ברעם וברעש

0

עשרות רעשי אדמה גדולים פקדו את ארץ ישראל לאורך ההיסטוריה. כולם השאירו את רישומיהם במקורות ההיסטוריים ואפילו בשרידים הארכיאולוגיים. שלושת הרעשים הגדולים של העת החדשה, ב–1759, 1837 וב–1927 התרחשו ללא אזהרה מוקדמת והותירו אחריהם הרס רב. להלן עדויות היסטוריות מפי הניצולים

צוות ארץ וטבע

ב–31 באוקטובר 1759 פקד רעש אדמה בעוצמה של 6.6 את הגליל ובקעת הלבנון. אחד התיאורים המעטים ממקור ראשון על רעידת האדמה הזו היא של רבי יוסף סופר, חסיד וסופר סת"ם, שעלה ארצה מוולין. הוא יוצא לדרך באמצע שנת 1758, עובר דרך רומניה ועולה על ספינה לקושטא, אליה הוא מגיע בסתיו של 1758. כיוון שאיחר את מועד ההפלגה של אונית עולי הרגל היהודים לארץ שהפליגה פעם בשנה, המתין שנה שלמה בקושטא, ובאוקטובר 1759 יוצא לדרכו בספינה מקושטא לביירות, אליה הוא מגיע ב–1 נובמבר 1759. יום קודם, בעודו בים, היכה רעש האדמה הגדול את האזור.
"והיה רעש ארץ גדול תחת הים שהיום נשאו ומגביהו למעלה הולך וסוער וזרק הספינה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה ולא הייתה מנוחה אף רגע אחד. וראה בעל הספינה שאר תחבולות שלא יזרק כל כך עם הספינה והיה משליך על היסוד הברזלות הגדולות מכל צד הספינה הנקרא בלשון אשכנז אנקרש ונקרעו האנקרש מן היסוד וזרק למעלה ולא הועילו כל התחבולות".
כאשר הגיע לביירות שמע ר' יוסף סופר על תוצאות רעש האדמה בצפת: "ונפלו כל הבתים ונחרבה בעוונותינו הרבים, כל העיר, ומעט בתים נשארו. והיה תל עולם ונהרג בעו"ה לערך מאה ועשרים נפשות של היהודים והמקום של הישמעאלים גם של ערלים גם כן נחרב עד היסוד, ונהרג לערך ב' אלפים נפשות. והיה רעש על כל המדינה, רק בכל המקומות לא היה קצף כמו בצפת בעו"ה" (יערי, אגרות ארץ ישראל 289-288).
תיאור אחר ופחות קוהרנטי של הרעש, כתב חיים מודעי, מחכמי קושטא שנשלח לצפת. בזמן הרעש הוא לא היה בעיר, אבל ביקר בה לאחר הרעש ונשלח לאירופה לגייס תרומות לשיקום העיר. לאחר שסיים את שליחותו באירופה חזר לקושטא והדפיס שם את אגרותיו שבהן תיאר, בין היתר, את הרעש בצפת: "בליל התשיעי לחודש מרחשון, שלום שעות קודם אור הבוקר הובקעה העיר מפני והרעש וה' השמיע קול רעש גדול עד שהשמידו כמה בתי ישראל ורבים החללים השובעים על מטות והיושב בבית, בתיהם קבריהם, יתקע הארץ ויהי אלהים ובתי כניסיות ובתי מדרשות הנפולים היו בארץ אבד ושבר בחרי אף ומחו בו רבים חללים וטפם והנשארים הרה נסו להציל ממות נפשם".
חמש שנים לאחר הרעש הגיע לעיר ר' שמחה בן יהושע מזאלאזיץ וכתב תיאור של הרעש בהסתמך על זכרונות הנצולים: "וינועו אמות הספים מקול הרעש, ונפלו מאתיים חצרות, ובכל חצר כמה בתים… ואחר כמה ימים חזר הרעש ונהרגו עוד לערך כ' נפש. ושאר היהודים אשר נשארו בצפת לא היה להם מקום בצפת, כי נחרבו כל הבתים והחצרות ולא נשארו רק מעט בתים".
התיאור הזה של סדרה של רעשים מופיע גם אצל ר' יוסף סופר: "ומיום ג' הנ"ל היה בכל הימים ולילות רעש הארץ, ממש בכל שעה ורגע שהאדם היה על הארץ, אפילו ביום, ופתאום התחיל הרעש ולא היו יכולין לעמוד ונפלו על פניהם לארץ, וסברו שהש"י רוצה להחריב את העולם וברחו הרבה אנשים ונשים וטף למקום אחר שהוא קרוב ועומד אצל שפת הים ושמו עכו".
על פי הדיווח הזה נראה כי סדרה של רעשים, שהלכו ונחלשו, היכו בגליל גם בימים שלאחר הרעש הגדול, עד שב–25 בנובמבר התרחש רעש חזק נוסף, חזק עוד יותר מהרעש הגדול הראשון ב–31 באוקטובר. "לא היו ימים מועטים ויבא רוגז בחימה גדולה בליל ששי לחודש כסליו רעש גדול מאד יותר מן הראשון", מדווח ר' חיים מודעי. גם לאחר הרעש הזה ברחו תושבי צפת להרים, ועם בוא החורף עברו לפקיעין ולעכו.
הדי הרעש הגדול בארץ ישראל הגיעו גם לאירופה ודווחו בהרחבה בעיתונות.

