דרך ארץ המרדפים

0

דרך אלון, כך קראו לדרך הזו בראשית ימיה. מזרח השומרון. ארץ של מדרונות תלולים, קניונים עמוקים, אתרים עתיקים ו–16 יישובים במרחק של חצי שעה או פחות מירושלים. ידין רומן יצא לבדוק עם חזקי בצלאל, איש התיירות של המועצה האזורית, ושרגא סטרז' מורה הדרך

"ישראל בונה בשקט כביש רב–נתיבי בגדה המערבית, מחוץ לאזורים הערביים," דיווח כתב ה"ניו יורק טיימס" בישראל, טרנס סמית', ב–20 בפברואר 1973. המאמר טען שהכביש הוא חלק מתוכנית "המסדרון הכפול" שגובשה על ידי מי שהיה אז שר העבודה, יגאל אלון. התוכנית דיברה על נוכחות ישראלית ברצועה לאורך נהר הירדן – המסדרון המזרחי, ועל נוכחות ישראלית בגבעות הצופות אל מישור החוף – המסדרון המערבי. השטח ביניהם, שבו מרוכזת האוכלוסייה הפלסטינית, יוחזר לירדן יחד עם פרוזדור שיחבר את ירדן דרך יריחו לגדה המערבית. משה דיין, שר הביטחון דאז, מיריביו הפוליטיים של יגאל אלון, קרא לתוכנית "חזרה לימי המנדט הבריטי" ושלל את הרעיון של הטלת מגבלות על ההתיישבות היהודית. "העיקרון של מקסימום שטח ומינימום ערבים, המונח ביסודה של תוכנית אלון," כתב חגי אשד בעיתון "דבר" לאחר הפרסום ב"ניו יורק טיימס", "כבר כורסם מכל צדדיו וכבר חדל לשמש כעיקרון בלעדי לקביעת מקומות ההתנחלות וההתיישבות." תוכנית אלון, כך גרס "דבר", "לאחר שמילאה ייעודה בפריצת מחסום ההתנחלות – עבר זמנה."
בעקבות הדיווח ב"ניו יורק טיימס" יצא מנחם תלמי לחפש את "הרב–נתיבי הסודי", כך כתב "מעריב" יומיים לאחר הפרסום ב"ניו יורק טיימס": "העפלנו מכביש יריחו–ג'יפתליק מערבה, אל פרא ההרים החשופים, המשקיפים על הירדן והגלעד", בחיפוש אחר "כביש בן שישה מסלולים. כאמור – סודי ביותר".
תלמי פגש בדרכו פרש ערבי ממג'דל בני–פדיל ושאל אותו על מקומו של הכביש החדש. הפרש לא ידע על כביש כלשהו של שישה מסלולים או אפילו של מסלול אחד. "אבל נכתב ב'ניו יורק טיימס'," כתב תלמי. הפרש משך בכתפיו וחייך חיוך נואל. לא שמע על אלון. לא שמע על תוכנית. לא ראה כביש. "ה'ניו יורק טיימס' לא מגיע כנראה למג'דל בני–פדיל בצורה סדירה," סיכם תלמי.
לבסוף נשאו חיפושיו של תלמי פרי והוא מצא את אברהם כץ. גיאולוג בן 36, מנהל חבל במִנהל הפיתוח של הקרן הקיימת לישראל. הוא האחראי לפריצת הדרך שהעבודה עליה החלה כמה חודשים קודם לכן, בנובמבר 1972 – תפקידה של הדרך ליצור קשר תקין אל שורת היאחזויות הנח"ל שבגב ההר מעל בקעת הירדן.
הכביש המפורסם נקרא בתחילת דרכו "כביש מדבר שומרון", אחר כך "דרך ארץ המרדפים" או "כביש אלון", וכיום כביש מספר 458. סלילת הדרך הושלמה באוגוסט 1980 – שני נתיבים המתמשכים לאורך המדרונות המזרחיים של השומרון, ממזרח ליישובים הפלסטיניים הגדולים בגב ההר. כאשר נבנה היו לאורכו שתי היאחזויות נח"ל וקומץ מחנות צבאיים. כיום הכביש בן 87 הקילומטרים מחבר בין שישה–עשר יישובים יהודיים.
