תגית: תל אביב

"למלא את החלל", הקהילה החרדית בתל אביב (באדיבות yes)

שקט, מצלמים

לאורך השנים, עשרות יוצרי קולנוע כתבו במשותף שיר אהבה לתל אביב. בצפיה בסרטים הרבים שצולמו בעיר, מגלים את פניה השונים של העיר העברית הראשונה, מתוודעים לאוכלוסיות המגוונות שמתגוררות בתחומה, נחשפים גם לצדדים הפחות נעימים שלה ומקבלים דיוקן עיר שנע בין הנוצץ למרופט, ובין המצחיק למרגש. להלן טעימה מהמגוון הגדול של סרטים שצולמו באתר הצילומים הענקי שהוא העיר תל אביב

אסף קוגלר

כל בו שלום: עליזה מזרחי (1967) / סיפורי תל אביב (1992)
נחום גוטמן לא נאם נגד הריסתה, אבל את הנאום שלא נשא הנציח בציורו, וכך גם את המבנה האקלקטי המפואר שהיה גאוות תל אביב. טראומת הריסת בניין גימנסיה הרצליה גרמה בסופו של דבר להקמת המועצה לשימור אתרי מורשת, שחילצה מבנים אחרים מגורל דומה. על חורבות הגימנסיה הוקם מגדל שלום מאיר, שעם הקמתו הפך למבנה הגבוה במזרח התיכון ובאסיה. בימים אלו שקומתו מתגמדת מול בניינים בני עשרות קומות ברחבי העיר יש חשש שאולי גם עליו יצטרכו להגן יום אחד מהריסה, אבל בימי הזוהר שלו פעלו במגדל כל בו מפואר, מוזאון שעווה, לונה פארק זעיר ואהוב — המאיר־לנד, וקומת תצפית ממנה ניתן היה להשקיף על העיר מקצה לקצה. תעשיית הקולנוע רתמה לצרכיה את הפלא ההנדסי על שלל מתקניו כבר שנתיים אחר חנוכתו כאשר מנחם גולן צילם במגדל את סרטו "999 עליזה מזרחי", במהלכו עובדת ניקיון בכל־בו מתגלה כבלשית ממולחת המסייעת בחקירת רצח. חצי יובל מאוחר יותר נבחר המגדל לשמש כאתר ההתרחשות של האפיזודה השלישית בסרט "סיפורי תל אביב" שיצרו איילת מנחמי ונירית ירון. במהלך הסרט נתקלת השוטרת תקווה, במגדל, בבעלה לשעבר שמעגן אותה כבר שנים מספר. תקווה הנואשת מנהלת מצוד אחר הגבר בתחומי הבניין ובין האטרקציות השונות שהוא מספק. היא מאתרת אותו מתחבא בין בובות השעווה במוזאון, ועוצרת אותו. לאחר שהוא מצליח להימלט היא לוקחת מספר עוברי אורח כבני ערובה, על מנת שהמשטרה תעצור אותו ותכפה עליו לשחרר אותה לחופשי, כל זאת בזמן שהממונים עליה במשטרה דורשים שתסגיר את עצמה. תקווה מתבצרת במצפה המגדל, עד לסוף שהוא מתוק ומר. היה נחמד לפטור את הסיפור הזה כדמיון קולנועי, אך גם היום ב־2018 מתמודדת נשים בארץ עם גברים מעגנים, ונדמה שבינתיים הפתרון של תקווה יעיל יותר ממה שיש לבתי הדין הרבניים להציע לאותן נשים.

