כלפי חוץ נראה שתוכנית השיטור החדשנית המופעלת בימים אלו בריו לקראת אירוח המונדיאל והאולימפיאדה יכולה לחולל שינוי של ממש במצב הביטחוני הרעוע בעיר. אך כשמדובר בעיר עם פערים סוציו-אקונומיים כה גדולים, אי אפשר שלא לתהות את מי משרתת התוכנית החדשנית, את תושבי הפאבלות העניים או את שכניהם, את התיירים האירופים ואת הברזילאים העשירים בעולם | מאיה רומן

לקראת טיסתנו לריו התכוננתי ללא צפוי. היות שדילגתי על טיול התרמילאים הפוסט צבאי הנדרש, מעולם לא ביקרתי בדרום אמריקה לפני הנסיעה. לקראת הביקור דאגתי לתחקר את כל מכריי ואת אנשי הקשר שהצלחתי למצוא. כולם בלי יוצא מן הכלל הזהירו אותי לשמור על רכושי קרוב קרוב ולא להתקרב לפאבלות. "ריו יפהפייה אבל כדאי שתיזהרי ליד הפאבלות אחרי החשיכה לבד", "אתן נוסעות לברזיל? שתי נשים לבד?" – אלה היו רוב התגובות שקיבלתי.

נחתנו בריו ומיד דאגנו לאבטח את רכושנו היקר, להחביא מצלמות, להטמין לפטופים ולשוב במהרה למלון עם רדת החשכה מדי ערב. אך לאט לאט שמנו לב כי ריו אינה זרה ומפחידה כפי שחשבנו בתחילה. המלונות המפוארים הנמתחים לאורך חופי איפנמה וקופקבנה יכלו להיות ממוקמים בכל עיר אירופית בעלת שם. השכונות המתוירות נדמו לא שייכות לריו שסיפרו לנו עליה, ואפילו האזורים הפחות נעימים לא נראו לנו זרים עד כדי כך. החלטנו לצאת לסיור בפאבלות המאיימות כדי לחקור את העיר לעומק.

מי שביקר בעיר לפני למעלה מחמש שנים או ששמע בעבר על ההיסטוריה המפחידה של הפאבלות יתהה בוודאי למשמע צמד המילים "סיור בפאבלות". הפאבלות הן שכונות העוני המפורסמות של ריו. הן נקראות על שם צמח הפאבלה הגדל בצפון מזרח ברזיל ונודע ביכולתו לשרוד בתנאים הקשים ביותר. רוב דיירי הפאבלות היו מהגרים שהגיעו מאותם חלקים של המדינה והם החלו לכנות את שכונותיהם על שם הצמח העיקש. הפאבלות נבנו במאה ה-19 כשאלפי חיילים ברזילאים חזרו ממלחמת קאנודוס ולעיר לא היה מקום לשכנם. החיילים החלו לבנות בתים מאולתרים על גבעותיה של ריו ויצרו שכונות צפופות מלאות בבתים שאינם מחוברים לתשתיות החשמל והמים של העיר. תושבי הפאבלות אינם הבעלים של בתיהם או של הקרקע שעליה נבנו הבתים. הרחובות ברובם אינם מרוצפים והבתים הצפופים הופכים לעתים את המעבר ברחבי הפאבלה לבלתי אפשרי. כיום יש בריו כמעט 600 פאבלות בהן גרים שני מיליון אנשים – כשליש מאוכלוסיית העיר. מיקומן של הפאבלות על צלעות גבעותיה של ריו והרחובות הלא סלולים שמובילים אליהן הפכו אותן למבודדות כמעט לחלוטין מן השכונות שסבבו אותן וחשפו אותן להשתלטות של מיליציות פושעים.
המיליציה הראשונה והמשפיעה ביותר מבין המיליציות הללו נוצרה בטעות ומבחינה מסוימת גם הודות לממשלת ברזיל. בשנות ה-70 מהפכנים סוציאליסטים ממעמד הביניים ששדדו מספר בנקים נכלאו באיליה גרנדה (Ilha Grande), האי שבו ממוקם בית הסוהר המקומי של ריו. האסירים הללו התוודעו בכלא לעצירים תושבי הפאבלות ולימדו אותם כיצד להתארגן כראוי וליצור סולידריות בפאבלות, כמו למשל על ידי צבירת כספי הפשיעה ושימוש בהם כדי לקנות ארסנל נשק ולהגן על משפחותיהם של אסירים. המהפכנים הניחו שבדרך זו יזכו להשפעה גדולה יותר בפאבלות ברחבי העיר. כך נוצר הקומנדו ורמליו (Comando Vermelho) או הפיקוד האדום.

