תגית: קורסיקה

ערמון מוסיף המון

קורסיקה מפורסמת ביערות הערמון העתיקים שלה. היחס בין תושבי האי לעצים הללו הוא סיפור מורכב של שנאה ואהבה. האם צפוי עתיד מתוק לערמונים של קורסיקה?

אסף קוגלר

מחבר המשלים הידוע ז'אן דה לה פונטן מספר לנו על קוף ועל חתול שהתחממו להם מול אח שבין גחליו נצלו ערמונים. הקוף הפיקח שכנע את חברו החתול לחלץ להם ערמונים מהאש אותם יאכלו יחד. החתול שם נפשו בכפו ומגלגל ערמון אחר ערמון מתוך האש, הקוף לא חושב פעמיים ואוכל כל אגוז שמתגלגל מחוץ לאח. כשהמשרתת נכנסת לחדר ומגרשת את השניים, הקוף בורח בבטן מלאה ואילו החתול נשאר רעב ועם כוויה בכפה. הסיפור הזה הוא מקור הביטוי 'להוציא את הערמונים מהאש' שפירושו לבצע מלאכה קשה ובלתי נעימה שלא תמיד שכר בצידה. הביטוי הזה יתגלגל גם לפזמון 'ערמונים מהאש' שחיבר מאיר גולדברג, הלחינה קורין אלאל והתפרסם בביצוע גלי עטרי. כפי שבא לידי ביטוי גם בשיר, לערמונים ניחוח רומנטי ורכישה שלהם קלויים היישר מן הגחלים בעת שיטוט בבירה אירופית ערפילית תשדרג את החוויה.
במלחמת העולם הראשונה ניתן לערמון תפקיד מפתיע כאשר בעצתו של חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, הופק ממנו אצטון בו השתמשו לייצור חומרי נפץ. ילדים מכל רחבי בריטניה נשלחו לשוטט ביערות ולאסוף את הפרי על מנת לסייע במאמץ המלחמתי. עץ ערמון אחד ומיוחד קיבל את פרסומו בעקבות האירועים הטרגיים של מלחמת העולם השנייה. באמסטרדם, בדיוק מחוץ לעליית הגג בה הסתתרה אנה פרנק עם משפחתה, צמח עץ ערמון. על פי המתואר ביומנה העץ היווה לה מקור של כח ונחמה: "כמעט בכל בוקר אני הולכת לעליית הגג כדי לנשוף את האוויר המחניק החוצה מהריאות שלי. מהמקום האהוב עלי על הרצפה, אני מסתכלת למעלה לשמיים הכחולים ואל עץ הערמונים החשוף. כל עוד זה קיים, ואני אוכל לחיות כדי לראות את זה, את אור השמש, את השמיים בלי העננים, כל עוד זה נמשך אני לא יכולה להיות לא שמחה". ב־2010 קרס העץ למרות נסיונות לשמר אותו, אך ייחורים ממנו נשתלו באמסטרדם ובמקומות נוספים בעולם. הערמון מככב גם כדמות משנית בדיסטופיה של ג'ורג' אורוול "1984". "תחת עץ הערמון הגדול איש ברעהו בגדנו בכל" (תרגום ג' אריוך). הוא שיר נושא משמעות אותו שומע ווינסטון גיבור הספר, ובית הקפה בו הוא נוהג לשבת נקרא אף הוא "עץ הערמון". לערמון אם כן, מקום של כבוד בתרבות האירופית, אך נדמה שאין מקום בעולם לו הוא זכה לחשיבות כלכלית קולינרית ותרבותית כמו בקורסיקה. עם זאת הרומן בין עצי הערמון של קורסיקה ובין תושביו של האי ידע גם טלטלות. ביטוי לשבר ניתן למצוא ברפרטואר של רבים מההרכבים המוסיקאליים הקורסיקאים כמו A Cumpagnia ו־I Muvrini בשירת קינה — המכונה למנטו — בשם "קינת עץ הערמון":

עצי ערמון גוססים ליד אוויזה (André de Saint-Paul)
עצי ערמון גוססים ליד אוויזה (André de Saint-Paul)

מה פשעי, קורסיקאי כפוי טובה?
שדנת אותי למות
במשפט מרושע
ללא הוכחה, ללא דיון…
הכרזת עלי מלחמה
כגודל הפושעים
שלחת שוטרים
שגרמו לגופי להזיע
אין לך לב, קורסיקאי…
אתה תוקף בנשק שלוף,
כאשר הנצו פרחי
כמעט בשלו פירותי
אין לך כבוד, קורסיקאי…
בעמק מצלצלים הפעמונים
קללות נהגי הפרדות נישאות באוויר
שריקת מסורים
והדרכים והשבילים
מלאי פרדות, כלבים ועגלות…
עוד תהיה עבד, מצחצח מגפי זרים
תישן כמו כלב, בבוא הליל
כי עץ הערמון, נקום ינקום…
(Lamentu di u Castagnu, Anton Battista Paoliתרגום: ידין רומן)