רחוב שינקין: הבועה (2006)
אין דבר המצביע יותר על חוסר מעודכנות תל אביבי מאשר התייחסות לשיינקין כרחוב אופנתי. ימי הזוהר של הרחוב כמוקד תרבות צעירה וחתרנית הרבה מאחוריו וכיום הוא מתפקד כרחוב קניות חביב ביותר אך לא הרבה מעבר, בטח אחרי שהמוסדות שהיו מזוהים איתו נסגרו, או עקרו בזה אחר זה. חנות המוזיקה האוזן השלישית עברה כבר לפני יותר מעשור למשכנה המפואר מול דיזנגוף סנטר, קפה תמר שכיכב בשירה של להקת מנגו "גרה בשינקין" שהזניק את הרחוב לתודעת הציבור, סגר שעריו בין היתר בעקבות פטירתה של המנהלת המיתולוגית שלו שרה שטרן. ממש לאחרונה הצטרף לגל הסגירות והעזיבות אחד המעוזים האחרונים של הרחוב, בית הקפה אורנה ואלה. כבר בשנת 2006 כשיצא לאקרנים הסרט "הבועה" שיאו של הרחוב כבר היה מאחוריו, אבל כשרצו יוצרי הסרט איתן פוקס וגל אוחובסקי לאפיין את שלושת הגיבורים שלהם כתל אביבים מנותקים דאגו לכך שנועם (אוהד קנולר) יהיה מוכר באוזן השלישית, שיהלי (אלון פרידמן) יעבוד ב"אורנה ואלה" ושלולו (דניאלה וירצר) תהיה זבנית בחנות הסבונים "סבון של פעם" שהתפתחה מאז מהסניף ברחוב שינקין לרשת חובקת עולם בשם "סבון". השלישיה העליזה חולקת דירת שותפים, ומעבירה את ימיה בין גבולות המצולע הנתחם ברחובות רוטשילד, קינג ג'ורג', אלנבי ובן ציון. עולמם השאנן מתערער כשאשרף (יוסף סוויד), צעיר פלסטני שנועם הכיר בשירות מילואים, נוחת בדירתם. בין נועם לאשרף מתפתח רומן, ובמקביל המציאות הישראלית המסוכסכת, מפוצצת את הבועה התל אביבית שהעניקה לסרט את שמו.

 

לקריאת כל הכתבה:
מהרו והזמינו את הגיליון, נשארו גיליונות בודדים

שפירא תחת זכוכית מגדלת

מאז שנוסדה על ידי היזם מאיר גצל שפירא הייתה שכונת שפירא שכונה עצמאית, יש שיאמרו מרדנית. השכונה שגבולותיה הם התחנה המרכזית החדשה ורחוב סלמה, דרך קיבוץ גלויות, האיילון ושדרות הר ציון, אופיינה על ידי הקהילות הייחודיות שמצאו בה בית ועל ידי התנודות הכלכליות של תל אביב־יפו. כיום הפכה מוקד לחיכוכים בין הקהילה הותיקה, סטודנטים צעירים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, משקיעים עם חזון כלכלי וקבוצות עם חזון חברתי

מאיה רומן, צילומים: שרה שימנסקה (Sara Szymanska)