הקומנדו ורמליו התנתק במהרה מהארגונים הסוציאליסטיים שסייעו לייסדו. עם הגעתו של הקוקאין לברזיל הוא הפך מכנופיה לא חוקית למיליציה שיכולה לאיים גם על כוחות משטרה מנוסים. כאשר הקרטל המפורסם של פאבלו אסקובר צבר עוד ועוד כוח בקולומביה לקראת סוף שנות ה-80, ברזיל הפכה למרכז ייצוא בינלאומי של קוקאין. המיליציות בפאבלות ייבאו את הקוקאין מקולומביה ושלחו אותו לארצות הברית ולמערב אפריקה. עם הגעתו של הקוקאין והרווחים העצומים להם זכה קומנדו ורמליו, מיליציות נוספות קמו ברחבי העיר, הגדולות שבהן נקראות אמיגוס דוס אמיגוס (Amigos Dos Amigos) וטרסיירו קומנדו (Terceiro Comando). בשנת 1992 נרצח הבוס הגדול של קומנדו ורמליו, שכינויו היה יוגאדור (Jogador), השחקן. הרצח הוביל למלחמת כנופיות כוללת ולתקופה העקובה ביותר מדם בתולדותיה של ריו. במחקר משנת 2007 נמצא כי הגורם המוביל למוות באותה שנה בקרב תושבי ריו בגילאים 44-15 היה רצח.

עידן חדש

החלטנו לסייר בקומפלקס אלמאו, הידוע גם כקומפלקס הגרמני. זוהי הפאבלה הגדולה ביותר בריו, והיא משתרעת על פני יותר משלושה קמ"ר. הגענו לפאבלה בשעות הבוקר ונדהמנו לראות רכבל ענק המרחף מעל לקומפלקס העצום. כמו רוב הפאבלות, קומפלקס אלמאו נבנה על גבעה, ולכן רבים מתושביו היו מנותקים לחלוטין מיתר העיר. כיום רכבל בעל שש עצירות מקל את העלייה לראש הפאבלה, כך שרבים מתושביה יכולים לצאת לעבוד מחוץ לה. בתחנה הראשונה של הרכבל החדש והמרשים מוצגת תערוכת תמונות המתארת את הפינוי הצבאי של ברוני הסמים מקומפלקס אלמאו שנערך בנובמבר 2010.

הפינוי הזה והרכבל הם חלק מתוכנית UPP החדשנית שאמורה לספק מענה לבעיותיהם של תושבי הפאבלות. התוכנית נהגתה בשנת 2008 בתמיכתו של מושל ריו דאז, סרג'יו קברל (Sergio Cabral), והיא פרי חזונו של ז'וזה מריאנו בלטרמה (Jose Mariano Beltrame) שנכנס אז לתפקידו כשר לביטחון פנים של מדינת ריו דה ז'נרו. עיתוי יצירתה של התוכנית אינו מקרי. היא נהגתה כאשר ריו הגישה את מועמדותה לאירוח המשחקים האולימפיים של 2016 והביטחון הרעוע בעיר היה אחת הסיבות לכך שהוועד האולימפי היסס להעניק לעיר את הזכות לארח את המשחקים. לאחר זכייתה בזכות זו, החלה ממשלת מדינת ריו להעביר סכומי כסף עצומים לתוכנית UPP כדי לשקם את הפאבלות במהרה. העיתוי החשוד הזה גרם לרבים לפקפק בטיבה של התוכנית.

