לדעת אם התפישה המקובעת הזו תשתנה אבל אני אהיה שם גם בשנה הבאה.

Share.

Comments are closed.