התפתחותה של תל אביב, בדומה לערים גדולות אחרות בעולם מוכתבת בעיקר על פי צורכי הנדל"ן של תושביה. הנדודים של אמנים חסרי ממון, משפחות צעירות וסטודנטים בחיפוש אחר שכר דירה זול יכולים להפוך שכונות עניות לשכונות יוקרה בתוך מספר עשורים, שינוי שנושא עמו השלכות מרחיקות לכת, לחיוב ולשלילה.
בעוונותיי, מצאתי עצמי חלק מאותו עדר של אמנים תפרנים/סטודנטים/אקדמאים/משפחות צעירות. למרות שאיני אמנית, סטודנטית או אשת משפחה, מצאתי את עצמי נעה בכל רחבי תל אביב בחיפוש אחרי שכר דירה שפוי (יחסית) ושכונה שארגיש בה בבית. החיפוש הזה תמיד מורכב. צעירים רבים שמחפשים את מקומם בעיר, משוועים למצוא מקום ״ייחודי״, שכונה עם אנשים מעניינים, אולי קצת היסטוריה, מקום שהוא יותר מסך בנייני הדירות האנונימיים במרכז העיר ופרבריה, מקום עם "אופי". אולם אופי של מקום, כמו אופי של בן אדם, יכול להשתנות. דייריו של כל אזור הם שמכתיבים את אופיו והמעבר של אוכלוסיות חדשות לשכונות ותיקות ברחבי העיר משנה אותן בהכרח. השינוי פעמים רבות מתגלם בג'נטריפקציה — עילות בעברית: תהליך דחיקתם של התושבים המקוריים של השכונה לטובת הפיכתה של השכונה ליקרה יותר, בורגנית יותר ובתל אביב, לדומה יותר לשכונות מרכז העיר. תהליך שמתקבל בברכה או בחרדה אצל תושבים שונים בעלי אינטרסים סותרים.
במהלך שנותיי בתל אביב הרגשתי פעמים רבות כ"מבשרת הג'נטריפקציה". עברתי משכונה לשכונה ועם עזיבתי ליעד הבא, עת מחירי השכירות האמירו, לא יכולתי שלא להבחין בשינוי שהתחולל בשכונה. שינוי שנוצר חלקית בגללי ובגלל שכמותי. כך עברתי מפלורנטין לכרם התימנים לצפון יפו ולבסוף לשפירא.
לרוב השכונות הגעתי בגלל שכר דירה זול ותו לא, אבל שפירא הייתה אחרת מהרגע הראשון. הגעתי לשכונה לפני כמעט חמש שנים בחיפוש אחר מקום מגורים זול ובעל אווירה נעימה. שפירא הציעה את הלא ייאמן — בתים פרטיים! עם חצר! להשכרה במחירים שפויים (יחסית לתל אביב). אחרי שעברתי לאזור למדתי שיש בה הרבה מעבר. בפעם הראשונה כמעט הכרתי את השכנים שלי. הרגשתי חלק מהמרחב העירוני בו מצאתי את עצמי. התקוממתי על חוסר ההשקעה של עיריית תל אביב בשכונות דרום העיר, התחלתי להתעניין במתחים הפנימיים בין הקהילות בשכונה ולשים לב לשינויים בה — בית קפה נפתח, ואחריו עוד אחד, חנויות יד שנייה ופיצרייה.
אל צעירים כמוני שהתערבבו בתושבי השכונה הוותיקים הצטרפו גם מבקשי מקלט, מהגרי עבודה ופליטים ועד מהרה החל העניין העיתונאי בה. ב־2015, כתב שגיא כהן, מבקר המסעדות האימתני של "הארץ" ביקורת נדירה בהשתפכותה על מסעדת חנן מרגילן הוותיקה. הביקורת הפכה את המסעדה למוקד עלייה לרגל, וקהל חדש שלא תמיד היה לרוחם של בני המשפחה המנהלים את המסעדה צבא על הדלתות. אחר כך הגיעו כתבות על "הפנינות הנסתרות בשפירא", רובן ככולן התמקדו קודם כל בעסקים החדשים שנפתחו בשכונה — קפה שפירא, קפה גצל, הבית האדום ופיצה פיפל — כולם עסקים בני שלוש שנים או פחות. לצידם הוזכרו תמיד אותם מוסדות ותיקים — מסעדת חנן מרגילן, חיים בורקס ומסעדת סינג לונג שבקצה השכונה.
הבאזז העיתונאי הוביל לעלייה נוספת בפופולריות של השכונה. בניינים חדשים החלו צצים מכל עבר והם עתידים לשנות באופן מהותי את אופייה של השכונה שכללה עד היום בעיקר בתים צמודי קרקע. השינוי הוא לא רק קוסמטי או דמוגרפי. הוא משקף ניסיון נוסף "לביית" סוף סוף את השכונה המרדנית, מטרה שעיריית תל אביב שמה לה עוד לפני קום המדינה.

לקריאת כל הכתבה:
מהרו והזמינו את הגיליון, נשארו גיליונות בודדים

יום תל אביב

כשהייתי בחטיבת הביניים ואחר כך בתיכון, אני ושלוש חברותיי הטובות ביותר יצרנו מסורת. פעם בשנה, מדי שנה, היינו בוחרות יום, בדרך כלל בספטמבר, בו היינו מבריזות מהלימודים ובורחות לתל אביב. האירוע זכה לשם המקורי ״יום תל אביב״.
״יום תל אביב״ היה היום המהנה ביותר בשנה עבור ארבעתנו, צעירות גבעתיימיות עם חלומות גדולים. למרות שניצבה ממש מעבר לאיילון תל אביב הייתה מקום מסקרן ומדהים, כל כולה אפשרויות. בימי תל אביב השונים מצאנו את עצמנו בדיזנגוף סנטר, מבזבזות זמן עם שלל חובבי הסקייטבורד שהפכו את הקומה השלישית של הקניון לביתם, בים, רצות בחופשיות אל תוך הגלים, באוניברסיטה, מאזינות לשיעור רנדומלי, בחנויות שונות ומשונות ועוד ועוד. מעולם לא היינו צריכות לתכנן את ״יום תל אביב״ מראש כי תל אביב תכננה אותו עבורנו. מאז ועד היום, לצד ביקורת רבה שיש לי אליה, אני עדיין מאמינה בקסם של תל אביב ואותו ניסיתי ללכוד עבורכם בגיליון זה.
זו תחושה משונה לכתוב על העיר שאת מחשיבה בתור ״העיר שלך״. קשה לייצר מרחק בין העיר כפי שאת חווה אותה ביום יום לעיר כפי שאחרים חווים אותה וקשה להבין איפה הגבול ביניכן עובר. האם תל אביב בכלל יכולה להיות העיר שלי? או של כל אחד?
דורות על גבי דורות של חולמים צעירים הגיעו לתל אביב כשם שהם הגיעו לברלין או לניו יורק, כדי להפוך לאמנים, למצוא אהבה, לשנות את העולם וכמובן גם ליהנות מהשמש והים.
האמת היא, כמובן, שתל אביב לא מורכבת רק מהם, אלא גם, מתושביה ה״מקוריים״. ממשפחות ששוכנו בגבעת עמל, שגורשו מיפו, שטיפסו בסולם החברתי עד לפנטהאוז של מגדל יוקרה או סתם בורגנים שקנו דירה בבבלי בזמן הנכון. כולם מהווים את הבסיס העירוני שעל גבו ולעתים על חשבונו שוקקים חיי תרבות ופנאי ונבנים מגדלים.
בגיליון ״תל אביב״ שלפניכם ניסינו לא לתאר לכם את תל אביב ההיסטורית, עליה כבר סיפרנו רבות, אלא לתאר את תל אביב של היום. את היוזמות שצצות בה לאחרונה, את האתגרים שעומדים בפני תושביה הוותיקים והחדשים כאחד, את ההישגים המדהימים שיכולים להתקיים רק במטרופולין בסדר גודל שכזה ואת חוסר הצדק שהתנגשויות בין רצונות ואינטרסים שונים מייצרות ללא הרף.
הניסיון ללכוד את הרוח החופשית של תל אביב נדון לכשלון כמובן. הרי הדרך הכי טובה לחוות את תל אביב היא לצאת וליהנות ממנה, לעשות לכם ״יום תל אביב״ משלכם. אבל בינתיים, אתם מוזמנים ליהנות משלנו.