UPP הם ראשי תיבות של משטרה מפייסת מאוחדת (Unidade Pacifying Police). ולתוכנית פן ביטחוני ופן סוציאלי. UPP הביטחונית נחשבת להצלחה מסחררת בעיר. במסגרת התוכנית מכריזים ראשי המשטרה על כוונתם להשתלט על פאבלה ספציפית בתאריך מסוים. ההכרזה על הפשיטה המתוכננת גורמת לרוב מנהיגי המיליציות לברוח מהפאבלה, כך שכאשר הכוח המשטרתי המלווה לרוב גם בכוח צבאי נכנס לשכונה אין צורך בשימוש בכוח רב כדי להשתלט על בסיסיהן של כנופיות הסמים. רוב ראשי הכנופיות מתגוררים בראשי הגבעות שעליהן שוכנות הפאבלות, לכן כוח ה-UPP הורס את מרכזי השליטה הללו וממהר להציב במקומם בסיסים משטרתיים השייכים לו. מעבר לסילוק הכנופיות מהפאבלות, הרעיון העומד בבסיס התוכנית הוא שיטור קבוע, ובעיקר יצירת מערכת יחסים המבוססת על אמון בין המשטרה לתושבי הפאבלות. זאת לאחר שבמרוצת השנים תושבי הפאבלות למדו שלא לבטוח במשטרה המושחתת של ריו, שכן רבים מהשוטרים קיבלו שוחד מראשי כנופיות הסמים על בסיס קבוע ובמקרים קיצוניים כנופיות שוטרים אף השתלטו בעצמן על עסקיהן הבלתי חוקיים של המיליציות.

כדי לגשר על חוסר האמון של תושבי הפאבלות כלפי משטרת ריו, שוטרי UPP הם כולם שוטרים חדשים שגויסו במיוחד לפרויקט החדש. הם עוברים הכשרה שונה מזו של יתר אנשי המשטרה, הכוללת לימודי סוציולוגיה וזכויות אדם. הרעיון הוא ליצור שיטות שיטור המבוססות על קרבה פיזית ודיאלוג במקום שימוש בכוח. השוטרים מתגוררים בבסיסים בתוך הפאבלות, כל שוטר מוצב בפאבלה אחת ספציפית ופועל רק בה. מעבר לפעילותם הביטחונית, השוטרים גם מעבירים חוגים וסדנאות, מלמדים את ילדי השכונה מוזיקה, מפעילים מכוני כושר ומסייעים לתכנן אירועים קהילתיים.

הבעיה הגדולה ביותר הניצבת בפני התוכנית היא סירובם של רבים מדיירי הפאבלות להאמין בנכונות כוונותיהם של ראשי התוכנית. רבים מהם סבלו במשך עשרות שנים מהתעלמות מוחלטת מצד הרשויות, ולכן הם בטוחים שמיד עם תום המשחקים האולימפיים תפסיק המדינה להשקיע בפרויקט והכנופיות יחזרו וינקמו במי ששיתף פעולה עם ה-UPP. בסקר משנת 2010 שערך העיתון "או גלובו", 68 אחוזים מתושבי הפאבלות שרואיינו אמרו שהם מפחדים מחזרתם של ברוני הסמים ולכן אינם משתפים פעולה עם המשטרה.

כוונות טובות

חשדותיהם של דיירי הפאבלות נובעים לא רק מהעיתוי הבעייתי של תחילת התוכנית. בלטרמה ריכז בתחילה את הפרויקט בפאבלות הגובלות באזורים העשירים של העיר, ולא בפאבלות המרוחקות מהחוף ומהתיירים המסיירים בו. כיום ישנן כ-30 פאבלות ובהן בסיסי UPP, והכוונה היא להגיע ל-40 בסיסים עד לפתיחת משחקי המונדיאל ב-2014, כך שישנם בסיסים גם בפאבלות מרוחקות יותר ועתידים להיבנות בסיסים נוספים בפאבלות ברחבי העיר. למרות זאת, פדרו אנריקה דה קריסטו (Pedro Henrique de Cristo), מייסד התנועה הסוציאלית "העיר המאוחדת" (Cidade Unida), אומר בפשטות כי "הפאבלות שב-UPP נבחרו כדי להגן על ההון. אל תטעו – אני לא סוציאליסט, אבל רוב הפאבלות שנבחרו להשתתף בתוכנית נמצאות כאן, ברובע הדרומי של ריו, בו גרים רק שבעה אחוזים מהאוכלוסייה אך נמצאים 50 אחוזים ממקומות התעסוקה הרשמיים ומיוצר 33 אחוזים מהתוצר הלאומי המקומי".

