תגית: נאפולי ואמלפי

נאפולי ואמלפי: ההיסטוריה המקוצרת של נאפולי

תחילת ההתיישבות במפרץ נאפולי בסוף האלף השלישי לפנה"ס. גרעיני התיישבות ברורים יותר מתחילים להגיע כ–1,200 שנים אחר כך, כאשר במפרץ נאפולי השתקעו קבוצות של יוונים. במאה השמינית לפנה"ס נוסדה העיר קומה (Cumae), שעד מהרה הפכה ליישוב המרכזי במפרץ.
במאה השביעית לפנה"ס הקימו היוונים מושבה חדשה סמוך לקומה בשם פרטנופ. פלישות של שבטים אטרוסקים הביאו להקמתה של מושבה חדשה ליד פרטנופ בשם: ניאה פוליס, "העיר החדשה".
ב–326 לפנה"ס כבשה רומא את ניאה פוליס, שהפכה כבר לנאפולי. העיר שמרה על צביונה היווני, שכן בעיני הרומאים נתפשה כמקום של תרבות ועידון. במהלך המלחמה הפונית השנייה (201-218 לפנה"ס), תקף חניבעל את נאפולי, ובזמן מלחמת האזרחים ברומא (82-88 לפנה"ס) נכבשה העיר על ידי הדיקטטור סולה.
רבים משועי רומא פרשו לנאפולי בערוב ימיהם. המשורר ורגיליוס כתב חלק ניכר מיצירותיו בנאפולי, ההיסטוריון פליניוס התגורר בבית על שפת המפרץ, חמו של יוליוס קיסר בנה וילה בהרקולנאום, והקיסר טיבריוס העתיק בשנת 26 לספירה את ארמונו וחצר שלטונו לאי קאפרי.
במאה השישית כבשו האוסטרוגותים את נאפולי, אולם הם גורשו מהעיר על ידי הצבא הביזנטי בפיקודו של בליסאריוס. במשך תקופה ארוכה עברה נאפולי מיד ליד עד שנפלה בשנת 553 סופית בידי הביזנטים.
שנה לאחר מכן הפכה נאפולי לדוכסות תחת חסותו של דוכס ורונה, אך ב–400 השנים הבאות, פשטו על העיר לומברדים, מוסלמים וביזנטים, מלווים בהתקפות של פיראטים. בין תקיפה לתקיפה הצליחה נאפולי לשמור על עצמאותה.
במאה התשיעית נפרדו ערי חוף אמלפי, מפוזיטאנו ומזרחה, מדוכסות נאפולי, והפכו ל"רפובליקה הימית של העיר אמלפי".
בשנת 1073 כבשו את אמלפי הרפתקנים נורמנים – ויקינגים שהתיישבו בצפון צרפת. נאפולי נפלה לידיהם 66 שנים לאחר מכן. המצביא הנורמני רוג'רו דה הוטוויל איחד את סיציליה עם נאפולי, והכריז על עצמו כמלכה של מדינה חדשה.

מסעות

בית הוהנשטאופן ואנג'יב

בשנת 1194 הפכה נאפולי לנחלתם של מלכי בית הוהנשטאופן משוואביה שבגרמניה. אלה שלטו בנאפולי בשנים 1269-1194, תקופה שנקטעה עם מותו של מלכם האחרון, קונרדין בן ה–14, שראשו נערף בכיכר השוק בנאפולי על ידי המלך האנג'יבי שארל הראשון מאנז'ו. שארל העתיק את בירת הממלכה לנאפולי וייסד את מלכות נאפולי. העיר הפכה למוקד בינלאומי תוסס של תרבות ודיפלומטיה. כאשר כבשו מלכי בית אראגון את סיציליה, פרצה מלחמה ארוכת ימים בין נאפולי לספרד, שהסתיימה בשנת 1310 בשביתת נשק ובעלייתו לכס בנאפולי של המלך האנג'יבי רובר החכם.

בית אראגון

השלטון האנג'יבי נמשך כ–200 שנים. בשנת 1422 כבש את נאפולי מלך סיציליה האראגונזי, אלפונסו הראשון, ואיחד מחדש את ממלכת נאפולי וסיציליה. יורשו, פרדיננד הראשון (פרנטה), השכיל ללכת בדרכיו ולשמור על עצמאותן של שתי הממלכות. לאחר מותו בשנת 1458 ירש בנו אלפונסו השני את כס המלכות. הלה הודח מהשלטון לאחר שהצבא הצרפתי של שארל השמיני פלש לנאפולי. נכדו של פרדיננד, פרדיננד השני (פרנטינו) גירש את הצרפתים מהממלכה והחזיר לנאפולי את עצמאותה. עם מותו של פרנטינו בשנת 1496 את השלטון דודו של פרנטינו, פרידריך הראשון. התפתחות האירועים לא הייתה מקובלת על מלכי צרפת וספרד וצבאותיהם פלשו למפרץ בשנת 1501. לבסוף, פרידריך הראשון ויתר על השלטון לטובת המלך פרדיננד מספרד.