כביש אלון נמתח באזור דליל אוכלוסין, שהגיאוגרף צבי אילן כינה אותו מדבר שומרון. ואכן מדבר אמיתי נמצא כאן, מקום שמדבירים בו את הצאן. אין כאן מטעים וכרמים אלא שטחי מרעה בלבד, על גבול האדמה הנושבת.
חזרתי לדרך במסגרת סדרת הכתבות שאנחנו עורכים על המועצה האזורית בנימין – המועצה האזורית הגדולה ביותר בארץ. הפעם האחרונה שבה נסעתי לאורך כביש אלון הייתה לפני כשלושה עשורים במסגרת תרגול צבאי זה או אחר, כאשר מצוקי מדבר שומרון היו המקום שבו היה עלינו לעצור את אוגדות הטנקים הירדניים, הסוריים והעיראקיים שאמורים היו לפרוץ למדינה לאחר שחצו את הירדן ועמדו להמשיך בדרכם אל לב הארץ. שבוע של לילות ללא שינה, עם התקפות, פריצות והתקפות נגד בלתי נגמרות. האוגדה דילגה, התמקמה, הכינה תוכניות חדשות – הכול בנסיעה לאורך המעברים העולים אל דרך אלון, לאורך המוצבים שהוקמו בדיוק לשם כך. היה מעניין באותם הימים לחשוב על החשמונאים ועל הורדוס. גם הם עמדו בפני אותה בעיה: למנוע מהנבטים לתקוף את הממלכה ממזרח. שורת המבצרים הקדמיים של החשמונאים, שעמדו בקצה המצוקים מעל עמק הירדן – סרטבא, היא אלכסנדריון, שהוקמה כנראה על ידי אלכסנדר ינאי – צופה לעבר מעברי הירדן. דוק מעל יריחו, שנבנתה כנראה על ידי שמעון – אחרון האחים החשמונאים, ולמעשה מייסד השושלת, ששם גם מצא את מותו בידי חותנו הבוגדני תלמי בן חבוב, ששמעון עצמו מינה למושל יריחו. כאן מצאו את מותם גם ילדיו של שמעון, להוציא את יוחנן הורקנוס, ואשתו – אמו של יוחנן – שעונתה על החומות מול יוחנן על מנת שייסוג מהמצודה. לבסוף תלמי הרג אותה וברח. שלל מלחמות וקרבות ראו אותם מבצרים, עיטור נאה לדרך אלון.
לא פחות סוערת היא ההיסטוריה הגיאולוגית של מדבר השומרון. שלא כמו שכנו הדרומי, מדבר יהודה, היורד אלי ים המלח בסדרה של מדרגות, האחרונה שבהן היא המצוק הגבוה של השבר הסורי–אפריקאי, מדבר שומרון ממוקם על האנטיקלינה התלולה של הרי בית אל, הצונחת בתלילות אל עבר אותו שבר סורי–אפריקאי. אבל אין זו צניחה פשוטה; מתלול ההר הזה נחתך במקומות רבים על ידי שורה של שברים שהרימו גושי הרים והורידו אחרים תוך כדי יצירת הרים מורמים מצד אחד וגיאיות תלולים ביניהם. המרשים מבין הגושים המורמים הללו הוא קובת א–נ'גמה – כיפת הכוכב (ולא כוכב השחר, כפי שנטען שנים רבות), הניצבת על הגבול בין העמק היובשני של בקעת יריחו לבין אזורי המדבר ומעליה אזור גב ההר הפורה.
מקדמת דנא היה הגוש המורם הזה מקום מקודש, כמו רבים מההרים הבולטים בנוף הקדום. קברה ההרוס של שייחת א–נג'מה, "זקנת הכוכב", עדיין ניצב על מדרון ההר, תזכורת למעמד המקודש של ההר הזה. תושבי ההר והנוודים באזור נהגו להתכנס מדי שנה בקבר שייחת ההר לחינגה מקומית. יש שהגיעו לתפילה מיוחדת אצל השייחה, לבקשה או לתחנון. לאחר הקמת היישוב כוכב השחר לא היה אפשר עוד להגיע למקום לתפילה, והקבר נזנח עד שהכיפה שעל הקבר התמוטטה יום אחד.