תופעה מדאיגה שמלווה את התוכנית, בעיקר מאחר שהיא מתבצעת בעיקר בשכונות בעלות מיקום אטרקטיבי, היא עליית שווי הנכסים שבשכונה והגעתם של משקיעים זרים. פאבלת וידיגל (Vidigal) הממוקמת בראש גבעה המשקיפה על חוף איפנמה הפופולרי החלה למשוך שלל מתכנתים צעירים, אמנים ואנשי בוהמה שנוכחותם משנה את אופי השכונה. מסעדנים החלו לפתוח בה מסעדות יוקרה, מלון בוטיק עתיד לקום במקום, ותושבי הפאבלה המקוריים נדחקים החוצה. הגדיל לעשות אייקה בטיסטה (Eike Batiste), הנחשב לאיש העשיר בברזיל ולתורם מרכזי לתוכנית, שהכריז כי הוא רוצה "לאמץ" פאבלה.

סקובי ריו (SecoviRio), סוכנות נדל"ן מרכזית בריו, מעריכה כי 72 שעות אחרי שהשתלטה המשטרה על שלוש הפאבלות הראשונות בתוכנית, עלה ערך הנדל"ן בשכונות ביותר מ-50 אחוזים. סגן הנשיא של הסוכנות, לאונרדו שניידר (Leonardo Schneider), מכיר גם הוא בג'נטריפיקציה העתידה לבוא: "ב-15-10 השנים הבאות אנשים עשירים עומדים לקנות בתים וכרישי נדל"ן מתכננים להקים מבנים בפאבלות בעלות מיקום מוצלח ונופים מרשימים. באופן טבעי, התושבים העניים ייאלצו לעזוב לאזור אחר ופאבלות מסוימות, כמו וידיגאל, יהפכו לשכונות יוקרה".

הבעיה אינה רק הג'נטריפיקציה או דחיקתם של תושבי הפאבלות מבתיהם, אלא בהרס הקהילה הייחודית הזו שמאפיינת את ברזיל ואת הברזילאים. למרות הסמים והפשיעה, דיירי הפאבלות הצליחו ליצור קהילות מלוכדות מאוד שאולי אינן פתוחות לזרים או מובנות מבחוץ, אך הן חלק משמעותי בחייהם. דוגמא טובה לבעייתיות שבתוכנית ה-UPP היא שלצד הירידה במספר הפשעים שמבוצעים מתוך הפאבלות, ישנה עלייה בפשיעה בתוך הפאבלות, בקרב חברי הקהילה עצמה. בעבר, הקהילות היו כה סגורות ומבודדות שבלית ברירה הן הפכו למשפחה אחת גדולה, ועל אף מקרי הרצח הרבים ועבירות הסמים לא הייתה כמעט פשיעה בתוך הפאבלות עצמן, בין היתר גם מכיוון שראשי המיליציות משטרו את השכונות בעצמם אך כיום בפאבלות שבהן אומצה תוכנית ה-UPP נרשמה עלייה חדה באלימות בתוך המשפחה ובמקרי שוד ואונס.

הבעיה הגדולה של התוכנית אינה בצד הצבאי שלה אלא בפן הסוציאלי שלה. במסגרת פרויקט זה אמורים להיכנס לכל פאבלה, ממש אחרי שכוחות ה-UPP משתלטים עליה, שלל עובדים סוציאלים וארגונים שלא למטרות רווח שתפקידם לאחד את הקהילה ולסייע לתושבי הפאבלות לבנות יחד שכונות חזקות יותר. נראה שראשי התוכנית מבינים כי אין טעם בתוכנית ביטחון שאינה הולכת יד ביד עם תוכנית סוציאלית, אך לתוכנית ה-UPP הסוציאלית אין יעדים ומטרות מוגדרות כמו לתוכנית הצבאית, דבר שעלול להוביל לכשלונה.

