בקעת הירדן, נראית במבט שטוח כארץ מתה. אבל היא רוחשת חיים המתגלגלים מהעבר הרחוק ועד ימינו. מהקנאות התשוקות והשנאות של מלכי קדם בארמון הסרטבה ועד למשק כנפי העטלפים שהתיישבו במוצבי צה"ל הנטושים

ברווז, טובלן ועטלף נפגשים בבונקר

משה מינץ, פקח רשות הטבע והגנים בדרום בקעת הירדן ונחל פרת, עושה תיאומים טלפוניים אחרונים עם חטיבת הבקעה ואז פותח את השער ומכניס אותנו לעולם הסגור שבין גדר המערכת לגבול הבינלאומי, העובר באמצע אפיק הירדן. חמישים שנה השטח הזה שמור מאחורי הגדר, אומר לי מוטי שפי, מנהל מרחב שומרון ברשות הטבע והגנים, היושב אתנו בג'יפ. זה השטח שלו והוא אמון על שמירת הטבע בו. רק חקלאים שמעבדים את המטעים הבודדים שמעבר לגדר נכנסים לכאן יחד עם סיור צה"לי מזדמן לאורך הירדן. אין כאן גניבות בשטחי החקלאות ואפשר להשאיר ציוד וכלים ללא חשש. הסכנה העיקרית למטעים הם חזירי הבר שנוברים בצינורות ההשקיה.

הדרך יורדת אל מוצב טובלן, אחד המוצבים שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים, ימי מלחמת ההתשה וארץ המרדפים. מוצבי הבקעה שנקראו בשמות של עופות מים ובעלי חיים, ירדו לפי סדר האלף בית, מאגמית ליד מחולה דרך ברווז, עבור בטובלן, ועוד. לאחר הסכמי השלום עם ירדן ננטשו רוב המוצבים, ולפני כעשר שנים, כאשר החלו לפרק אותם התברר שבתעלות ובבונקרים מתגוררים אלפי עטלפים. על כן הוחלט להשאיר כעשרים מוצבים על כנם ולהעניק אותם לטבע.
גילוי העטלפים נרשם לזכות אבים אתר, מנהל מרחב יהודה ברשות הטבע והגנים. ב-2007 גילה את נוכחותם של מאות עטלפים במנזר קאסר אל יהוד, בשטח הצבאי הסגור. "שיערתי שאם במנזר יש עטלפי חרקים שמצאו במקום מקלט, אז קיים סיכוי שהם נכנסו גם למוצבים שלאורך הגבול". אתר חבר לערן לוין מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ואלה פנו לצה"ל במטרה לקבל גישה לבונקרים הנטושים על מנת לבדוק אם הם מאוכלסים על ידי עטלפים.

בבדיקה שנערכה במהלך מיפוי הבונקרים נמצאו 12 מינים של עטלפי חרקים, מתוכם עשרה המצויים בסכנת הכחדה. הוחלט לצייד את הבונקרים באמצעים שינעמו לדיירים החדשים. תזמון העבודות נקבע לתקופה בה העטלפים אינם שוהים בבונקרים כדי למנוע פגיעה בחיות. לאחר פינוי ריהוט ופסולת מהבונקרים החלו אנשי הפרויקט לתלות אמצעי אחיזה לעטלפים על הקירות והתקרות.

העטלפים נענו בחיוב להכשרת הבונקרים עבורם. המספרים שתועדו בבונקרים ובמוצבים הדהימו את החוקרים: מושבות עצומות בגודלן שלא נראו מזה שנים בארץ. אחת ההפתעות המשמחות הייתה גילוי מושבה של כ-1,500 פרספים גדולים – מין שנתון בסכנת הכחדה בישראל ואוכלוסייתו נאמדה עד לאחרונה במאות פרטים בלבד. כמו כן נמצאה מושבה של עשרות פרספים בהירים – עטלף חרקים קטן ונדיר שאוכלוסייתו מוערכת בפחות מ-200 פרטים בלבד.

