רואי ריו, ראש העיר של פורטו בין השנים 2001 ל־2013 נודע בזכות ההתייעלות הכלכלית שביצע בעיר, חוסר העניין המוחלט שלו באמנות וסלידתו מציורי הגרפיטי שהחלו להיות נפוצים בכל פינה. על מנת להילחם בתופעה הקים ראש העיר משמר אנטי־גרפיטי עירוני שעבר ברחובות ומחק את האמנות הלא חוקית שהופיעה כמו מעצמה על הקירות.
תושבי העיר, שדווקא ראו בעין יפה את ציורי הקיר הגדולים שקישטו את עירם, גילו התנגדות למחיקת העבודות ועד מהרה ההתנגדות הפכה לפעילה. במשך היום המשמר העירוני עבר ברחובות וכיסה את הציורים בצבע לבן או צהוב, ובערבים האמנים יצאו אל האתרים שבהם נמחקו העבודות וציורו קו שחור לאורך כל הקיר עם משפט אחד בפורטוגלית: “המשיכו לצבוע”.
עם הזמן הבינה העירייה שחלק מציורי הקיר הם אכן עבודות אמנות, והקימה רשות עירונית לרישוי ופיקוח על אמני הרחוב. כל אחד היה יכול לקבל רישיון לצייר על קיר, תמורת תשלום אגרה, אבל היה חייב להציג מראש את תוכן הציור והיכן הוא יוצב.
באוקטובר 2013 נבחר רוי מורירה להחליף את ריו הנרגן בתפקיד ראש העיר של פורטו. ראש העיר החדש היה מועמד עצמאי, יזם, ובן לאחת המשפחות הוותיקות ביותר בפורטו. הוא הקיף את עצמו בצוות מיומן ומוכשר והעמיד לעצמו מטרה, להחזיר לפורטו את ההדר והיופי שאפיינו את העיר במשך דורות.
אמנות הרחוב של פורטו היתה אחד הדברים שאותם רצה ראש העיר לקדם. בחזונו ראה צורות שונות של אמנות, הקשורות יחדיו בחגיגת רחוב המתמשכת לכל אורך השנה. באפריל 2014 נחנך ציור הקיר החוקי הראשון בפורטו, במפגש הרחובות רואה מיגואל בומברדה ורואה דיוגו ברנדאו, אחד השערים לבאריו דאס ארטס, אזור גלריות האמנות של העיר. הציור העצום, משתרע על 130 מטרים מרובעים ומציג את דון קיחוטה וסאנצ’ו פאנסה בדרכם להילחם בטחנות הרוח.
כיום פועלים אמני רחוב רבים בפורטו וציוריהם נראים בכל רחבי העיר: תצרפים צבעוניים ומצחיקים, ציפורים ודמויות עם גפיים ארוכים במיוחד, ג’ירפות חביבות ועוד.
אמנות הרחוב אינה אמנות קבועה. היא נשארת על מכונה, או הקיר שעליו ציירו אותה, למשך כמה ימים עד שמחליפים אותה בציור אחר. מלבד אמני הרחוב המקומיים בהם התברכה פורטו, גם אמנים בינלאומיים עולים לרגל לעיר ומשאירים בה גם הם את חותמם, לפחות לכמה ימים.

חן חקלאי

ייתכן שיהודים התגוררו בפורטו כבר בתקופת הבית הראשון כאשר יורדי ים פיניקים יחד עם סוחרים יהודים הגיעו לכל פינות הים התיכון ואף מעבר לו. מטבעות ממלכת יהודה מהמאה הראשונה לספירה שהתגלו בפורטו, הן עדות לנוכחות כזו בתקופות העתיקות.
עם התגבשות שושלת המלוכה הפורטוגלית הראשונה, בין המאות ה־12 ל־14, יהודים היוו מרכיב חשוב בחברה הפורטוגלית. בכירי השרים ורופאי המלכים היו לעתים קרובות יהודים כאשר המפורסם ביותר בקבוצה זו היה דון יהודה בן מניר, הרב הראשי של פורטו ומשנה למלך.
הקהילה היהודית הראשונה בפורטו התגבשה במאה ה־12 בד בבד עם כיבושו של חצי האי האיברי בידי הנוצרים ויסודה של ממלכה עצמאית בפורטוגל. היהודים התגוררו בתוך חומות העיר שהקיפו את הגבעה עליה ניצבה הקתדרלה של העיר. היהודים נדרשו לקבל את אישור הבישוף על מנת להתגורר בעיר ושילמו מס מיוחד עבור קריאה בתורה. בית הכנסת הראשון בפורטו ניצב במרכז השכונה היהודית, ברחוב סנטה אנה, שהיה ידוע בעבר כרחוב בית הכנסת.
כאשר התפתח המסחר בין פורטו לנמלי צפון אירופה עברו יהודים רבים להתגורר ליד הנמל באזור שנקרא מונצ’איק (Monchique), שייתכן שפירושו גבעת היהודים. ב־1380 נבנה בית כנסת באזור הזה על ידי רבי יהודה בן מניר.
לקראת סופה של המאה ה־14 החלה להתפתח בממלכות הסמוכות לפורטוגל, קסטיליה ואראגון, חוסר סובלנות כלפי מי שאינם נוצרים, ואף פרצו מספר פוגרומים קשים בסביליה, קורדובה וטולדו. בעקבות כך החליט המלך יוהן הראשון להעביר את הקהילה היהודית אל תוך חומות העיר בכדי להגן עליהם.
בשנת 1492 גורשו היהודים מממלכת קסטיליה ואראגון וכמאה אלף יהודים עברו לפורטוגל. חלקם התיישבו בפורטו. המהגרים היהודים העניים ביותר, שנותרו להתגורר בעיקר באזורי הגבול, נדרשו לשלם מס עבור שהות זמנית בפורטוגל, שלאחריו נדרשו להמיר את דתם או להפוך לעבדי המלך. כתוצאה מכך, בשנת 1493 הפכו מספר רב של יהודים לעבדים. רבים מהם נשלחו לשרת בבתי האצולה הפורטוגלית. המצב הזה נמשך עד לשנת 1495 כאשר המלך מנואל הראשון הסכים לאפשר להם לפדות את חירותם תמורת כסף.
בשנת 1495 נישא המלך מנואל הראשון לאיזבלה, בתם של המלכים הקתוליים. בתמורה נדרש מנואל לגרש את היהודים וממלכתו. ב־5 בדצמבר, 1496 נדרשו יהודי פורטוגל להמיר את דתם או לעזוב את הממלכה תוך 10 חודשים.

