תגית: רומא

רומא: הרובע היהודי

הקהילה היהודית ברומא נוסדה במאה השנייה לפנה"ס, כאשר מדינת יהודה בהנהגתו של יהודה המכבי יצרה ברית עם רומא. באותה תקופה יהודים רבים עזבו את ארץ ישראל ועברו לרומא. הקהילה גדלה והתרחבה, בין היתר הודות לאסירי מלחמה ועבדים שהובלו לעיר לאחר מלחמות היהודים ברומאים. הרדיפה הראשונה של היהודים ברומא התרחשה כבר ב–1555, כאשר החליט האפיפיור פאולוס השני להעביר את האוכלוסייה היהודית שהתגוררה בעיקר בשכונת טרסטוורה מעברו השני של נהר הטיבר אל האזורים הפחות נחשקים שבגדה הנגדית של הנהר. הגטו הוקף בחומה שבודדה את אלפי היהודים שבתוכו ובו זמנית שמרה עליהם מפני יתר התושבים. הגטו מוקם בסמוך לטיבר, באזור שהיה מועד להצפות. אלפי יהודים חיו בו בצפיפות קיצונית ומחלות התפשטו בו במהרה. למרות זאת, הגטו תרם להתפתחותה של תרבות יהודית רומאית ייחודית שכללה מנהגים דתיים האופיינים רק ליהודי רומא וכמובן את האוכל היהודי-רומאי. היהודים חיו בגטו משנת ייסודו ב–1555 ועד 1870, כאשר אוחדה איטליה. עם איחוד איטליה נהרס הגטו לחלוטין, כולל בית הכנסת שהיה בו, ובמקומו הוקם בית כנסת חדש.
כיום הרובע היהודי מרוכז בשטח מצומצם על גדות הנהר, ובאמצעות סיור בו ניתן לקבל מושג על חיי הקהילה היהודית בעיר. מדרום לרובע היהודי נמצאת גבעת האוונטין, אזור ירוק ושקט שממנו נשקפים הנופים המקסימים של שכונת טרסטוורה והוותיקן שמעברו השני של הנהר וגבעת הפלטין המתנשאת ממזרח. בתום הביקור ברובע היהודי ובגבעת האוונטין כדאי לחזור אל השדרה הראשית, (Aventino Lungotevere), ולהמשיך בהליכה לאורך הנהר עד לפיאצה דל אמפוריו (Piazza dell'Emporio), משם אפשר להמשיך ברחוב ויה מרמורטה (Via Marmorata) אל רובע טסטאצ'יו, שכונה מתחדשת ועכשווית שבה אפשר למצוא את המועדונים העדכניים ביותר ואת תושביה הצעירים של רומא.

פיאצה דלה סינקה סקולה
Piazza della Cinque Scole

Piazza della Cinque Scole

פיאצה דלה צ'ינקווה סקולה נמצאת במקום שבו עברה פעם חומת הגטו. שמה של הכיכר מגיעה מחמשת בתי הכנסת שניצבו בה בעבר. במרכז הכיכר נמצאת מזרקה נאה מהמאה ה–16, המכונה מזרקת הדמעות, שעוצבה על ידי ג'קומו דלה פורטה ושימשה בכדי להעביר מים לתוך הגטו. העיצוב המקורי של המזרקה היה מפואר בהרבה, אך האפיפיור אינוסנט העשירי הורה לכווץ אותה והקישוטים נזנחו. לצד המזרקה ניצב האזור בו היו היהודים נשפטים על "פשעים" שביצעו נגד המדינה ושממנו הוצעו למכירה פומבית עד למאה ה–18. במקום ניצבת הכנסייה של מריה הקדושה המייבבת. הכנסייה הוקדש למריה אחרי שתמונה של הבתולה מרי החלה לבכות. האגדה מספרת שהבכי שלה נגרם מכך שראתה כי היהודים מסרבים להמיר את דתם. אגדה אחרת מספרת שהציור החל לבכות אחרי שאדם נדקר לפניו. הציור הקדוש ממוקם עדיין בתוך הכנסייה, במזבח הראשי.

בית הכנסת טמפיו מג'ורה די רומא (ארכיון מטרופוליס)
בית הכנסת טמפיו מג'ורה די רומא (ארכיון מטרופוליס)

בית הכנסת טמפיו מג'ורה די רומא
Sinagoga Tempio Maggiore di Roma

16 ספט'15- יוני, א'-ה' 17:00-10:00, ו' 14:00-09:00, יוני-15 ספט', א'-ה' 19:00-10:00, ו' 16:00-09:00
סיורים באנגלית מתקיימים כל שעה עגולה
Lungotevere Cenci 15
0668400661
www.romaebraica.it

זמן קצר לאחר איחוד איטליה, כאשר ממלכת איטליה כבשה את רומא, נהרס הגטו הרומי וליהודים הוענקה אזרחות. עד אותה עת היו חמישה בתי כנסת ששירתו את כל העדות היהודיות השונות שהתגוררו בגטו. כל בתי הכנסת שכנו באותו אזור, תחת מבנה משותף ועם הריסת הגטו, נהרסו גם הם. במקום חמשת בתי הכנסת ההרוסים, נערכה הקהילה לבנות בית כנסת מרכזי אחד, חדש ומפואר. בית הכנסת הגדול ברומא והשני בגודלו באירופה נבנה בין השנים 1904-1901 ונחנך ב–28 ביולי 1904. למרות שחברי הקהילה היהודית יכלו כעת להתגורר בכל רחבי העיר, הם עדיין ראו את עצמם ונתפסו על ידי הרומאים כשונים. בבניית בית הכנסת הוחלט להדגיש את השונות הזאת ולהבהיר כי למרות היותה של הקהילה היהודית נפרדת, היא עדיין חלק מהותי מהעיר. בית הכנסת הגדול הוא בעל צורה ייחודית. בולט במיוחד גגו המרובע, היחיד מסוגו בעיר, שמקל לזהותו מכל חלקיה. הוא בולט, כאילו מכריז שהוא והקהילה שבנתה אותו נמצאים כאן להישאר. כיום, פועל במקום מוזיאון קטן (Communita della Museo Ebraica), שבו מוצגים מספר כלי קודש ומסמכים מתקופות שונות בחיי היהודים ברומא. בכדי לבקר בבית הכנסת יש להירשם לסיור במקום ולעבור דרך המוזאון. לא כל הפריטים שבו מרתקים, אך הוא מספק הצצה לחייה של הקהילה היהודית ברומא וזו קהילה מעניינת מאין כמוה. בית הכנסת עצמו מפואר במיוחד והסיור בו ובמוזאון מעניין וכולל הסבר קצר על חייהם של היהודים ברומא בעבר ובהווה ועל איחודם של בתי הכנסת השונים בעיר לבית כנסת אחד. ב–9 באוקטובר 1982, בזמן מלחמת לבנון, בוצע בבית הכנסת פיגוע של אש"ף ומאז הוא נמצא תחת אבטחה משטרתית קבועה.

פורטיקו ד'אוטביה (Allie Caulfield)
פורטיקו ד'אוטביה (Allie Caulfield)

פורטיקו ד'אוטביה
Portico d'Ottavia

Via Tribuna di Campitelli 6
0668801819

פורטיקו ד'או(ק)טביה הוא מבנה רומאי עתיק. ככל הנראה, בנה את המבנה המרשים אוגוסטוס, עבור אחותו האהובה אוטביה. המבנה המקורי כלל שני מקדשים, אולם התכנסות, ספרייה וכמה כניסות מפוארות אל תיאטרון מרצ'לו הסמוך. כיום נותרו במקום רק מספר עמודים. אך למרות שלא הרבה שרד מן המבנה, הוא אחד מהאתרים הציוריים שבגטו, מכיוון שכנסיית סנט אנג'לו אין פסקריה (Sant'Angelo in Pescheira) נבנתה ממש אל תוך הריסותיו. לפני שהפכו לחלק מהכנסייה היו ההריסות חלק משוק הדגים של רומא שפעל באזור. לוח אבן מימי הביניים המקובע לאחד העמודים קובע כי יש לחתוך את ראשו של כל דג שארוך יותר מן הלוח ולהעניקו כמתנה לאב העיר, אחרת יחויב המוכר לשלם קנס. ראשי הדגים נחשבו למעדן והיה נהוג להכין מהם מרק דגים מיוחד.
הכנסייה איננה פתוחה לציבור, אך ניתן לצלצל בפעמון ולבקש מהכומר במקום רשות להסתובב בה קצת.

מקדש אפולו סוסיאנו
Temple of Apollo Sosiano
מקדש אפולו סוסיאנו הוא כיום שלושה עמודים גבוהים שניצבים בסמוך לתיאטרון מרצ'לו. העמודים הללו נבנו על ידי אוגוסטוס והם היחידים ששרדו מכת אפולו שהייתה בעבר חלק מהותי מהחיים ברומא. הכת של אפולו פעלה ברומא מאז המאה החמישית לפני הספריה. אפולו היה אל יווני, ללא מקבילה רומאית ולכן הוא נחשב לאל זר והמקדש שלו הוקם מחוץ לפורום. המקדש הראשון שהוקדש לאל נבנה במאה החמישית לספירה כמנחה לאל שנחשב כבעל יכולות ריפוי, בכדי שיציל את רומא ממגפה. המקדש נהרס ונבנה מספר פעמים. לפי האגדה, עם מותו של סקיפיו אפריקנוס הצעיר, גנרל רומאי מוערך, בכה הפסל של אפולו שעמד במקום במשך שלושה ימים. אחרי שנהרס המקדש הוא נבנה מחדש על ידי גאיוס סוסיוס והושלם על ידי אוגוסטוס. במשך מאות השנים שחלפו מאז, הוא נהרס שוב ובמאה העשרים, שרידיו התגלו לצד תיאטרון מרקלוס ושלושת העמודים השלמים שנתגלו הועמדו שוב על תילם, כנראה לא במיקום המדוייק שבו עמדו בעבר.

מימין: מקדש אפולו סוסיאנו ומשמאל: תיאטרון מרצ'לו (Alexander Russy)
מימין: מקדש אפולו סוסיאנו ומשמאל: תיאטרון מרצ'לו (Alexander Russy)

תיאטרון מרצ'לו
Teatro di Marcello

Via del Teatro di Marcello
להזמנת כרטיסים להופעות השונות:
www.classictic.com/en/rome/area_archeologica_del_teatro_di_marcello/48

המבנה המרשים הזה שנראה כמו העתק קטן של הקולוסאום, נבנה למעשה עשרות שנים לפניו. הבניין הרומי הזה היה הראשון ששימש כתיאטרון. בנייתו החלה על ידי יוליוס קיסר בשנת 13 לפנה"ס, היא הסתיימה בימיו של הקיסר אוגוסטוס בשנת 13 לספירה. אוגוסטוס הקדיש אותו לאחיינו האהוב מרקוס מרקלוס שמת חמש שנים לפני כן. היקפו המקורי היה 111 מטרים והוא הכיל עד 11 אלף איש שצפו יחדיו במיטב הדרמות והקומדיות של התקופה. תיאטרון מרצ'לו היה התיאטרון הגדול והחשוב בעיר במשך עשרות ואף מאות שנים אך במרוצת הזמן הפך פחות פופולרי.
כמו מבנים רומיים רבים, הפך המקום למצודה בימי הביניים. במהלך תקופת הרנסנס הוא הוסב לבית מגורים עבור משפחת סבלי (Savelli), אחת ממשפחות האצולה של העיר.
במאה ה–16 הוקמו בין עמודיו העתיקים חנויות ובתי מגורים דלים. התיאטרון לא השתמר היטב והוא שופץ ושונה לאורך השנים. כיום, בתוך המבנה עצמו ישנן דירות ומתבצעות בו חפירות ולכן אי אפשר לבקר בו, אבל במהלך הקיץ נערכות בחזית המבנה הופעות של מוזיקה פופולרית וקלאסית.

סאן גרגוריו א פונטה קואטרו קאפי
San Gregorio a Ponte Quattro Capi

Via del Portica de'Ottavia/ Piazza di Monte Savello 9
0668802360

בסמוך לנהר הטיבר ולא רחוק מבית הכנסת הגדול ניצבת הכנסייה הקטנה הזו. בשל גודלה המזערי היא מכונה לעיתים סאן גרגוריטו. הכנסייה מוקדשת לאפיפיור גרגורי הגדול שנולד באזור ושמה מציין את מיקומה, Ponte Quattro Capi. שם הכנסייה — גשר ארבעת הראשים — ניתן לה על שם הגשר הסמוך שמעל לטיבר שבעבר ניצבו עליו ארבעה פסלים מרשימים.
סאן גרגוריו נבנתה ב–1729 והייתה אמורה לשרת את הקהילה שהתגוררה בקרבתה אבל אחרי הקמת הגטו, נפוצו רוב חבריה לכל עבר, והיא איבדה אט אט את רוב חבריה. עד שנת 1870, דרש האפיפיור מכל היהודים שהתגוררו בגטו להשתתף בדרשות שבועיות שהועברו בפתח הכנסייה מדי שבת. היהודים ניסו להימנע מלהקשיב לדרשה ושמו אטמי אוזניים מאולתרים משעווה באוזניהם. התעקשות היהודים וסירובם להקשיב לדרשות, הכעיסה את ראשי הכנסייה והם הציבו שלט עם כיתוב מספר ישעיהו (פרק ס"ה, ב-ג) בעברית ובלטינית:
"פרשתי ידי כל היום אל עם סורר ההלכים הדרך לא טוב אחר מחשבתיהם; העם המכעיסים אותי על פני תמיד"

ממתקים בגטו היהודי (Flavia Brandi)
ממתקים בגטו היהודי (Flavia Brandi)

מסעדות כשרות

Yotvata

Piazza Cenci, 70, Roma, Italy
0668134481
yotvata.it

מסעדה כשרה חלבית שמציעה בעיקר גבינות טעימות ופיצות מוצלחות. שולחנות גדולים וחלל מרווח מייצרים אווירה נעימה והגבינות הנהדרות שמוגשות לצד ירקות מטוגנים ומבחר של דגים משפרות את החוויה עוד יותר. אפשר להזמין שולחן לשבת ולשלם מראש בכדי לאכול ארוחת שבת כשרה.
מחיר ממוצע לסועד: €35-25

Nonna Betta

Via del Portico D’Ottavia, 16
0668806263
nonnabetta.it

המסעדה הכשרה של "סבתא בטה" מציעה לסועדים לבחור בין אופציה בשרית לחלבית. לא משנה במה בחרתם, אתם עתידים להנות מהבישול היהודי הרומאי הייחודי. מומלצת הגרסה הכשרה לפסטה אל'אמטריצ'יאנה שלרוב כוללת לחי של חזיר אך בגרסה של סבתא בטה כוללת בשר בקר במקום.
מחיר ממוצע לסועד: €35-25

Ba'Ghetto

Via del Portico D’Ottavia, 57
0668892868
kosherinrome.it

כפי שהשם העברי מרמז, המסעדה הכשרה הבשרית הזו משלבת בין אוכל רומאי כשר לאוכל ים-תיכוני שאופייני יותר לאזור שלנו במזרח התיכון. זהו אחד מהמקומות שמומלץ לטעום בו את המאכל המקומי המפורסם: ארטישוק יהודי — Carciofi all giudea. הארטישוק הרומאי-יהודי מנוקה ואז מטוגן ומתובל. אם אתם מרגישים געגועים למאכלים של הבית, תוכלו להנות כאן מחומוס וטחינה, שקשוקה, קוסקוס ועוד מאכלים ישראליים טיפוסיים. המחירים יקרים מעט יחסית לתמורה אבל האוכל לא מאכזב.
מחיר ממוצע לסועד: €35-30

Taverna del Ghetto

Via Del Portico d’Ottavia, 8, Rome,
Tel 0668809771
latavernadelghetto.com

זוהי המסעדה הכשרה הראשונה ברומא, והיא זוכה כיום למעמד מיוחד תודות למוניטין המעולה שלה. במסעדה הבשרית הזו תוכלו להנות ממאכלים יהודיים-רומאיים דוגמת פלטת שלישיית המטוגנים שמציעה ארטישוק, דג בקלה וקישואים מטוגנים. הפסטות המצויינות מוכנות במקום וגם הקינוחים, אל אף היותם פרווה, נהדרים.
מחיר ממוצע לסועד: €40-30

בתי קפה ומאפיות

Kosher Cakes

Piazza Costaguti 21
066531328
www.koshercakes.it

לצד המסעדות המעולות והארטישוקים הרבים, הרובע היהודי ידוע גם במאפיות המצויינות שלו.
'עוגות כשרות' היא רק דוגמה עדכנית למאפייה מקומית שכדאי לבקר בה. במקום תוכלו להנות מהמאפים הרומאיים-יהודיים המסורתיים דוגמת מאפה ריקוטה ודובדבנים וגם להזמין מאפים בעלי השפעה אמריקאית יותר.