התוכנית משתנה מפאבלה לפאבלה, אך עיקרה הוא לנסות ולערב את התושבים בשינויים העוברים על שכונתם כך שלא ייפלו קורבן לג'נטריפיקציה וכדי שיחול שיפור סוציאלי במעמדם לצד השיפור הביטחוני והחיצוני שנעשה בפאבלה שבה הם מתגוררים. ארנלדו ביצ'וצר, ראש איגוד מדריכי התיירים של ריו, מנסה לעשות זאת על ידי עידוד התושבים לקחת חלק בעסקי התיירות.
עם הפיכתן של הפאבלות לבטוחות יותר, תיירים רבים מעוניינים לסייר בהן, ממש כפי שאנו עשינו, כדי לצפות בדרך החיים הייחודית הזאת וליהנות מהנופים המרשימים הנשקפים מחלק מהפאבלות. ביצ'וצר גורס כי הדרך היחידה שסיורים שכאלה לא ייתפסו על ידי תושבי הפאבלות כחדירה לפרטיותם היא אם הם יהיו מעורבים בעצמם בהדרכת התיירים.

כיום, מפעילי הרכבל החדש בקומפלקס אלמאו הם כולם תושבי הפאבלה, כמו כן, רבים ממדריכי התיירים, נהגי המוניות ומפעילי המסעדות הם תושבי הפאבלה שמנסים להשתלב בתהליך העובר על שכונתם.

לצד כל אלה, במסגרת תוכנית ה-UPP הסוציאלית נפתחים מרכזי לימוד ציבוריים. בסיורנו באלמאו ראינו את המרכז הממוקם בשכונה, שנפתח בשנת 2012 ומומן על ידי ראש העיר. על הקירות הסמוכים למרכז מתנוסס גרפיטי ענק של אלברט איינשטיין. כשהגענו לבקר במקום, עמדו לצידו שני שוטרי UPP והשגיחו על המתרחש כשבידיהם רובים אוטומטיים ועל פניהם מתוח חיוך רחב.

המרכז החדשני כולל מאות מחשבים חדשים, משחקי מחשב מתקדמים, אייפדים וכל חידוש טכנולוגי מערבי מוכר. הוא מוקף בשוטרים וכולל אמצעי אבטחה המזכירים בנק שוויצרי יותר מאשר מרכז לימוד לתלמידי תיכון, אבל המפיק התרבותי של המרכז, אנטוניו קרלוס מריאנו (Antonio Carlos Mariano), טוען שמדובר בנקיטת משנה זהירות בלבד, וכי עד היום לא נרשמו במקום ניסיונות ונדליזם או פריצה. "כיום, 50 אחוזים מהעובדים במקום מקומיים והיתר עובדים מקצועיים מבחוץ", מספר מריאנו, "אנחנו ערוכים לקבל 280 תלמידים מגיל 14 ומעלה מתוך האוכלוסייה, אשר מגיעים ולומדים תכנות, עיצוב גרפי ועוד כישורי עבודה שיתרמו להם בעתיד. לצערנו, יש כרגע יותר ביקוש מהיצע, ולכן מדי שנה אנו מקיימים הגרלה בין כל התלמידים הפוטנציאליים".

סביב המרכז ישנן שלל חנויות מקומיות שבעליהן מדווחים על עסקים פורחים מאז שתוכנית ה-UPP החלה בשכונה. אין ספק שמבחינת הנתונים הבסיסיים, התוכנית היא הצלחה מסחררת. בשתי הפאבלות הראשונות שבהן יושמה, סנטה מרתה (Santa Marta) ו"עיר האלוהים" (Cidade de Deus, הפאבלה המסוכנת שכיכבה בסרט הנושא את שמה) אחוזי הרצח ירדו ב-82 אחוזים וב-100 אחוזים, בהתאמה. בסקר שנערך בקרב תושבי פאבלות שהתוכנית יושמה בהן, 93 אחוזים אמרו שהשכונה שלהם בטוחה או בטוחה מאוד, ורק חמישה אחוזים אמרו שהם מרגישים לא בטוחים בשכונתם, וזאת בהשוואה ל-48 אחוזים מקרב תושבי פאבלות שטרם נכללו בתוכנית.