מאיה רומן

מהרו והזמינו את הגיליון, נשארו גיליונות בודדים

כלים שלובים

במרכז קהילתי קטן ברמת אביב, קסם בימתי מתרחש, כשנערות ונערים בעלי מוגבלויות וכאלה שאינם בעלי מוגבלויות משלבים כוחות יצירתיים ובתנועה ובמחול מזמינים אותנו להציץ אל עולמם

אסף קוגלר, צילומים: שי פיירשטיין

כשמדברים על תל אביב נוטים להתייחס לזו התחומה בין שני הנחלים המתפקדים למחצה הזורמים בה, תל אביב מערבה לאיילון ודרומית לירקון. אבל תל אביב היא גם השכונות המתפרשות מעבר להם. אחת מהן — רמת אביב, בכל זאת זכתה להיכנס למדריכי התיירים, בזכות המוזאונים הפזורים בה, האוניברסיטה שניצבת בתחומה, ואף זכתה לביקור במחוזות התרבות הפופולרית, בזכות אופרת הסבון הישראלית הראשונה, "רמת אביב גימל". בנוסף לכל אלה מתרחשים בתחומי השכונה הירוקה פעילויות ואירועי תרבות מרתקים שחולפים מתחת לרדאר התרבותי המכויל לאותה "תל אביב מרכזית". אחד מהם היה מופע מחול יוצא דופן שהתרחש בראשית יולי 2018 באולם קהילתי שכונתי, שהיה צר מלהכיל את הצופים הרבים.

המופע המרשים נולד מבקשה שהפנו אל תמר מייזליש חניכיה. החניכים שידעו שהיא מורה למחול וכוראוגרפית במקצועה, ביקשו ממנה שתעביר להם חוג ריקוד, לכאורה דבר מתבקש, אך אופי האכסניה בה תמר נפגשת עם חניכיה מעניקה לבקשה של הנערים והנערות מורכבות, שכן תמר היא מדריכה ב'בית הגלגלים', והגלגלים בשם העמותה מתייחסים לגלגלי הכיסאות עליהם ישובים רבים מהם, בשל שיתוק מוחין או ניוון שרירים. גם מי שאינו נזקק לכיסא גלגלים, סובל ממוגבלויות תנועתית ופיזיות מסוג מסוים. "היה לי חשש להתחיל, ולא כל כך ידעתי מאיפה, אבל בכל זאת הקמתי חוג, שנולד מהשטח, מאיזה רצון של החניכים", מספרת מייזליש.
היא, החניכים ושאר המדריכים נפגשים אחת לכמה שבועות לשבת משותפת בבית העמותה. "פשוט צירפתי את החוג לשבתות, היינו נפגשים שעתיים לפני תחילת הפעילות הרשמית, וזה היה פתוח לכולם, למי שרוצה. להפתעתי כמעט כל הקבוצה השתתפה, כולל מספר מדריכים שלקחו על עצמם להגיע באופן קבוע, ולהפתעתי העוד יותר גדולה, כל מפגש היה יותר טוב מהקודם. בכל פעם שהגעתי למפגשים הייתה מגיעה בחשש גדול, מרגישה שאין לי מושג מה לעשות. הייתי עושה איזושהי אדפטציה לשיעורי אימפרוביזציה שאני מעבירה במגמה או בסטודיו".