Pasticceria Boccione

Via del Portico d'Ottavia, 1
066878637

מוסד רומאי–יהודי. המאפייה הזו ניצבת כאן, בפינת הגטו, כבר 200 שנה ומגישה מאכלים יהודיים לדיירי הגטו.
המקום מפורסם בשל עוגות הריקוטה המעולות שלו ובשל ה"פיצה היהודית", עוגת פירות יבשים, שהוא מגיש.

רומא: מידע למטייל

מתי לנסוע
הזמן לבקר ברומא הוא האביב או הסתיו. בעונות אלו הימים שטופי שמש ומזג האוויר נוח. בקיץ החום בלתי נסבל לעתים והמזגנים נדירים. בחורף, מזג האוויר קריר ובעיקר גשום.

הגעה
לרומא שני שדות תעופה: פיומיצ'ינו (Fiumicino), הידוע יותר בשם ליאונרדו דה וינצ'י, וצ'מפינו (Ciampino). פיומיצ'ינו הוא שדה התעופה המרכזי של רומא. ברוב שעות היום קל להגיע ממנו אל העיר בעזרת רכבת האקספרס שמחברת בינו ובין תחנת טרמיני. כרטיסים לרכבת קונים בתחנה, מחיר כרטיס 11 יורו והנסיעה נמשכת כחצי שעה. לפני העלייה לרכבת יש להחתים את הכרטיס באחד מהמתקנים הצהובים העומדים על הרציף. לאחר החתמתו הכרטיס תקף למשך 90 דקות. הרכבת מגיעה לרציף 27 בתחנת טרמיני ופועלת בין השעות 23:30-06:30.
צ'מפינו הוא שדה תעופה קטן יותר, ולכן מעט קשה יותר להגיע ממנו לעיר: יש לקחת אוטובוס COTRAL ולרדת בתחנת אנגנינה (Anagnina) בקו המטרו A. משם אפשר להמשיך לתחנת טרמיני. האוטובוסים עוברים כל חצי שעה ופועלים עד 23:00. לאחר שעה זו הדרך היחידה להגיע העירה היא במונית.

תחבורה
המידע החשוב ביותר בנוגע לתחבורה ברומא הוא להימנע מנהיגה. השכרת רכב איננה מומלצת, שכן רק הרומאים מסוגלים להתנהל ברחובות הצרים ולהישאר רגועים בעת ההמתנה בפקקים. אין צורך במכונית בזמן הביקור בעיר.
למרבה המזל, רוב האטרקציות של רומא נמצאות במרחק הליכה זו מזו: הוותיקן, הפנתיאון, הקולוסאום והפורום נמצאים במרחק של עד חצי שעה ברגל זה מזה. אין צורך להרבות בשימוש בקווי האוטובוס וברכבת התחתית שבעיר. למרות היותה בירה אירופית, התחבורה ברומא איננה חוויה מהנה. לרכבת התחתית יש שני קווים מרכזיים בלבד, ולאוטובוסים הרבים יש אינספור קווים שהניווט ביניהם נראה לעתים בלתי אפשרי. את הכרטיסים לרכבת ולאוטובוסים יש לרכוש ב–Tabacchi, חנויות הטבק הפזורות בעיר, ומחירם יורו אחד לנסיעה של 75 דקות באוטובוסים או לנסיעה אחת במטרו. הכרטיס הינו כללי ויש לתקפו בעת העלייה לאוטובוס.
אחד מקווי המטרו הוא lina A, הידוע בכינויו "הקו התיירותי". זהו קו המחבר בין רוב אתרי התיירות בעיר: המדרגות הספרדיות, מזרקת טרווי, כיכר סנט פטרוס ומוזיאוני הוותיקן. לכן אם מלונכם נמצא באזור המרכזי של רומא תוכלו להסתדר בעיר עם נסיעה של פעם או פעמיים. אם אתם יודעים מראש כי תיאלצו לנסוע הלוך ושוב מכיוון שלא תשתכנו באזור המרכזי או מכל סיבה שהיא, מומלץ לרכוש עם הגעתכם את ה–Roma Pass. כרטיס זה עולה 25 יורו ומאפשר נסיעה חופשית למשך שלושה ימים בכל קווי האוטובוס, הרכבות והמטרו. כמו כן, הוא מאפשר כניסה ללא תשלום נוסף לשניים ממוזיאוני העיר (בכללם הקולוסאום, מוזיאוני הוותיקן וגלריה בורגזה) ומקנה הנחות נוספות.
ברומא פועלים קווי לילה מ–00:30 ועד 05:30. התחנות של הקווים האל מסומנות בינשוף. רוב האוטובוסים עוברים בכיכר ונציה ובטרמיני. אפשר לקנות כרטיס על האוטובוס.
למי שמעוניין בתחבורה ירוקה וספורטיבית יותר, ברחבי רומא פזורות עמדות להשכרת
אופניים. למפת עמדות ההשכרה: atacbikesharing.com.
אפשר לשכור אופניים באחת מהעמדות ברחבי העיר ולהחזירם לכל עמדה אחרת בעיר.
המוניות ברומא יקרות, כמו בכל עיר גדולה בעולם ויש להימנע ממוניות מזויפות. צבע המוניות הרשמיות הוא לבן או צהוב, והתעקשו שהנהג יפעיל מונה. קשה לעצור מונית ברחוב, מוטב להגיע לתחנת מוניות — יש אחת כמעט בכל פיאצה.

עלויות
איטליה איננה מדינה זולה, והדבר נכון על אחת כמה וכמה ברומא. גם כאן תקף הכלל לפיו ככל שמתרחקים מהמרכז, כך המחירים יורדים. מחיר לילה במלון של שניים עד שלושה כוכבים ינוע בין 100-80 יורו. הזמנה באינטרנט יכולה להוזיל את המחיר בכמה עשרות אחוזים.
הרומאים נוהגים לאכול ארוחה המורכבת מארבע מנות: מנת פתיחה, מנת פסטה, מנה עיקרית וקינוח. ארוחה במסעדה תעלה בממוצע בין 40-30 יורו לסועד. המחירים במסעדות באזורים מתוירים יהיו גבוהים יותר. ארוחה קלה, הכוללת פסטה ושתייה, תעלה בסביבות 20-15 יורו (כשיושבים במסעדה מתווספים לחשבון דמי עריכת שולחן, בסביבות ארבעה יורו, ודמי שירות, כ–15 אחוזים). ניתן כמובן להוזיל עלויות אם קונים אוכל במזנונים בשירות עצמי המכונים טאבולה קאלדה או בסופרמרקטים.
קפה האספרסו ברומא מסובסד. מחירו של ספל אספרסו המוגש בעמידה על הבר, כפי ששותים אותו תושבי העיר, הוא כיורו עד יורו וחצי. אם תבחרו לשבת בבית קפה, הספל שלכם יתייקר מיידית ב–2 יורו ומעלה.
מחירו של בקבוק מים מינרליים במכולת הוא יורו, פיצה טובה — בין שלושה לחמישה יורו, גלידה — בסביבות השלושה יורו.
נסיעה ברכבת התחתית תעלה יורו, ואילו נסיעה במונית בתוך העיר תעלה כיורו אחד לכל דקת נסיעה. מחירי כניסות לאתרים ומוזיאונים בעיר נעים בין חמישה לעשרה יורו.

שעות פתיחה
יום ראשון הוא יום המנוחה הרשמי בעיר, ולכן רוב העיר סגורה ביום זה. המוזיאונים ורוב המסעדות סגורים ביום שני. הרומאים דואגים לישון את שנת היופי שלהם בצהריים, ולכן רוב המקומות פתוחים מ–10:00 ועד 13:00 ואז נסגרים ונפתחים שוב מ–16:00 ועד לשעות הערב. בימי שני רוב החנויות נפתחות רק בסביבות 15:00 או 16:00. בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר יוצאים רוב הרומאים לחופש, ולכן בתקופה זו רבות מהחנויות והמסעדות סגורות.

לינה
מומלץ ללון במרכז העיר, ליד הפנתיאון או בקמפו דה פיורי. המחירים שם אמנם יקרים יותר, אך החיסכון בהוצאות על תחבורה מפצה על כך. אפשר לחסוך בהוצאות המלון באמצעות שכירת דירה באזור, בעיקר אם אתם מטיילים בזוג ולא אכפת לכם לבשל את הארוחות בעצמכם. מומלץ מאוד להעזר
ב–www.airbnb.com שכן רומאים רבים משתמשים באתר ומציעים דירות להשכרה באזורים הכי טובים בעיר ובמחירים שפויים בהרבה מאלו של בתי המלון.

מלכודות תיירים
רוב האיטלקים מסבירי פנים ונחמדים אל כל תייר, אולם יש להיזהר ממלכודות התיירים הידועות. בעת נסיעה במונית התעקשו על מונה ושימו לב (אם תוכלו) שהנהג אינו נוסע בכוונה בדרכים עקלקלות. אם ברצונכם להצטלם עם אחד מהרומאים הלבושים כגלדיאטורים המסתובבים מחוץ לפנתיאון ולקולוסאום, הסכימו על מחיר מראש. כמו כן, חלק מהמוכרים בדוכני הרחוב ברומא עקשנים מאוד — אל תיקחו מהם דבר שאין בכוונתכם לקנות. באופן כללי, אם מקומי זר מתקרב אליכם ובפיו הצעה שנשמעת מפתה מאוד, הוא כנראה מנסה לעבוד עליכם.

ברוכים הבאים לרומא

בירת העולם, Caput Mundi, מאגדת היסטוריה של אימפריה שסירבה לגווע, את האימפריה הדתית של ימינו — הכנסייה הקתולית, וכמה מיצירות האמנות החשובות ביותר בעולם. רומא של היום היא עיר קטנה ואינטימית בעלת משקל היסטורי אינסופי אשר החלה את דרכה בחורבנה של עיר אחרת. כפי שהאימפריה הרומית לא יכלה להגיע לגדולתה בלי התנפצותה של יוון, כך לא יכלה רומא לבנות את עצמה אילולא הייתה טרויה נחרבת.
לאחר נפילת טרויה, בלילה, אחרי שפרצו הכובשים היוונים מבטנו של סוס העץ והחלו בוזזים ושורפים את העיר המיתולוגית טרויה, ברח איניאס מבין החורבות כאשר הוא נושא על גבו את אביו הקשיש ואוחז בבנו הצעיר. הוא היה הגיבור הראוי לייסוד השושלת הרומאית — בנה של אפרודיטה, נסיך טרויאני בעל מסירות (Pieta), הערך הרומי החשוב ביותר, המאגד בתוכו את האדיקות הדתית והמשפחתית, יחד עם המוסר הרומי. באפוס האיניאדה שנכתב על ידי המשורר הרומאי ורגיליוס, לבקשתו של הקיסר אוגוסטוס, ביקש הקיסר להדגיש את מוצאו שלו כבן האלים ואת מוצאה של רומא מגיבור שבנוסף לתכונותיו כלוחם אמיץ היווה מודל לחיקוי בעבור הרומאים.
איניאס ייסד את העיר אלבה לונגה שבמחוז לאטיום, שבה נולדו רמוס ורומולוס. המלך של אלבה לונגה, דודם של רמוס ורומולוס, ציווה להוציאם להורג מפחד שיגדלו ויירשו את הממלכה. אולם הם ניצלו ונישאו על מי נהר הטיבר עד לגבעת הפלטין, שם מצאה אותם זאבה והניקה אותם. כשגדלו ייסד רומולוס את רומא. עד היום סמלה של העיר הוא אותה זאבה מניקה.
ערך ה–Pieta נשתמר ברומא. חלקן של היצירות החשובות ביותר המוצגות בעיר עוסקות בנושא, ביניהן פרסקו של רפאל במוזיאוני הוותיקן המתאר את בריחת איניאס מטרויה. אולם המקום שבו ממש אפשר לחוש זאת בימינו הוא בכבישים המרכזיים של העיר: התנועה ברומא ידועה באטיותה, החנייה איננה בנמצא, אולם צופר אחד לא נשמע, פעמוני הכנסיות מצלצלים והנהגים מחכים בסבלנות במכוניותיהם. הרומאים למדו להתנהג באצילות גם בינם לבין עצמם וגם אל התיירים המבקרים בעיר. הם לא יעצרו להביט בכנסיות בנות מאות שנים ובפסלים פאר היצירה המערבית, אך יקדישו זמן כדי להסביר לתייר מבולבל כיצד להגיע לפנתיאון. הם מסיימים בלגימה אחת את האספרסו השלישי שלהם ומסתכלים סביב בחיוך על התיירים המתרוצצים עם שקיות קניות בדרכם למוזיאוני הוותיקן. הם עם רגוע, מכניס אורחים ואצילי. אוגוסטוס היה גאה.
כיום, הרומאים מאסו במקצת במעמדם ההיסטורי, הם רוצים שעירם תהיה מטרופולין אירופי אמיתי, חי ובועט. במסגרת השינוי הזה גם שכונות שאינן בנות אלפי שנים הפכו למוקד ביקור. שכונות כמו טסטאצ'יו, סן לורנצו ועוד הפכו ממקומות שמסוכן להסתובב בהם בלילה לשכונות מרתקות, המשלבות ארכיטקטורה חדשה ומעניינת עם אוכלוסייה צעירה ומגוונת.
בעודכם מסתובבים ברומא, נעליכם נוקשות על מדרכות האבן, הציצו לרחובות הצדדיים. מאחורי ההיסטוריה, בין הבארוק והרנסנס, מסתתרים האנשים שהפכו את רומא למה שהיא, העם שהצליח לשמור על כל כך הרבה היסטוריה במשך כל כך הרבה זמן — העם הרומאי.