איך קרה שהגידול עליו התבססו אחוזים ניכרים מהכלכלה והקולינריה של האי נזנח בצורה המתוארת בשיר?
תולדות גידול הערמונים בקורסיקה מקופלות בתוך ההיסטוריה הפוליטית של האי. בין אם היה זה שלטון גנואה באי ובין אם מדובר בשלטון הצרפתי שהונהג על ידי לואי החמש עשרה ויורשיו, שליטי קורסיקה ניסו באופן מתמיד להשית על האי את האידאולוגיה האגררית והחברתית שלהם. השליטים מחוץ לאי לא הסכימו להשאיר את בסיס הכלכלה החקלאית באי, כפי שהתרגלו הקורסיקאים, בהסתמכות בעיקר על מה שהטבע מעניק. בתפיסת עולמם חקלאות צריכה להיות "מתורבתת" כאשר היא מנצלת בצורה מדעית את משאבי הטבע המצויים באי. חקלאות של מרעה ולקט לא תאמה את תפישת העולם הקולוניאליסטית. עץ הערמון שיחק תפקיד מרכזי בניסיון לשנות את אופיו של האי והחקלאות המתקיימת בו. גנואה ניסתה להפוך את מטעי הערמונים לכלי שבעזרתו אפשר יהיה ליישב את האוכלוסייה הנוודית. צרפת בתורה, לעומת זאת, ניסתה לחסל את גידולי הערמונים, כי הם נתפשו כאחראיים לפיגור הכלכלי ואף המוסרי של האוכלוסייה.

 יערות הערמונים מסביב לאוויזה (imagea.org)
יערות הערמונים מסביב לאוויזה (imagea.org)

בין השנים 1548 ועד ל־1850 שליטי האי, הגנואזים ואחריהם הצרפתים, ראו בתושבי קורסיקה ציבור מפגר, חסר מוסר ואלים, שהתנגד לקבל על עצמו מוסדות חברתיים תרבותיים וכלכליים מודרניים כגון בעלות על נדל"ן, שכר עבור עבודה וצבירת הון. המושל הגנואזי הראשון של האי דיווח על עצלנותם של התושבים הנוהגים להשאיר את אדמתם לא מעובדת. חיי הטרנס־הומנס (נוודות עונתית) של התושבים נתפסו כגורם העיקרי לאלימות הפושה באי. נטיעת מטעי ערמונים נתפסה כמדיניות שתוביל להפסקת נוודות זו.
בשנת 1584 המושל הגנואזי של האי הכריז על תקנה, במסגרתה על כל חקלאי ובעל קרקעות באי מוטלת החובה לטעת ארבעה עצים בכל שנה, עץ זית, עץ תות, עץ תאנה ומיודעינו הערמון. תוך פחות ממאתיים שנה כבר כיסו יערות ערמונים למעלה מ־70 אחוזים משטחו של Castagniccia איזור גידול הערמונים המרכזי, והיוו את הזרז העיקרי לפריחה הכלכלית של האזור. השימוש בקמח הערמונים לבישול הפך כל כך נפוץ, שהערמון נקרא גם עץ הלחם, ובגזעיו השתמשו לריהוט ולייצור חביות יין. עד היום המטבח המקומי מתייחד במאכלים המתבססים על קמח ערמונים ופרי עץ הערמון: בהם פולנטה מקמח ערמונים ועוגות. אפילו החזירים מוזנים בפירות העץ על מנת שהבשר שלהם יקבל טעם מיוחד ומובחן. עדות למרכזיות העץ בחיים הקורסיקאים ניתן למצוא גם באגדות שנקשרו סביבו. דורותי קרינגטון חוקרת קורסיקה הנודעת סיפרה על שמועה לפיה עצי הערמון בעמק ספלונקה שבסומפטואוס הם ערפדים, הם לוכדים עוברי אורח בענפיהם ומוצצים את דמם. עם זאת הערמון היה בעיקר סמל למקלט והגנה.
עבור השליטים מצרפת, שהחליפו את הגנואזים, הערמונים, שבינתיים כבר גדלו וצמחו, היו למעשה "אוכל עצלות" כי העצים הניבו פירות בלי טיפול והשקעה מיוחדים. בנוסף הם ראו בערמונים נשק נוסף במרד הקורסיקאי נגדם. הערמון סיפק מזון בזמן הלחימה ויערותיו הפכו למקום שבו יכלו המורדים להסתתר. הצרפתים על כן דגלו בחיסול יערות הערמונים כחלק מהמאבק בהתנגדות הקורסיקאית.
עבור הקורסיקאים ההתנגדות למדיניות עצי הערמון של השלטון הפכה לחלק במאבקם לעצמאות. לקח יותר ממאה שנה להחדיר את גידול הערמונים לקורסיקה בשל התנגדות התושבים ואז כשהשלטון התחלף, ההגנה על הערמונים הפכה לסמל המאבק. עץ הערמון הפך עם השנים לסמל של חופש, חרות והתנגדות לשלטון זר. יערות הערמונים, הגדלים באופן עצמאי במדרונות ההרים, היו לחלק מהתרבות הפסטורלית הקורסיקאית שהתנהלה ללא כסף וללא צבירת הון ורכוש — בניגוד גמור לרעיונות הכלכליים שהחלו לצבור כח במאה ה־19 דוגמאת קפיטליזם וקולוניליזם. הרועה הנודד הקורסיקאי הצליח לשמור על עצמאותו ואורח חייו על ידי שילוב הערמונים בתוך כלכלת הטרנס הומנס הנעה בעקבות המרעה.
במחצית השנייה של המאה ה־19 חל שינוי בתפישת יערות הערמונים. הם הפכו לגורם חשוב בשמירה על הסביבה הטבעית. לקראת סופה של המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים הפך הערמון, בעיני חוקרים ומומחים, לחלק בלתי נפרד מהסביבה המקומית. הערמון שומר על הקרקע והמים ומאזן את האקלים. תפישות אלו קנו אחיזה במשרדי החקלאות והייעור של הממשל. אך גם הפעם היה חוסר הלימה בין תכניות השלטון לרצונות התושבים. החקלאים בקורסיקה החלו להרוויח דווקא מכריתת הערמונים ומכירת העצה לתעשיות הטנין והעץ. בעוד החקלאים הולכים ומחסלים את יערות הערמונים השלטון ראה בהם פינות חמד ונלחם לשמר אותם. אולם באופן פרדוקסלי לא הוראות השלטון אלא דווקא כריתת היערות היא זו שהצילה את הערמונים מכלייה. תעשיית העצה החדשה הביאה לזרימת כסף למערכת החקלאית המסורתית, להתעשרות ולהגירה אל המרכזים העירוניים בקורסיקה ומעבר לים. האוכלוסייה הכפרית התמעטה הן בשל ההגירה והן בשל חללי מלחמת העולם הראשונה, והערמונים נעזבו לנפשם והיו מוגנים מסכנת הגרזן. ייבוא קמח החיטה מאיטליה דחק את קמח הערמונים המסורתי והקורסיקאים החלו נוטשים את עצי הערמון שותפיהם הוותיקים, שנותרו לחלוטין לא מטופלים ונפלו קורבן למחלות עצים שונות. שטחים נרחבים באי עדיין היו מכוסים בעצי ערמון, אך סכנה ריחפה על היערות עד השנים האחרונות. משום כך חברו הממשלה המקומית והאיחוד האירופי לתכנית שנועדה לשמר ולהציל את העצים. בין היתר נערכים אירועים לעורר מודעות לחשיבתו של העץ לקורסיקה, בהם פסטיבל פריחת הערמון באוויסה בנובמבר ויריד הערמון בבוקוגנאנו בסוף אותו החודש.