היהודים שהמירו את דתם הפכו ל”נוצרים חדשים” שהופרדו בחוקים ובצווים מיתר הנוצרים בממלכה. בשנת 1536, הגיעה האינקוויזיציה לפורטוגל. בפורטו הוקם בית משפט של האינקוויזציה בשנת 1541. אולם, התנגדות לאינקוויזיציה בעיר הביאה לסגירת בית המשפט כעבור שש שנים. בכל זאת בתקופת האינקוויזיציה הנוצרים החדשים, שרבים מהם היו יהודים בסתר, חיו תחת איום מתמיד של הלשנה שהם מקיימים “מנהגים יהודים”.
הנוצרי החדש המפורסם ביותר בפורטו היה אוריאל ד’אקוסטה (1579-1640). בן למשפחת יהודים נוצרים, הוא גדל כנוצרי ויצא ללימודי דת באוניברסיטת קוימברה. אולם כאשר התוודע לעברו המשפחתי החל להתעניין בדת היהודית ולבסוף התגייר. לימים עבר לאמסטרדם שם פירסם את “אחת עשרה התזות”, התקפה חזיתית על עיקרי היהדות הרבנית לעומת המקור התנ”כי. כאשר רבני אמסטרדם דרשו ממנו לחזור בו הוא סירב והוחרם על ידי הקהילות היהודיות באמסטרדם, המבורג וונציה.
רבים מהנוצרים החדשים שברחו מפורטוגל חזרו ליהדותם. יהודים מפורטוגל עברו להולנד ואחר לברזיל, שם יסדו בשנת 1636 את הקהילה היהודית הראשונה ביבשת אמריקה. בשנת 1744 יסדו יהודים פורטוגליים מאמסטרדם את עדת שארית ישראל בניו יורק, הקהילה היהודית הראשונה בצפון אמריקה. בהנהגת הרב הפורטוגלי רבי יצחק אבוהב דה פונסקה, בנו בני הקהילה הפורטוגלית באמסטרדם את בית הכנסת הפורטוגלי באמסטרדם (1675) שהיה בית הכנסת הגדול ביותר בעולם.
בשנת 1773 בוטלו החוקים בפורטוגל שהבחינו בין נוצרים ישנים לחדשים. האינקוויזיציה בוטלה בשנת 1821. לאחר המהפכה הרפובליקנית בשנת 1910 הותר בפעם הראשונה מאז גירוש היהודים מפורטוגל, לאזרחים פורטוגלים להיות יהודיים ולקיים את מצוות היהדות.
בשנת 1923 יסד קצין בשם בארוס באסטו, גיבור מלחמת העולם הראשונה שחזר לשורשיו היהודיים, את הקהילה היהודית החדשה של פורטו. תוך זמן קצר הגיעו אליו מספר משפחות של יהודים סודיים (מראנוס) מצפון מזרח פורטוגל שביקשו לחזור ליהדותם. באסטו החליט ליסד את מפעל חייו — גאולת היהודים הסודיים של פורטוגל. הוא יסד קהילות יהודית בעיירות ובכפרים של צפון מזרח פורטוגל, וגייס עזרה בינלאומית להקמת בית הכנסת המרכזי הגדול של פורטו. לאחר שאזלו התרומות בעקבות המשבר הכלכלי העולמי ב־1929, הגיעה עזרה ממקור בלתי צפוי. לורד לורנס כדורי וסיר הוראס כדורי מהונג קונג, החליטו לממן את השלמת בניית בית הכנסת לזכר אמם לאורה כדורי, שנולדה בלונדון למשפחה ממוצא פורטוגלי, ולכבוד אביהם, סיר אלי כדורי, שהגיע להונג קונג מעירק. בית הכנסת נחנך בשנת 1938, בשנה שליל הבדולח הצית שריפות בבתי כנסת ברחבי גרמניה.
הקהילה היהודית של פורטו הייתה שותפה במאמץ לשינוי חוקת הלאום הפורטוגלית בשנת 2013 כך שתאפשר ליהודים ממוצא פורטוגלי ספרדי לקבל אזרחות פורטוגלית.