היישוב כוכב השחר הוקם ב–1975 כמחנה צבאי. בשנת 1977 הוא הפך להיאחזות נח"ל וב–1980 אוזרח. המתיישבים הראשונים הגיעו מעפרה, במסגרת מבצע של תנועת אמנה להכפלת היישוב היהודי בשומרון. כיום מונה כוכב השחר 273 משפחות. היישוב הוא יישוב דתי שצמודה אליו ישיבה גדולה.
שרגא סטרז', מורה דרך מתושבי כוכב השחר, המתין לנו למרגלות קובת א–נג'מה. הוא איש ידיעת הארץ ותיק וצפר שניהל שנים מספר את מרכז הצפרות באילת. הוא שכנע אותנו לעלות ברכב עד לפסגת ההר. אמנם יש שביל, מסומן בירוק, המטפס אל הפסגה ועובר בדרכו ליד קבר השייחה המנוח, אולם הדרך לוקחת אותנו לצִדו הדרומי של ההר, שמשם תצפית מרהיבה לעבר הנחלים הצונחים אל בקעת יריחו ואל הרכס המחורץ של כתף יריחו. הדרך הייתה פעם כבושה ונאה והובילה לראש ההר, אשר שם, בימים של אותם תרגילי אוגדה, היו מתמקמות מפקדות למיניהן על מנת לצפות על מרחבי התרגיל. מכיוון שהדרך ננטשה כבר מזמן, הגשם חרץ בה והעלייה בה כבר אינה קלה, אך בכל זאת עבירה לרכב גבוה. בעבור מאמצינו זכינו לפגוש בעקב נאה שפרש כנפיים מעלינו בעודו עוקב אחר התקדמותנו לאורך הדרך, ובעדר צבאים גדול, שעמד והתבונן בהפרעה הזו לרוגע הטבעי של המקום.
הנוף הנצפה מפסגת ההר, 724 מטרים מעל פני הים ואלף מטרים מעל בקעת הירדן, מפעים. ביום בהיר, הבטיח לנו סטרז', אפשר לראות מכאן את הר החרמון, 150 קילומטרים מצפון לנו. כהוכחה שלף את
הסמארטפון שלו והראה לנו את תמונת החרמון שצילם באותו יום חורפי בהיר. ממזרח לנו הרי מואב, מתחתינו בקעת יריחו ועמק הירדן, מדרום מציץ חופו הצפוני של ים המלח ומעליו מנצנץ מדבר יהודה בלובן סלעי הקירטון שלו. בדרום–מערב המגדלים שבראש רכס הר הצופים והר הזיתים בירושלים, ובצפון–מזרח מציצה הפסגה הקונוסית של המצודה החשמונאית הגדולה בסרטבא.
"כאשר בית המקדש עוד עמד בירושלים," הסביר סטרז', "היו מדליקים משואות מראש הר הזיתים על מנת לבשר על ראש החודש." המשואות העבירו את המידע מהר להר עד שהגיעו לקהילות היהודיות הרחוקות בבבל. במסכת ראש השנה שבמשנה מסבירים בדיוק כיצד נעשה הדבר: "כיצד היו משיאין משואות, מביאין כלנסאות של ארז ארכין וקנים ועצי שמן ונערת של פשתן וכורך במשיחה, ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי" (משנה, ראש השנה ב, ג). ובהמשך הוסבר גם מסלולן של המשואות: "ומאין היו משיאין משואות, מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחורן, ומחורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת הא" (משנה, ראש השנה ב, ד). הבעיה בתיאור הזה הוא שמהר המשחה, הוא הר הזיתים כיום, לא רואים את סרטבא. המקום היחיד שממנו אפשר לראות את שניהם הוא קובת א–נג'מה. כך שברגע שהודלקו המשואות בהר הזיתים יצאו הכהנים שהתגוררו בקובת א–נג'מה והדליקו את המשואה שלהם. היכן התגוררו אותם מדליקי משואות מכוכב השחר? ובכן, על מדרון ההר, מתחת לקבר השייחה, יש כמה חורבות, מערות, מחסות לבעלי חיים ובורות מים, שרובם לא נחפרו ולא נחקרו. יישוב שלם על מדרונו של ההר.