דרישת שלום מאגם הליסאן

מחוץ לממלכת העטלפים, עמדת התצפית הנטושה של מוצב טובלן ניצבת על מצוק החוואר הנופל מכיכר הירדן, – הע'ור בערבית – אל המדרגה התחתונה של הבקעה, גאון הירדן, היא הז'ור. גאון הירדן הוא שטח ההצפה של הנהר. רוחבו משתנה בין 500 ל-1,200 מטרים. הצד המזרחי, הירדני, בדרך כלל רחב ופורה יותר. בגלל המבנה הטופוגראפי של בקעת הירדן, המורדות המזרחיים של השומרון הם מעין מדבר בצל גשם בעוד המורדות המערביים של הרי מואב מעברו השני של הירדן, מקבלים כמויות גדולות יותר של משקעים. לפיכך כמות המים הגדולה יותר היורדת בצדו המזרחי של הנהר דוחפת את הירדן מערבה תוך כדי הגדלת שטח ההצפה של הנהר בגדה המזרחית.

בין מצוקי החוואר שבצד הישראלי למצוקי החוואר שבצד הירדני, פורח עולם של עצי אשל, שיחי ימלוח ומלוח, ושיחים אוהבי מים הגדלים ממש לאורך האפיק. חורשות של אקליפטוסים וצפצפות פרת מסמנות את מהלכו של הירדן בתוך הצמחייה העבותה.

בסוף הקיץ הירדן הוא בסך הכול תעלה רדודה הזורמת לאיטה בתוך סבך הצמחייה. בשטח הירדני, ממול, הצמחייה הטבעית נוקשה ושטחים מעובדים מגיעים עד לצמחייה לאורך האפיק. השטחים החקלאיים מגודרים ומסביבם דרך הפטרולים הירדנית, דרך כורכר מהודקת היטב ושמורה. בראש כל מעלה היורד אל הז'ור ניצבת עמדת שמירה של הלגיון. אין נכנס ללא פיקוח. "החיילים הירדנים הם לא רק שומרים", מספר מוטי, "הם כולם מיומנים היטב בכיבוי שריפות – הסכנה העיקרית כאן בסוף הקיץ. כבאיות עומדת הכן במקומות רבים ממול וכל שריפה נענית כמעט מיד בצוות כיבוי שיורד ומטפל בה".

ירדנים וישראלים שואבים מים מהאפיק, מים שבעיקרם מי קולחין מהולים במי המעיינות הפורצים באפיקי הנחלים היורדים אל גאון הירדן. בצד הישראלי שואבים את המים אל מערכת הבריכות של מאגרי תרצה הגדולים. בצד הירדני כל חקלאי שואב את המים לצרכיו, אל שורה של בריכות השקיה מקומיות. בסוף הקיץ קול המשאבות נדם. הם מתעוררות לחיים כאשר הזרימה מתגברת עם הגשמים הראשונים.

דרך פתלתלה עושה דרכה ממרומי המוצב אל דרך הפטרולים בגאון הירדן. גם כאן נמצאים מספר מטעי תמרים. "החקלאים כאן למדו איך לטפל בקרקע המליחה לפני השתילה. שוטפים את האדמה, מערבבים עם אדמת שתילה ומעט טוף ומקבלים אדמת עידית טובה ביותר", מסביר מוטי. ואכן המטעים גדולים ונאים. "כאן עובדים בעיקר תאילנדים", אומר לי מוטי, "רק ישראלים ותאילנדים נכנסים לשטח הזה".

מצוקי החוואר מתנשאים לגובה של כעשרים מטרים מעל דרך הפטרולים. החוואר נוצר על קרקעית אגם הליסאן, אותו אגם גדול שמימיו מלאו את בקע הירדן מחצבה בדרום ועד לכנרת. ים המלח הוא שלולית שנותרה מהאגם הקדום הזה. פסים פסים, של שכבות דקות וברורות מרכיבות את מצוק החוואר. זכר לשיטפונות חורף שהשקיעו סחף נחלים על קרקעית האגם הקדום, ולרוחות הקיץ שהרעיפו אבק אל האגם ושיקעו בו שכבות דקות יותר. מאות אלפי שנות קיץ וחורף אפשר לראות בבירור בתוך החוואר הלבנבן. שכבה מתחלפת בשכבה. עבה ודק, כהה ובהיר. במקומות מסוימים מופיעות שכבות חרסית ירקרקות ולחות, במקומות אחרים מופיעים קטעי אדמה חומה וטובה. האדמה שבתוכה נטועים השטחים החקלאיים.
וואדיות דקות ומפותלות חרוצות בתוך החוואר, מחברות את גאון הירדן אל הככר. נוף לבן של גבעות מעוגלות, מעוטות צמחייה עם מרעולי בעלי חיים השומרים על קו מאוזן. מפעם לפעם, משארי סלע קשה יותר מייצרים תצורות פנטסטיות, יצורי טבע, המביטים אל העובר בדרך שלמרגלות המצוק.