חן חקלאי

יין הפורט — Vinho do Porto — הוא יין פורטוגלי המיוצר אך ורק בעמק הדורו. זהו טיפוס של יין אדום־מתוק המוגש בדרך כלל כיין קינוח — למרות שיש גם סוגי פורט חצי יבשים ולבנים. יינות מהסוג הזה מיוצרים גם מחוץ לפורטוגל, בעיקר באוסטרליה, צרפת, דרום אפריקה, ארגנטינה וארצות הברית. על פי כללי ההגנה על מוצרים חקלאיים מקומיים של האיחוד האירופי רק יין המיוצר בפורטוגל יכול לקבל את התווית יין פורט — אולם מחוץ לאירופה אפשר בהחלט למצוא יינות המתוייגים כיינות פורט שמקורם אינו דווקא בפורטוגל.
יין הפורט מיוצר מכרמי ענבים באזור המוגדר כאזור הדורו, משני צידי הנהר. את היין “מחזקים” על ידי הוספת חומר אלכוהולי בזמן התסיסה, מה שעוצר את תהליך התסיסה לפני סיומו, משאיר סוכרים בתוך היין ומחזק את מרכיב האלכוהול שבו. לאחר עצירת התהליך מיישנים את היין בחביות עץ במרתפי יין, סגנון אחר להכנתו כולל את שמירת הנוזל בבקבוקי זכוכית ללא חשיפה לחמצן כלל.
שמו של היין ניתן לו במחצית השנייה של המאה ה־17 על שם העיר פורטו, שאליה הובא היין לאורך הנהר על מנת לייצאו. אז גם הפך פופולרי במיוחד בקרב האנגלים, עת אספקת היינות הצרפתיים התדלדלה עקב מלחמה עם השכנה מעבר לתעלה. אותה מלחמה שתתפרסם בשם מלחמת מאה השנים גם יצרה את אופיו המיוחד של הפורט. הספנים האנגלים גילו בנחיתתם בחופי אנגליה שלא מעט מחביות היין לא שרדו את תנאי הדרך הארוכה והיין שבתוכם התקלקל, בפעם הבאה על מנת לעזור לנוזל המשכר לצלוח את המסע הם חיזקו אותו בברנדי, והצירוף הזה, הפך ליין הפורט האהוב והמוכר.
יין הפורט מחולק לתתי קטגריות לפי סוג ההכנה איכותו ויוקרתו של המשקה, בין הקטגוריות השונות ניתן למנות את “רובי” מן הצד האחד, יין צעיר ופירותי מאוד ששמו ניתן לו בשל צבעו האדום ו’טוואני’: פורט שיושן שנים רבות בחביות העץ עד כדי כך שצבעו האדום המקורי עומעם מן הצד השני. בנוסף ישנם יינות הוינטאג’ שישוחררו לשוק מספר שנים לאחר שנת הבציר שלהם, כך שמחירם יאמיר. סוג הפורט משפיע דרך הצריכה והשימור שלו. את יין הרובי כדאי לשתות סמוך לקנייתו, ולאחר פתיחת הבקבוק כדי לסיים אותו מקסימום לאחר חודש. הטוואני יכול לחכות בסבלנות עשרות שנים, ואילו יינות וינטאז’ אפילו יותר.
את הפורט מגישים בכוס קטנה מעט מכוס היין המסורתית, והטמפרטורה המומלצת לשתייתו ברוב סוגי הפורט היא קרירה מעט לעומת טמפרטורת החדר בה מגישים לרוב יינות אדומים.
טעמו המתקתק של הפורט ישתדך נהדר עם מאכלים עזים אחרים כמו גבינות כחולות לדוגמא או קינוחים עתירי שוקולד.
גם בארצנו רוקחים הכורמים יינות בסגנון פורט (שהרי כאמור פורט רשמי מיוצר רק בפורטוגל) ומחירם נע לרוב בין מאה למאתיים חמישים שקלים.
ליין הפורט נודעו סגולות מרפאות ברפואה העממית. ראש ממשלת בריטניה וויליאם פיט הצעיר, טופל כילד בפורט נגד השגדון בו לקה. רופאיו הורו לו לשתות בקבוק ליום כשהיה רק בן 14. אנחנו לא בטוחים שהיום המדע יתמוך בסוג טיפול זה, אבל אין ספק שכשראשך סחרחר מהנוזל הפורטוגלי המתוק, ההתמודדות עם השגדון ועם שאר מצוקות החיים יכולה להפוך לנעימה יותר.