(Andrejj)
(Andrejj)

כיום, לאחר מאמצים רבים, יערות הערמון המניבים של קורסיקה חזרו לפרוח. השטח הנטוע משתרע על פני 30,000 דונם שמהם נאסף יבול שנתי של כ־1,200 טון ערמונים. יש יותר מששים מינים של עצי ערמון כאשר כל מין גדל באזור אחר באי ופירותיו מיועדים לשימוש ייחודי: צריכה ישירה על ידי הרתחה או צלייה, מקור לקמח, שימור, קונפיטורה, מאפים, עוגות או מאכל לבעלי חיים.
85% מהיבול משמש להפקת קמח ערמונים הנצרך על האי. בחודש אוגוסט מתחילים להתכונן לאיסוף הערמונים. מנקים את הקרקע מתחת לעצים מעשבים ומכל מה שהספיק לגדול שם מאז הלקט הקודם. בתחילת אוקטובר מתחיל האיסוף. באופן מסורתי אוספים רק את הערמונים שנשרו לקרקע מתוך קליפותיהם. אלה נאספים באמצעות מגרפה קצרה ומיוחדת.
מלקט הערמונים מכניס את היבול לתוך סל מיוחד, ואת אותם סלים מובילים על פרדות מהמורדות שבהם צומחים העצים אל הכפר. לאחר האיסוף מפזרים את הערמונים על משטח ייבוש הממוקם מעל למדורה איטית הבוערת במשך 25 יום ומייבשת את הערמונים אט אט. מעת לעת יש להפוך את הערמונים על מנת לקבל תוצאות אחידות. העבודה בייבוש הערמונים קשה, שעות של עמידה בחדר אפוף עשן, כאשר העבודה עצמה דורשת ניסיון והתמדה.
לאחר הייבוש מעבירים את הערמונים למכונת דישה על מנת להפריד בין הערמון לקליפה. אחר כך מעבירים את הערמונים דרך מפוח על מנת לסלק את הציפה העוטפת את הפרי. הציפה מכילה כמות גדולה של טנין שטעמו מר — על מנת לקבל את הטעם המתוק של הערמון מסירים את שרידי הציפה באמצעות סכין מיוחדת. לאחר השלבים הרבים האלו אפשר להתענג על טעמו המיוחד של הערמון.
עם סיום תהליך הייבוש וההפרדה ממיינים את הערמונים ומעבירים אותם לטחנה מיוחדת בה מחממים את הערמונים בתנור ולאחר מכן טוחנים אותם לקמח הערמונים העדין. במאה ה־19 עוד עמדו בקורסיקה טחנות ערמונים רבות שהונעו בכוח המים ואת שרידיהן אפשר לראות לאורך הנחלים בכל האזורים שבהם מגדלים ערמונים.
עץ הערמון הקורסיקאי מתקשר לסמל מפורסם אחר של האי — חזיר הבר. בעבר היו חזירים אלו, זנים שטופחו במיוחד והתקיימו לא רק על פרי הערמון אלא גם על אכילת הקליפות והציפות שלו. בתקופה שגנואה שלטה באי כל חקלאי היה חייב לשים נזם באף החזיר שלו על מנת למנוע ממנו לפגוע בעצי הערמון הצעירים. על כל נזם היה רשום שמו של בעל החזיר כך שאפשר היה לפקח על המרעה ועל הכמות. במאה ה־19 עם התמוטטות הכלכלה המסורתית באי החזירים שוחררו לרעות ביערות הערמונים. עם הזמן הפכו לסוג של חזירי בר שכיום אפשר לראותם רובצים בין עצי הערמון, ובשרם כאמור נחשב לטעים ומתוק במיוחד, תוצאה ישירה של אכילת הערמונים. כיום, בזמן אסיף הערמונים, נתלים על העצים הוראות מיוחדות הדורשות מן החקלאים לאסוף את הפרות והחזירים מן היערות ולהכניס אותם למכלאות כך שלא יפריעו במלאכת האיסוף.
גידול הערמונים והפקת קמח הערמון היה ענף חקלאי מרכזי באזור של קורסיקה, סרדיניה, סיציליה ודרום איטליה. חזיר הבר הרועה בין הערמונים הפך לסמל קורסיקאי, והוא מופיע באיורים ובקריקטורות ומככב בפסטיבלים המקומיים.