דרך מבוא השמש

המשכנו בדרכנו אל המאגרים הגדולים בשפך נחל תרצה הוא ואדי אל פארעה. הנחל הגדול הזה מנקז את מזרחם של הרי שומרון ונקרא על שם תל אל פארעה, הנמצא על אחד מיובליו של הנחל ומזוהה עם תרצה, בירת הראשונה של ממלכת ישראל. הנחל יורד משכם בפרצה גאוגרפית גדולה בין הר כביר לג'בל טמון, אל לב הרי השומרון ומהווה את הנתיב לדרך החשובה ביותר העולה מהבקעה אל השומרון.

"דרך מבוא השמש" – הדרך אל המקום ששם שוקעת השמש, נקראה הדרך הזו במקרא, והיא המשכה המערבי של "דרך השכוני באהלים" (שופטים ח, יא). יעקב אבינו עולה בדרך הזו לאחר ששהה עשרים שנה בחרן. לפני שהוא חוצה את הירדן הוא נלחם עם מלאך במעבר יבוק. בחשש ותפילה הוא עובר את הירדן למפגש עם עשו. משם הוא עולה לאורך נחל תרצה לסוכות ומנסה להתיישב קבע בשכם על ידי רכישת חלקת אדמה. למרות שהארץ היא "ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (דברים ח, ז), הניסיון להתיישב בשכם לא עולה יפה ויעקב יוצא דרומה לאורך דרך האבות לבית אל, לבית לחם, ולבסוף מגיע לחברון.

אחד עשר מעיינות בוקעים לאורך נחל תרצה, ומזרימים בין 4 מיליון מטרים מעוקבים של מים ל-42 מיליון. בנוסף זורם באפיק ביוב לא מטופל של שכם – שמוסיף עוד 3 מיליון מטרים מעוקבים לזרימה השנתית. לאחר שהנחל ירד בתלילות מגובה של 500 מטרים לגובה של מינוס 100 מטרים לקראת הגעתו לעמק הירדן, הוא נפתח לעמק רחב ופורה שבתוכו פועלות 70 בארות. 65 משמשות את הפלסטינים המעבדים את הבקעה וחמש משמשות את היישובים הישראליים בבקעה. החקלאיים הפלסטינים שואבים בין 4.4 מיליון מטרים מעוקבים מים לבין 15 מיליון מטרים מעוקבים מים מהבארות בקצה התחתון של ואדי אל פארעה.

בעמק הרחב והפורה של הנחל המתפתח לקראת עמק הירדן פועלות יותר מ-70 בארות. 65 משמשות את הפלסטינים המעבדים את בקעת הנחל וחמש משמשות את היישובים הישראלים בבקעה. סה"כ שואבים הפלסטינים בין 4.4 מיליון ל-15 מיליון מ"ק מים בשנה.

מערכת הבריכות של מאגר תרצה נועדה לתפיסת מי השיטפונות היורדים בנחל תרצה, והוא אחד ממקורות המים החשובים של ההתיישבות הישראלית בבקעה. המים נאגרים מאחורי שלושה סכרים ומשם נשאבים אל מאגר מלאכותי הממוקם על גבעה מעל לסכרים. מהמאגר יוצא צינור המים שמשקה את הגידולים החקלאיים בבקעה.