מעט מדרום לפסגה, על רמה קטנה ושטוחה, ניצבת חורבה בשם אל–קצר, הארמון. זהו שריד של מנזר ביזנטי גדול, שהוקם על חורבותיו של מגדל מהתקופה החשמונאית. המנזר נבנה כאן בשל השקט והרוגע של מדבר השומרון; המגדל – על מנת להגן על האגפים המזרחיים של ממלכת החשמונאים.
שלושה קילומטרים מצפון לכוכב השחר, על כביש אלון, נמצאת חרבת סמיה, אחד האתרים העתיקים והמעניינים ביותר בארץ ישראל. 700 מטרים ממערב לכביש, בראש נחל ייט"ב, נמצא עין סמיה, המפיק 4.7 מיליון מ"ק מים בשנה. כיום נשאבים המים האלה מבית משאבות ששופץ בסיוע האיחוד האירופי לרמאללה. בית המשאבות, שהוקם במקור על ידי הבריטים בימי המנדט, עומד בצִלו של צוקו האימתני של נחל ייט"ב ותחת כמה עצי אקליפטוס עבותי גזע וגבוהי צמרת. במורד הנחל מהמעיין נמצא עמק קטן עם שדות מעובדים. במרחק קטן משער תחנת השאיבה, ברז של מים זכים ממלא אבוס עם מים מהמעיין. שרידי טחנת קמח טורקית עומדים מעברו השני של העמק, כאשר כמה מעמודי הגשר שהוביל את המים מהמעיין אל טחנת הקמח עדיין עומדים בעמק ומייצרים מין נוף פסטורלי שמקובל לראות אותו בציורי המאה ה–19 של איטליה (במפות מצוין בטעות שטחנת הקמח היא טחנה רומית). הטחנה פעלה עד ל–1917 כאשר ואדי אל–עוג'ה, הוא נחל ייט"ב, הפך לחזית שבין הכוחות הטורקיים הנסוגים והכוחות הבריטיים המתקדמים. מעל לטחנה, על מדרונות גבעה שנוח להגן עליה, נמצאים שרידים של יישוב עתיק מבוצר – שבו נחשפו ממצאים מתקופת הברזל, ימי ראשית ממלכת ישראל. רוב האתר לא נחפר מלבד מצודה מסיבית שבה מגדל עגול גדול, שנבנה בזמנה של ממלכת יהודה. ממערב למצודה נחפר חפיר שהפריד בינה לבין הרכס שמצפון. יש המזהים את האתר הזה כעיר הָעָי, הידועה מכיבושי יהושע.
ממזרח לתל, לאורך הכביש המוביל מהכביש הראשי לבית המשאבות, פזורים שרידים של קירות עתיקים, בתים אחדים וטראסות. אלה חורבותיו של יישוב ביזנטי גדול בשם חרבת מרג'מה. אולם השריד העתיק המרתק ביותר בעמק הקטן הזה נמצא על המדרון הצפוני שמעל לעמק – בית קברות עתיק ובו מאות קברי פיר מתקופת הברונזה הביניימית-כנענית (זהירות לא ליפול לתוכם!). הקברים בנויים מפיר מאונך היורד אל אולם קבורה שבתחתיתו. בית הקברות היה בשימוש במשך זמן רב. ב–1977 נחפרו 44 מהקברים בבית הקברות הגדול הזה. 16 מהם היו מהתקופה הרומית, אחד מהתקופה הישראלית (הברזל) וכל היתר מתקופת הברונזה התיכונה (הכנענית). הקברים הכילו נשק, כלי חרס, נרות ותכשיטים. באחד הקברים נמצא גביע כסף שעליו חרוטות דמויות מסיפור הבריאה המסופוטמי.
בימי קדם זרמו מימי המעיין לאורך אפיק הנחל והשקו את העמק הקטן שבראשו. במקום שבו נחל ייט"ב נכנס לתוך בקעת הירדן ממוקמים המעיינות השופעים של עין עוג'ה, שבמימיהם השתמשו בתקופה החשמונאית וההרודיאנית על מנת להשקות את מטעי התמרים והאפרסמון של בקעת יריחו, אחד מאזורי החקלאות המכניסים ביותר בתקופות הללו.