רומא: ויה אפיה

Appia teritur regina longarum viarum — "הדרך האפית היא המלכה של הדרכים הארוכות". הדרך האפית קישרה בימי הרפובליקה בין רומא לדרום–מזרח איטליה והיוותה את אחד מצירי התנועה החשובים של הרפובליקה.
הדרך נבנתה בשנת 312 לפנה"ס בידי אפיוס קלאודיוס קאיקוס (Appius Claudius Caecus). היא נודעה לשמצה בשל תפקידה במרד העבדים הגדול. בשנת 73 לפנה"ס הנהיג ספרטקוס את מרד העבדים השלישי ברומא, שהיה המרד הגדול והמפורסם ביותר באותה תקופה. למרות הצלחותיו הרבות, ספרטקוס וצבאותיו הפסידו בסופו של דבר במלחמה כאשר הרומאים לכדו אותם בין שני לגיונות. לפי חוקי הרפובליקה, היות שמרדו, העבדים איבדו את זכותם לחיות ו–6,000 עבדים נצלבו לאורך הדרך האפית כדי לשמש תמרור אזהרה לכל מורד עתידי.
כיום, האתרים המעניינים ביותר לאורך הויה אפיה הן הקטקומבות. ככל שהנצרות התפשטה ברומא היו הנוצרים מושא לרדיפה, ועל כן נהגו לקבור את מתיהם בכוכים מתחת לאדמה כדי להגן על קבריהם מפני חילול. שרידי הקברים הללו, הקטקומבות, נמצאים לאורך הויה אפיה וסיור בהם הוא חוויה לימודית ומרתקת.
למרות האופי המקאברי שקיבלה הדרך האפית בשל ריבוי הקברים הללו, הדרך שמעל פני האדמה היא דווקא מקום מהנה לבלות בו אחר צהריים. לאורכה פזורים שרידים עתיקים רבים מתקופת הרפובליקה בין מדשאות מוריקות ופרחים מלבלבים והרבה תיירים שוכרים אופניים בכדי לדווש לאורך השבילים העתיקים.
1. כנסיית דומינה קוו ואדיס
Chiesa del Domine Quo Vadis
המסורת הנוצרית מספרת כי השליח פטרוס ברח מרומא כדי להימלט מרודפיו הרבים ובדרך פגש את ישו ושאל אותו "אדוני, לאן אתה הולך?" או בלטינית — Domine, quo vadis? — אדון הנצרות השיב לו כי הוא הולך לרומא כדי להיצלב בשנית. תשובה זו החדירה בפטרוס את המוטיבציה שנזקק לה כדי לחזור לרומא ולהתמודד עם רודפיו, מה שהוביל לצליבתו ולהפיכתו לקדוש מעונה. כנסייה זו הוקמה כדי לחגוג את הנס המופלא הזה. במרכז הכנסייה מוצב העתק של הסלע מכנסיית סן סבסטיאן שעליו טביעות רגליו של ישו.
א'-שבת 18:00-08:00
Via appia antica 51
065120441
2. הקטקומבות של סן קליסטו
Catacombe di San Callisto
כיום זהו אחד מבתי הקברות הנוצריים החשובים ברומא, והקברים שבו נשתמרו בצורה טובה מאוד. בכדי לסייר במקום יש להשתתף בסיור הרשמי במקום. זהו אחד מהסיורים המוצלחים בעיר. במהלך הסיור מסבירים המדריכים את ההיסטוריה של הקטקומבות ולצידה את היסטוריית הנצרות ברומא. אחרי הסבר קצר מעל לפני השטח, יורד הסיור אל מתחת לפני האדמה, לחמש הקומות המרשימות של הקטקומבות. רבים מהקברים נשתמרו בצורה מרשימה, בחלקם היו קבורים אפיפיורים והסיור במקום משלב אלמנטים מורבידיים, הומוריסטיים ובעיקר סיפור היסטורי מוזר יותר מכל אגדה.
א'-ג', ה'-שבת 12:00-09:00,
17:00-14:00
Via Appia antica 110
065130151
www.catacombe.roma.it
3. הקטקומבות של סן סבסטיאן
Catacombe di San Sebastiano
הקברים הללו נמצאים מתחת לכנסייה הנושאת את אותו שם, והם נשתמרו משמעותית פחות טוב מהקטקומבות של סן קליסטו, כנראה מכיוון שהגישה אליהם הייתה חופשית גם בימי הביניים והם נהרסו במהלך אותה תקופה. מקום זה חשוב מאוד לדת הנוצרית, שכן יש המאמינים שזהו מקום מנוחתם המקורי של השליחים פטרוס ופאולוס, ששרידיהם הועברו אחר כך לבזיליקת סנט פטרוס. הכנסייה שנמצאת במקום נהרסה ונבנתה מחדש בשנת 827 ובה ניצבת אבן ועליה, לכאורה, טביעות רגליו של ישו. בנוסף ניתן לראות בכנסייה את החץ שפגע בסבסטיאן הקדוש וחלק מהעמוד שאליו היה קשור בזמן הוצאתו להורג. הקטקומבות שבמקום הן המקור לשם "קטקומב", שכן ליד הקטקומבות הללו הדרך מתעקלת מטה ויוצרת בור, וביוונית משמעות השם קטקומב היא "ליד הבור".
ב'-שבת 17:00-10:00
Via Appia antica 136
067850350
4. קירקו מסנציו
Circo di Massenzio
הזירה הזו היא השנייה בגודלה ברומא אחרי קירקוס מקסימוס. המקום נבנה בשנת 309 לפנה"ס, אולם ישנו תיעוד רק של המשחקים הראשונים שנערכו כאן עם פתיחת הזירה. אלו היו כנראה משחקי הלוויה שנערכו בהלוויית בנו של הקיסר מקסימיאנוס, ולריוס רומולוס. ליד הזירה עצמה נמצא קבר ענק הידוע כמאוזוליאום של רומולוס (Mausoleo di Romolo), שנבנה גם הוא לזכר בנו של הקיסר.
הזירה עצמה היא הזירה שנשתמרה בצורה הטובה ביותר ברומא, עד כי אפשר לדמיין איך היו נערכים כאן משחקי הכרכרות. לאורך המסלול ניתן לראות את הספינה (Spina), הקיר המפריד בין שני מסלולי המירוץ, ואפשר להבחין בשני המגדלים בתחילת המסלול שמהם היו מרימים את שערי הכניסה — זה היה האות למתחרים לצאת לדרכם ולהתחרות זה בזה לאורך 503 המטרים של המסלול.
א', ג'-שבת 16:00-10:00
Via Appia antica 153
060608
www.villadimassenzio.it
5. קבר צ'צ'יליה מטלה
Tomba di Cecilia Metella
זהו אחד האתרים השמורים ביותר לאורך הדרך האפית. צ'צ'יליה מטלה הייתה אשת בנו של מרקוס קרסוס, הידוע כשליש מהטריאומווירט הראשון ובעיקר כאיש העשיר ביותר באימפריה הרומית. זהו קבר ייחודי, שכן הוא חולש על שטח עצום מהדרך האפית. הוא ניצב גבוה על גבעה בדרך, על בסיס בגובה שבעה מטרים. הבסיס נושא גוף מעגלי הנישא לגובה 11 מטרים ובעל קוטר של 29 מטרים. האתר הוגבה עוד כאשר הפך למבצר במאה ה–14.
א'-שבת 16:30-09:00
Via Appia antica 162
0639967700

מסעדות

6. Cecilia Metella
צ'צ'יליה מטלה, היא קרובת משפחתו של הפוליטיקאי הרומאי מהעת העתיקה, קרסוס. לצד הקבר המפואר שלו על הדרך האפית נמצאת המסעדה הזאת. ישנו גן גדול בחוץ שם אפשר להנות מהארוחה בקיץ. המקום מציע מספר מנות יוצאות דופן ופסטה ודגים מצויינים.
מחיר ממוצע ללקוח: €35
Via Appia Antica 125-127
065136743
www.ceciliametella.it
7. L'Archeologia
אין הרבה מסעדות שניצבות לאורך הויה אפיה אבל ישנן מספר מסעדות מצויינות באזור. הראשונה היא ל'ארכיאולוגיה. החלל הגדול של המסעדה כולל אח פתוח ומייצר אווירה חמימה. בחודשי הקיץ אפשר לשבת בגן הנאה ולהשקיף על ההריסות. התפריט מגוון וכולל שילוב של בישול רומאי מסורתי ומודרני. הבשרים על הגריל מצויינים וכך גם הדגים הטריים. לא זול.
מחיר ממוצע ללקוח: €60
Via Appia Antica 139
067880494
www.larcheologia.it

אפקט פרנציסקוס

נדמה שהאפיפיור פרנציסקוס, שנבחר בשנת 2013, שונה מקודמיו בתפקיד. הוא מדגיש את תפקידה של הכנסייה בעזרה לעניים ומתרחק מענייני דוקטרינה הנוגעים למוסר הכנסייתי. אבל האם מדובר באפיפיור שונה מהותית שיכול לעזור לכנסייה הקתולית להפוך שוב לגורם רלוונטי בעולם של היום או בעוד שמרן בעל הרבה כריזמה?

מאיה רומן

מדי שנה בוחר המגזין אסקוויר את המתלבש הטוב ביותר של השנה. הזוכה של שנת 2013 היה האפיפיור פרנציסקוס (Franciscus), בחירה לא־אורתודוכסית לכל הדעות. הבחירה המשונה נועדה, ככל הנראה, לעורר פרסום לידיעה, אך היה בה גם ממש. לאפיפיור החדש יש סגנון לבוש ייחודי. הוא סולד מההוד וההדר שמאפיינים את התפקיד שקודמיו נהגו לאמץ לחיקם. הוא לא לובש אדום, וממעט בענידת תכשיטים. להכתרתו יצא בגלימה לבנה ארוכה וענד צלב כסף שהיה עימו עוד מימיו כארכיבישוף של בואנוס איירס. קודמו בתפקיד, בנדיקטוס ה־16 הוכתר בעודו לובש את הגלימה האדומה המסורתית ואוחז בצלב זהב חדש.
לא רק בגדי האפיפיור חדשים, נראה שגישתו לכס הקדוש משלבת צניעות, אהבת אדם ורצון עז להפוך את הכנסייה הקתולית לרלוונטית שוב, מטרה לא פשוטה.
ב־13 במרץ, 2013, הפך חורחה מאריו ברגוליו (Jorge Mario Bergoglio), הארכבישוף של בואנוס איירס לאפיפיור ה־266. קודמו בתפקיד, בנדיקטוס ה־16, התפטר חודש לפני כן בעקבות הדרדרות במצבו הבריאותי — מהלך כמעט חסר תקדים שהוביל לשינוי מהותי במאזן הכוח בכנסייה. בנדיקטוס היה גרמני שאופיין כקשוח, קר ובעיקר אינטלקטואל אמיתי. עמדותיו בנושאי הדוקטרינה הכנסייתית היו נחרצות והוא בילה הרבה מזמנו בעיסוק בשאלות של מוסר ומסרי הכנסייה. האפיפיור פרנציסקוס עתיד היה ללכת בדרך אחרת.
פרנציסקוס הוא האפיפיור הישועי הראשון. הראשון שנבחר מיבשת אמריקה ומדרום אמריקה בפרט, האפיפיור הלא־אירופאי הראשון מזה 1200 שנים, והראשון אי פעם לבחור בשם פרנציסקוס. עובדה זו אולי לא נראית מרשימה על פניה, אולם היא מעידה על היותו אדם פורץ דרך. במשך כאלף השנים האחרונות בחרו קודמיו בתפקיד שמות שהושפעו מאחד מקודמיהם. האפיפיור האחרון שבחר בשם מקורי לחלוטין היה האפיפיור לאנדוס (Landus) ששלט על הכנסייה בשנים 914-913. מאז, התווספה לכינויו של כל אפיפיור ספרה בסוף שמו. הבחירה בשם חדש לחלוטין מעידה על כוונתו של פרנציסקוס לצעוד בדרך חדשה. גם השם המסוים, פרנציסקוס, אותו בחר, מעיד על כך. הקדוש פרנציסקוס מאסיסי הוא מהקדושים האהובים והמוכרים ביותר בכנסייה הקתולית. מצד אחד מפתיע שעד כה, לא נבחר שמו על ידי אף אפיפיור. אולם, משנתו של פרנציסקוס מאסיסי לא תאמה את ראיית עולמם של רבים מהאפיפיורים שקדמו לאפיפיור הנוכחי בתפקיד.
הקדוש פרנציסקוס מאסיסי, מייסד מסדר הפרנציסקנים, נחשב למודל לחיקוי עבור מיליוני נוצרים ברחבי העולם. דמותו מושווית פעמים רבות לדמותו של ישו בכבודו ובעצמו, מכיוון שהוא עסק בעבודה הקרובה לעבודתו של ישו ובדרך הדומה לדרכו של ישו. פרנציסקוס כיבד ואף חגג את העוני. העוני היה חלק מרכזי בהווייתו, עד כדי כך שכתב כי רק עוני אמיתי ומוחלט יכול להוביל לקרבה לישו, וכי זוהי הדרך הרצויה למסדר שייסד. לצד עזרתו לעניים וצניעותו הרבה, הייתה לפרנציסקוס הערכה רבה לטבע. הוא האמין שהטבע הוא מראה של אלוהים וקרא לכל היצורים, אחים ואחיות. אומרים שהוא נהג להטיף אפילו לחיות השדה ופעם שכנע זאב לא לתקוף כפר מקומי כל עוד תושבי הכפר יסכימו להביא לו אוכל. הוא פנה לשמש כ"אח שמש" ולירח כ"אחות ירח". הוא גם ראה במחלות הרבות שמהן סבל — אחיות. תחושת האחווה העמוקה שלו נבעה מכך שהוא חשב כי הוא אינו יכול להיות רע אמיתי של ישו כל עוד אינו מאמץ לחיקו את כל אלו שעבורם ישו מת. הוא אף ניסה ליצור קשרים עם העולם המוסלמי בעת ביקורו במצרים. ביקור שהותיר השפעות ארוכות טווח — לאחר שהנוצרים נחלו תבוסה בירושלים, רק המסדר הפרנציסקני הורשה להישאר בארץ הקודש.
במסיבת עיתונאים אחרי הכתרתו, סיפר האפיפיור פרנציסקוס מדוע בחר בשם הנ"ל. הוא תיאר את הרגע שלפני בחירתו ואמר כי כאשר היה נראה שהוא עתיד להיבחר לאפיפיור החדש, ידידו, הקרדינל קלאודיו הומס חיבק אותו, נישק אותו ולחש לו "אל תשכח את העניים". הלחישה הזו גרמה לאפיפיור הטרי לחשוב על פרנציסקוס מאסיסי שהיה, לדבריו, "איש של העניים, איש של שלום, איש שאהב ודאג לכל הבריאה […] איש עני שדמיין כנסייה ענייה."