GR20 – הטרק הגדול

הגרנד רנדונה 20 (GR20) הוא ללא ספק אחד ממסלולי ההליכה המאתגרים ביותר ברשת מסלולי ההליכה האירופאית. אמנם ההליכה לאורך 200 הקילומטרים של המסלול אינה דורשת ידע בטיפוס הרים או ציוד מיוחד, אבל עליות וירידות של אלף מטרים כל אחת, הליכה לאורך מדפי הרים צרים וזחילה על סלע גרניט אדמדם ומחוספס — הם בהחלט אתגר לא קל. המסלול עובר דרך נופים מדהימים, פסגות גרניט משוננות, יערות אורנים תמירי גזע, מכתשים מוכי רוחות, אגמי קרחונים וראשי הרים מושלגים הם רק חלק מחווית השביל הזה. 15 ימי הליכה (רצוי לתכנן גם כמה ימים נוספים לתקלות) עם שלוש נקודות יציאה בלבד. מי שמתמיד ומתגבר יזכה בחוויה של טבע ונוף שתישאר אתו לכל חייו

צוות מטרופוליס

ה־GR20 בא לעולם בשנות השבעים, שנות התחייה הלאומית הקורסיקאית שהתמקדה בטיפוח המסורת התרבותית יחד עם מאבק לשימור הסביבה הטבעית של האי. בשנת 1972 נוסד הפארק הלאומי האזורי של קורסיקה, המשתרע על פני 3,500 קמ"ר, כארבעים אחוזים משטח האי. הפארק הוקם על מנת להתגבר על בעיית נטישת הכפרים בעמקים ובאזורים הגבוהים של האי מחוסר פרנסה על ידי פיתוח תיירות ירוקה בעיקר באזורים הגבוהים של קורסיקה. התכנית המרכזית הייתה לפתח את מסלולי הנדידה העונתית המסורתיים בין הכפרים, שבילי פרדות בני אלפי שנים, ולהפוך אותם למסלולי הליכה. בנוסף שוקמו שטחי המרעה ההרריים שהביאו להתרבות בעלי החיים הטבעיים של האי. פיתוח הפארק נועד, בין היתר, ליצור אפשרויות תעסוקה חדשות בכפרים, החל מלינה והסעדה ועד לשירותי תיירות.
כמו רבים משבילי האורך המפורסמים בעולם גם ה־GR20 הוא רעיון של אדם אחד, מישל פבריקנט, מטפס הרים שנשבה ביופי המיוחד של אזורי ההר הגבוה בקורסיקה. הוא הגה רעיון של שביל שיחצה את קורסיקה מצפון לדרום ויעבור דרך רכסי ופסגות ההרים העיקריים של האי. בשנת 1972 החל לסמן את השביל באופן פרטיזני. עם יסוד הפארק הלאומי קיבל השביל מעמד רשמי והוקמו לאורכו בקתות לינה לשירות ההולכים.
במקור השביל תוכנן עבור מטפסי הרים בכושר שיא ובעלי מיומניות בהליכה הררית. הקלות להולכים לא באו בחשבון. ואכן, במשך תקופה ארוכה השביל משך אליו בעיקר חובבי טיפוס הרים מנוסים, שיכלו לשאת על גבם תרמיל במשקל של 25 ק"ג עם כל הציוד והאוכל הנדרש למספר ימים. מזון ומים אפשר היה לקבל רק בכפרים מסביב לשביל, לא על המסלול עצמו, מה שחייב ירידה לעמקים מסביב להרים, הצטיידות וטיפוס חזרה אל השביל. בקתות הלינה לאורך השביל שנוהלו על פקחי הפארק הלאומי , היו מאוישות רק כמה שבועות בשנה אם בכלל, וסיפקו בסך הכול מחסה ממזג האוויר. מכירת מזון לאורך השביל נאסרה. אולם, ככל שההליכה הפכה פופולרית בעולם, ויחד עמה הליכה במסלולים ארוכים, ה־GR20 זכה להכרה בינלאומית. בין החובבים החדשים של ההליכה הרגלית השביל בקורסיקה הפך לחובה, והנוקשות של תנאי הבסיס לאורך השביל הוקלה במקצת.
יחד עם הפופולריות של ההליכה בשבילים התפתחו בקורסיקה אגודות וארגוני תיירות שטיפחו את ההליכה לאורך השביל יחד עם פיתוח כלכלת תיירות הררית מוצלחת. ארגוני התיירות הכשירו מורי דרך, עסקו בשיווק ואירגנו קבוצות לאורך השביל יחד עם שירותים נלווים. כיום כבר יש מערכת מסודרת המאפשרת העברת ציוד בין כמה בקתות, כך שאפשר לנוע עם ציוד ליום או יומיים בלבד (8 ק"ג במקום 25), והנהלת הפארק העבירה את ניהול הבקתות לתושבים המקומיים — רועים, מדריכים, ונהגי פרדות. כיום כבר אפשר למצוא את כל מה שצריך בבקתות, ארוחות ערב ובוקר, משקאות ועוד.