הקניון המרשים של ואדי וחיתה מפריד בין כוכב השחר ליישוב רימונים, הממוקם על רמה קטנה הצופה אל עבר יריחו והקניון התלול. כמו שכנו מצפון, רימונים נוסד גם הוא כהיאחזות נח"ל בשנת 1977. ב–1980 התיישבו במקום תשע–עשרה משפחות מירושלים. כיום היישוב מונה 170 משפחות. שמו של היישוב נגזר מהאירוע העצוב של פילגש בגבעה המסופר בספר שופטים (פרק כ). לאחר האירועים והקרבות ברחו אנשי שבט בנימין למדבר, לסלע רימון, ושם שהו 600 הלוחמים במשך ארבעה חודשים. הגבעה המפורסמת, מסיפור הפילגש ומאירועים מקראיים נוספים, היא כנראה הכפר גב'ע הנמצא ממזרח לרימונים, ולידה נמצא הכפר ראמון, הנושא אולי את שמו של סלע רימון – ומכאן קצרה הדרך לרימונים.
רימונים הוא יישוב נאה ביותר, שממנו נשקפים נופים מדהימים של עמק הירדן וצפון ים המלח, הרי מואב ממול, במזרח, ומגדלי ירושלים מהצד השני. בשוליים הצפוניים של היישוב, מעל המדרון הצונח אל ואדי וחיתה, נמצאת חרבת אל–כליה. השרידים הקדומים ביותר במקום הם ממְצָד גבול רומי. בתקופה הביזנטית הורחב מְצָד הגבול לכדי מנזר גדול. אל המגדל הגדול במרכז היישוב – שהשתמר לגובה של כמה קומות – הוצמדה כנסייה, מסביב נבנו חדרי תפילה, חדרי אוכל ותאי נזירים, ובמרכז רוצפה חצר גדולה. האתר היה בשימוש עד לתקופה העותמאנית במאה ה–16. בקצה המזרחי של רימונים נמצאת נקודת תצפית מטופחת – מצפור אלי.
צומת רימונים נמצא שני קילומטרים מדרום ליישוב רימונים. פילבוקס צבאי רב–עוצמה עומד בצִדו הצפוני של הצומת, ומדרומו כמה מבני צבא ירדניים. הכביש החוצה כאן את דרך אלון מוביל מראמון ליריחו, ונושא את השם המוזר "טריק אבו–ג'ורג'". הכביש המתפתל הזה הוא כיום הדרך הראשית בין רמאללה ליריחו ומשם לגשר אלנבי. צדו האחד של הכביש הוא מדרון תלול, וצדו השני חוצב בתוך סלע הקירטון של כתף יריחו – למעשה, מבחינה גיאולוגית, גבולו הצפוני של מדבר יהודה. אבו–ג'ורג' הוא כנראה מייג'ור אדווין ג'ורג' בריאנט, מי ששימש בתקופת המנדט מפקד המשטרה בגליל ומפקד כלא עכו. במלחמת השחרור שימש כקצין הנדסה ראשי של הלגיון הירדני, וכנראה בפקודתו נסלל הכביש הזה לראשונה (הכביש המקורי הוא מעט דרומה מהכביש הנוכחי). בשנות ה–70 נחפרו מחפורות צבאיות לאורך הדרך, על מנת למנוע מעבר של כוחות אויב במידת הצורך. לימים ננטשו המחפורות ונותרו כפצעים פתוחים לאורך פיתולי הכביש.
מדרום לצומת רימונים צונח הכביש לתוך הקניון של ואדי מכוך. בעלייה מאפיק הנחל מגיעים לצומת – כביש אלון פונה שמאלה. ההמשך, ישר מערבה, הוא תוספת מאוחרת לאחד הכבישים העוקפים הרבים שנבנו בעשרים השנים האחרונות. הכביש מתחבר למעקף של כביש גב ההר – כביש 60 מסביב לרמאללה, עוקף את גבע ונכנס לתוך פסגת זאב: 12 קילומטרים ומגיעים לתוך ירושלים.