איש עני וכנסייה ענייה
השם שנבחר רק הבהיר את העובדה שהאפיפיור הטרי עתיד להיות שונה מקודמיו. אחרי הכתרתו, הוא החליט לוותר על הפאר של הארמון בו התגוררו רוב קודמיו ולשכון באחד המעונות הצנועים יותר של הכנסייה, הקאסה סנטה מארת'ה. הוא הסביר את בחירתו בכך שהמבנה הצנוע יותר, אינו מבודד כמו ארמון הכנסייה המפואר והוא "לא יכול לחיות בלי אנשים". אחרי הכתרתו, במקום לנסוע ברכב השרד המפואר, הוא העדיף לשוב לוותיקן באוטובוס עם יתר הקרדינלים.
השקפת עולמו של האפיפיור פרנציסקוס הובילה אותו לביטול הבונוסים המוענקים כדרך קבע לעובדי הכנסייה עם בחירתו של אפיפיור חדש. כמו כן, אחת הפעילויות הראשונות שעשה עם כניסתו לתפקיד הייתה הקמת ועדת חקירה שתפקח על התנהלות בנק הוותיקן. המוסד לעבודות דת, המכונה הבנק של הוותיקן, היה פעמים רבות סיבה למבוכה עבור הכנסייה ופרנציסקוס החליט שהגיע הזמן להחיל רפורמה על המוסד הוותיק. הוא הקים ועדה של מומחים וכמרים בכדי שיפקחו על פעילות הבנק והחליף ארבעה מחמשת הקרדינלים שמונו על ידי בנדיקטוס (Benedictus) קודמו, לגוף המנהל של הבנק. תחת נשיאו הגרמני, ארנסט פון פרייברג, מנסה הבנק לשפר את שקיפות פעילותו, ואף שכר חברת רואי חשבון חיצונית שתסייע לו להתאים עצמו לסטנדרטים בינלאומיים. אבל חקירה איטלקית בנוגע להאשמות בהלבנת כספים — אותן הבנק מכחיש — ממשיכה, ונראה שלבנק יש עדיין דרך לא קלה לפניו. האפיפיור פרנציסקוס הבהיר שאם הבנק לא יעבור רפורמה מהותית, לא תהיה לו ברירה אלא לסגור אותו.
מעשיו הטובים וגישתו הנעימה והמקבלת לאפיפיורות הפכו אותו לאחד מהאפיפיורים הפופולריים ביותר בעשורים האחרונים. מגזין טיים בחר בו לאיש השנה של 2013 וכך גם המגזין האדווקט (The Advocate), מגזין של הקהילה הלהט"בית בארה"ב. לחשבון הטוויטר שלו יש כ־4 מיליון עוקבים ומספרם רק עולה.
חודשים ספורים לאחר שהתמנה לראשות הכנסיה, מינה פרנציסקוס מועצת קרדינלים "חיצוניים" על מנת לקדם רפורמות בכנסייה. זהו צעד בעל משקל משמעותי עבור הכנסייה. המועצה כוללת קרדינלים מארה"ב, אוסטרליה, הודו, הונדורס וקונגו והיא זכתה לכינוי ה־G8 הקדוש. "לא מדובר באנשי חצר אלא באנשים חכמים שחולקים את רגשותיי", אמר פרנציסקוס, "זוהי תחילתה של כנסייה בעלת ארגון אופקי ולא רק אנכי." הוא הסביר. ייתכן שנטייתו של האפיפיור להיוועץ בעמיתיו קשורה למסדר הישועי ממנו בא, בו נוהג ההתייעצות הינו יסוד.
מסדר הישועים הוא מסדר נוצרי שהוקם במאה ה־16 על ידי איגנציוס מלויולה. הוא הוקם כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית, והאפיפיור פאולוס ה־3 אישר אותו והסמיך את חבריו המקוריים כנזירים. חברי המסדר ייסדו בתי ספר רבים ושמו דגש על התבוננות פנימית ופיתוח שיטות לימוד יעילות. מבנה המסדר הישועי לא דרש חיים בקהילה. בניגוד למסדרים נוצרים אחרים, המסדר בנוי בצורה אופקית ולא אנכית. מבנה זה איפשר לחברי הקהילה להתערות בערים ויישובים שונים ולהיות קשובים לצרכי המאמינים בכל מקום אליו הגיעו מבלי להיות כפופים להוראות מלמעלה. הישועים הקימו מסגרות פעילות ומשלחות ברחבי העולם מסין ועד דרום אמריקה, ועזרו להעלות את מספר יודעי הקרוא וכתוב ברוב המקומות אליהם הגיעו. במאה ה־18, עם החלפתו של האפיפיור קלמנס (Clemens) ה־13 בקלמנס ה־14, איבד המסדר את תמיכת הכנסייה הקתולית הרשמית וחבריו הפכו לנרדפים. למרות הרדיפה שממנה סבלו, המשיכו חברי המסדר לפעול בסתר. במאה ה־19, החיה האפיפיור פיוס (Pious) השביעי את המסדר מחדש ברומא והוא פעיל עד היום. היום זהו המסדר הדתי הגדול ביותר של כמרים ונזירים בכנסייה הקתולית. עבודת המסדר מתמקדת בקידום צדק חברתי, זכויות אדם והשכלה גבוהה. למסדר מספר מכללות ואוניברסיטאות שהוא מפעיל. הליבה הרעיונית ברבים מבתי הספר הללו היא היותו של ישו דוגמה לחיי האדם האידיאלי, והשאיפה להתפתחות עצמית רוחנית ואינטלקטואלית. באמריקה הלטינית, ביתו של האפיפיור פרנציסקוס, עבר המסדר מספר שינויים בעקבות חברים ליברלים שפיתחו בו את הרעיון של תאולוגיית שחרור. תנועה אשר עוררה מחלוקת בכנסייה הקתולית וזכתה לגינוי מפי האפיפיור יוחנן פאולוס השני (Ioannes Paulus II).
נאומיו של פרנציסקוס מושפעים מנושאים שנובעים מתיאולוגיית השחרור שאופיינית למסדר הישועי באמריקה הלטינית. תיאולוגיית השחרור דוגלת בקריאת כתבי הקודש כהנחיה מעשית לשחרור אנשים מעוני. האפיפיור בנדיקטוס התנגד נחרצות לתיאולוגיית השחרור עוד לפני ימיו כאפיפיור, מכיוון שזיהה בתנועה השפעות מרקסיסטיות. הקריאה האלטרנטיבית של תיאולוגיית השחרור בכתבי הקודש מצביעה על החשיבות בחלוקת משאבי הארץ באופן שווה בין כל תושביה. אין פלא שתיאולוגיה זו התפשטה בדרום אמריקה והקשרים הקומוניסטיים האפשריים בה ברורים לכל, אולם רבים מתומכיה טוענים שהתיאוריה אינה מרקסיסטית בהכרח אלא פשוט מדברת על צדק ומוסר אוניברסליים. פרנציסקוס התנגד מאז ומתמיד לתפיסות המרקסיסטיות של תיאולוגיית השחרור, יחד עם זאת הוא הושפע ממנה רבות. לפני שהפך לאפיפיור, עבד פרנציסקוס, אז הקרדינל ברגוליו, בארגנטינה, אחת מהמדינות הכי סוציאליות באמריקה הלטינית. בנוסף, למרות שרוב אוכלוסייתה של ארגנטינה מזדהה כקתולית, ושכ־77 אחוז מהאוכלוסייה מצהירים על עצמם כמשתייכים לדת, רק 33 אחוז מציינים שדתם היא מרכיב משמעותי בחייהם. נראה שהתפיסה הזו של דת מסורתית, של הכנסייה כגורם מכוון של אמות מוסר של החברים בה, בשעה שאינה מכבידה עליהם, נמצאת בחשיבתו של האפיפיור פרנציסקוס עד היום.
פרנציסקוס הצליח להתחמק מהמחלוקות הקשורות במסדר הישועי עד כה, אך אין ספק שתפיסת עולמו הושפעה מהיותו חבר במסדר. אחד הפתגמים הידועים של המסדר שמיוחס למייסדו איגנציוס מלויולה, מפציר בחבריו "לחשוב עם הכנסייה". כשנשאל פרנציסקוס מהי משמעות המשפט עבורו, הוא ענה שכוונתו לא "לחשוב כפי שהיררכיית הכנסייה מכתיבה", והוסיף, "הכנסייה הזו שאתה אנו אמורים לחשוב היא בית עבור כולם, לא כנסייה קטנה שיכולה להכיל רק קבוצה נבחרת של אנשים. אל לנו להקטין את חיקה של הכנסייה האוניברסלית לקן שמגן על הבינוניות שלנו."

שחר של עידן חדש
כשבועיים לאחר הכתרתו, ביצע האפיפיור החדש אקט ראשון יוצא דופן ומרשים בכהונתו, כאשר שטף ונישק את רגליהם של עשרה חוטאים, ביניהם שני מוסלמים ושתי נשים.
זמן קצר אחר כך הגיע שוב לכותרות, כאשר בזמן טיסה לברזיל ענה לאחד מהעיתונאים ששאלו אותו על יחסה של הכנסייה להומוסקסואלים כי "אם מישהו הומוסקסואל, והוא מחפש אחר האל, ויש לו רצון טוב, מי אני שאשפוט?".
ההערה החולפת הזו נשמעה מיד מסביב לעולם. ארגוני להט"בים החלו לטפח תקוות לשינוי דוקטרינת הכנסייה ואילו ארגונים קתולים שמרנים החלו לשלוח מכתבי מחאה לוותיקן.
האפיפיור בנדיקטוס לא היה מסתבך כך. הוא נהג לשאת רק נאומים מוכנים מראש וכמעט מעולם לא דיבר בגוף ראשון. האפיפיור פרנציסקוס מזכיר את עצמו ואת ההיסטוריה המשפחתית שלו בדרשות רבות. הטון שלו יותר שיחתי ונעים. הגישה הזו מובילה אולי לבלבול מסוים בקרב בכירי הכנסייה, אבל היא כוללת לא מעט יתרונות.
בתופעה שזכתה במהרה לכינוי "אפקט פרנציסקוס", שנתיים מאז בחירתו לאפיפיור, נראה שמספר ההולכים לווידוי בכנסייה בימי ראשון ברחבי אירופה עלה משמעותית. העסקים במתחם הוותיקן פורחים. "תחת האפיפיור בנדיקטוס היה קשה למכור משהו", אמר מרקו מסקני שמוכר מזכרות מחוץ לכנסיית סנט פיטר, לניו יורק טיימס, "האפיפיור הזה מושך קהלים ענקיים וכולם רוצים להביא משהו עם פניו המחייכות עליו, הביתה."
בחג המולד האחרון דיבר פרנציסקוס על הצורך לדאוג לחלשים ולרעבים. הוא ספר כיצד ראה יום אחד אם עם תינוק רעב שבוכה בזרועותיה. האם לא רצתה להניק את הילד בשל נוכחות האפיפיור, אך הוא הפציר בה לעשות זאת למרות זאת. "היא הייתה צנועה", כך פרנציסקוס, "לכן היא לא רצתה להניק בפומבי בזמן שהאפיפיור עובר לידה… אני רוצה לחזור על מה שאמרתי לאותה אישה, כי זה מה שאומר לאנושות: האכילו את אלה שרעבים!"
בהתבטאות נוספת אמר שהכנסייה הנוכחית שמה את הדוגמה מעל לאהבה על ידי כך שחשובה לה יותר השמירה על הדוקטרינה הכנסייתית מאשר עזרה לעניים ולמקופחים. בחזונו, הכנסייה היא בית עבור כולם. ניגוד מובהק לחזונו של קודמו, שהגן באופן נחרץ על הדוקטרינה של הכנסייה ורצה ביצירת כנסייה קטנה ו"טהורה" יותר. בראיון לעיתון ישועי אמר פרנציסקוס כי "עלינו למצוא איזון חדש, אחרת אפילו הצו המוסרי של הכנסייה עלול ליפול כמו מגדל קלפים, לאבד את הרלוונטיות שלו ואת ניחוח הבשורה." הכנסייה שפרנציסקוס מדמיין, היא כמו "בית חולים בשטח אחרי קרב", והוסיף, "זה חסר תועלת לשאול אדם פצוע קשה אם יש לו כולסטרול גבוה או מה רמת הסוכר בדם שלו. אתה חייב לרפא את פצעיו קודם כל ואחר כך אנחנו יכולים לדבר על כל שאר הדברים."
גישתו זו אינה גורמת לשינוי מהותי בכנסייה, יחד עם זאת, היא משנה את הטון שלה, והיא הובילה לכך שקתולים ליברלים שחשו מותקפים בזמן כהונתם של בנדיקטוס וקודמו, ג'ון פול השני, רואים באפיפיור החדש סימן משמח במיוחד.