הרעש של 1837

ב–1 בינואר 1837 היכה את הגליל רעש בעוצמה של 6.75 בסולם ריכטר. מוקד הרעש היה בדרום בקעת הלבנון. אין הרבה תיאורים של הרעש עצמו ורובם מיד שנייה ושלישית, כך גם תיאורו של משה ריישר על פי עדויות של אנשים שהיו בצפת בעת רעידת האדמה: "לעת ערב בעלות המנחה, בעמוד בני ישראל בכל בתי הכנסיות והמדרשות בתפילות, פתאום הביט ה' לארץ, ותרעד ותגעש ותרעש הארץ ועמודי האדמה התפלצו ובעוד רגע נהפכה כל העיר לתל אבנים. ונהרגו אנשים ונשים וטף לאין מספר ובכל העיר נהי וזעקה מתחת גלי האבנים, ותחשך הלילה ומטר זעף מן השמיים עליה, וכל הלילה נשמע קולי קולות מתחת האבנים, זה נואק: הוי אבי, וזה מילל: הוי אמי, וזה: הוי אחי, וזה: הוי אחות. פה קול בכי אשה על בעל נעוריה ופה זעקת שבר על אשת נעורים ותהי לחרדת אלוהים. אך מתי מספר אשר נסו ההרה מחוץ לעיר – נמלטו בנפשם. וכל הבתים נהרסו עד היסוד, גם בתי כנסיות ומדרשות וישיבות הרבה מאד נחרבו וספרי קודש נקרעו ונעשו בתיהם קבריהם. רק מבית הכנסת האר"י ז"ל ובית הכנסת אשר בו ספר תורה ר"י אבוהב נשאר אפס מעט, אך שאר בתי כנסיות ובתי מדרשות נהרסו עם האנשים אשר היו שמה באמצע התפילה ולא נמלט מהם איש".
בין הראשונים שהגיעו למקום לאחר הרעש היה מיסיונר אמריקני בשם ויליאם מקלור תומסון, שמיד עם הוודע דבר הרעש יצא מביירות לצפת ההרוסה. הוא הגיע לצפת ב–18 בינואר, שבועיים וחצי לאחר הרעש: "כשעלינו בהר התלול ראינו קרעים ושברים איומים באדמה ובסלעים, ודבר זה רמז לנו על הצפוי אחר כך. אך כל אשר ציפינו נתגמד לעומת המציאות במקום…. די לומר שהעיר שדמתה לכוורת רוחשת פעילות לפני ארבע שנים, והיתה כך גם לפני שמונה עשרה ימים, נמחתה.  צפת הייתה ואיננה עוד". בתי הרובע היהודי, שהיו בנוים שורות שורות במדרון ההר, שורה נסמכת על שורה, התמוטטו זה לתוך זה, כמו מגדל קלפים. הבתים בחלקו התחתון של המדרון נקברו לחלוטין בהריסות הבתים שעמדו מעליהם. רבים נותרו לכודים בתוך ההריסות, מעטים חולצו לאחר כמה ימים. תומסון מדווח אפילו על אדם שחולץ לאחר שהיה לכוד במשך שבוע מתחת להריסות.
"מה נורא המראה", כתב תומסון "אין רואים אלא תוהו ובוהו של אבנים ואדמה, עצים וקורות, שולחנות, כסאות, מיטות ופרטי לבוש מעורבים בבלבול איום". בין ההריסות הסתובבו תושבים תשושים, חופרים בייאוש בהריסות, מפנים קירות ואבנים בחיפוש אחר בני משפחותיהם. "פה ושם ראיתי קבוצות של שנים או שלושה מטפסים על החורבות וסוחבים איתם גופה מתפוררת". על החורבות, כותב תומסון, הוקמו אוהלים משטיחים ומחצלות ומחסות מקרשים, בתוכם הסתופפו הניצולים. חלקם שכבו פצועים, מחכים למותם, חלקם ללא משפחה או קרוב, בוכים בייאוש, צוחקים בשיגעון.