מברשת השיניים של הנביא מוחמד

שתי מלחות גדולות משתרעות בשוליים המזרחיים של בקעת הירדן. המלחות הן שטח שטוח ללא ניקוז בתוך גבעות החוואר שמעיינות קטנים ומים הזורמים משולי ההרים מתנקזים בתוכם. המלחות היבשות בקיץ מתמלאות במים בחורף, בעיקר בחורפים גשומים. שתי המלחות, והביצות של ואדי מלחה מהוות אזורי נופי ייחודיים. הקרקעות המלוחות וההכרזה על האזורים האלה כשמורות טבע מונעים עיבוד חקלאי ומשאירים על כנם שורות שורות של שיחים חובבי מלח, מלוח וימלוח, הגדלים בחגורות מסביב לשטחי הביצה. כל צמח בהתאם לרמת המלח האהובה עליו. מסביב, על מדרונות הגבעות, צומחת עשבייה נמוכה הכוללת דשאים למיניהם ופרחים. בקיץ העשבייה יבשה לחלוטין, שמיכה חומה ויבשה העוטפת את מדרונות גבעות החוואר. אבל מיד לאחר הגשם הראשון הופכת שמיכת העשבייה לכר דשא ירוק שממנו מבצבצים פרחי האזור. מראה מרהיב וייחודי ההופך את הבקעה הצחיחה, לתקופה קצרה, לארץ ירוקה ומלאת חיים.

בשולי המלחה נמצאת חורשה של עצי סלוודורה פרסית. הסלוודרה, ספק עץ ספק שיח, צומח לגובה של חמישה מטרים ויוצר גושי ירק גדולים בקרקעות שאינן מלוחות, במקומות שיש בהן מים. נוודי המדבר משתמשים בענפיו כמברשת שינים, ובין שבטי הבדואים בבקעה השתרשה המסורת שהנביא מוחמד עצמו עצר בחורשת הסלוודורות הזו והכין לעצמו מברשת שיניים. המסורת הפכה את החורשה לקדושה ואיש לא העז לגעת בה. כך צמחה והתעצמה והפכה לגוש צפוף וירוק.
העלים הגדולים והבשרניים של הסלוודורה הם מאכל אהוב על בעלי החיים שממלאים את החורשה. שפנים אפשר למצוא כאן תמיד ומדי פעם גם יעלים. ציפורים אפשר למצוא כאן לרוב וגם את הטורפים – שועלים, תנים וזאבים – שעבורם שפן סלע הוא ארוחה ערבה. ב-1986 אפילו נצפה בין שיחי החורשה נמר.

בצמוד לשמורה מצפון שרידי חווה מהמאות ה-7 – 8 לספירה, ימי השושלת בית אומיה. שליטי בית אומיה היה שושלת השלטון הראשונה באסלם. מבירתם בדמשק שלטו על אימפריה שהתפרשה מקאבול באפגניסטן ועד למרקש בצפון אפריקה. שרידי בנייניהם וארמונותיהם הם בין היפים בתרבות המוסלמית. כיפת הסלע בירושלים הארמונות המוסלמיים מדרום להר הבית, המסגד הגדול בדמשק ועוד. בתקופתם החקלאות בבקעה פרחה. בצפונה של יריחו הוקם מתחם אימפריאלי עם ארמונות, מסגדים ועבודות אמנות מהיפים הידועים בישראל. בבקעה פרחה החקלאות, עם מערכת מרשימה של פוגרות – תעלות תת-קרקעיות לאיסוף מים, שאת שרידיהן עדיין אפשר לראות כיום בבקעה.

תמרים ואפרסמון

שפך נחל פצאל, יוצר את בקעה נאה מדרום לבקעה של ואדי פארעה. בפתח הנחל אל הבקעה נובעים שני מעיינות ששפיעתם בין 30 מ"ק ל-150 מ"ק לשעה. המים הרבים והאדמה הטובה אפשרו התיישבות חקלאית בבקעה הפורייה. שמונה אתרים מהתקופה הכלקוליתית התגלו בבקעת פצאל ואף אתר גדול מהתקופה הישראלית. לשיא פריחתה הגיעה הבקעה בימי הבית השני, אז הפכה כל בקעת הירדן לאחד האזורים הפוריים ביותר בארץ. יער של תמרים כיסה את הבקעה יחד עם מטעי אפרסמון, מקור בלתי נדלה להכנסות. החשמונאים ואחר כך הורדוס, דאגו לפתח את הבקעה והפכו אותה לנכס כלכלי חשוב, בעוד שליטי הסביבה לטשו עיניהם אל העושר שהופק כאן. שוב ושוב ביקשה קליאופטרה מלכת מצרים ממאהבה מרקוס אנטוניוס, לקרוע את בקעת הירדן משטחי שלטונו של הורדוס ולהעביר אותה אליה. כאשר נעתר לה לבסוף אנטוניוס החכיר הורדוס את הבקעה מקליאופטרה על מנת שיוכל להמשיך וליהנות מהרווחים הרבים שזרמו ממנה. עד כדי כך הייתה חשיבותה של הבקעה בימי הבית השני שהחשמונאים והורדוס הקימו בה את ארמונות החורפים המפוארים שלהם.