מייזליש מלמדת מחול בבית ספר בשוהם ובמרכז למחול, מנהל קהילתי רמת אביב הירוקה (אליו נתייחס מכאן והלאה כמרכז למחול) "כל מפגש הוכיח את עצמו מחדש והתגובות היו מאד טובות. גם אני באופן אישי התחלתי למצוא בזה עניין של חקר תנועתי שהוא חדש לי, מבחינה אמנותית — כי זה תמיד המקום ממנו אני באה — התחלתי לדמיין את זה כתוצר על הבמה. הפיזיות מאוד עניינה אותי, הוויזואליות של הפיזיות החדשה הזאת שאנחנו לא מורגלים לראות אותה, שהיא כאילו לא יפה או כביכול לא אסתטית. אני ראיתי הרבה אסתטיקה בגוף ה'אחר' ופשוט התגלגלתי עם זה". בעקבות ההתנסות המוצלחת שקלה מייזליש לימודי טיפול בתנועה, "אבל אז שמעתי על התכנית של טלי וחי ומשהו שם נפל לי בהקשר של דווקא לא לשים על זה את הכותרת הטיפולית, כי זה לא הדבר שבאמת מעניין אותי. אני מאוד מאמינה במחול ככלי תרפויטי, אבל יש לי תמיד איזו מחשבה שאם אני אשים על זה את השלט של 'עכשיו נעשה טיפול דרך תנועה' אז משהו יתפספס שם. כי הכלי עצמו, החוויתי, האמנותי, יש לו כח מאוד מאוד גדול".

טלי וחי הם טלי ורטהיים וחי כהן, שהופיעו גם הם בערב המיוחד ברמת אביב אותו הוציאו לפועל מייזליש והדר פרנק שותפתה לפרויקט. השניים מובילים את תכנית ההכשרה "כח האיזון", תכנית "שמכשירה מנחים לשילוב בעלי מוגבלויות בטכניקה של קונטקט אימפרוביזציה. קונטקט היא טכניקה של אלתור במגע ובתנועה שזה אומר שבעצם תמיד העבודה תהיה מול פרטנר — יחיד או רבים — וזה מושתת על הקשבה וקריאה של האחר ויצירת תנועתיות משותפת". דרך ההכשרה בכח האיזון התעמקה מייזליש במה שנקרא מחול משלב, היוצר מפגשים אמנותיים בין בעלי מוגבלויות לכאלו שאינם בעלי מוגבלויות. "מחול משולב או Mixed Ability Dance הוא תחום שלא מספיק מפותח עדיין, אבל יש לו כבר בסיס ארוך שנים בלונדון, בעיקר סביב יוצר שנקרא אדם בנג'מן. בארץ מי שמקדם את התחום הזה אלו בעיקר טלי וחי".
ורטהיים היא רקדנית ויוצרת, ושותפה בהקמת כפר האמנות האקולוגי ורטיגו. כהן הגיע למחול בדרך יותר עקלקלה, מספרת מייזליש, "חי יושב בכסא גלגלים ומשותק מבית החזה ומטה. בזמנו להקת המחול ורטיגו אירחה את אדם בנג'מן וחיפשו בעלי מוגבלויות למופע שהוא רצה להעלות עם הרקדנים. הם עשו אודישנים וחי היה אחד מאלו שנבחרו. לא היה לו רקע בריקוד, הוא בכלל למד קולנוע בסם שפיגל, ובצבא היה עורך מוזיקלי בגלי צה"ל. הוא אכן בא מתחומי האמנות, אבל לא מהמחול, ואדם בנג'מן קלט אותו. ככה הוא פגש והתיידד עם טלי. ב־18 השנים האחרונות שניהם עובדים ומקדמים את התחום הזה בארץ".