אך בהמשך של כביש אלון, מעט אחרי הצומת, שביל בצבע אדום מוביל לצפון–מזרח, לכיוון ואדי מכוך. הוא נמשך לאורך רכס קטן ולאחר כמה מאות מטרים פונה בפנייה חדה לימין ויורד במצוק של ואדי מכוך. גרם מדרגות חצוב בסלע, כמה מערות ובורות מים הם העדות היחידה לכך שבמאה ה–5 התקיימה כאן מושבת המתבודדים הגדולה ביותר במדבר יהודה, תקופה שבה היו פזורות במדבר לא מעט מושבות כאלו. במקור היה זה לאורה, קהילה של מתבודדים שכל אחד מהם גר במערתו האישית ובסוף השבוע התכנסו לארוחה משותפת ולתפילה במערת הכנסייה הגדולה שעדיין אפשר לראותה במצוק. מאוחר יותר הפכה הקהילה לקוינוביום שבו חיו הנזירים כקהילה. המושבה ננטשה לאחר הכיבוש הערבי במאה ה–7.
אנחנו ממשיכים דרומה וחולפים על פני מצפה דני, הבנוי בנקודת תצפית מדהימה אל עבר המדבר, חולפים על פני מעלה מכמש ואנחנו כבר על המדרונות הצפוניים של נחל פרת, הוא ואדי קלט. קילומטר מדרום למעלה מכמש, על גבעה שפעם נקראה ערק אל–חדיש, נמצאת נווה ארז. לכאורה שכונה של מעלה מכמש, למעשה יישוב בפני עצמו של עשר משפחות הפזורות מסביב לגבעה. משפחות של אינדיבידואליסטים מתגוררות כאן. תהילה ונועם כהן הקימו את חאן ענבלים, בר ובית קפה שבהם מגישה תהילה את מיטב האוכל האורגני של המקום ונועם, המתמחה במוזיקת עולם, מנגן באופן מופלא על כלי פריטה והקשה מכל העולם. מרדכי לדרמן, תושב אחר במקום, מגדל חיטה ומייצר קמח שאותו הוא מוכר ביישובים בסביבה.
ממשיכים לדהור דרומה. ממש לפני הירידה הגדולה לנחל פרת יישוב נוסף – מצפה חגית. גם הוא ממוקם על גבעה רמה הצופה לא רק לעבר המדבר אלא גם אל הנופים היפים של קירטוני נחל פרת. ואדי קלט אינו שייך למעשה למדבר שומרון; הוא כבר בתוך מדבר יהודה, אולם כביש אלון חייב לחצותו על מנת להתחבר לכביש ירושלים-יריחו – כביש מספר 1. על כן אנו צונחים 200 מטרים וחוצים את האפיק של נחל פרת. כמה מטרים לאחר חציית האפיק נמצאת הכניסה לעין מבוע – עין אל–פוואר, מעיין פועם קטן שממלא את בריכת הבטון שלו כל חצי שעה. המערכת הטבעית הזו פועלת לפי אותו עיקרון כמו הניאגרה בשירותים. כמו מעיין הגיחון בירושלים, המים פורצים החוצה ושוצפים אל תוך אפיק הנחל. מסביב שמורת טבע. כמו בעין סמיה, גם כאן ישנם אקליפטוסים גבוהי צמרת – פינה נפלאה.
כאן כביש אלון מתחיל להתפתל לקראת סיום. עלייה פתלתלה אל היישוב העירוני אלון – בהמשך הרכס שעליו נטוע כפר אדומים, וירידה אל עבר כביש מספר 1. שלט חלוד ממש לפני סופו של הכביש נושא עדיין את השם "דרך ארץ המרדפים", ומזכיר ימים אחרים וזמנים שעברו.
אנחנו פונים לעבר כפר אדומים. כאן, באזור התעשייה, נמצאת "המעשנת" – מסעדת השף של יואל בן שבת ואשתו חני – הידועה בבשריה המעושנים. לאחר יום ארוך לאורך דרך אלון אנו מתיישבים לשולחן למלא את כרסנו וממשיכים לספר מסיפורי ידיעת הארץ עוד שעה ארוכה.

לטייל עם שרגא סטרז', כוכב השחר: טיולים והרצאות מפי איש ידיעת הארץ
הוותיק מכוכב השחר. טל'. 052-6295364. shragastours.com
חאן ענבלים, נווה ארז: לינה בחניון תחת כיפת השמים
וערב עם מוזיקת עולם בחאן ענבלים. תהילה כהן, טל'. 050-7452432
קמח נווה ארז: מרדכי לדרמן, טל'.050-4980058
מסעדת "יואל מעשנת בשר", כפר אדומים, טל'. 02-5353218

Share.

Comments are closed.