יוסף בן מתתיהו תיאר בפירוט את מפעלי הבנייה הרבים של המלך הורודוס. אחד האחרונים שבהם היה בנייתה של העיר פצאליס, שנקראה על שם אחיו הנרצח של הורדוס – פצאל. העיר הוקמה, על פי יוסף בן מתתיהו "בעמק הצר מצפון בואכה יריחו", שבו "עשה הורדוס על יד העיר הזאת גם את הארץ שמסביב שהייתה שוממה לפוריה ביותר וקרא לה פצאליס" (קדמוניות ט"ז 145). הורדוס הוריש את פצאליס לאחותו, שלום, ששהתה עמו בימיו האחרונים, בארמון ביריחו, והייתה אחראית לביצוע סידורי הלוויה שצווה עליהם. במותה הורישה שלום את העיר לליויה אשת הקיסר אוגוסטוס. לימים עברה עיר לחזקת הנציב הרומי ואחר כך חזרה לידי בית הורדוס ונמסרה לאגריפס הראשון ואחר כך אגריפס השני, שהחזיק בה עד לחורבן הבית השני.

שרידיה של פצאליס, בבקעת פצאל, נמצאים בין היישוב הפלסטיני אל פס'איל לבין מושב פצאל. בשנות 2011 נערכו חפירות קצרות במקום בראשות קצין המטה לארכיאולוגיה במנהל האזרחי ונחשפו כמה מבנים מפוארים, רצפות פסיפס, בריכות ומקווה. אולם רוב שרידי היישוב המפואר קבורים עדיין מתחת לאדמת הבקעה.

שרידי מערכות המים הגדולות שאפשרו את הפרחת הבקעה ניכרים מיד לעין. אמת מים גדולה הובילה מים ממעיינות פצאל אל היישוב ובריכה גדולת ממדים – כיום יבשה – ריכזה את המים ששימשו לחקלאות. גם לאחר המרד הגדול וחורבן הבית השני, פצאליס המשיכה להתקיים, ובחפירות התגלתה כנסייה גדולה מהתקופה הביזנטית. היישוב חרב לחלוטין ברעידת האדמה שפקדה את הבקעה בשנת 363 לספירה ומאז לא שוקם.

"מבצר חזק ונהדר"

בין שתי הבקעות הפוריות, בקעת פצאל ובקעת נחל תרצה, משקיף על העמק ממרומי קרן סרטבה, ארמון המבצר המפואר אלכסנדריון. מגובה של 600 מטרים מעל פני העמק, הארמון צופה על כל הבקעה, אל עבר הירדן ואל הר הצופים שמעל לירושלים. ביום בהיר אפשר לראות ממנו גם את החרמון.

כיום ההר החד הבולט על סביבתו שומם ונטוש. לוחמי הפלמ"ח ובעקבותיהם לוחמי סיירות צה"ליות נוהגים לסרטבה כאקט של סיבולת ובעלי ג'יפים מאמצים את רכביהם להגיע לפסגה בדרך חתחתים לאורך הדרך הרומית שעלתה להר ממערב. דרך סלולה עולה לג'בל אל מוסטרה, 140 מטרים מתחת לפסגת ההר שבראשה נקודת תצפית ממנה נשקפת כל בקעת הירדן.