בקרב תושבי פאבלות שלא נכללו עדיין בתוכנית, 70 אחוזים מהתושבים הצהירו שהם תומכים או תומכים מאוד ביצירת בסיס UPP בשכונתם, כך שאין ספק שהשיפור באיכות החיים אינו משפיע רק על תושביה העשירים של ריו אלא גם על דיירי הפאבלות עצמם.

האתגר הגדול ביותר שיעמוד בפני התוכנית ובפני תושבי הפאבלות הוא כיצד יעלה בידיהם להשתלב בריו העשירה, המודרנית, הנמצאת לידם ומתדפקת על דלתם מבלי לאבד את זהותם.

כשסיימנו את הסיור שלנו לקראת ערב הבנו מה עומד על הפרק. התהלכנו ברוגע בין חנויות שמכרו כפכפי הוויאנס לתיירים ודוכני גלידה, עברנו ליד מגרש כדורגל מלא בילדים צוהלים ונתקלנו בתרנגולות תועות שהתרוצצו במעברים הצרים בין הבתים. לרגע היה משהו חם ונעים באוויר, הפחד מהשונה חלף ואפשר היה להבין למה חלק מדיירי הפאבלות רוצים אמנם לשפר את אורח חייהם אך לא לנטוש לגמרי את הצורה שבה חיו עד כה. המדריך שלנו עצר שלושה קטנועים שתפקדו כמוניות מפחידות במיוחד וסימן לנו שהגיע הזמן ללכת. "כבר מאוחר", הוא הסביר, "ולא כדאי לנו להיות כאן כשיחשיך".

מותה הותיר את מעריציה ומבקריה הרבים ברחבי העולם המומים, לאחר שקיבלה התקף לב והיא רק בת 46. איך ייתכן שהאישה התזזיתית, פצצת האנרגיה שרק אתמול הופיעה בתוכנית הטלוויזיה של ג'ימי דורנטה, קרסה כך לפתע? אך חייה של כרמן מירנדה לא היו כה פשוטים כפי שניתן היה לחשוב. את הצלחתה קנתה אמנם בן לילה, אך עולם הרדיו של שנות ה-30, ובהמשך גם עולם הבידור כולו, לא היה עולמן של הנשים, והכוכבת הברזילאית הצעירה נאלצה לפלס את דרכה כשהיא מוקפת בגברים וללא תמיכת משפחתה

היא נולדה בשם מריה דו כרמו מירנדה דה קוניה (Maria do Carmo Miranda da Cunha), בת למשפחת מהגרים פורטוגלית שהיגרה לריו דה ז'נרו כשהייתה בת עשרה חודשים. מירנדה עזבה את בית הספר בגיל 14 כדי לעזור למשפחתה לממן טיפולים רפואיים לאחותה חולת השחפת והחלה לעבוד כמוכרת בחנות כובעים, שם נהגה לשיר באוזני לקוחותיה בעת התאמת המידות. למרות התנגדותו התקיפה של אביה, התקדמה אט אט לעבר חלומה להיות כוכבת. אחד הלקוחות ששמע את שירתה הזמין אותה להופיע במכון הלאומי למוזיקה, שם פגשה לראשונה את המלחין ז'וזואה דה בארוס (Josué de Barros), שהקליט את השיר הראשון שלה. היא שינתה את שמה ועד מהרה הפכה לכוכבת רדיו בברזיל, ובהמשך גם לכוכבת קולנוע. מירנדה, שניכסה לעצמה את מוזיקת הסמבה ובכך שדרגה אותה ממוזיקת המעמד הנמוך לזו של המעמד הגבוה, שמרה על התדמית הלוקלית גם כשהפכה גלובלית. ב-1939 התגלתה הכוכבת הברזילאית על ידי המנהל האמנותי מברודווי, לי שוברט, שהחתים אותה על חוזה וביקש לשלוח אותה לבירת מחזות הזמר של העולם. התוכנית המקורית של שוברט הייתה לשלוח אותה ללא להקת הליווי שלה, תזמורת הירח (Bando da Lua), אך מירנדה סירבה לנסוע בלעדיה. הנשיא הברזילאי דאז, גטוליו ורגאס, ראה בהזדמנות הזו אפשרות לקידום תדמיתה של ריו דה ז'נרו וברזיל כולה בתקשורת העולמית, ולכן עזר במימון הפרויקט, ולבסוף נסעה הזמרת ביחד עם הלהקה להגשים את החלום בתפוח הגדול.