זמנים של טלטלה
בחירתו של האפיפיור פרנציסקוס לא הייתה מקרית. מזה זמן רב זקוקה הכנסייה הקתולית לשינוי והפיכה לרלוונטית למציאות המודרנית. האפיפיורים של העשורים האחרונים לא השכילו להפוך אותה למוסד מהותי ומודרני. פרנציסקוס מנסה, ללא ספק, להעיר את נתיניו ולהצית בהם מחדש את אש האמונה, דבר שמציב לפניו אתגר לא פשוט. עיקרי האתגר נובעים מכך שהקהילה הקתולית מפוזרת ברחבי העולם. הפיזור הזה מוביל למגוון דעות גדול מאוד. לעיתים תכופות, מתנגשות עמדות הכנסייה עם עמדות המאמינים בנושאים כמו אמצעי מניעה, נישואין גאים, גירושים וקבלתן של נשים לכמורה. יוצא אף שעמדותיהם של המאמינים מתנגשות אלה עם אלה. סקר שנערך לקראת סוף שנת 2014 בקרב קתולים בצרפת, ברזיל, ספרד, ארגנטינה, קולומביה, פולין ועוד, חשף שכתשעים אחוז מהקתולים הם בעד שימוש באמצעי מניעה וכשישים אחוז מאמינים שיש לתת לכמרים קתולים להינשא — עמדות מנוגדות להשקפה הרשמית של הכנסייה הנוכחית. בנוסף, גילה הסקר כי הקתולים האירופאים הם בעלי עמדות ליברליות יותר ואילו הקתולים האפריקאים נוטים להחזיק בעמדות שמרניות יותר. רק חמישה אחוזים מהקתולים בצרפת התנגדו להפלה בכל מקרה שהוא, אך 73 אחוזים מהקתולים בפיליפינים ו־64 אחוזים מהקתולים באוגנדה התנגדו להפלות ויהי מה. כמו כן, 54 אחוז מהקתולים האמריקאים ו־64 אחוז מהקתולים הספרדים תומכים בנישואים גאים, בעוד ש־98 אחוז מהקתולים שבקונגו ו־84 אחוז מהקתולים שבפיליפינים מתנגדים להם.
האפיפיור הנוכחי הולך על חבל דק. הוא לא מעוניין להרחיק אף אחד מהכנסייה, יחד עם זאת, נראה שהוא כן מעוניין לשנות את הכיוון שאליו מועדות פניה. זו הסיבה כנראה שהוא לא משנה את דוקטרינת הכנסייה, לא מכריז על שינויים מהותיים בסדרי העולם המקובלים, אלא מנסה לעודד קבלה של השונה דרך מילים ומעשים.
כך עשה כשסיים את הסכסוך שנוצר בתקופת קודמו בנדיקטוס ה־16 עם קבוצת נזירות אמריקאיות. ב=2012 מינה בנדיקטוס ה־16 שלושה בישופים לחקור חשדות הנוגעים לקבוצת נזירות ממנהיגות ועידת הנשים הדתיות. החשד היה כי הן קידמו מהלכים שסטו מהדוקטרינה הכנסייתית בנוגע לקבלת נשים לכנסייה, אמצעי מניעה ומיניות. עוד הכריז הוותיקן, כי לוועדה הנ"ל ישנן בעיות חמורות בהבנת הדוקטרינה הדתית. נטען שהנזירות קידמו "נושאים פמיניסטיים רדיקליים שלא תואמים את האמונה הקתולית". הנזירות גם הואשמו בכך שהן מבלות זמן רב מדי בעבודה כנגד עוני ואי־שוויון חברתי ולא מספיק בהתנגדות להפלות ונישואין חד־מיניים. הנהגת הועדה של נשים דתיות מייצגת כ־80 אחוז מהנזירות הקתוליות בארה"ב וההאשמות נגדן ייצרו מתח רב בין הכנסייה האמריקאית לכס הקדוש. החקירה הובילה לבסוף לקרע בין הנזירות לוותיקן ואיימה להפוך לקרע בין הקתולים האמריקאים לוותיקן. הנזירות החליטו להתמודד עם ההאשמות באותה גישה של דיאלוג ופיוס שבעזרתה הגיעו להחלטות בינן לבין עצמן, אך נראה שעד לבואו של פרנציסקוס שלא היה להן עם מי לדבר.
בזמן ביקורו בארצות הברית החליט האפיפיור ליזום ולסיים את הסכסוך. מכיוון שקבוצת הנשים הזו חולקת את אותה תפיסת עולם של הדאגה לחלש ולעני בחברה, ממש על פי תפישתו, הוא מצא לנכון לנקוט צעדים לפני הזמן שהוקצב לסיום החקירה. הוא אף ישב עם הנזירות לשיחה של שעה – מחווה מרשימה מאוד ששקולה, בעיניי תיאולוגים מסויימים, בקשת סליחה מסוייגת. נראה שהושטת היד שלו אל הנזירות האמריקאיות לא נובעת רק מאמפתיה למצבן, אלא מתוכנית פרגמטית אמיתית שנועדה לאחד את הכנסייה הקתולית ולמצבה מחדש בעולם הדתי ובעולם בכלל.

דם אחד
האפיפיור שם לו למטרה לאחד את כל הנוצרים כולם. לטענתו, האלימות שמכוונת כנגד נוצרים במקומות מסוימים בעולם, כמו סוריה, מצביעה על כך שכל הנוצרים הם בעלי "דם אחד". "במדינות מסוימות הורגים נוצרים בגלל שהם עונדים צלב או בגלל שיש להם תנ"ך, ולפני שהורגים אותם, לא שואלים אותם אם הם אנגליקנים, לות'רנים, קתולים או אורתודוכסים. אלו שהורגים נוצרים לא מבקשים ממך תעודת זהות כדי לדעת באיזו כנסייה הוטבלת. עלינו להתחשב במציאות הזאת." אמר.
לא רק את הנוצרים מעוניין פרנציסקוס לאחד תחת אותה קורת גג, אלא את המאמינים באשר הם — ואפילו את האתאיסטים. אחד מחבריו הקרובים הוא הרב הארגנטינאי אברהם סקורקה, עימו כתב ספר בשנת 2011, "אודות גן עדן וכדור הארץ". הוא אף התבטא מספר פעמים על ה"קשר הרוחני החזק" הקיים בין היהודים לקתולים. השנה התעוררה מהומה קטנה נוספת משהכריז כי הוא מעוניין להושיט יד לא רק לבני כל הדתות אלא גם לאלו ש"לא שייכים לאף מסורת דתית אך מרגישים את הצורך לחפש אחר האמת, הטוב והיופי של האל". הצהרה זו פורשה כהושטת יד לאתאיסטים ברחבי העולם. דובר הוותיקן מיהר להוציא הבהרה שהגאולה האמיתית מגיעה רק מאמונה בישו ובכנסייה הקתולית ובכך למעשה הבהיר כי האפיפיור טעה — בעיה דוקטרינרית בפני עצמה.
כיאה לישועי ולחסיד של פרנציסקוס מאסיסי, מנסה האפיפיור החדש לאחד את המאמינים באשר הם גם עם העולם שבו הם חיים. השנה שלח האפיפיור אנציקליקה — (מנשר הנשלח על ידי האפיפיור לבישופים ברחבי העולם), לכל חסידי הכנסייה ובו הוא מפרט על פני 184 עמודים את חזונו לעתיד. בדבריו הוא מתאר את הניצול וההרס של הסביבה ואומר שהאפתיה, המרדף אחר העושר, האמון הגדול בטכנולוגיה, וחוסר החזון הפוליטי הם האשמים המרכזיים בהידרדרות מצבו של כדור הארץ. הקורבנות הגדולים ביותר של ההזנחה הזו הם, כמובן, העניים. פרנציסקוס הטיל את רוב האחריות על המדינות המתועשות שאינן מסייעות כראוי למדינות החלשות. הוא דבר על השימוש הרב בדלקים וניצול כדור הארץ. הוא הביע תקווה שאיגרתו תעזור להשפיע על מדיניות האנרגיה ועל המדיניות הכלכלית של מדינות ברחבי העולם, ולעורר תנועה גלובלית. האיגרת נועדה לקרוא לאנשים הרגילים ללחוץ על נבחריהם לשינוי. כמרים ובישופים ברחבי העולם קראו את האיגרת ונשאו בעקבותיה דרשות לקהילותיהם. האיגרת פנתה במובהק לכל האנשים וכל הבריאה, בקריאה לשמור על העולם, וצוטטו בה דבריהם של האפיפיור ג'ון פול השני, בנדיקטוס ה־16, הפטריארך ברתולומיאו (Bartolomeo) הראשון מקונסטנטינופול, מנהיג הכנסייה האורתודוכסית ואף דבריו של מיסטיקאי סופי מהמאה ה־19 בשם אלי אל־קווס. מבקריו מאידך טענו שאין זה מתפקידה של הכנסייה להשפיע על מדיניות או להתערב בפוליטיקה, אבל נראה שהאפיפיור טוען שאלו הם בדיוק תפקידיה של הכנסייה המודרנית.
הוויכוח הוא ויכוח תיאולוגי ופוליטי. נוצרים רבים מפרשים את ספר בראשית כמבהיר שלבני האדם ניתנה בעלות על הטבע. מן העבר השני ישנם המאמינים, כמו האפיפיור פרנציסקוס, שהכוונה בספר לא הייתה שהעולם שייך לאדם, אלא שבני האדם צריכים לשמור ולטפח את העולם. בעלותנו עליו בעיקר מחייבת אותנו לשמור ולהגן עליו. לכן גם, טוען פרנציסקוס שהתקווה עדיין לא אבדה. "בני האדם, בעודם מסוגלים למעשים הנוראים ביותר, מסוגלים גם להתעלות מעל עצמם, לבחור שוב במה שטוב וליצור התחלה חדשה." אמנם היו כבר אפיפיורים שקדמו לפרנציסקוס במודעות לסביבה, אלא שדרכו הייחודית ממסגרת את הדאגה הזו באופן שונה, ומצביעה באופן ישיר על אחריות בני האדם לנושא. נראה שעמדותיו של האפיפיור הנוכחי במגוון נושאים חברתיים וסביבתיים באופן מתמשך על קידום מתווה ברור ומאוד פרגמטי עבור הכנסייה.
הלך הרוח שמקדם פרנציסקוס מסתמך על תפישה תיאולוגית עמוקה שרואה את העולם כולו כקדוש מכיוון שהוא נוצר על ידי אלוהים. הרוע בעולם פגם במערכת היחסים שבין האדם לעולם אך עלינו לעבוד כדי לתקנה. הפירוש הזה כולל גם ראייה אחרת של ישו. הראייה הפרנציסקנית של ישו היא לא רק כאלוהים עלי אדמות אלא כאלוהים שנעשה אדם. אלוהים בצורת אדם. ראייה זו מעניקה לאדם את האפשרות לתקן את מה שלא עובד בעולם שסביבו.
ההשקפה הסביבתית שבוטאה באנציקליקה שיקפה מאפיין נוסף של האפיפיור פרנציסקוס שמטריד במיוחד ראשי מדינות מתועשות ברחבי העולם. פרנציסקוס רואה את המדינות המפותחות כמי שנושאות באשמה להרס העולם. הרעיון שהוא מציג של דאגה לטבע קשור גם בדאגה לאחר, לעני, לכל אדם ויצור. הוא משקף עמדה הגורסת שבכדי שפיתוח כלכלי יהיה מוסרי, עליו להתחשב בצרכיהם של בני האדם כגון חינוך, חירות ומשמעות, ולא רק בייצור המוני. הוא חוזר ומחבר בין מצבו השברירי של כדור הארץ והעוני. הוא אינו סבור שפתרונות טכנולוגיים יצילו את כדור הארץ או יפתרו את בעיית הרעב העולמי. הוא נשא מספר נאומים ובהם הכריז שלא ייתכן שמדינות עניות ייהפכו לספקיות של עבודה זולה ומשאבים עבור העולם המפותח. בנאום שנשא בבוליביה אמר, "בואו לא נפחד לומר זאת: אנחנו רוצים שינוי, שינוי אמיתי, שינוי מבני". עוד אמר שעלינו לדחות מערכות ש"כפו עלינו את המנטליות של רווח בכל מחיר, בלי שום דאגה לבידוד החברתי או להרס של הטבע. המערכת כיום היא בלתי נסבלת: חקלאים מוצאים אותה בלתי נסבלת, עובדי כפיים מוצאים אותה בלתי נסבלת, קהילות מוצאות אותה בלתי נסבלת ואנשים מוצאים אותה בלתי נסבלת. האדמה עצמה — אחותנו, אמא אדמה, כפי שהקדוש פרנציסקוס היה קורא לה — גם מוצאת את זה בלתי נסבל." הקהל המשולהב לא הפסיק להריע שוב ושוב.
אחרי פגישה פרטית עם אנגלה מרקל, נאם האפיפיור שוב ואמר "אם השקעות בבנקים נכשלות אז מדובר בטרגדיה, אבל אם אנשים מתים מרעב או אין להם אוכל או גישה לתרופות אז דבר לא קורה. זה המשבר שלנו היום. המשבר הכלכלי שאנחנו חווים היום גורם לנו לשכוח שהמקור האמיתי שלו הוא משבר אנושי עמוק. יצרנו לנו אלילים חדשים. הסגידה לעגל הזהב מצאה דימוי חדש בכת הכסף ובדיקטטורה של כלכלה חסרת פנים הנעדרת מטרות אנושיות אמיתיות."
גישתו האנטי־קפיטליסטית של האפיפיור לא התקבלה במחיאות כפיים על ידי כל שומעיו. שדרן הרדיו האמריקני הרפובליקאי, ראש לימבו, תקף אותו בשידור ואמר שהוא "טועה באופן מביך, תמוה ודרמטי. לימבו טען שנראה כי הכלכלה שאליה שואף האפיפיור היא מרקסיזם טהור. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהאפיפיור הדרום־אמריקאי התמודד עם האשמות על היותו קומוניסט או מרקסיסט ולכן הוא התייחס לטענות ואמר כי "האידיאולוגיה המרקסיסטית מוטעית. אבל יצא שפגשתי הרבה מרקסיסטים במהלך חיי שהיו אנשים טובים, אז אני לא נעלב [מההערות של לימבו]." למרות זאת, הוא המשיך להגן על משנתו הכלכלית "פעם הייתה הבטחה שברגע שהכוס תהיה מלאה היא תעלה על גדותיה והעניים ירוויחו מכך. אבל מה שקרה זה שכשהיא מלאה עד קצה, הכוס גדלה באורח פלא וכך העניים שוב לא זוכים לדבר. אדגיש שוב: אני לא מדבר כמומחה אלא בהתאם לדוקטרינה החברתית של הכנסייה וזה לא הופך אותי למרקסיסט."

תקווה חדשה או רמאות ישנה
הרים של מאמרים נכתבו אודות האפיפיור פרנציסקוס מאז בחירתו. ב־2013 בחר בו המגזין טיים לאיש השנה ופרסם פרופיל ארוך בו הילל את מעלותיו השונות, ובעיקר את גישתו הליברלית והפרגמטית. גם המגזין סלייט הכריז שהוא ליברל בעל גישה אנטי־קונסרבטיבית מובהקת. מנגד, טען עיתון הספקטטור במאמר רחב יריעה שהאפיפיור החדש אינו ליברל כפי שהעיתונות הממוסדת מנסה לטעון. הליברלים יצרו דמות שהיא מאין פרנציסקוס פנטסטי, אפיפיור ליברלי, שלא דוחה הומוסקסואלים ומעודד שוויון מגדרי בכנסייה, בעודם מתעלמים מעדויות אודות פעולותיו הפחות ליברליות. בסופו של דבר, נטען בכתבה, עמדתו של האפיפיור הזה ברוב הנושאים הללו אינה שונה משל קודמיו, אז כיצד ניתן לקוות שהוא אכן מבשר של שינוי?
מבקריו של האפיפיור אף מוסיפים וטוענים שלא עשה מספיק בכדי לטפל בהטרדות מיניות בכנסייה ומצביעים על פרשות בעייתיות מעברו בתקופה שבה ארגנטינה הייתה תחת משטר צבאי. האשמות אלה התבררו כלא נכונות ככל הנראה, אך הצליחו להטיל דופי בתדמיתו של האפיפיור.
אז כיצד ניתן ליישב את עמדותיו השמרניות לצד גישתו הליברלית של האפיפיור פרנציסקוס? מה הוא בסופו של דבר? ככל הנראה, הוא בעיקר מאמין פרגמטי. אדם שמעוניין לייצר שינוי של ממש ולבנות כנסייה בעלת תפקיד גדול ורלוונטי יותר בעולם, ולשם כך, הוא מבין שעל הכנסייה ליצור קשר עם יותר אנשים. הסבר להתנהגותו ניתן למצוא באחת מהתקריות המעניינות ביותר בהן היה מעורב: החוק שנועד למסד נישואין חד־מיניים בארגנטינה.
בשנת 2012, עמדה ממשלת ארגנטינה לאשר נישואין חד־מיניים במדינה. הכנסייה הקתולית עמדה בפני בעיה גדולה מאוד. כלפי חוץ, הכנסייה תקפה את החוק המוצע והובילה עשרות אלפים ברחובותיה של בואנוס איירס במחאה נגדו. אולם במהלך הדיונים הסגורים של הבישופים התגלתה מורכבות גדולה בהרבה. הקרדינל חורחה מאריו ברגוליו, שכלפי חוץ היה חלק מקבוצת הכמרים שהובילה את המתקפה נגד החוק, רתח במהלך הפגישות הפרטיות הללו, וטען כי יש להביא פתרון יצירתי — על הכנסייה בארגנטינה לתמוך בנישואים אזרחיים עבור זוגות חד־מיניים. ההצעה עוררה את זעמם של רוב הבישופים האחרים, אך ברגוליו ידע כי מלחמה נגד החוק היא ככל הנראה מטרה אבודה. הוא הציע את האיחוד האזרחי כפשרה ששומרת על קדושת ה"נישואין" כפי שהם מוגדרים על ידי הכנסייה אך מאפשרת לזוגות חד־מיניים לקבל את אותן הזכויות המוענקות לזוגות נשואים. הוא חיפש את הפשרה שתשאיר את הכנסייה בתוך הדיאלוג עם החברה הארגנטינאית ולא תייצר ניכור בין השתיים. בסופו של דבר, הצביעו רוב הבישופים נגדו והובילו להפסד הראשון שלו במהלך שש השנים בהן כיהן כראש המועצה.
נראה שהאפיפיור פרנציסקוס מבין את הנחיצות במציאת האיזון המורכב כל כך בין שמירה על נאמנות לכנסייתו ותדמיתה החיצונית מול העולם, לבין הניסיון להביא לשינוי מבפנים.
האופי הצנוע שלו הופך אותו לדמות שמסוגלת לצעוד בקלות בדרך הלא פשוטה הזו ולאזן בין צרכי הכנסייה הקיימת והכנסייה העתידית שהוא רואה לנגד עיניו. במובן הזה נראה שדמותו מזכירה כמה ממנהיגיה המרשימים ביותר של הכנסייה, מפרנציסקוס מאסיסי ואף מעבר לכך. הקרדינל טימות'י דלטון, חבר במועצת הקרדינלים שבחרה באפיפיור החדש אמר לפני ההצבעה שבה נבחר פרנציסקוס כי כאשר אתה בוחר באדם להיות אפיפיור, אתה "מחפש אחר האדם שמזכיר לך את ישו הכי הרבה".