ממרומי רחבת התצפית הפוריות של הבקעה בולטת לעין. שטחים חקלאיים צובעים את העמקים השטוחים בירוק. לאורך כביש הבקעה נטועים היישובים היהודיים, רבועים, רבועים של בתים לבנים וצמחייה מצילה. בסמוך אליהם היישובים הפלסטינים, בערבוביה של בתי לבנים עם גגות שטוחים, צריפים ופחונים. שדות הבקעה פורחים כבימיהם של החשמונאים.
על מנת שהחגים והמועדים יחוגו בכל קהילות ישראל באותו יום הייתה חשיבות מרכזית לדיווח מירושלים מתי מתחיל החודש. הסנהדרין, לאחר חקירה ובדיקה של עדים שראו את מולד הלבנה, הכריזה על כניסת החודש החדש. את ההכרזה הזו היו מעבירים במשואות לכל קהילת ישראל, "ומאין היו משיאין משואות?", שואלת המשנה (מסכת ראש השנה, פרק ב', משנה ד'), "מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחורן, ומחורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם – אלא מוליך ומביא ומוריד (את המשואה) עד היה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש".

הראשון שבנה מבצר בראש הסרטבא היה כנראה גדול המלכים החשמונאים, אלכסנדר ינאי. כנהוג קרא את המבצר על שמו: אלכסנדריון. אסטרטגיית המבצרים במדבר עוצבה על ידי החשמונאים. המבצרים לא ניצבו על גבולות הממלכה, אלא שימשו כבסיסים שמהם הצבא החשמונאי יכול להתארגן מחדש לאחר תבוסה או בימי סכנה ולכבוש מחדש את הממלכה. כבר בימיו של יונתן אחיו של יהודה המכבי הבינו החשמונאים את חשיבותו האסטרטגית של המדבר במזרח המדינה ומבצר גדול נבנה בהר מעל יריחו כבר בימיו של שמעון החשמונאי.

אלכסנדר ינאי ביסס את שיטת מבצרי המדבר. הוא מקים שורה של מבצרים משני עברי בקעת הירדן (כולל את מצדה ומכוור). כאשר אלמנתו של אלכסנדר ינאי, המלכה החשמונאית שלומצין, העבירה את מבצרי המדינה לידי הפרושים היו שלושה מבצרים שעליהם לא הסכימה לוותר, הורקניה, מכוור ואלכסנדריון.

בקיץ של 63 לפנה"ס מגיעים הרומאים לאזורנו. המצביא הרומי פומפיוס מתמקם בדמשק. ומלכים ושליטים של כל ממלכות האזור מתייצבים בפניו עם תשורות יקרות ערך. בין העולים לרגל לסדר העולמי החדש שני בניה של שלומצין, יוחנן הורקנוס השני, הבכור והיורש החוקי ואריסטובולוס שהביס אותו בקרב ליד יריחו. פומפיוס התכוון להעניק את השלטון לאריסטובולוס, איש הצבא אסרטיבי ומנהיג שמשך אחריו רבים. הוא מבקש מאריסטובולוס להתלוות אליו למערכה צבאית נגד הנבטים. אריסטובולוס עושה כברת דרך דרומה עם פומפיוס ואז נמלט חזרה ליהודה לנסות ולארגן את צבאו להתנגד לכוונת הרומאים לחסל את עצמאות יהודה.

אריסטובולוס מתבצר באלכסנדריון, "מבצר חזק ונהדר בראש הר גבוה", מספר לנו יוסף בן מתתיהו בפתח תיאורו את מה שהתחולל אחר כך: פומפיוס שלח אל אריסטובולוס "פקודה בלשון מושל עריץ לרדת מן המבצר". לאריסטובולוס ברור שרק בלחימה עיקשת של מספר חודשים יוכלו הרומאים לכבוש את אלכסנדריון ומחליט לא להיכנע – "אבל בראותו כי לא קמה עוד רוח באנשיו, הטה את אוזני לעצת אוהביו, אשר דברו על לבו להתבונן ולזכור כי איש לא יוכל לעמוד בפני כוח הרומאים האדירים". אריסטובולוס יורד מההר אל פומפיוס החונה בבקעה "והרבה לדבר אליו ללמוד זכות על עצמו" – משם שב ועלה אל המצודה. "כאשר תבע אותו אחיו לעמוד בפני כסא פומפיוס ירד עוד פעם מן המבצר ודבר עמו על יושר משפטו". שוב הוא חוזר למרומי אלכסנדריון "וברוח נפעמה בין תקוה לפחד ירד עוד פעם אל פומפיוס להפיל תחנתו לפניו" ושוב הוא חוזר ועולה אל המבצר.