כרמן מירנדה כיכבה ב-14 סרטים אמריקניים, השתתפה במחזות זמר בברודווי והופיעה באינספור תוכניות טלוויזיה. בשיא הקריירה הייתה מירנדה האישה עם המשכורת הגבוהה ביותר בארצות הברית והכוכבת הלטינית הראשונה שהשאירה את חותמה בשדרת הכוכבים של הוליווד. רוב התפקידים ששיחקה היו וריאציות שונות של אותה דמות תוססת, וכך מיצבה את עצמה כפצצת אנרגיה ברזילאית. כובע הפירות המפורסם, שכונה "תותי פרוטי", ליווה את הקריירה של הזמרת והשחקנית גם עשרות שנים לאחר מותה, וביחד עם השמלות הפרחוניות וסנדלי הפלטפורמה, נשמר המיתוג המוקפד שלה. אותו מיתוג הוא זה שגרר ביקורות כה רבות; תמיד אותה קלילות, לבוש מבדר, חדות לשון, הומור עצמי ובעיקר המזג הלטיני החם – כל אלה יצרו בעיני רבים זילות בתדמיתה של מירנדה ובזו הברזילאית באופן כללי. לאחר שנה בניו יורק חזרה לריו דה ז'נרו לסיבוב הופעות, ולהפתעתה נתקלה בתקשורת עוינת ובקהל כועס שהאשים אותה באמריקניזציה ובייצוג שלילי של מדינתם, ההופעה הראשונה שלה הופסקה באמצע בשל קריאות בוז רמות.

הלטיניות שלה נתפסה בעולם המערבי כמייצגת לא רק את ברזיל כי אם מדינות נוספות באמריקה הלטינית, כמו קובה וארגנטינה, ובכך הצליחה להרגיז את אמריקה הלטינית כולה וגררה ביקורת נוספת.

ב-1947 כיכבה בסרט קופקבנה, בו שיחקה תפקיד כפול של פצצת האנרגיה הברזילאית ומנגד זמרת צרפתייה בהירת עור ושיער. במהלך הצילומים הכירה את בעלה, מפיק הסרט, דיוויד אלפרד סבסטיאן (David Alfred Sebastian). הם נפרדו וחזרו, אך מעולם לא נולדו להם ילדים. בסרט הדוקומנטרי Carmen Miranda: Bananas Is My Business, שיצא בשנת 1998, מוצגת מירנדה כאישה עצובה חסרת אונים שתקועה בסטריאוטיפ שהיא עצמה יצרה. אפשר כמובן לחלוק על הטענה הזו, אך משהתברר כי בעלה נהג להתעלל בה, עלתה הסברה שהיא בנתה לעצמה סדר יום כה עמוס כדי להמעיט בפגישות עמו, עד שהגברת עם כובע התותי פרוטי קרסה תחת העומס והתקף לב קטלני שאב ממנה את רוח החיים הכובשת. למרות הביקורות הקשות, בהלווייתה שנערכה בריו נכחו כחצי מיליון מעריצים והימים שלאחר מותה הוכרזו כתקופת אבל לאומית. מאז הלכה תדמיתה והשתפרה, וכיום פזורים ברחבי העולם מספר מוזיאונים הנושאים את שמה, שהמרכזי שבהם נמצא בריו.

מנור בצר