אגם נינו (Jean-Baptiste Bellet)
אגם נינו (Jean-Baptiste Bellet)

האינטראקציה החברתית על השביל מרתקת. רוב ההולכים הם איטלקים וצרפתים — שני המדינות שכבשו את קורסיקה במשך השנים — ובהחלט אפשר להבחין בזלזול ובהתנשאות במקומיים מצדם. מצד שני בקתות ההרים המפורסמות מזכירות לכולם את סיפורי הוונדטה, את ה"בנדיטים" שהסתתרו במשך שנים בהרים ואי אפשר היה למצוא אותם, את פעילי המחתרת הקורסיקאית שמעוזיהם היו כאן, בהרים. כך שיחד עם ההתנשאות על המקומיים — שאינה במקומה — אפשר לחוש גם את הכבוד לאותם פליטי חוק שבמשך עשרות שנים הסתתרו בהר ואי אפשר היה לאתר אותם. ההוויה הזו מורגשת מאוד בשעות אחר צהריים, עת מתכנסים ההולכים אל הבקתות, כל אחד במצב שונה של אפיסת כוחות — ומתיישבים לאיזו בירה צוננת או יין מתוק במרומי ההר. דורסים חגים מעל (אולי יתמזל מזלכם לראות עיט), מופלונים — אותם כבשי בר הרריים — רועים באחו או תלויים על בלימה במצוק הררי בלתי אפשרי, חזירים מחפשים מזון בין העצים וצלצול פעמונים מסגיר את מקומם של הפרות והעזים.
מסלול השביל, 200 קילומטרים, חוצה את קורסיקה באלכסון, דרך פסגות ההרים של שדרת ההר הגבוה ושטחי המרעה ההררי. אפשר ללכת לאורכו לשני הכיוונים: מצפון לדרום או מדרום לצפון. ההמלצה הלא מחייבת היא ללכת מדרום לצפון כיוון שכך מתחילים עם הקטעים הפשוטים יותר ואט אט, עוברים לקטעים הקשים, הנמצאים בחלק הצפוני. רבים בצעו את השביל עם ילדיהם (וספרו על כך בעשרות בלוגים באינטרנט), אחרים פגשו את אהבת חייהם, או אפילו חברים שמזמן לא ראו (החוויות כנראה מחייבות כתיבת בלוג לשיתוף את העולם). המסלול משולט ומסומן היטב, בצבעי אדום־לבן. מהמסלול המרכזי יוצאים שבילים לאתרים בסביבה, לכפרים במרומי ההרים ובעמקים, או לאחו יפה במיוחד. השבילים המקבילים מסומנים בצהוב.

(Jean-Baptiste Bellet)
(Jean-Baptiste Bellet)

הבקתות
הבקתות מאפשרות הגנה בסיסית ממזג האוויר במחירים סבירים. חלקן בקתות רועים עשויות עץ וחלקם מבני אבן מסיבים יותר. בבקתה אפשר לקבל מיטה, להשתמש במטבח מצוייד ובחדר האוכל, ובמקלחת (מחיר כ־9.5 יורו עבור מיטה וכ־4.5 יורו עבור שימוש במתקנים ולינה בחוץ). בנוסף יש מספר בקתות פרטיות ומלוניות לאורך השביל למתפנקים.