במקביל להתנדבות בבית הגלגלים ולהכשרה ב'כח האיזון' המשיכה תמר לעבוד בחינוך רקדניות במרכז למחול ברמת אביב. מהמפגש בין כל תחומי העניין האלו נולד המופע הייחודי שהם העלו ביולי האחרון. "זה תוצר של תהליך של שנתיים שהתחיל כשנכנסתי לתכנית ההכשרה והרגשתי שיש לי יותר כלים. זה נתן לי בטחון ורצון להתנסות — שילבתי את חוג התנועה שהיה קיים בבית הגלגלים עם קבוצה קיימת של רקדניות בנות אותו גיל מרמת אביב ששם אני מלמדת". השנה הראשונה הייתה בעצם פיילוט שבו נערכו מפגשים ראשוניים בין שתי הקבוצות. כל צד זכה לביקור במגרש הביתי של הצד השני. "זה התחיל כאשר הרקדניות מרמת אביב הגיעו לסדנה בבית הגלגלים. החבר'ה עשו להם סיור והסבירו להם על הבית הנגיש, על העמותה. היכן ישנים, כיצד מכינים אוכל ועם מה הם מתמודדים — כלומר סיפרו גם על החיים מעבר. הייתה פגישה מדהימה. בהמשך, החבר'ה מבית הגלגלים הגיעו לסטודיו וחוו לראשונה עבודה עם רקדניות. עם בגד גוף, עם מראות ופרקט, ועם סטודיו שנראה כמו סטודיו למחול. שינוי התפאורה הזה היה מאוד משמעותי. בסיום המפגש השני הייתה תחושה מיוחדת באוויר וחיבור מדהים בין שתי הקבוצות. אין מצב לעצור כאן אמרנו, ואז קיבלנו תקציב לעוד 2 מפגשים מהמרכז למחול מנהל קהילתי רמת אביב הירוקה. בסיום ארבעת המפגשים, נוצר גם מופע קצר". המופע הועלה בסוף אותה שנת פיילוט בערב בו הוצגו היצירות האישיות של בנות רמת אביב שנוצרו גם הן בהשראת המפגשים וסביב הנושא השנתי הנבחר שעסק במגבלה ובשוויון. "ההצלחה הגדולה של הערב והפידבק נתנו עוד גושפנקה שמשהו מאוד טוב קורה כאן וצריך להעמיק אותו. אני התחלתי לדמיין אילו תוצאות נפלאות יהיו כשיהיה תהליך רציני: שנתי, חוג קבוע, היכרות מעמיקה וחקירה מעמיקה".

אני מתעניין איך נערות רמת אביב שהגיעו לחוג מחול וראו בעיני רוחן אולי, את עצמן מטופפות על קצות האצבעות בחצאיות טו־טו ורודות, קיבלו את האתגר שהציבה מולן בעבודה עם נוער המרוחק מאוד מעולמן.
"אני זוכרת את המפגש הראשון שעשיתי להן. סיפרתי להן על המפגש הצפוי ועשיתי הכנה תאורטית: מה זה סי. פי., שיתוק מוחין, ניוון שרירים. מספר בנות התרחקו לקצה החדר כי הן פחדו לדבר על זה, ושאלו אם זה מדבק. הרגשתי באמת חוסר ידע, בורות אפילו, שזה בסדר. הן נערות בנות 14. אבל זה שיקף לי את הפחד הגדול שיש בחברה בגלל חוסר ידע. למזלי אני באמת מכירה לעומק את הקבוצה השנייה ויכולתי לעשות מעין תיווך. במשך חודש, ארבעה מפגשים, התנסינו ברמת אביב בשיעורי אימפרוביזציה, בעבודה שמדמה מגבלה. עבדנו שיעור אחד 'בלי יד' שיעור אחר 'בלי רגל'. שיעור בעיניים עצומות, אחר בלי חוש שמיעה. דיברנו על חושים ועל יכולות פיזיות. ניסינו לעשות חקר תנועתי דווקא דרך המחשבה הזו על מגבלה וראינו שזה מייצר דברים מאוד מעניינים וחדשים. הבנות היו מאותגרות מהדבר הזה, אלו בנות שמעניינת אותן יצירה. אחרי המפגשים האלה הן הגיעו מוכנות. אני זוכרת שהיה דיבור על זה שהן באות לעזור או להתנדב, והיה לי מאוד חשוב לבטל את המחשבה הזו. אנחנו באות להיפגש עם אנשים שונים מאתנו דרך העניין המשותף שלנו בגוף ובתנועה ובחקירה פיזית. יש לנו משהו משותף ובאמצעותו אנחנו נפגשים. אבל, אף אחד לא בא לתמוך באף אחד, אנחנו באים ליצור משהו חדש. אני באמת חושבת שרק אחרי ההכנה הן הבינו שהן הולכות לפגוש חברות שלהן או בני גילן שהן פשוט לא הכירו אותם קודם. הן שאלו אותם שאלות על מה הם עושים בעמותה ומה הם עושים בבית ספר. איך הם לומדים, ואיך הם כותבים וישנים. איך הם אוכלים ואיך הם מכינים אוכל, ואיזה מוזיקה הם אוהבים. כך נוצר קשר מעבר לפעילות המשותפת, נוצרה קבוצת ווטסאפ והתכתבויות".