חצופות על הכביש

רומא. הרחובות צרים. החנייה בלתי אפשרית. התחבורה עמוסה. הכבישים פקוקים. מרכז העיר מרוצף באבנים קטנות. רומא היא עיר נעדרת כל היגיון אורבני ותחבורתי. מה עושים? האיטלקים ממציאים להם פטנטים. כלי רכב קטנים, חצופים, שיכולים להידחק לכל מקום ולפתור את בעיית התנועה

צוות מטרופוליס

ראשונה הייתה הווספה המיתולוגית, אופנוע שהפך לסמל של דור שלם בשנות החמישים והשישים. הווספה הייתה אז אחד משופרות הקדמה ובאמצעותה יכלו להסתובב ברומא ולגלות מחדש את קסמה. הווספה היא כלי תחבורה עממי, המביא אוטונומיה וזהות ברורה. זהו כלי המתריס כלפי הרחוב — עתה אסע לאן שמתחשק לי. הווספה ככלי משחרר שימשה מראה לרומא המשתחררת מעבותות העבר ומחליטה לקחת את גורלה בידיה. כולם נסעו בה בגאון, מכוכבי קולנוע ועד צעירים מורדים במוסכמות.
גם כיום הווספה עדיין הנו הקטנוע האולטימטיבי ברומא, ואפילו נכתב עליה שיר בהשראת סרטו המיתולוגי של הבמאי יליד רומא נני מורטי "יומן יקר" מ־1993.
לפני כעשור התווספה לזרם התנועה בעיר מהפכה קטנה — מכוניות קטנות שאינן מצריכות אפילו רישיון נהיגה וניתן לנהוג בהן החל מגיל 14 עם מספר מיוחד. מהירות הנסיעה המרבית שלהן אינה עולה על 45 קמ"ש, אך החבר'ה הצעירים מודים בלחש שעם תוספת של 20 יורו ניתן להעלות את מהירות המכונית ל־80 קמ"ש. עשרות אלפי מכוניות כאלה נעות כיום על כבישי איטליה, רובן ברומא. העלות? כעשרת אלפים יורו. פרופיל המשתמשים: אנשי עסקים, עורכי דין ורואי חשבון בגילאי 40-50. המכוניות המוכרות הן מתוצרת Ligier הצרפתית ,Isigo של חברת Iso האיטלקית, הפופולרית כיום בארצות הברית,Chatenet הצרפתית גם היא ו־Minerva Townlife. רוב החברות החלו את דרכן בייצור טרקטורונים וכלי רכב זעירים לחקלאות.
אהבתם הידועה של הרומאים למכוניות המיני הגיעה לשיאה באוקטובר 2009, כאשר חגגו ברומא את יום ההולדת החמישים למכונית המיני מיינור האנגלית. במסגרת שלושת ימי החגיגות התקיים מרוץ מכוניות קטנות ונערך מצעד עצום שכלל 200 מכוניות מיני מיינור שנסעו ברחבי המרכז ההיסטורי של רומא, בין רחובותיה הצרים והבלתי אפשריים, והתנקזו לבסוף בקירקוס מקסימוס המפורסם, שם חיכה להם ראש העיר לשעבר ג'יאני אלמנו להמשך החגיגות — כמו שהאיטלקים אוהבים.
היום נראה כי החצופות הקטנות המציפות את כבישי הערים באות בכל הסוגים והצורות, כך שלכאוס המתחולל ברחובות רומא יש לפחות קצת סגנון וצבע.

"וספות עם אוברול,
משנות ה־60,
מסתובבות במרכז העיר
במהירות העולה על 90,
אדומות כאש,
מתחיל המחול,
חץ שלוח עם לוחית
תקועה באחוריו.
תן לי סיבוב ספיישל,
הקיץ מתקרב
רק תן לי וספה
ואקח אותך לחופשה!" (זמן יקר, 1993)

הארטישוק היהודי

על הקשר המיוחד שבין קהילת יהודי רומא עם הירק האהוב בעיר, וטעימה מהמטבח הרומאי והיהודי בעיר

צוות מטרופוליס

הארטישוק הוא פרח של צמח דמוי קוץ. הוא אולי הדוגמה הקלאסית ל"מעז יצא מתוק". החורשף, כפי שהוא מכונה, או קנרס כפי שהוא נקרא בעברית, אופייני לים התיכון ובמיוחד לאיטליה. תושבי רומא העתיקה אהבו במיוחד את הארטישוק, וקראו לו קאראדוס — מילה בלטינית שמשמעותה סוג של קוץ. הטעם העדין והיתרונות הבריאותיים של הירק נודעו כבר בעת העתיקה והגיעו עד למצרים. תיאורים של ארטישוקים נמצאים בכתביהם של מחברים רומאים קלאסיים מהמאה הראשונה לספירה, דוגמת פליניוס.
הארטישוק הרומאי הוא בעל צורה ייחודית, הוא די גדול, ועגול. גודלו תלוי במיקומו על הצמח, הפירות הגדולים ביותר נמצאים בדרך כלל בקצהו של הירק, ואילו הקטנים יותר בענפים הנמוכים. למרות הנטייה לחשוב שגודל הוא סממן של איכות, דווקא הארטישוקים הקטנים יותר נחשבים לטובים ביותר. רק אותם אפשר לבשל מבלי שיתפרקו חלילה, ואלו הם שנצרכים באירופה.
צמח הארטישוק דורש מרחב גדול בכדי לצמוח והקטיף של פרחיו נעשה ביד, לכן מחירו אינו זול ברוב חלקי העולם. אך באיטליה, הוא גדל ביותר מ־20 אזורים, בכל רחבי המדינה. איטליה אחראית לאספקת יותר משני שליש מכמות הארטישוקים הבינלאומית. המצטיינת מכל אזורי הגידול בארץ המגף היא רומא. הארטישוקים הגדלים בפרברי רומא נחשבים לטובים ביותר. הם גדולים ורכים. הסוג המכונה "צ'ימארולי" שמשמעות שמו — זה שגדל למעלה — הוא הגדול והאהוד ביותר על תושבי העיר.
עונת הארטישוקים מתחילה בדצמבר, אז מתחילים לצמוח ארטישוקים בסיציליה, בדרום המדינה ומשם הם מגיעים לשאר חלקי הארץ. העונה נגמרת באביב, ואז פורחים רוב הארטישוקים סביב רומא. אלה, הפופולריים ברומא, הם מזן רומנסקו שנקטף בין פברואר לאפריל.
אין מסעדה רומאית שמכבדת את עצמה שאיננה מציעה לפחות מנה אחת שכוללת ארטישוקים. אולם שתי המנות המפורסמות ביותר, הכוללות בישול של הארטישוק בעודו שלם, הן הקארצ'יופי אלה רומאנה (Carciofi alla Romana) — ארטישוק בסגנון רומאי והקארצ'יופי אלה גוידה (Carciofi alla giudia) — ארטישוק בסגנון יהודי.

הארטישוק הרומאי

הקארצ'יופי אלה רומאנה היא אחת המנות הפופולריות ברומא. טעמה הייחודי נובע מהשילוב של הארטישוקים עם עשב התבלין המקומי מנטוצ'יה, שטעמו מזכיר מנטה ולצד הטעם האדמתי של הארטישוק מייצר ארומה מפתיעה.
בכדי להכין ארטישוק אלה רומאנה, או כל מנה שכוללת ארטישוק באיכות גבוהה, צריך קודם כל לבחור את הארטישוקים הכי טובים שאפשר למצוא. טיבו של הארטישוק נמדד בצבעו — אם הוא ירוק, הוא צריך להיות בצבע ירוק בהיר ובוהק. אם סגול, אז סגול לא כהה מאוד. בנוסף, ארטישוקים טריים הם יחסית קשיחים ומרגישים כמו גומי גמיש כשמוחצים אותם קלות. הארטישוקים הגדולים הם בעלי טעם פחות טוב, אך היות והארטישוק הרומאי הוא ארטישוק ממולא, צריך למצוא ארטישוקים שניתן למלא — לכן, מומלץ לחפש ארטישוקים בינוניים.
אחרי שמצאנו את הארטישוקים המושלמים, אפשר להתחיל בהכנת המנה.
מרכיבים
לימון גדול, חתוך לחצי
4 ארטישוקים (או יותר, תלוי בגודל המחבת)
חופן עלי פטרוזיליה
2 שיני שום
מלח
פלפל
6 כפות שמן זית באיכות הכי גבוהה שתוכלו למצוא
רבע כוס יין לבן
חצי כוס מים
הוראות
להסיר את העלים הקשים המקיפים את הארטישוק עד שמגיעים לעלים שחציים ירוק, וחציים צהוב
להסיר את הקוצים שעל הגבעול ולקטום את הגבעול כך שיישארו ממנו מספר סנטימטרים בודדים. את קצוות הגבעול שחותכים כדאי לשמור, לקצוץ אותם ולהוסיפם למחבת בזמן הבישול.
לקטום גם את קצה עלי הארטישוק, כך שיישאר קו ישר בקצה של כל עלה.
פותחים, בזהירות, את מרכז הארטישוק ומסירים את חלקו הפנימי המריר.
אחר כך, משפשפים חצי לימון על כל ארטישוק מבחוץ.
בקערה מערבבים מים עם מיץ מחצי לימון וטובלים את הארטישוקים לכמה דקות — הלימון מונע מהארטישוק להשחיר, מה שקורה מהר מאוד בלעדיו.
קוצצים את הפטרוזיליה (או עשב מנטוצ'יה אם במקרה מצאתם) והשום ומערבבים אותם יחד עם קצת שמן זית, פלפל ומלח.
שוטפים את הארטישוקים במים ומפזרים עליהם מבחוץ ומבפנים פלפל ומלח.
פותחים מעט את הארטישוקים וממלאים אותם בתערובת השום והפטרוזיליה ואז סוגרים ומהדקים אותם.
לבסוף שמים את הארטישוקים במחבת עמוקה כשהם עומדים על הגבעול. המחבת צריכה להיות עמוקה מספיק בכדי שהארטישוקים יוכלו לעמוד בה כך שהמכסה ייסגר לחלוטין על המחבת. צריך לשים מספיק ארטישוקים יחד במחבת עמוקה כך שהם יוכלו לעמוד על הגבעולים שלהם מבלי ליפול.
ממלאים את המחבת במים, שמן וביין לבן ומזלפים על הארטישוקים שמן, פלפל ומלח.
מכסים את המחבת העמוקה ומחממים על אש נמוכה עד שהנוזל מתאדה. בערך 20-30 דקות, עד שהארטישוקים מתרככים ואפשר לנעוץ בהם מזלג בקלות. הם אמורים עדיין לשמור על צורתם.
הגבירו את החום וטגנו את הארטישוקים במשך כמה דקות, הפכו אותם מצד לצד עד שהם מקבלים גוון שחום.