פסטיבל יוחנן הקדוש
Festa de Sao Joao
פסטיבל יוחנן הקדוש, הוא יוחנן המטביל המשמש פטרונה של פורטו, נערך כל שנה בלילה שבין ה־23 ל־24 ביוני. זהו פסטיבל עליז, שמח, שבו התושבים יוצאים לרקוד ולצהול ברחובות. זהו לילה שבו מותר להכות זרים מוחלטים בפטישי פלסטיק מצפצפים (תופעה מוכרת גם במקומותינו), ופנסים סינים ממלאים את השמים. ברחבי העיר נערכים קונצרטים והופעות ללא תשלום, ובחצות הליל מפגן של זיקוקין דינור מעל הנהר מאיר את שמי העיר.
הפסטיבל הזה הוא רק חלק מפסטיבל הנמשך לכל אורך חודש יוני, ה־Festa da Cidade, חגיגת תחילת הקיץ, ובו ניתן לפגוש ברחבי העיר הופעות מוסיקאליות, מופעי ריקוד, מפגנים של כלי רכב עתיקים, רגטות (מפגני שייט) על הנהר, מנגלי סרדינים ועוד אירועים מכל הבא ליד כולל תחרויות ה־cascata — תצוגות של בובות המייצגים את סנטו אנטוניו(אנטוניו הקדוש), סאו ג’ואו (יוחנן המטביל) וסאו פדרו (פטרוס הקדוש). התצוגות הן לא רק של בובות של הקדושים השונים אלא כוללים גם בתים מיניאטורים — שבהם מתגוררות הבובות, ורכבות ומכוניות צעצוע לשירות הקדושים.
מי שאוהב פסטיבלים פורטו היא המקום בשבילו. בפברואר ומרץ מתקיים פסטיבל הפנטזיה הבינלאומי — פסטיבל סרטי סיי־פי ומותחנים. הפסטיבל שנערך במשך עשרה ימים מתקיים בפורטו מאז 1980. במרץ ובאפריל אפשר להגיע לפסטיבל האינטר־קלטי של פורטו (Interceltico do Porto) המוקדש לצלילים קלטיים מפורטוגל, גאליציה, בריטני, וולס, אירלנד וסקוטלנד.
במאי נערך ה־Fazer a Festa, פסטיבל תיאטרון בינלאומי הנערך ב”כפר התיאטרון” שמוקם בגני ה־Palacio de Cristal.
ביוני, בנוסף לפסטיבלים שפתחנו איתם, נערך גם פסטיבל סאו פדרו (29 ביוני) ופסטיבל ה־Porto Cartoon World — אחד הפסטיבלים הגדולים בעולם לקריקטורות. ביולי חוגגים בעיר את מצעד הגאווה ואת פסטיבל הפולקלור הבינלאומי. בשבוע האחרון של יולי מתחיל פסטיבל ה־Festa da Cerveja — פסטיבל הבירה של פורטו שנמשך עד לאוגוסט.
באוגוסט נערכת תהלוכות סאו ברתולומיאו (יום ראשון הראשון לאחר ה־24 באוגוסט). התהלוכה מסתיימת ברחצת הטהרות בים. ובסוף השבוע האחרון של החודש נערך ה־Noites Ritual — פסטיבל מוסיקה פורטוגלית.
בספטמבר חוגגים בפורטו את פסיטבל הג’אז של פורטו, ותחרות המוסיקה הבינלאומית. באותו חודש גם נערך הפסטיבל הבינלאומי למריונטות של פורטו, עשרה ימים של ריקודים, קרקסים, ותיאטרוני בובות.
פרטים מדוייקים בנוגע לכל פסטיבל ופסטיבל, ועוד כמה שלא נכללו ברשימה, אפשר למצוא באתר התיירות של העיר:
www.portoturismo.pt

אומנם פורטו היא רק העיר השנייה בגודלה בפורטוגל אחרי הבירה ליסבון, אך היא ראויה לא פחות לזמנכם. בפורטו תמצאו קסם מסוג אחר, מסתורין ששוכן במקומות שנמצאים על הגבול בין עבר לעתיד. עברה של פורטו נוכח מאוד בעיר; חלק מבנייניה ההיסטוריים שמורים היטב וחלקם מציגים לראווה את עקבותיו של הזמן בדמותם של אריחים מתקלפים ומרפסות מטות לנפול. הסמטאות הצרות והרחובות הפתלתלים שמעטרים את המדרונות של גבעות העיר מייצרים אווירה מיוחדת ומספקים אתגר מסוים לחוש ההתמצאות של המטייל. בין אם מדובר בביקור של יום או אפילו של שבוע — לפורטו יש מה הציע. לפניכם כל המידע הבסיסי שדרוש למבקרים בעיר.