פומפיוס לבסוף מקבל החלטה. אריסטובולוס יוכל לקבל את השלטון בתנאי שימסור את המבצר לרומאים ויצווה על חייליו הפרושים בבקעה ובירושלים להניח את נשקם. אריסטובולוס מוסר את המבצר אבל מחליט לברוח לירושלים ולהתארגן שם, כי שמע, כמו פומפיוס, שפרץ מרד נגד הרומאים בפונטוס שלגדת הים השחור.

אולם פומפיוס מחליט להישאר ביהודה ולכבוש אותה, ואריסטובולוס יורד אליו ליריחו להיכנע ומורה לאנשיו לפתוח את שערי ירושלים. אולם חייליו של אריסטובולוס לא נכנעים לרומאים ופומפיוס נאלץ לצור על ירושלים. רק לאחר שלושה חודשי מצור מצליחים הלגיונות הרומאים לכבוש את העיר. (מלחמות ספר א, פרק שביעי)

קבר משולש

פומפיוס לוקח את אריסטובולוס, יחד עם שתי בנותיו ושני בניו, יהונתן אלכסנדר ומתתיהו אנטיגונוס כשבויים לרומא. בדרך אלכסנדר מצליח להימלט, לחזור ליהודה ולארגן מחדש כוחות שיתנגדו לרומאים. אלכסנדר "ביצר מחדש את מעוזי הארץ ובנה את חומת אלכסנדריון, הורקניה ומכוור אשר מול הרי ערב". אולם המרד לא צלח. "עד כי נואש אלכסנדר מתקוותו ושלח אליו [אולוס גביניוס הנציב הרומי] צירים לבקש ממנו חנינה והסגיר את המבצרים הנשארים, את הורקניה ואת מכוור, ואחר כך מסר בידו גם את אלכסנדריון. את כל המבצרים האלה הרס גבינוס בעצת אמו של אלכסנדר, לבל תפרוץ מלחמה חדשה".

ואז בורח גם אביו של אלכסנדר, אריסטובולוס מרומא ומתכוון לבנות מחדש את אלכסנדריון, אך גביניוס מקדימו ושולח צבא לתפוס את המבצר.

הורדוס בתורו משקם את המבצר והופך אותו לאחד המעוזים העיקריים של השלטון. לאחר שאלכסנדר הוצא להורג על ידי הרומאים בסציפיון שליד אנטיוכיה – הביא הורדוס את עצמותיו לקבורה במבצר.

בזה לא תם תפקידו המרכזי של המבצר בתולדות ימי הבית השני. עוד בימי שלומציון, על מנת לשמור על שלום בית, השיאה המלכה את אלכסנדר בנו של אריסטובולוס לאלכסנדרה, בתו של הורקנוס. הנישואין אמנם לא הצליחו להשכין שלום בית בחצר החשמונאים, אבל בתם של אלכסנדרה ואלכסנדר הייתה מרים החשמונאית שנישאה להורדוס.

בניה של מרים, אלכסנדר ואריסטובולוס, היו אהבת חייו של הורדוס אביהם. הם חונכו ברומא בחצר הקיסר אוגוסטוס. כאשר חזרו ליהודה, לאחר שאימם הוצאה להורג על ידי הורדוס, הצליחו שונאי החשמונאים להביא להאשמתם בבגידה ובניסיון להוריד את הורדוס מכסאו. הורדוס שלח אותם למעצר בסבסטי – שומרון – וצווה להמיתם בחנק. גופותיהם שני הנסיכים שהיו אוהבים במיוחד על העם, כנצר לבית חשמונאי, מועברים בחשאי לאלכסנדריון, שם הם נקברים ליד סבם.
דבר לא נותר כיום בסרטבה מהדרמות הגדולות שהתחוללו בה. אולם, יום אחד, בין בורות המים העצומים המנקדים את ההר או בין שרידי החומות והמבנים, יתגלו אולי שרידיהם של הנסיכים האהובים לבית חשמונאי, אלכסנדר ואריסטובולוס הקבורים ליד אחרון המלכים החשמונאים העצמאיים.