הארטישוק היהודי

גילה המופלג ובידודה של הקהילה היהודית ברומא, שחייתה במשך מאות שנים מסוגרת בגטו היהודי בעיר, שימרו הרבה מהמאכלים והירקות הרומאים האהובים במאכלי הקהילה. הקהילה היהודית ברומא היא הקהילה היהודית הותיקה ביותר באיטליה. יהודים החלו להתגורר בעיר כבר במאה השנייה לפני הספירה. הם נחשפו לרכיבי התזונה הרומאים ואימצו אותם בכדי להכין מאכלים כשרים, ייחודים לקהילה. הרבה מהמאכלים הרומאים האיקוניים היום היו שנואים על הנוצרים של פעם, בין היתר מכיוון שנחשבו ל"אוכל של יהודים". הגטו היהודי נבנה במאה ה־16 ונשאר סגור עד למאה ה־19. הבידוד הזה גרם לכך שהרבה מהמסורות הרומאיות הגסטרונומיות השתמרו דווקא בקהילה היהודית שהייתה סגורה בפני השפעות חיצוניות. מאכלי הקהילה כללו בדרך כלל ירקות רבים ואופני בישול יצירתיים תוך שימוש בירקות האזור. בין הירקות שהפכו לפופולריים בקהילה אפשר למצוא תרד, דלעת, חציל וכמובן — את הארטישוק.
המטבח היהודי־איטלקי נחשב למטבח עני. הקהילה הייתה חסרת משאבים בדרך כלל, ומנותקת מהשפע האיטלקי. ברומא הייתה הקהילה הענייה ביותר. הגטו הצפוף היה מבודד משאר חלקי העיר ומלא באנשים קשיי יום. הירקות, הזולים בדרך כלל, הפכו לחלק חשוב במטבח המקומי. פעמים רבות נעזרו בהם כדי "למתוח" את טעמו של הבשר, אם היה בנמצא, או להחליף אותו לגמרי, כשבשר כשר וזול לא היה בהישג יד. גם שמן זית היה זול יחסית, ולכן הרבה מהמנות היהודיות היו מטוגנות. השילוב בין שני המצרכים הללו הוליד את הארטישוק היהודי שמטוגן בכמויות נדיבות של שמן זית.
בהתחלה, הוכנה המנה הזו בצאת יום הכיפורים, כמנת שבירת הצום. אך מכיוון שהארטישוקים גדלים ברומא בין פברואר לאפריל, פסח הפך להיות חגם של הארטישוקים היהודים. האביב בגטו מלא בשלל ארטישוקים בכל גודל וסוג, בצבעי ירוק וסגול שמקשטים דוכנים, חנויות ואת המסעדות היהודיות.
היום, מתמקדים הרבה מהטיולים הקולינריים ברומא בגטו, וכולם כמעט כוללים ביקור באחת מהמסעדות המוכרות שבאזור בכדי לטעום את הארטישוק היהודי.
הקארצ'יופי אלה גוידה אינו מסובך להכנה. בתהליך הכנתו לקראת הטיגון, מומלץ לשים לב לשמירה על צורתו.
מרכיבים
2 לימונים
4 ארטישוקים שלמים
שמן זית
מלח
הוראות
להסיר את העלים הקשים המקיפים את הארטישוק עד שמגיעים לעלים שהם חצי ירוקים, חצי צהובים
להסיר את הקוצים שעל הגבעול. בגטו המנה מוגשת עם גבעול ארוך במיוחד אבל שימו לב שהארטישוק צריך להיכנס למחבת שלכם, אז השאירו גבעול ארוך בהתאמה.
לקטום את קצה עלי הארטישוק, כך שיישאר קו ישר בקצה כל עלה.
לפתוח, בזהירות, את מרכז הארטישוק ולהסיר את חלקו הפנימי המריר.
אחר כך, בכדי לוודא שהארטישוק לא ישחיר, כדאי לשפשף את חצי הלימון השני על כל ארטישוק מבחוץ, ולנגב כל אחד במגבת נייר.
לערבב בקערה מים עם מיץ מחצי לימון ולטבול את הארטישוקים לכמה דקות.
למחוץ את הארטישוק עם קצהו כלפי מעלה בכדי לפתוח אותו מעט.
לשפוך שמן למחבת עמוקה, השמן צריך להיות עמוק במיוחד. חכו מספר דקות עד שהשמן יתחמם אך לא יירתח, הארטישוקים ייטבלו בשמן פעמיים. בפעם הראשונה הם צריכים להתבשל בו במשך כעשר עד עשרים דקות אז הוא לא יכול להיות חם מדי.
להעמיד את הארטישוקים בסיר על הגבעולים שלהם. להפוך אותם מדי פעם כך שיתבשלו מכל הכיוונים.
להוציא את הארטישוקים מהסיר, להספיג את השמן בעזרת מגבת נייר ולהניח אותם להתייבש בצד.
לפזר מעט מים קרים על הארטישוקים לפני שמכניסים אותם לסיר בפעם השנייה בכדי שיקבלו מרקם יותר פריך.
למחוץ את הארטישוק כלפי מטה כך שהוא ייפתח וייראה כמו פרח.
הפעם יש לחמם את השמן לטמפרטורה גבוהה בהרבה.
לטגן את הארטישוקים עם הפנים כלפי מטה במשך כמה דקות.
להגיש מייד

מי בנה את קשת טיטוס?

אם הקשת בקירקוס מאקסימוס נבנתה על ידי טיטוס, לציון הניצחון על העם היהודי וחורבן ירושלים, לשם מה נדרשה בנייתה של קשת נוספת לאחר מותו, ומי בעצם הקים אותה? סיפור על בנית סיפור ותודעה

ידין רומן

ערב חנוכה, ה־23 בדצמבר 1997, היה לילה בהיר זרוע כוכבים ברומא. בפורום הרומאי הגדול התאספה קבוצה של אנשים ליד קשת טיטוס, הנמצאת על דרך התהלוכות הקדושה שהובילה אל מקדש יופיטר שעל גבעת הקפיטול. הקשת הוקמה בשנת 81 לספירה, על ידי הקיסר דומיטיאנוס לציון הפיכתו של טיטוס לאל וכיבוש והחרבת ירושלים. מזה מאות בשנים, ייתכן שאפילו מאז הקמתה של הקשת, אסרו רבני הקהילה היהודית ברומא על יהודים, לעבור מתחת לקשת. מי שעבר על איסור זה נחשב כמי שיצא לשמד ונשמתו נכרתה מהעם היהודי.
בין העומדים באותו ערב חנוכה ליד הקשת היה ראש ממשלת איטליה, רומאנו פרודי (Romano Prodi), ראש העיר הצעיר של רומא פרנצ'סקו רוטלי (Francesco Rutelli), נכבדים איטלקים, רבניה של רומא וכל בני הקהילה היהודית. בטקס מרשים של אור ושמחה, הוכרז, לרגל שנת החמישים להקמתה של מדינת ישראל, על ביטול האיסור לעבור מתחת לקשת.
"הגיע הזמן לזכור לתמיד את הטרגדיה של השואה ולאשרר מחדש את זכותם של כל בני האדם לחיות בשלום ובכבוד בכל מקום", אמר ראש ממשלת איטליה בנאומו באותו טקס. "כאשר בני עמי מסתכלים על התבליטים שבפנים הקשת", אמר ראש העיר של רומא, "הם רואים רק את הסבל שהושת על עם שנכבש. אולם, הביטו שוב בתבליטים. אני לא רואה שם עם כנוע ומושפל, אלא מצבת ניצחון לאחד העמים הגדולים בכל הזמנים. הרומאים היו להערת שוליים בהיסטוריה, אבל העם היהודי ממשיך לצמוח ולפרוח, בתוך ומחוץ למדינת ישראל. זה מה שהקשת הזו מייצגת עבורי". לאחר הטקס ניגשו כמה מיהודי רומא להציץ בתבליטים שבתוך הקשת, אך עדיין סירבו לעבור מתחתיו.
שלושים ושש קשתות ניצחון עמדו ברומא במאה הרביעית, לפני דעיכת האימפריה, שהקימו בניה של העיר. מהן שרדו שלוש: קשת טיטוס, קשת ספטימיוס סוורוס שהוקמה בין השנים 205-203 וקשת קונסטנטינוס שהוקמה בשנת 312.
קשת הניצחון הרומית היא יצירה ארכיטקטונית מקורית של הרומאים. שערי ניצחון היו ידועים כבר אלפי שנים לפני ימיה של רומא. מלכי החיתים, האשורים והבבלים נהגו להתפאר בניצחונותיהם בהקמת שערים מונומנטליים שעליהם נחקקו דברי גבורתם. גם האטרוסקים, אותו שבט קדום שנכבש על ידי רומא בתחילת דרכה, נהגו להקים שערים בכניסה לעריהם או ברחובות המרכזיים, כאלמנטים העומדים בפני עצמם שאינם מחוברים לחומה או מבנה.
ייחודה של קשת הניצחון הרומית בחיבור של שני אלמנטים שעד אז לא חוברו יחדיו. קשת עגולה הניצבת על שני עמודים, וארכיטרב (קורה) המונח מעל לקשת כאשר מעליו מבנה ריבועי גדול. שני האלמנטים, בנפרד, היו בשימוש בעולם הקדום מזה מאות שנים. קשתות שימשו בבניית תעלות ומערכות ניקוז, כמרכיב הנדסי להורדת לחץ מפתחים וחללים, כשערי כניסה ועוד. ארכיטרב, קורה המחברת בין כותרות עמודים, היה בשימוש במקדשים היווניים כחלק ממערכת הנשיאה של הגג וכמקום לתבליטים וקישוטים.
מעל קשת הניצחון הרומית הוצבו פסלים של אלים או של הקיסר. אלה נעלמו במרוצת הדורות אבל דוגמאות לכך יש בעשרות קשתות הניצחון שהוקמו בבירות העולם — כמעט כולן בהשראת קשת טיטוס. כך שער הניצחון בפריז, שער ברנדנבורג בברלין, שערי הניצחון בסנט. פטרבורג ובמוסקבה, בניו יורק, בלונדון, בניו דלהי, בבריסל וערים במדינות נוספות ברחבי העולם: הונגריה, איטליה, עירק, לאוס, מקדוניה, פיליפינים, פורטוגל, רומניה, אוסטרליה — רשימה חלקית.
הקשתות הראשונות ברומא הוקמו בימי הרפובליקה על ידי מנהיגים ומצביאים שהצילו את העיר או נחלו ניצחונות חשובים. אלה הקימו בעצמם את המונומנט שהנציח את גבורתם. כאשר הרפובליקה הפכה לאימפריה צווה הקיסר אוגוסטוס שקשתות ניצחון יוקמו רק לכבודם של קיסרים, וזה לאחר שהסנאט יאשר את קיומו של מצעד ניצחון. כך הפכה קשת הניצחון מסמל אישי לכלי ממלכתי שלטוני.
הקשתות הקיסריות הוקמו במקומות ציבוריים, מעל דרכים מרכזיות, בכיכרות, בכניסות לאצטדיונים ועוד — כאשר המטרה הייתה שהציבור יעבור דרך הקשת ויתרשם מהמסר שהמונומנט הציבורי הזה נועד להעביר.

תהלוכת החורבן
טיטוס פלביוס קיסר, עלה לשלטון ב־23 ביוני, 79, לאחר מות אביו הקיסר אספסיאנוס. שלוש עשרה שנה קודם לכן, בשנת 67, התבקש אספסיאנוס על ידי הקיסר נירון לצאת לפרובינצית יהודה ולמגר את מרד היהודים. באותם ימים אספסיאנוס, בן ה־57, כבר פרש מהחיים הפוליטיים. בצעירותו הצטיין בפיקוד על לגיונות בגרמניה והשתתף בפלישה לאנגליה. בשנת 63 התמנה למושל אפריקה. עם סיום תפקידו חזר לרומא. הוא לא היה בן למשפחת אצילים ומצבו הכלכלי הדחוק עם סיום תפקידו הציבורי אילץ אותו לעסוק במסחר בפרדות. עסקיו לא צלחו והוא הוזמן להצטרף לפמליית הקיסר נירון בסיור ליוון. במהלך הסיור נתפס מנמנם באחת מהופעות השירה והתיאטרון של הקיסר המטורף ונאלץ להימלט מחשש לחייו. לאחר פרוץ המרד ביהודה, ותבוסתו של הנציב הרומי בסוריה בידי המורדים, קרא לו נירון לדגל, ונתן בידיו את הפיקוד על לגיונות המזרח. הבחירה באספסיאנוס לא הייתה מקרית. המצביא שלא היה מבני האצולה הרומית, לא נחשב כמי שיוכל לסכן את שלטונו של הקיסר. אספסיאנוס צירף אליו ללחימה את בנו הבכור, טיטוס.
שנתיים לאחר פרוץ המרד, בשנת 68, נירון התאבד. האימפריה הידרדרה לשנה של מאבקי שלטון שתיקרא שנת ארבעת הקיסרים. תחילה תופסים את השלטון מצביאי לגיונות המערב, אולם כאשר אלה לא מצליחים לייצב את השלטון — ונרצחים אחד אחר השני — מכריזים הלגיונות באלכסנדריה על אספסיאנוס כקיסר החדש. עד מהרה מצטרפים אליהם כל לגיונות המזרח. ווטליוס, האחרון מבין שלושת הקיסרים שקדמו לאפספסיאנוס נרצח, ואספסיאנוס מתמנה לקיסר בראשון ליולי שנת 69.
טיטוס נותר ביהודה לסיים את המלחמה נגד היהודים. במהלך שנת 70 כבש את בקעת הירדן בואכה יריחו וים המלח, ושם מצור על ירושלים. לאחר חמישה חודשי מצור, ומותם של אלפים מבני העיר הנצורה בקרבות וברעב, נפלה ירושלים בידי הרומאים. הלגיונות טבחו בתושבים, הרסו את בתיה והחריבו את בית המקדש.
טיטוס חזר לרומא כמנצח, וזכה, יחד עם אספסיאנוס, בתהלוכת ניצחון מפוארת שבה השתתפו לצד הלגיונות, אלפי שבויים יהודיים והוצג השלל הרב שנתפס במלחמה ביהודה כולל כלי הקודש שהובאו מבית המקדש בירושלים. בסיום תהלוכת הניצחון הוצא להורג שמעון בר גיורא, מי שהוצג על ידי הרומאים כמפקד המרד.
טיטוס מגיע לרומא עם אהובתו ברניקי, בתו של אגריפס הראשון מלך יהודה — נינה של הורדוס ומרים החשמונאית — ועם יוסף בן מתתיהו שהתמנה להיסטוריון החצר הקיסרית, וזה השאיר לנו תיאור מפורט של תהלוכת הניצחון בספרו "מלחמות היהודים":
"אין זה בגדר האפשר לתאר כראוי את מספרם הרב של המראות ואת פּאֵרן מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת" כתב יוסף בן מתתיהו ותיאר את שפע כלי הזהב, הכסף והשנהב, שטיחי הקיר צבועים ארגמן נדיר, אבני החן והפסלים.
כמו כן צעדו בתהלוכה בעלי חיים, והמון אנשים בבגדי פאר והדר כולל גם שבויים, ש"שלל הצבעים של בגדיהם ויופיים העלימו את מראה גופם הנשחת, שאינו נעים לעין". במות שנישאו על ידי חיילים תיארו את סיפור המלחמה שבה "ארץ משגשגת הופכת לשממה… וכל מקום נמלא הרג… אך מכל אלה משך את העין במיוחד השלל אשר נלקח מבית המקדש בירושלים: שולחן זהב שמשקלו כיכרות רבים ומנורה העשויה גם היא זהב טהור, מעוצבת לא בתבנית המנורות שאנו רגילים להשתמש בהן: קבוע באמצעו של בסיס [המנורה] ומִתַּמֵּר ממנו היה גזע שממנו הסתעפו קנים דקים, אשר דמו בצורתם לשלָש-קלשון, ובראש כל קנה נר נחושת; מספר הקָנים היה שבעה… אחרון לחפצי השלל, נישא ספר התורה של היהודים".
"נקודת הסיום של התהלוכה הייתה ליד מקדש יוּפִּיטֶר קַפִּיטוֹלִינוּס, ובבואם לשם נעצרו; כי מנהג-אבות עתיק הוא להמתין שם עד אשר מודיעים את דבר מותו של מצביא האויב; היה זה שמעון בר גיורא, אשר הובל זה עתה בתהלוכה בשורות השבויים — ואחר כך, חבל כרוך לצווארו, נגרר אל המקום הגובל בפורום, ותוך כדי כך היו הגוררים מלקים אותו; חוק הוא לרומאים להמית שם את הפושעים שנידונו למוות. לאחר שהודיעו כי בא קִצו [של שמעון] וכולם פרצו בתרועות שמחה, החלו [אַסְפַּסְיָאנוּס וטִיטוּס] להקריב את הקורבנות, וכאשר נמצא שהם עלו יפה סיימו בתפילות הנהוגות ופרשו אל הארמון".
לאחר חגיגות הניצחון בנה אספסיאנוס מקדש לשלום שבו "שׂם אַסְפַּסְיָאנוּס גם את כלי הזהב ממקדש היהודים, שעליהם הייתה גאוותו. אך את ספר התורה שלהם ואת פרוכת הארגמן של הדביר ציווה להניח בארמון ולשמרם שם". (מלחמות היהודים, ספר שביעי, פרק חמש — תרגום ליזה אולמן, הוצאת כרמל, ירושלים 2009).
השלל הרב שהביא אספסיאנוס מאוצרות בית המקדש השתלב בבנייתו של אצטדיון הקולוסאום המפואר. עם מותו, בשנת 79, עלה טיטוס לכס השלטון — הפעם הראשונה בקיסרות הרומית שבן ירש את אביו. טיטוס שלט שנתיים בלבד, שבהם טיפל במסירות בקורבנות האסון של התפרצות הר הגעש ווזוביוס בשנת 79, בשריפה גדולה שפרצה ברומא בשנת 80 ובקורבנות המגפה שפרצה באימפריה. ברומא השלים את בנייתו של הקולוסאום.
בספטמבר שנת 81 עלה לשלטון דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס. כיום מקובל לייחס לדומיטיאנוס את הקמת קשת טיטוס בפורום ברומא. הקשת ניצבת על הדרך הקדושה שעליה צעדו תהלוכות הניצחון אל עבר גבעת הקפיטול. היא הוקדשה להפיכתו של טיטוס לאל — דבר שהתרחש לאחר מותו של הקיסר — והסברה המקובלת היא שדומיטיאנוס הקים את הקשת על מנת לחזק את הקשר שלו אל מעשי הגבורה של אביו ואחיו, מעשי גבורה שבעבורם זכו בשלטון.