התקופה הספרדית

השלטון הספרדי בנאפולי נמשך כ–300 שנים. נאפולי הפכה כעת לחלק ממעצמה חובקת עולם. האימפריה הספרדית במאה ה–16 הייתה שרויה בבעיות סבוכות: ריבונותה השתרעה על חלקים נרחבים של העולם החדש, אולם משאביה לא עמדו לה מול עליית הצי הימי של אנגליה, חיל היבשה הצרפתי וצמיחתה של האימפריה העות'מאנית.
השלטון בעיר היה נתון בידי מושלים מטעם המלך הספרדי, שתפקידים העיקרי היה לגבות מסים ולספק כוח אדם לאימפריה הדועכת. למרות השחיתות, המסים והגיוס הנרחב לצבא ולצי הספרדי, הפכה נאפולי במאה ה–17 לעיר השנייה בגודלה באירופה, והצפופה ביותר בעולם. אוכלוסייתה גאתה והגיעה ל–300,000 נפש, רבים מהם חיו בעוני ובתנאים קשים. בניסיון להתמודד עם המצב הקשה, ניסה המושל דון פדרו לשקם את מרכז העיר, על ידי סלילת שדרות רחבות ידיים והקמת רובע חדש – "השכונה הספרדית" (Quartieri Spagnoli).
ביולי 1647, מרדו אנשי נאפולי וסיציליה בשלטון הספרדי. לאחר שמנהיג המרד בנאפולי – מאסאניאלו – נרצח על ידי הספרדים, ניצלו הצרפתים את שעת הכושר והכריזו על רפובליקה בנאפולי. הספרדים החזירו תוך שנה את הסדר על כנו. העיר התאוששה באטיות, עד שבשנת 1656 פרצה המגפה, וחצי מהאוכלוסייה ניספה.

בית בורבון

לאחר מלחמת הירושה הספרדית (1714-1701), עברה נאפולי, לזמן קצר, לידי בית המלכות האוסטרי, עד שב–1734 תפס שארל מבורבון את השלטון בעיר. הוא שקד על פיתוחה של נאפולי ובנה שורה של מבנים מרשימים, אך בשנת 1759 ויתר על כיסאו כדי להתמנות למלך ספרד. בנו בן השמונה, פרדיננד, ירש אותו. למעשה, אשתו של פרדיננד, המלכה מריה קרולינה מאוסטריה – אחותה של מלכת צרפת מרי אנטואנט– ניהלה את הממלכה. בשנת 1798 הגיעו צבאותיו המהפכניים של נפוליאון העירה, והקימו בה רפובליקה. נפוליאון מינה את אחיו, ז'וזף בונפרטה, למלך נאפולי. שנתיים לאחר מכן הוחלף בגיסו של המצביא, ז'ואקים מירא, שמלך בנאפולי עד למפלתו של נפוליאון בשנת 1815.
הבריטים והאוסטרים החזירו לכס המלכות בנאפולי ובסיציליה את המלך הבורבוני פרדיננד הרביעי. הישות החדשה, המאוחדת, נקראה עתה "ממלכת שתי הסיציליות". תחתיו, הייתה נאפולי לאחת הערים הגדולות והצפופות באירופה; עוני, פשע ושחיתות פשעו ברחובותיה. במקביל, הפכה נאפולי לתחנה האחרונה ב"גראנד טור" של אצילי אנגליה – לא בזכות מכמני התרבות שבה, אלא הודות לחיי המין הפרועים בעיר. נאפולי הפכה לבירת בתי הבושת ומחלות המין של אירופה, תואר שהביא לעולם את הביטוי: "לראות את נאפולי ולמות".