צילומים: שי פיירשטיין

הצורך בפתיחות נדרש גם מילדי הקבוצה השנייה. כשנער או נערה בעלי מוגבלויות מגיעים לחוג מחול ולצדם יש מישהי שהאפשרויות הפיזיות שלה יותר רחבות, האם העיסוק במחול לא פורט על הקושי דווקא, מדגיש את ההבדל, אני תוהה מול מייזליש.
"אני מרגישה שזה אומץ מאד גדול מצדם להתמודד עם הכותרת של המגבלה שלהם — הפיזיות, וזו שאלה מאוד טובה. אבל אני חושבת שיש בגרות מאוד גדולה למי שבוחר לשים את עצמו במקום הזה, אני משערת שלא כולם יכולים. בגרות שגם תומכת בקבלה שלהם את עצמם. אני חושבת שהם מאוד חכמים ורואים את ההתקדמות שלהם במפגש המאתגר הזה עם גוף שיש לו יותר מסוגלות פיזית. ההתקדמות שלהם היא אדירה, אדירה, והם מדווחים על גילוי של טווחים חדשים: 'לא ידעתי שאני יכולה להביא את הראש שלי לפה', 'לא ידעתי שהיד שלי יכולה להימתח כך', והיד באמת לא הייתה יכולה להימתח אם לא היה לה פרטנר. גם מי שאין לו מגבלה פיזית צריך פרטנר. אם אני עכשיו יושבת בכיסא גלגלים ואני נותנת קונטרה, כי אני יכולה לתת קונטרה כשאני בכיסא גלגלים, אז גם הרקדנית שאין לה מגבלה צריכה אותי עכשיו כדי להגיע ל'גשר' לאחור. פה נוצר מקום שהוא שוויוני. אנחנו גם מדברים הרבה מאד על אדפטציה, אם מישהו עומד ורוקע ברגליים ואני יושבת בכיסא גלגלים ואני אעשה את זה עם הידיים, אנחנו עושים את אותו הדבר. זה אפילו מעניין יותר כי זה יוצר איזושהי פוליפוניה היוצרת פיתוח של מוטיב תנועתי, הממשיכה לאנלוגיה ואדפטציה. אלה הרבה מאוד מושגים מתחום האימפרוביזציה והיצירה הבאים בצורה טבעית דרך המפגש הזה של גופים שיש להם יכולות שונות".
אחרי הפיילוט המוצלח, נפתחה השנה הפעילות לפנים חדשות. ברמת אביב היא הוצעה לבנות חדשות כחוג נוסף מסל הכלים אותו הן יכולות לבחור בנוסף לשאר מקצועות המחול המוצעים להם, קומפוזיציה, בלט, היפ הופ וכן הלאה. "בגלל שהן כבר צפו במופע הראשון והן חלק מהמרכז ושמעו מה נעשה, הבנות החדשות כבר הגיעו ממקום הרבה יותר טבעי. הן כבר חיכו, כאילו שהן ראו את הבנות הגדולות עושות משהו, ואמרו 'יאללה מתי אנחנו כבר נעשה את זה'. שבע בנות חדשות הצטרפו לקבוצה, בנות שבאו ברצון מאוד גדול, עם הכנה שהייתה כבר יותר ספציפית. עשינו הכנה של שיעור אחד וקפצנו למים. מהצד השני פתחתי את ההרשמה למי שרוצה והמשיך אתנו הגרעין קשה מבית הגלגלים. פרסמנו גם בבית ספר און בצהלה, שהוא בית ספר לבעלי מוגבלויות פיזיות ומשם הגיעו עוד ארבעה משתתפים חדשים, שאותם לא הכרתי. נוצרה קבוצה מאוד מיוחדת. חשוב להוסיף שיש חמישה מדריכים מבית הגלגלים שאני קוראת להם מדריכים מלווים שגם תמכו סיעודית אבל היה לי חשוב מאוד שהם יהיו שותפים מלאים בפרויקט. כלומר הם לא מבחוץ, באים, מחכים ולוקחים לשירותים כשצריך. הם משתתפים לגמרי שווים בקבוצה, כרקדנים. זה גם היה מורכב, כשנערות בנות ארבע עשרה רוקדות עם חבר'ה בני עשרים וחמש, שלושים, וגם שם היה תהליך מאוד יפה שבו הם באמת הפכו להיות חלק. בשנה הראשונה הם עוד היו מתנדבים, אולם בשנה השנייה הם כבר הפכו לצוות שמקבל שכר מעיריית תל אביב. כל הקבוצה נפגשה פעם בשבועיים במשך שנה וזה מה שאפשר את היצירה והיווצרות של מחויבות גדולה סביב הדבר הזה. איש מבין חברי וחברות הקבוצה לא הפסיד מפגש. גם מחוץ לסטודיו נוצר חיבור. לאחרונה נערה מבית ספר און חגגה יום הולדת וכולם באו להשתתף ביום הולדתה. לפני זה הם באו לביתו של נער אחר. את כל הפעילות הזו והרבה יותר הם מתעדים בקבוצת ווטסאפ שאליה הם מעלים תמונות. הם נהיו חברים".