מתי לנסוע
פורטו היא הבירה הצפונית של פורטוגל, והיא אכן קרה יותר מליסבון הדרומית. התקופה הטובה לביקור בצפון פורטוגל היא מאפריל ועד ספטמבר, אז הטמפרטורות נוחות יחסית, הימים חמימים ואין כמעט גשם. הקיץ יכול להיות חם מאוד, בעיקר חודשי יולי אוגוסט, בהם הטיפוס ברחובות התלולים של העיר יהיה מעט מעיק. למעשה, האביב והסתיו נחשבות לעונות הטובות יותר לביקור בפורטו, ובעיקר בעמק הדורו ובאזור שסביב. אך אם חשקה נפשכם בחופשה חורפית בעיר, פורטו תוכל להציע גם את זה. בחורף הטמפרטורות לא יורדות מתחת ל־5 מעלות, אם כי ימי הגשם הם רבים ומרובים. שוטטות חורפית בפורטו מחייבת מטריה!

הגעה
אחרי שנים של נתק, יש כיום מספר חברות המציעות טיסות ישירות לליסבון. ההיצע עודנו מוגבל, אך בהחלט ניתן לראות מגמת שיפור. למרות הפעלתן של טיסות ישירות, עדיין תיירים רבים בוחרים לטוס בטיסה לא־ישירה עם עצירה ביעד אירופי אחר. המחירים של טיסות ההמשך נמוכים יותר, ובעונת התיירות (בעיקר מיוני עד ספטמבר) ההבדלים במחיר יכולים להיות די משמעותיים. תוכלו להגיע לפורטו מליסבון או ישירות מעיר אירופאית אחרת.
אם הגעתם בטיסה לליסבון, תוכלו כמובן לשכור רכב בשדה התעופה ולנסוע בו לכיוון צפון. אפשרות נוספת, ופשוטה למדי, היא לקחת רכבת. בין שדה התעופה של ליסבון לתחנת הרכבת הסמוכה, תחנת Oriente פועלת הסעה (שאטל) הכלולה בכרטיס הנסיעה. הרכבת הלאומית של פורטוגל מציעה שירות נוח. הנסיעה בין ליסבון לפורטו אורכת כשלוש וחצי שעות ומסתיימת ממש בלב פורטו.
במידה וטסתם בטיסה לא־ישירה, את טיסת ההמשך תוכלו לעשות מיעד העצירה ישירות אל פורטו. מצפון לפורטו פועל שדה תעופה נוח, במרחק לא גדול ממרכז העיר. רכבת המטרו מאפשרת הגעה נוחה אל שדה התעופה וממנו אל העיר. הנסיעה לתחנה המרכזית סאו בנטו (São Bento) אורכת כ־45 דקות ויש להחליף קו בדרך, בתחנת קאסה דה מוסיקה (Casa da Musica).

תחבורה
אומנם פורטו אינה גדולה במיוחד, אך בכל זאת מציעה לא מעט אפשרויות לנוע בתוכה. מאז שנפתחה רכבת המטרו בראשית שנות האלפיים, פורטו מארחת יותר ויותר תיירים, וזאת הודות לקלות הרבה שבה אפשר לטייל בעיר. המטרו עדיין בבנייה ומתוכננים להתווסף לו קווים נוספים, כך שהוא עדיין לא מכסה את כל העיר. נסיעה עולה בין 1.20 ל־1.90 יורו, בהתאם למרחק הנסיעה. אם כי בפועל כמעט כל הנסיעות שרלוונטיות למבקרים בעיר הן קצרות יחסית ולכן מחירן הוא הנמוך מבין שני התעריפים.
מעבר לשירות המטרו — שהוא כאמור פשוט, זול ונוח — פועלים בעיר גם אוטובוסים, מוניות וכמה קווי חשמלית ישנים ונוסטלגיים. מידע נוסף לגבי מפות ולוחות זמנים של רכבות ואוטובוסים תוכלו למצוא באתר www.stcp.pt. כרטיסים לאוטובוס נרכשים ישירות מהנהג.
אל תפספסו הזדמנות להשתמש באחד מקווי החשמלית הישנים — הם אומנם איטיים ולא ממוזגים, אבל בעלי אווירה מיוחדת. רכבת המטרו לא מגיעה לחופי האוקיינוס, אך קו חשמלית מהסוג הישן דווקא כן. אולי זו ההזדמנות לקפוץ פנימה ולהצטרף למסע בזמן. אפשרות תחבורה ייחודית נוספת היא הרכבל, או כפי שהוא מוכר בעיר Teleférico de Gaia, שנמתח לאורך גדת הנהר בצד של וילה נובה דה גאיה. הנסיעה מתחילה במפלס העליון של גשר דום לואיז הראשון ומסתיימת על גדת הנהר, מול מחסני הפורט המפורסמים. בעלות של 5 יורו הנסיעה הזו גם מספקת תצפיות נאות על העיר.
לבסוף, יש לציין כי המוניות בפורטו יחסית זולות, כך שאם באחד הימים תתעצלו לטפס במעלה רחובותיה של פורטו או של וילה נובה דה גאיה (ועליות כאלו יש בשפע בשני המקומות), אתם יכולים להרשות לעצמכם גם לתפוס מונית. עלות נסיעה קצרה במונית היא כ־4 יורו, ונסיעה ארוכה יותר תעלה 8-6 יורו.