מתי ללכת?
בחורף המסלול סגור. מכוסה בשלגים. בדרך כלל אפשר לצאת לדרך החל מתחילת יוני (לעתים בחורפים ללא שלג מאמצע מאי). בכלל יוני הוא החודש המומלץ למסע לאורך השביל. ביולי ובאוגוסט מספר המטיילים עולה והבקתות בדרך כלל מלאות. מצד שני בחודשים האלה כל השירותים לאורך השביל פעילים, ואף אפשר לרכוש ארוחות בבקתות ולהצטייד במזון. לעומת זאת האזורים הגבוהים של קורסיקה ידועים בסערות גשמים פתאומיות, שברי ענן מלווים ברעמים וברקים, וכמו כן גובר הסיכון לשריפות יער.
החודש השני שמומלץ לביצוע המסלול הוא ספטמבר, למרות שלקראת סוף החודש השירותים לאורך השביל מתחילים להצטמצם. מזג האוויר נעים וקריר יותר מאשר בקיץ. אוקטובר דומה לספטמבר בתנאיו, אבל לקראת סוף החודש גובר הסיכוי שהשביל ייחסם בגלל שלגים.

שביל בין סלעי ומצוקי הגרניט והציפחה (akunamatata)
שביל בין סלעי ומצוקי הגרניט והציפחה (akunamatata)

שלבים
השביל מחולק ל־16 שלבים ולשני חלקים. לא חייבים ללכת לכל אורך השביל. אפשר לבצע את החלק הצפוני (GR20 NORD) בין Calenzana ל-Vizzavona בתשעה או עשרה ימים. הקטע הזה עובר בחלקים הגבוהים ביותר והקשים ביותר בשביל.
החלק הדרומי (GR20 SUD) בין Vizzavona ל-Conca הוא נינוח יותר ואפשר לבצע אותו בשבוע.
ועוד הערה אחת לפני שאתם רצים לקורסיקה. תכננו היטב ומראש. יש עשרות חברות המציעות שירותים ועשרות אתרים עם הוראות כיצד לבצע את השביל. מפות, הזמנת בקתות ועוד שירותים אפשר לקבל בהנהלת הפארק האזורי של קורסיקה באג'אקסיו. יש להם גם אתר — בצרפתית כמובן.
parc-corse.org

איך אומרים Ajaccio?

מאז שנות ה־70 היתה לה עדנה, היא חלק בלתי נפרד מאמנות השירה היחודית של קורסיקה ומהתרבות שלה, אבל עדיין מדובר ב"שפה בסכנת קיום ברורה" האם הקורסיקאים יצליחו להחזיק בחיים את השפה העתיקה של האי?

צוות מטרופוליס

כאשר שמעה דורותי קרינגטון, ההיסטוריונית והסופרת הבריטית שחקרה וכתבה את קוריסקה, את השירה המיוחדת של האי בפעם הראשונה, היא כתבה: "זה היה כמו לשמוע קול ממעמקי האדמה, שיר משחר הזמן, מהמקום שבו הכל התחיל ואיש אינו מאמין שזה אפשרי". השירה שעליה דיברה היא המוסיקה הפוליפונית הייחודית של קורסיקה. עד למחצית המאה העשרים המוסיקה הזו, יחד עם כלי נגינה מסורתיים ואפילו השפה הקורסיקאית עצמה כמעט ונכחדו מן העולם. אולם החל משנות השבעים חזרה הלאומיות לפעם בתושבי קורסיקה והלשון והמוסיקה קיבלו תנופה מחודשת.
לקראת סוף שנות השבעים הוקמו הרכבים לשירה פוליפונית שמופיעים כיום ברחבי העולם וב־1989 נחנך פסטיבל שנתי למוסיקה פוליפונית בקלווי, המושך אליו אלפי אנשים. באזור הבאלאן חזרו לייצר את הכלים המוסיקליים המסורתיים של קורסיקה, בבתי הספר החלו ללמד קורסיקאית ובאוניברסיטה הלאומית של קורסיקה בקורטה חוקרים את מקורות השפה והמוסיקה.
המוסיקה הפוליפונית של קורסיקה החלה באופן מוסדר, במאה התשיעית, באירועים כנסיתיים, והיא מהווה שינוי מוסיקלי מהותי מהנהוג עד אז במוסיקה ווקאלית. במקום קול אחד מוביל, השירה הורכבה ממספר קולות, מה שהוסיף ממד חדש למוסיקה. המוסיקה הפוליפונית בכללותה מעדיפה בהגדרה את הקול האנושי בצורה הטהורה ביותר שלו ובאמצעות הרבגוניות במספר הקולות השרים במקביל אפשר להביא לידי ביטוי בצורה עמוקה יותר את רגשות האדם — צער, שמחה וכאב.
הקורסיקאים שרים ברב קולות כדרך חיים. הם שומעים מוסיקה פוליפונית מילדותם — שירי ערש, מזמורים בכנסיות, בבתי הקפה, בברים ובכיכרות הכפרים. למוסיקה הזאת תפקיד חברתי חשוב במעגלי החיים מהלידה ועד הקבורה, באירועים חגיגיים כמו גם בשגרה היומיומית. כל אירוע הוא סיבה לשיר: עזיבת אהוב (lamentu), עבודה בשדות (tribbiera), קריאה לנקמת דם (voceru), הצהרת אהבה (sirinati), שיר ערש (nanne).
"הקורסיקאים לא המציאו את השירה הפוליפונית", אומר ג'אן פרנסואה ברנרדיני שבסוף שנות השבעים יסד יחד עם אחיו שלישיית שירה פוליפונית בשם –I Muvrini (משמעות השם היא המופולנים — כבשי הבר של קורסיקה), "אבל הם כן המציאו את מסורת השירה בעל פה, דרך ייחודית לספר משהו, באמצעות הקולות הפוליפונים. המוסיקה הזאת הייתה השירה הראשונה אותה שמעתי כאשר גדלתי. שמעתי אותה בכפר הולדתי, בבית, במקום שבו הגברים באו מעת לעת לשיר עם אבי. המוסיקה הפוליפונית היא מימד מונומנטלי של המסורת בעל פה של קורסיקה והיא ללא ספק הקתדרלה היפה ביותר שיש לנו".
המוסיקה הפוליפונית משלבת שלושה רגיסטרים של קולות: א־סקונדה, שמתחיל את השירה ונושא את המנגינה המרכזית, או־באסו, שבא שני מלווה ותומך בה, ואה טרצה, הטון הגבוה ביותר שמעשיר את הלחן ומוסיף צלילים אורנומנטליים.
באופן מסורתי מוסיקה פוליפונית מושרת על ידי שלושה גברים, כיום יש גם זמרות ולהקות של נשים. הזמרים מסתדרים במעגל, כל חבר מניח יד על כתף רעהו. ביד השניה הם משתמשים בכדי לאטום אוזן אחת, דבר העוזר להם להתרכז בקולם ולהמנע מלהיות מוסחים מקולות שאר החברים.
המוסיקה הפוליפונית של קורסיקה מתחלקת לשירת קודש ושירת חול. המוסיקה הקדושה משמשת לעתים במיסות בכנסיות ויש מסורות רבות של מזמורים פוליפוניים כנסייתיים. המפורסם ביותר בסוגה הזאת וכנראה גם בכלל, הוא "אלוהים שמור את מריה" המשמש גם כהמנון הלאומי של קורסיקה.