את תוצרי הפעילות השנתית ארזו מייזליש, שותפתה לפרויקט הדר פרנק, והרקדנים לתוך מופע שהועלה כאירוע שיא של השנה המשותפת. התגובות, בהתאם. "אחרי השלב הראשוני של תיווך משהו שהוא מאד מורכב כדי לקבל אישור ותקציב, שהיה לא פשוט וכלל הרבה מאוד פגישות, הרבה קונספטים שנכתבו ועבודה סיזיפית בהקשר הזה, אני מרגישה שעכשיו עוטפים אותנו באהבה אין סופית. הורים שמאד מורגלים לראות מופעי מחול של הילדים שלהם באו אלי כמה פעמים ואמרו לי, זה הדבר הכי משמעותי שקורה פה. הערך המוסף שהבנות מקבלות מזה. לי היה מאד חשוב לא להשאיר את זה ברמת הגימיק אלא לייצר מזה משהו שעומד בזכות עצמו, גם מבחינה אמנותית. שהעבודה תהיה ברמה גבוהה, שהחקירה תהיה ברמה גבוהה, ולא להסתפק בהצבה של תלמידה ללא מגבלה ליד חניך עם מגבלה, שיכולה כבר לרגש. צריך להיות משהו נוסף, התהליך חייב להיות משוקף דרך התוצר. ברור שאחת הבנות שלנו לדוגמה שיושבת בכיסא גלגלים ולא יכולה להזיז אפילו את הראש, תציג באופן שונה מחברתה שלומדת בלט מגיל אפס. הדבר עצמו צריך להיות מאוד כנה ועשוי בצורה חלקה ומותאמת. אבל הוא צריך להיות בפני עצמו ברמה גבוהה".

לפני המופע המסכם, כבר הזדמן לקבוצה המגוונת להופיע בכמה מסגרות ברחבי העיר: "הוזמנו להופיע בכנס של עמותת המורים בדן פנורמה, הופענו במרכז עינב בכנס פתיחת שנה של עיריית תל אביב, הופענו באולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב בערב התרמה של בית הגלגלים לפני מופע של אתניקס, ועכשיו הופענו באירוע מסכם של הפעילות שלנו במרכז למחול. זה היה אירוע שכלל גם תערוכת צילומים וגם מופע אורח של טלי וחי מכח האיזון, וכמובן את המופע שלנו שארך בין חצי שעה לארבעים דקות שבאמת אסף את החוויות מהשנה האחרונה. חשוב להזכיר שאנדי בר אילן, שהוא בין משתתפי הפרויקט שסיים השנה כיתה ט', כתב מוזיקה מקורית למופע, והוא מלווה את היצירה התנועתית עם היצירה המוזיקלית שלו, וזה גם חלק מהאג'נדה שלי, שהייתי רוצה שהמרחב הזה, הפרויקט הזה, המפגש הזה, יאפשר ביטוי לכל אחד בצורה אמנותית שקרובה אליו".
עכשיו אחרי שהשנה הסתיימה והמופע עלה בהצלחה מה הלאה?
"העתיד הוא להמשיך. סיימנו פרויקט שנתי ויש לנו רצון להמשיך עם אותו פרויקט ולהתקדם, גם עם אותם תלמידים וגם לפתוח מחזור חדש. השאיפה שלי זה שהדבר הזה יהפוך למשהו נורמטיבי ואולי לא נצטרך לקרוא לו כבר פרויקט. כמו שאנחנו הולכים עכשיו לחוג בלט, ואני מסיימת חוג בלט ועוברת לחוג מודרני, ככה אני אכנס לשיעור מחול משולב. שזה יהיה בכל סטודיו, בכל מוסד ויהפוך להיות נורמה. חלק מהחברה".

לאתר של שי פיירשטיין – צלם \ לעמוד הפייסבוק של שי פיירשטיין – צלם 


מהרו והזמינו את הגיליון, נשארו גיליונות בודדים