עלויות
פורטוגל נמצאת במערכת המטבע של האיחוד האירופי והמטבע המקומי הוא היורו. אך ביחס למדינות אחרות באיחוד, פורטוגל היא יעד זול יחסית, כך שבהחלט ניתן למצוא ארוחות, שתייה, לינה ותחבורה במחירים נמוכים. כמובן שפורטו כעיר מרכזית תהיה יקרה יותר ביחס לאזורים הכפריים שסביבה, אך גם כעיר מרכזית היא איננה מאוד יקרה. כמו בכל עיר גדולה, פורטו מציעה מגוון של אפשרויות — כך שתוכלו לשכור חדר ב־30 יורו ללילה או ב־300 יורו ללילה. גם ארוחה טובה במסעדה פשוטה תוכלו לסגור ב־10 יורו, אם כי מחירה של ארוחה באחת ממסעדות השף שיש בעיר בוודאי יהיה גבוה פי כמה וכמה. אם אתם מעוניינים להגביל את עצמכם לארוחה גדולה אחת ביום, כדאי שתהיה זו ארוחת הצהריים, שכן אז רוב המסעדות מציעות תפריט עסקי זול ומשתלם.

אוכל (ויין)
האוכל הפורטוגלי אומנם זוכה בשנים האחרונות לעדנה, אך הוא מעולם לא נהנה מתשואות עולמיות כמו המטבח של מדינות אחרות סביב פורטוגל. באופן כללי מדובר במטבח מסורתי, פשוט למדי ומאוד טרי. ירקות ופירות, דגים ובשר — לרוב יהיו ברמה גבוהה של טריות ואיכות. כמובן שבערים הגדולות תוכלו למצוא הרבה מעבר למטבח הפורטוגלי המסורתי, ובפורטו בהחלט יש מסעדות מתוחכמות שמציעות שילובים בין מסורות וחידושים, בין מנות מקומיות וטעמים מיעדים רחוקים. המנה הלאומית היא הבקלאו — דג הקוד המומלח שתוכלו למצוא בכל מסעדה כמעט. הוא אכן טעים, ומומלץ לנסותו לפחות פעם אחת. חלק מהמסעדות ורוב הברים מציעים מנות טאפאס קטנות שמזכירות את הטאפאס הספרדי. מנות טאפאס יכולות להיות מורכבות מזיתים, ירקות, דגים מטוגנים או סלט פירות ים. אם לגבי האוכל הפורטוגלי הדעות עלולות להיות חלוקות — לגבי היין המקומי אפשר לומר שיש קונצנזוס. ישראלים לא מכירים את היין הפורטוגלי מכיוון שהוא כמעט ואינו מיובא לישראל, אך ביקור בפורטוגל מספק הזדמנות מצוינת להכיר לעומק את היינות השונים. לא רק את יין הפורט המתוק והמפורסם, אלא גם יינות שולחניים 'רגילים'. יינות אדומים מעמק הדורו נחשבים למצוינים ואפשר למצוא אותם בכל מסעדה ובמחירים זולים. כך גם היינות הלבנים מצפון פורטוגל שנקראים 'וינו ורדה', שידועים בקלילותם ועדינותם.

קניות
חנויות רבות סוגרות את דלתותיהן בימי ראשון וחלקן אף סוגרות מוקדם בימי שבת. ישנן חנויות, בעיקר בוטיקים וחנויות קטנות, שסגורות בשעות הצהריים, בין 15:00-13:00. יום המנוחה של המוזיאונים הוא שני, כך שמרבית המוזיאונים בעיר יהיו סגורים ביום זה. חנויות נסגרות בסביבות 19:00, ורוב המסעדות נסגרות באזור 22:30. במסעדות נהוג להשאיר תשר של 10 אחוז או פחות מכך, בהתאם למידת שביעות הרצון. במקרה של חשבון נמוך אפשר פשוט לעגל את המספר (למשל על חשבון של 4.5 יורו, אפשר להשאיר 5). אם ברצונכם לבצע שיחות או לגלוש באינטרנט דרך הטלפון הסלולרי, האפשרות הפשוטה ביותר היא לקנות כרטיס סים מקומי. בעיר פזורות חנויות פלאפונים רבות ועלות של כרטיס סים עם חבילת גלישה ומעט זמן שיחה היא בין 10-15 יורו.

פסטיבלים
כמו ברוב הערים הגדולות, גם בפורטו יש לאורך השנה אירועים תרבותיים, הופעות ופסטיבלים של קולנוע מקומי ותיאטרון. כאשר אתם מתכננים ביקור בעיר מומלץ לבדוק אם צפויים פסטיבלים או אירועים מיוחדים. מידע זה אפשר למצוא באתר לשכת התיירות של העיר — www.visitporto.travel.