"האדמה ממשיכה לרעוד ולנוע, מאז שהגענו היו זעזועים רבים נוספים, אחדים חזקים מאוד", מדווח תומסון על רעשי ההמשך. יש הערכות שונות לגבי מספר הקורבנות, אבל ברור שהרובע היהודי היה זה שנפגע הקשה ביותר. על פי דיווח השלטונות העותמאנים, שהיה מדויק יחסית, נהרגו 2,158 נפש ברעש האדמה. מספר זה מתאים לכמה מהאומדנים האחרים. מספר הנפגעים ברובע המוסלמי של העיר היה כ–300 נפש – יתר הנפגעים היו כולם תושבי הרובע היהודי.
שיקום הרובע החל כמה חודשים לאחר הרעש, אז הכוללים גייסו כספים במגבית מיוחדת לשיקומה של העיר. הפרושים, לאחר שקברו את מתיהם, עברו לירושלים. שנה לאחר רעש האדמה, בשנת 1838, התחולל המרד הדרוזי בגליל נגד שלטונו של מוחמד עלי, שבינתיים כבש את הארץ. הדרוזים פשטו על צפת, ובזזו את המעט ששוקם לאחר רעש האדמה.
במאי 1839, שנתיים לאחר הרעש, מבקרים בצפת משה מונטיפיורי ורעיתו יהודית.  השר, כך כונה, התקבל בכבוד. מטח יריות נורה, רב הקהילה הספרדית בירך את האורח, וכל נכבדי הקהילה הצטרפו לטקס קבלת הפנים. מונטיפיורי לא התרשם מפעולות השיקום. בניית בתים חדשים מתוך חורבות הבתים הקודמים לא נראתה לו. "ביקתות עלובות בנויות על חורבות קודמות סמוך לתהום". הוא תיאר את הבתים שזה עתה הוקמו. "הבתים החדשים אינן טובים יותר ממערות המתאימות לחיות ולא לבני אדם", הוא מוסיף, "רבים מהם מורכבים מארבעה קירות בלבד, בנויים בוץ ומחצלת משמשת להן כגג".
למרות העוני מתרשם מונטיפיורי מהופעתם החיצונית של היהודים. הגברים גבוהי קומה, הוא כותב, והנשים יפות, מנומסות, ואינטליגנטיות. מונטיפיורי מפזר כספים לעזרה, ומנהל דיון עם ראשי הקהילה על האפשרות להקים מושבות חקלאיות בסביבות צפת. שמואל עבו ואחרים כבר רכשו נחלות קטנות מסביב לצפת, אולם באמצעיהם הדלים הם אינם מצליחים לפתח בהם חקלאות מודרנית. מונטיפיורי מנסה לקבל ממוחמד עלי אישור לחכור כמאה או מאתיים כפרים למשך חמישים שנה וליישב בהם יהודים הרוצים לעסוק בחקלאות. הרעיונות של מונטיפיורי לא נשאו פרי, אולם הם נחתו על קרקע פוריה, בשלה להחליף את חיי "החלוקה" והתמיכה באורח חיים יצרני.
השלטונות המצרים ששלטו באותה עת בארץ ישראל אספו אף הם מידע על נזקי הרעש. על פי דו"ח שנכתב בתורכית על ידי סולימן פאשה, מושל צידון, נפגעו בצפת 2,158 איש והעיר חרבה לחלוטין. בגוש חלב נפגעו 235 איש והכפר נהרס לחלוטין. בטבריה נפגעו 922 איש ו–17 כפרים בסביבתה נהרסו. נוסף לכך התמוטטו בטבריה חומות העיר והמצודה. פרט מעניין שמצויין בדו"ח הוא שמימי הכנרת הציפו את העיר.