 פסטיבל המוסיקה הפוליפונית בקלווי (Roland Huitel courtesy Calvi Tourism Office)
פסטיבל המוסיקה הפוליפונית בקלווי (Roland Huitel courtesy Calvi Tourism Office)

השפה הקורסיקאית
קורסיקאית היא שפה רומנסית שמדברים בה כ־350,000 איש בלבד. רוב דוברי הקורסקאית מתגוררים בקורסיקה, בנוסף ישנם ריכוזים של דוברי השפה בפריז ומרסי, בוליביה, קנדה, קובה, איטליה, פורטו ריקו, אורוגוואי, ארצות הברית וונצואלה. אין לקורסקאית מעמד רשמי בקורסיקה, השפה הרשמית באי היא צרפתית.
השפה קרובה מאוד לאיטלקית בעיקר לניב האיטלקי של טוסקנה, כך שדוברי קורסיקאנית וטוסקנית יכולים להבין איש את רעהו. קוריסקאית היא באופן בסיסי שפה מדוברת וכיוון שכך גם באי עצמו יש לה ניבים שונים, וישנם הבדלים בשפה בעיקר בין צפון האי ודרומו.
כשפה כתובה היא מופיעה רק לקראת סוף המאה ה־19 ושיטת האיות שלה הוסדרה רק בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. בטקסטים קורסיקאים קודמים לשנות השבעים יש הבדלים רבים בדרך האיות של המילים.
האלף־בית הקורסיקאי לאחר ההסדרה כולל 22 אותיות לטיניות עם מספר שינוים ועם היגוי עצמאי. האותיות k w x y משמשות רק בשמות זרים ובמילים בצרפתית. בנוסף יש 4 "אותיות" חדשות: chj ghj sc sg . מבטאים את כל העיצורים עם כמה יוצאי דופן. האות i אינה מבוטאת אם היא באה לפני a o u או אחריsc sg c g .
השפה שבה מלמדים בבתי הספר ובמוסדות החינוך בקורסיקה היא צרפתית. הקורסיקאית נלמדת כשפה שניה, אך יש כמה בתי ספר שמשתמשים בקורסיקאית כשפה ראשית בצד הצרפתית. תחיית הלאומיות הקורסיקאית בשנות השבעים הביאה לפתיחת קורסים למבוגרים — אולפנים — לקורסיקאית. הרדיו האזורי של קורסיקה משדר בכל יום כמה תכניות ומספר שידורי חדשות בשפה המקומית. יש גם תחנת רדיו פרטית שמשדרת רק בקורסיקאית. תחנת הטלוויזיה האזורית — צרפת 3 קורסיקה — משדרת שעתיים בשבוע תכניות בקורסיקאית.
בעיתונות המודפסת כמעט ואין מאמרים בקורסיקאית אולם במקרים רבים ישתמשו בשפה עבור כותרות. מספר הספרים היוצאים לאור בקורסיקאית הולך וגדל מאז שנות השבעים. כיום יש כמה מגזינים בשפה כמו גם הצגות תיאטרון.
על פי סקר רשמי של דוברי השפה, שנערך באפריל 2013, מספר דוברי השפה הקורסיקאית באי עצמו נע בין 80 ל־130 אלף מתוך אוכלוסייה של 309,693 נפש. אחוז בעלי שליטה יסודית בשפה הוא 25 בין הגילאים 25 ל־34, וכששים מגיל 65 ומעלה. רבע מהקורסיקאים בגילאים הצעירים אינם מבינים קורסיקאית כלל וסך הדוברים את השפה הוא כ־32 אחוז מתושבי צפון האי ורק 22 אחוזים מתושבי דרום האי. יותר מעשרה אחוזים מתושבי קורסיקה מדברים אך ורק צרפתית.
שפה "בסכנת קיום ברורה" כך מוגדרת הקורסיקאית על ידי אונסק"ו ומאז 1991 נעשה מאמץ גדול לשמר את השפה הייחודית המשמשת כלי חשוב לשימור התרבות הקוריסקאית ושירתה.