מידע לתיירים
בעיר פזורות מספר נקודות מידע לתיירים בהם תוכלו להיעזר. תוכלו למצוא בהן מפות, עלונים וכן נציגים של לשכת התיירות שתפקידם לענות על שאלותיכם. אלו כתובותיהן:

תחנת המידע הגדולה ביותר, בה תוכלו להיעזר בצוות כדי לבצע הזמנות:
City Centre Turismo — Rua Clube dos Fenianos 25;
19:00-9:00

תחנת מידע נוחה שנמצאת ממש בסמוך לקתדרלה:
Turismo (Sé) — Terreiro da Sé; 19:00-9:00

תחנת מידע שנמצאת בתחנת הרכבת הגדולה קמפאניה ופתוחה רק בעונת התיירות:
Kiosks iPoint Campanhã — Estação de Comboio de Campanhã;
13:30-10:00, 19:00-14:30

קיוסק מידע נוח על גדת נהר הדורו שפתוח רק בעונת התיירות:
iPoint Ribeira — Praça da Ribeira; 19:00-10:00

מקורותיו של נהר הדורו הם למעשה בספרד, אך כברת הדרך העיקרית שהנהר עושה בדרכו אל האוקיינוס האטלנטי עוברת דווקא בגבעות הגרניט של צפון פורטוגל. שטח מחוספס, ערוצים צרים, ואדמה דלה של סלעי גרניט וצפחה הופכים את עמק הדורו לאחד האזורים הפחות צפויים לגידול כרמים, שלא לומר למקום הולדתו של אחד היינות המפורסמים באירופה, הפורט. כשעומדים על המפלס הגבוה של גשר דום לואיז הראשון במרכז פורטו, ומפנים את המבט לכיוון מזרח אל תוככי העמק, הדורו נראה כנהר רגוע שזורם בעדינות ואין כל רמז לכך שבעברו זכה לכינוי "נהר הניווט הגרוע". המלחים שהיו משיטים את חביות היין בסירות הפורט המסורתיות אל וילה נובה דה גאיה נאלצו להתמודד עם זרמים, מפלים ומערבולות בדרכם אל העיר. שמונה סכרים שנבנו במאה האחרונה אילפו את הנהר והקנו לו את האופי השליו כיום.
הנוף הייחודי של הדורו הוא תוצאה של מאות שנים בהן אנשי המקום חפרו באדמת הגרניט הנוקשה ובנו טרסות במדרונותיו של העמק. היום כמעט כל הטרסות הללו מלאות בכרמים, מה שיוצר מראה ייחודי ביותר. בראשית המאה ה־21 ננקטו אמצעים שנועדו לשמר את נוף המיוחד של עמק הדורו ולמנוע בו פיתוח תעשייתי או עירוני שיאיים על נופיו הייחודיים. בשנת 2001 עמק הדורו הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ומאז השמירה על האזור מובטחת בחוקים ובקנסות.
בין הכרמים ברחבי העמק פזורות חוות יין רבות, ה־Quintas כפי שהן מכונות בשפה המקומית. רבות מן החוות הללו מציעות סיורים וטעימות יין למבקרים, וטיול בדורו ללא ביקור בכמה מן החוות הללו אינו טיול בדורו כלל. הסיפורים הרומנטיים מהעבר והפיתוי שמציבים הנופים ביופיים הבלתי-מתפשר, יחד עם עם תהילתו של יין הפורט, מושכים אל עמק הדורו יותר מבקרים מכל אזור אחר בצפון פורטוגל.

מתי לנסוע
העונות הטובות ביותר לטיול בעמק הדורו הן האביב והסתיו. בקיץ, בייחוד בחודשי יולי ואוגוסט, הטמפרטורות גבוהות להחריד ולפעמים אף עולות מעל 40 מעלות. החורף אינו בעייתי כמו הקיץ, אך מזג האוויר בהחלט קר ויכול להיות אף סוער. בנוסף, כל הגפנים שממלאים את העמק נמצאים בתרדמתם ויתעוררו רק לקראת האביב. באביב לעומת זאת הטמפרטורות נוחות והגפנים שבדיוק מתחילים ללבלב ממלאים את העמק בגוונים ירוקים ובתחושת רעננות. יש שאומרים שדווקא הסתיו הוא העונה הטובה ביותר לביקור בעמק הדורו, שכן זו תקופת הבציר. הטמפרטורות הגבוהות כבר החלו לרדת אך מזג האוויר עודנו חמים ונעים. עלי הגפנים משנים את צבעם לבליל יפהפה של כתום, צהוב חום ואדום. בתקופה זו חלק מחוות היין מציעות לאורחיהן לצפות ואף להשתתף בבציר הענבים, ויש מעט מקומות שאף מציעים לאורחים להצטרף לתהליך הדריכת הענבים בגת.