מנורת המקדש
בחזית קשת טיטוס חקוקה כתובת מונומנטלית: " הסנאט והעם הרומאי מקדישים את השער לטיטוס האלוהי, בנו של אספסיאנוס אוגוסטוס האלוהי". הכתובת האחורית שרואים כיום נחרטה והוצבה לאחר שיקומה של הקשת בשנת 1822, לאחר ששימשה במשך מספר דורות כחלק מחומה שהקיפה אחוזה של אחד מעשירי רומא. הכתובת מציינת את עבודות השיקום, שנעשו במצוותו של האפיפיור פיוס השביעי.
במרכז תקרתה של הקשת תבליט המראה את הפיכתו של טיטוס לאל. אולם חשיבותה של הקשת בשני תבליטים אחרים, אחד מכל צד של החלק הפנימי של הקשת. התבליטים מתארים את תהלוכת הניצחון לכבוד מיגור המרד ביהודה. בתבליט האחד, רואים את טיטוס רכוב על מרכבה הרתומה לארבעה סוסים לבנים, כאשר מאחוריו הנשר הרומאי. משני צדי המרכבה משמר חיילים ולפניה שורות של שבויים. בתבליט השני מוצגים חיילים רומאים הנושאים את כלי בית המקדש, כאשר במרכזם מנורת הזהב ומזבח הזהב, ומסביב חצוצרות הכסף ומחתות לאיסוף האפר מהמזבח.
תיאור המנורה וכלי המקדש הוא התיאור הקדום ביותר שאנו מכירים של כלי הקודש. דמותה של המנורה כפי שהיא מצטיירת בקשת התקבלה בפי החוקרים כדמותה האמיתית של המנורה שעמדה בבית המקדש השני. אולם כאשר החלו להתגלות ברחבי הארץ, בתחילת המאה העשרים, רצפות פסיפס של בתי כנסת, המאוחרים לתיאור המנורה של קשת טיטוס, הסתבר שיש הבדל מהותי בין שני התיאורים. בכל המנורות המתוארות ברצפות הפסיפס של בתי הכנסת העתיקים, ללא יוצא מן הכלל, המנורה עומדת על שלוש רגליים ולא על בסיס, כפי שהיא מתוארת בקשת טיטוס. דיון ערני וארוך התקיים בנושא הזה במשך עשרות שנים — כולל ההסבר שבעצם בסיס המנורה הנראית בקשת טיטוס אינו אלא ארגז שנבנה מסביב למנורה, כך שאפשר יהיה לשאתה בתהלוכה.
המחקר האחרון, מבין רבים, של המנורה בקשת טיטוס, נערך ביוני 2012 עת בדק צוות ארכיאולוגים מאוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק, ארצות הברית, יחד עם ארכיאולוגים מרומא, בדיקה מיקרוסקופית של תבליט המנורה. הצוות סרק את שני התבליטים בסורק בעל ברזולוציה גבוהה. אחת התוצאות המעניינות של הסריקה היה גלוי פיגמנטים של צבע אוכרה צהוב בבסיס ובזרועות המנורה. מסתבר שהמנורה הייתה צבועה בגוון צהוב־זהב, כיאה לכלי העשוי כולו מזהב טהור.

מי בנה את קשת טיטוס?
אין ספק שהקמת הקשת בפורום הרומי נעשתה לאחר מותו של טיטוס. הקיסר הפך לאלוהי רק לאחר מותו, והכתובת שבקשת, כמו גם התבליט בכיפתה אכן מאזכרות את "טיטוס האלוהי" ואת עצם הפיכתו לאל. למעשה הייתה קיימת קשת נוספת שהוקדשה לטיטוס, עוד בחייו. הקשת עמדה באצטדיון הגדול של הקירקוס מאקסימוס. בימי הביניים עוד אפשר היה לראות את הקשת הזו, ומקור אנונימי שביקר ברומא העתיק והנציח את הכתובת שהייתה חקוקה עליה:
"הסנאט והעם הרומאי הקדישו שער זה לאימפרטור טיטוס קיסר, בנו של אספסיאנוס האלוהי, האוגוסטוס, הכהן הגדול, בעל סמכות טריבון בפעם העשירית, אימפרטור בפעם השבע עשרה, קונסול בפעם השמינית, אבי המולדת, שליט העם, משום שעל פי מצוותו של אביו ועצות הגורל הכניע את העם היהודי והחריב את העיר ירושלים, עיר שלפניו הותקפה לשווא על ידי מצביאים, מלכים ועמים".
על הכתובת הזו אספסיאנוס הוא האלוהי וטיטוס הוא הקיסר — מה שמרמז שהקשת הוקמה בימיו של טיטוס ועל ידו.
עד לשנת 2015 סברו שהקשת הזו חרבה לחלוטין ואבניה נלקחו לבנייה משנית. אולם השנה, בעומק של 3 מטרים מתחת לאדמה, בצד המזרחי של הקירקוס מאקסימוס — נחשפו בסיסיה של קשת טיטוס האחרת. מסביב לבסיסים, פזורים על פני שטח גדול, התגלו למעלה מ־300 חלקי שיש, חלקם באורך של מספר מטרים, שהיו חלק מהקשת. מתחת לקשת עברו הקיסרים והמצביאים בתהלוכות הניצחון ברומא בדרכם אל המקדש בגבעת הקפיטול — וגם עליה, ללא ספק, היו תבליטים המתארים את חורבנה של ירושלים ובית המקדש.
אם הקשת בקירקוס מאקסימוס נבנתה על ידי טיטוס, לציון הניצחון על העם היהודי וחורבן ירושלים, לשם מה נדרשה בנייתה של קשת נוספת לאחר מותו של טיטוס, ומי בעצם הקים אותה.
אחד המחקרים הבודדים העוסקים בתאריך הקמתן של הקשתות נכתב בשנת 1915 על ידי דונאלד מאקפיידן (Donald McFayden), מאוניברסיטת שיקאגו שבארצות הברית, והתפרסם ב־Classical Journal. מקפיידן ציין שברשימת הבניינים המוזכרים במקורות הלטיניים שנבנו על ידי דומיטיאנוס, אין אזכור לקשתות. כמו כן, באחד מכתביו של המשורר הרומי מרטיאל, משנת 85/86 לספירה, מסביר המשורר למשרתו כיצד להגיע מביתו לבית של אחד מידידיו על גבעת הפלטין. מרטיאל מתאר את כל המבנים שהשליח צריך לעבור לידם בדרכו לבית החבר. מסלול ההליכה עובר ממש ליד שער טיטוס בפורום, אך מרטיאל אינו מזכיר את השער כלל. גם ההיסטוריון הרומי סווטוניוס מרמז על כך שדומיטיאנוס לא בנה את הקשת.
כיוון שהקשת מציינת את צערם של אנשי רומא והסנאט על מותו של טיטוס, שהיה האהוב מכל הקיסרים הרומאים, סברו חוקרי הקשת שהגיוני כי הוקמה מיד לאחר מותו, כאשר הצער היה בעיצומו. אולם כל זה אינו לוקח בחשבון את אופיו של דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס שהיה קיסר אחריו.
סווטוניוס מציין במפורש שדומיטיאנוס קינא באביו ובטיטוס בשל הישגיהם הצבאיים, להם לא היה שותף. הוא נהג להמעיט בערך הניצחון ביהודה, וטען שלמעשה אספסיאנוס וטיטוס חייבים לו את עלייתם לשלטון — כי בזמן שהם שהו במזרח, הוא שנותר ברומא פעל להעברת השלטון לאספסיאנוס. השאלה אם כך היא, אם שנאתו לטיטוס בערה בו, מדוע הקים קשת להנציח את פועלו?
הכתובות בשתי הקשתות מעלות בעיה נוספות. הכתובת בקשת בקירקוס מאקסימוס עוד מזכירה שטיטוס רק השלים את המלאכה שאביו החל בה. בתבליט בקשת שבפורום, רוכב טיטוס לבדו במרכבת הניצחון וזוכה לכבוד המנצחים. אולם, טיטוס היה רק נציגו (Legatus) של אביו כאשר כבש את ירושלים. על פי החוק הרומי, ניצחון שהושג על ידי נציג נחשב כניצחונו של מי ששלח את הנציג לקרב. מכאן שאספסיאנוס היה המנצח הגדול של המלחמה ביהודה ורק הוא היה זכאי לקבל על כך תהלוכת ניצחון.
לא נראה הגיוני שדומיטיאנוס אפשר לתת לטיטוס את כל הקרדיט עבור הניצחון ביהודה. ואם הוא אכן השלים את הקשת בפורום שטיטוס החל בבנייתה, הוא היה מתקן את חוסר הדיוק בכתובת שעל השער.
זכותו היחידה של דומיטיאנוס לשלטון הייתה היותו בן המשפחה הפלביאנית — משפחה שאינה מבני מעמד האצולה. עבור דומיטיאנוס הדרך היחידה להצדיק את שלטונו הייתה על ידי הפיכת משפחתו, שלא הייתה ממעמד האצולה הרומית, לאלוהית. על פי דומיטיאנוס, משפחתו הייתה ממוצא אלוהי, ובגלל זה, ולא בזכות הניצחון ביהודה, הם היו ראויים לשלטון. על מנת לחזק את התפישה האלוהית הזו הוא מעצים את פולחן הקיסר, בונה שני מקדשים ברומא המוקדשים לפולחן הזה, ומייסד מסדר כוהנים שייחודם הפולחן הקיסרי של המשפחה הפלביאנית.
דומיטיאנוס מתואר על ידי ההיסטוריונים בני התקופה כאחד הקיסרים השנואים ביותר על תושבי רומא והאימפריה. ברומא נהגו לבטא, בחשאי, את השנאה לדומיטיאנוס, על ידי שבחים לאחיו טיטוס, הקיסר הנדיב והאהוב. יחד עם כך התרחבה ההתנגדות לדומיטיאנוס בחוגי האצולה הרומית שהובילה לכמה ניסיונות לרצוח את הקיסר. דומיטיאנוס הגיב על ידי הוצאה להורג של חשודים, הגליות, והחרמות רכוש. שלוש שנות השלטון האחרונות של דומיטיאנוס, היו שנים של רדיפות קשות של מעמד האצולה והסנאטורים. לבסוף קמו אלה על הקיסר ורצחו אותו בשנת 96 לספירה.
עם מותו של דומיטיאנוס בחר הסנאט בנרווה, אחד מחברי הסנאט ובן למשפחת אצולה מכובדת, לקיסר החדש. נרווה נדרש להרגיע את הצבא, שהיה נאמן למשפחה הפלביאנית, וקרב אליו את המצביא המכובד ביותר בצבא באותם ימים, טריאנוס. עם מותו של נרווה הפך טריאנוס לקיסר.
הסנאט השמיד כל זכר לימים האפלים של שלטון דומיטיאנוס. פסליו הוסרו מהכיכרות ושמו נמחק מהכתובות. ההיסטוריונים בני התקופה; טקיטוס, פליניוס הצעיר, ג'ובנל, סווטוניוס נרתמו למשימה וציירו דיוקן אפל ביותר של דומיטיאנוס. בתקופות המאוחרות יותר, דומיטיאנוס הפך לטיראן פחדן, אכזר וסוטה — למרות שעל פי המחקר ההיסטורי המודרני הוא מצטייר כאדמינסטרטור יעיל שבימיו שגשגה ופרחה האימפריה.
אחת מצורות הביטוי של השנאה לדומיטיאנוס הייתה הצגתו של אחיו, טיטוס, כ"חביב האנושות". הפולחן של טיטוס יצא כעת מתוך השכחה שדומיטיאנוס הטיל עליו והוא נחשב כעת למי שעמד בראש השושלת הפלביאנית.
ייתכן שדווקא בתקופה הזו, בימי קיסרותו של נרווה ותחילת שלטונו של טריאנוס, הוקמה קשת המנציחה את טיטוס האלוהי ומאפשרת לזכות אותו, ורק אותו, בניצחון הגדול על היהודים.
אמנון ורות מעמק יזרעאל
כאשר הגיעה הבריגדה היהודית לרומא, ב־1944, צעדו חייליה בסך, למרות האיסור, מתחת לקשת טיטוס. באותה שנה חיבר איש הבריגדה היהודית יצחק בן ישראל את השיר "כל הדרכים מובילות לרומא". השיר התפרסם בלחנו של צבי בן יוסף ובביצוע של חנה מרון ויוסי ידין, שאכן היו באותם שנים זוג אוהבים:

"זוג מאוהב, שני סברס מכנען,
רות ואמנון מעמק יזרעאל
עושים טיול שלא עשו אף פעם
אל שער טיטוס בחצות הליל!
ותחת שער טיטוס, בצל העתיקות
תפרחנה נשיקות — מה יש עוד לחכות
הוי טיטוס, טיטוס לו אתה ראית
למי טריומף, למי שירי הלל
על יד השער שאתה בנית
זוג מאוהב מארץ ישראל
על יד השער שכבוד האימפרטור אז בנית
זוג חיילים דווקא מארץ ישראל".

ביום הקמתה של מדינת ישראל, בה' באייר תש"ח, צעדו יהודי רומא, למרות האיסור, מתחת לקשת טיטוס, בכיוון ההפוך לדרכם של תהלוכות הניצחון, מהפורום לכיוון ארץ ישראל.
בשנת 1949 נבחר כסמלה של מדינת ישראל, הסמל שעוצב על ידי האחים גבריאל ומקסים שמיר, שבמרכזו מנורת שבעת הקנים — כפי שהיא מופיעה על שער טיטוס. המנורה שנלקחה לרומא, שסימלה את חורבנה של ירושלים, חזרה לארץ ישראל עם תקומת העם היהודי בארצו.