האי היפה בים התיכון

נדידת יבשות בת מאות אלפי שנים דחפה את קורסיקה מחופי פרובנס לקצה הצפוני של הים הטירני, אותו חלק של הים התיכון הכלוא בין המגף האיטלקי, סיציליה, סרדיניה וקורסיקה. שדרת הרים ששיאם 2,706 מטרים מעל פני הים, מחלקת את האי לשני חלקים — החלק הצפון מזרחי הנגיש והחלק הדרום מערבי החוסה בצל ההרים. ראשוני בני האדם הגיעו לאי לפני כתשעת אלפים שנה, כנראה מחופי טוסקנה הסמוכה. הם גילו מקום שופע במים, יערות ובעלי חיים ופיתחו אורח חיים של נוודות עונתית, ששרד עד למאה התשע עשרה. בקיץ עלו עם העדרים להרים, בחורף ירדו אל מישורי החוף. החיים במקום המסתורי הזה, של הר וים, גיאיות מבודדים ויערות עבותים, פיתחו תרבות מגליתית מיוחדת במינה ששרידיה, פסלי אדם פרהיסטוריים, עדיין ניצבים באתריהם ברחבי האי.
עד מהרה הגיעו פולשים. יוונים, רומאים, פיזנים, גנואזים, אנגלים וצרפתים. בין פולש לפולש פשטו על האי פיראטים מורים — מוסלמים מצפון אפריקה — בחיפוש אחר עבדים. הקורסיקאים נלחמו בעוז. הסתתרו בכפרים במרומי ההרים, תקפו מהמארב ובד בבד פיתחו אהבה גדולה לעצמאות וחופש. המאבקים הולידו אומה עם שפה משלה, מסורת ותרבות. אך אוכלוסייה מצומצמת של אי מבודד אינה יכולה לגרש פולשים אימפריאלים. כאשר הגנואזים מכרו את קורסיקה לצרפתים בשנת 1769 התעוררה ההתנגדות שנמשכה עד לפני שנתיים — רק אז המחתרת הקורסיקאית האחרונה החליטה להניח את נשקה ולהסכין עם השליטה הצרפתית.
הדילמה קרוסיקאי או צרפתי, איתה מתמודד כל תושב של האי, נמשכת מאז ימיו של הקורסיקאי המפורסם ביותר בעולם, נפוליאון בונפרטה. בצעירותו, בעקבות אביו, נלחם לעצמאות קורסיקה מול צרפת. אחר כך שינה טעמו, והפך לצרפתי המפורסם בעולם. חלוקת צרפת למחוזות עצמאיים שאותה ייסד נפוליאון, איפשרה במאה הנוכחית, עצמאות תרבותית ופוליטית אזורית לקורסיקה. יש פרלמנט מקומי, שפה שאותה מלמדים בבתי הספר, אוניברסיטה השוקדת על טיפוח המסורת, ומאז שנות השבעים פריחה מחודשת של מוסיקה, יצירה, ספרות ואוכל קורסיקאי. שלוש מאות אלף הקורסיקאים נלחמים בעוז לשמר את ייחודיות מולדתם. ארבעים אחוזים משטח האי הוכרזו כשמורת טבע על מנת למנוע פיתוח ותיעוש, והפיכת השטחים הפתוחים לשטחי ניסויים לכלי נשק ומטווחים לחיילי ליגיון הזרים, שאחד מבסיסיו נמצא באי. אין פיתוח לאורך מאות מפרצי החוף, אין בנייה של כפרי נופש, אין כבישים רבי נתיבים ומלונות ענק על קו המים. יש אזורים שלבני האדם אין בהם דריסת רגל, אפשר לראותם רק מרחוק, מהים.
בגיליון הזה ניסינו להביא מעט מהיופי והייחוד של המקום הזה. נוף הפרא שדרכו עובר מסלול ההליכה המאתגר באירופה, העיירות והכפרים השלווים, והאוכל הנפלא — שילוב של איטלקי, צרפתי ומקומי. אמנם ביולי ובאוגוסט נוחתים על האי שלושה מיליון תיירים צרפתים ואיטלקים — אולם מי שיגיע בכל אחד מהחודשים האחרים יגלה פנינה אמיתית של יופי ושלווה.

ידין רומן