הגעה ותחבורה
ההגעה לעמק הדורו אינה מורכבת וישנן כמה דרכים לעשותה — נסיעה ברכבת, ברכב או שייט בנהר כולן אפשרויות מצוינות, והשאלה היא רק איזו מהן תתאים לאופי הטיול שאתם מתכננים. אם מדובר בטיול של כמה ימים בעמק הדורו, או אפילו שבוע, הטוב ביותר יהיה לשכור רכב בפורטו ולטייל איתו ברחבי העמק. כך תוכלו לנוע בחופשיות ולהפיק את המרב מן האזור. שימו לב שרבים מהכבישים של העמק הם צרים ופתלתלים ויש לנהוג בזהירות ובתשומת לב. אם זו האפשרות בה בחרתם, מומלץ לישון במלונות שהם גם חוות יין (וכאלו לא חסרים בעמק הדורו). כך תוכלו לערוך סיור וטעימות, מבלי לדאוג מהנהיגה שלאחר מכן.
נסיעה ברכבת לרוב לא נתפסת כמרגשת כמו שייט בנהר, אך ייתכן מאוד שבמקרה הזה לא כך הדבר. תוואי המסילה הופך את הנסיעה ברכבת לחוויה מיוחדת, שבמהלכה אפשר ליהנות מנופיו הנהדרים של הדורו. הרכבת יוצאת מהתחנה המרכזית בפורטו ותחילה עוקפת את העמק דרך הרמה שמצפון לו. לאחר מכן היא נכנסת בין הגבעות, חודרת לעמק, וממשיכה את נסיעתה לאורך גדת הנהר. הנסיעה אורכת כשלוש שעות, כך שלא מומלץ לנסוע ולחזור לפורטו באותו היום. הרכבת מתאימה למי שרוצה לבקר בעמק הדורו למשך לילה או שני לילות, וליהנות מטיול רגוע ונינוח. תוכלו לנסוע ברכבת עד פסו דה רגואה, אם כי עדיף להמשיך לפיניאו. במשך הזמן שתבלו בכפר תוכלו להשתמש במוניות על מנת להתנייד בין המלון לחוות היין או היעדים האחרים שתרצו להגיע אליהם. המוניות לא יקרות ואם מדובר על יום או יומיים ההוצאה אינה גדולה.
האפשרות השלישית להגיע אל הדורו היא דרך הנהר עצמו, על סירה או יאכטה. רוב הסירות מגיעות עד פסו דה רגואה, אם כי חלקן ממשיכות גם לפיניאו. ישנם סיורים שעורכים יום שלם, וכוללים ארוחה וטעימות יין על הסירה. ישנם גם טיולים מאורגנים ארוכים יותר, שכוללים לילה בפסו דה רגואה. גם אפשרות זו מתאימה לאלו שמעוניינים בטיול קצר של יום או יומיים ולזכות בהצצה אל נופיו של עמק הדורו. מידע לגבי אפשרויות השייט השונות ומחיריהן תוכלו למצוא במרכזי המידע לתיירים בפורטו, כמו גם על רציף הנהר שבמרכז פורטו בו נמצאים דוכנים של רוב החברות שמפעילות את הסיורים הללו.

סיורים
אפשר לצמצם את האפשרויות הרבות שמציע הטיול בעמק הדורו לשתיים: טבע נהדר ויין נהדר לא פחות. מהטבע תוכלו ליהנות בטיולים רגליים, טיפוסים על גבעות או פשוט ממנוחה במרפסת או בבריכה שצופות אל העמק והנהר. היין גם הוא מחכה לכם מעבר לכל פינה וכל שעליכם לעשות הוא לבחור לאיזו חוות יין להגיע. ישנן עשרות חוות יין לאורך העמק; גדולות וקטנות, עתיקות וחדשות, מפורסמות ואנונימיות. והאמת היא שבכולן אפשר ליהנות. ישנן חוות שמציעות רק טעימות יין (בעיקר הקטנות מביניהן), אך רבות מהן מציעות גם סיור בכרמים וביקב ורק לאחר מכן מגיעות הטעימות. המחירים של הסיור וטעימות היין משתנים בהתאם לגודלה ופירסומה של החווה, אך בכל מקרה הם ינועו בין 5 יורו לכל הפחות, ועד 20 יורו לכל היותר. אין ביקור בדורו בלי טעימות יין, וכל המרבה הרי זה משובח.

אוכל
בשונה מפורטו, שהיא עיר לכל דבר, עמק הדורו הוא בעיקרו אזור כפרי. הרבה מהמסעדות שתמצאו בכפרים ובעיירות בעמק הדורו יהיו מסעדות משפחתיות, פשוטות וקטנות ביחס לאלו של פורטו — אך לרוב הן יהיו גם זולות יותר. לא חסר אוכל טוב בעמק הדורו, זה בטוח. אך מה שחשוב הוא לזכור לאכול בשעות בהן המקומיים אוכלים. בפורטו אפשר למצוא מסעדות שפועלות גם אחר הצהריים או בשעות הלילה, אך לא כך בעמק. אלא אם מצאתם מקום מיוחד שמתאים לשעות שלכם, השתדלו לאכול צהריים בין 12:00-14:30 ולאכול ארוחת ערב בין 19:00-20:30, בייחוד אם אתם לנים באחד הכפרים הקטנים שבעמק. אחרת אתם עלולים למצוא את עצמכם עם בטן ריקה בשעה שכל הכפר כבר ישן.