ברעידת האדמה הזו התמוטטה גם המצודה בהונין – כיום מרגליות. בעכו דווח גם כן על הרס רב, 141 איש נפגעו. חלקים מחומות העיר של עכו התמוטטו. בנצרת נפגעו 126 איש, בשכם 48. בדרום הארץ הייתה עוצמת הרעש קטנה יותר. ביריחו נפגעו חמישה אנשים וכך גם בירושלים. ברמלה וביפו הורגשו רק רעידות קלות, שהורגשו גם בקפריסין.
הרעש של 1927
ב–11 ביולי, 1927 התרחש רעש אדמה בעוצמה של 6.5 שהמוקד היה בים המלח. תוצאות הרעידה ניכרו בכל הארץ.
"התנודה הייתה מצפון לדרום. הקרקע התחילה להשמט מתחת הרגליים, ארונות נעולים במפתח נפתחו, בקבוקים וכלי זכוכית אחרים שהיו על מדפים וארונות נפלו ונשברו לרסיסים. כסאות עומדים התהפכו ובריחה עצומה התחילה לכל עבר ופינה לכל אשר ישא הרוח. צעקות וייללות התחילו להישמע בתוך הבתים והחדרים, אמהות תפשו את בניהם וברחו… בעלי חנויות השאירו את חנויותיהם פתוחות ויצאו כולם אל המרחב אל השדות", דיווח כתב דאר היום בירושלים.
הניו יורק טיימס והטיימס הלונדוני דיווחו כי כנסיית הקבר נפגעה קשה ובתים רבים בעיר העתיקה של ירושלים ניזוקו.
פגיעה חזקה במיוחד הייתה בשכם: "חרבן ממש", דיווחו בדאר היום, דיווח שהועתק אחר כך בניו יורק טיימס, "הרעש היה גדול וחזק מאוד. התגובה הייתה עצומה. הבתים התחילו להתמוטט אחד אחד, והבהלה לא תתואר באומר ודברים. נהגים שבאו משכם מספרים שכמעט חצי העיר הרוסה, ורואים עיי מפלה בכל עבר ופנה. על פי המספרים שנמסרו לנו מבית החולים הממשלתי בירושלים יוצא שמספר הפצועים בשכם עולה למאתים וחמישים ומספר ההרוגים עשרים".
ביריחו, שרוב בתיה היו בנויים מלבני אדמה ובוץ, לא ניכרו נזקים קשים – להוציא בתי האבן ובתי הקומות שנבנו בעיר בשנים שקדמו לרעש, קרי מלונות. הנזק הגדול ביותר נגרם למלון נזאר, שבו שהו בעת רעידת האדמה תיירים הודיים. שלושת רבעי מהמלון נהרס, ושישה תיירים מצאו את מותם בהריסות. "מגדל יריחו נהרס אף הוא", דווח בעיתונות התקופה, וייתכן שהכוונה הייתה לחפירות הארכיאולוגיות.
הרעידה עצמה נמשכה כשבע שניות והורכבה ממספר רעידות משנה. היא הורגשה היטב בטבריה, שם נתקפו התושבים בבהלה, ובחיפה.
גם במישור החוף, המרוחק ממוקד הרעש, הורגשה רעידת האדמה היטב. ברמלה נפלו בתים רבים, 12 איש נהרגו ו–39 נפצעו קשה.
דווקא בתים חדשים שהוקמו על ידי שלטונות המנדט והמוסדות הלאומיים בשנים המועטות שלפני הרעש נפגעו קשה. בניין הדואר המרכזי בירושלים, בניין הסוכנות היהודית ובנייני האוניברסיטה העברית בהר הצופים. בניין ארמון הנציב נפגע אף הוא והוכרז כמבנה מסוכן.
מניין ההרוגים ברעש האדמה של 1927 הגיע לכאלף איש, ובכללם 400 הרוגים בעבר הירדן, 80 איש בלוד, 72 ברמלה, כמה עשרות בירושלים ובסביבותיה, ביריחו, בשכם וביישובים נוספים.

קראו עוד:

הרעידה החסרה

הרעידות הארכיאולוגיות הגדולות

Share.

Comments are closed.