איטליה המאוחדת

ב–7 בספטמבר 1860, נכנס ג'וזפה גריבלדי לעיר בראש צבאו. לאחר שבועיים הכריזו אנשי נאפולי על הצטרפותם לאיטליה המאוחדת, וקיבלו על עצמם את מלכותו של ויטוריו אמנואלה השני, מלך סבוי.
ייסודה של איטליה המאוחדת פגעה בחשיבותה של נאפולי. רומא הייתה לבירה, מילאנו תפסה את הבכורה התעשייתית, ונאפולי הפכה לעיר
שולית בדרום העני. מגיפת כולרה הכתה בשנת 1884 את העיר, ומצבה הידרדר עוד יותר. בניסיון לשפר את חזותה הפיזית, נהרסו רבות משכונות העוני בפרברי נאפולי, נסללה שדרה חדשה במרכז העיר – הקורסו אומברטו הראשון – והוקמה שכונת מגורים חדשה ומרווחת, שכונת וומרו.
במהלך מלחמת העולם השנייה הופצצה נאפולי מספר פעמים מהאוויר על ידי בעלות הברית, הפצצות שגבו את חייה של 20,000 אנשים. כאשר נחתו הכוחות בעיר ב–27 בספטמבר 1943 נערכו קרבות מבית לבית במשך ארבעה ימים, תקופה הידועה כ"ארבעת הימים של נאפולי"; מלבד פלישת בעלות הברית, באותם ארבעה ימים סוערים האוכלוסייה המקומית תקפה את החיילים הגרמנים והר הגעש וזוב התפרץ.
מצבה של העיר לאחר המלחמה לא השתפר. כספי השיקום אמנם זרמו, אבל חלק גדול מהם לא הגיע ליעדם, אלא לידיהם של פוליטיקאים מושחתים ומשפחות פשע. בשנות ה–70 המאוחרות שוב הכתה הכולרה בעיר, ובנובמבר 1980 פגע במפרץ נאפולי רעש אדמה, שהותיר אחריו 3,000 הרוגים ו–100,000 איש ללא קורת גג. שוב זרמו כספים לעיר, כ–40 מיליארד דולר, שחלק ניכר מהם שוב מצא את דרכו לידי ארגוני הפשע. גם תכנית "קופת הדרום" של ממשלת איטליה, שבאה לשפר את מצבו של הדרום העוני, לא צלחה.
בשנת 1993 נבחר ראש עיר חדש בנאפולי, אנטוניו באסולינו. איש שמאל כריזמטי שהחליט לשנות מן היסוד את מצב העיר. מאמציו נשאו פרי והיו אות לתחילתו של השינוי המיוחל. מנגד, באסולינו נכשל במאבקו מול הפשע המאורגן, והקאמורה הנאפוליטנית הפכה לארגון הפשע האלים ביותר בעולם.
לואיג'י דה מאגיסטריס נבחר בשנת 2011 לראשות נאפולי, והחליט להמשיך את דרכו של קודמו. שינויים גדולים נעשו בעיר: התשתיות שופרו, אירועים בינלאומיים הופקו, אולם את הקאמורה לא הצליחו השלטונות לחסל. סילביו ברלסקוני אפילו שלח את הצבא לעיר על מנת לפגוע בהשפעתו. ואולם, כפי שחושדים רבים בנאפולי, למשפחות הקאמורה קשרים ענפים בשלטון. כל עוד לא תקום באיטליה ממשלה שתהיה נחושה לבער את השחיתות במסדרונותיה תמשיך קמפניה להיות המחוז עם מספר הרציחות הגבוה ביותר באיטליה, ובין הגבוהים בעולם.

 

כל המדריכים אזלו! להזמנת הגיליון והמפה חייגו: 03-6912211

נאפולי ואמלפי: מידע למטייל

מתי לנסוע

הזמן האידאלי לבקר בנאפולי ובחוף אמלפי הוא מאמצע חודש אפריל ועד לסוף יוני, ובחודשים ספטמבר ואוקטובר. הימים בתקופות אלו שטופי שמש אבל לא חמים, הלילות נעימים ומעט קרירים (סוודר קל), עדיין אפשר לשחות בים אבל החופים צפופים פחות. התקופה העמוסה ביותר בשנה היא בחודשי הקיץ, יולי ואוגוסט. לא מומלץ לבקר בזמן זה: החופים מלאים, מחירי המלונות ובתי ההארחה גבוהים, ולעתים כלל אי אפשר להשיג חדר. בשביל מזג אוויר חם ולח, בהחלט אפשר להסתפק במישור החוף בישראל. באוגוסט נוספים לתיירים גם המוני האיטלקים שיוצאים לחופשת הקיץ. בנובמבר האקלים נעשה קר, גשם יורד והטמפרטורות צונחות. כפועל יוצא, מלונות, מסעדות ושירותי תיירות רבים נסגרים החל מנובמבר ועד לחג פסחא.

כיצד להגיע

שדה התעופה של נאפולי, Aeroporto Capodicihino, ממוקם שמונה קילומטרים בלבד ממרכז העיר. בקיץ ובסתיו ממריאות מישראל טיסות שכר לנאפולי, מרביתן עם עצירת ביניים והחלפת טיסה ברומא או במילאנו. הטיסה מרומא לנאפולי אורכת כ45 דקות.
דרך אחרת – והרווחת ביותר – להגיע לנאפולי ולחוף אמלפי היא בטיסה לרומא ומשם ברכב שכור (ראו בהמשך). ניתן לנסוע ברכבת משדה התעופה לתחנת טרמיני (Termini) ברומא, נסיעה הנמשכת כשעה, ומשם ברכבת לנאפולי, בנסיעה האורכת בין 1:20 ל2:30 שעות, תלוי בסוג הרכבת. מחירי הנסיעה ברכבת באיטליה, זולים באופן כללי, ועלות הכרטיס בין רומא לנאפולי נעה בין 11 ל33 יורו, לפי סוג הרכבת והקרון. תחנת הרכבת הראשית של נאפולי, Napoli Centrale, נמצאת בפיאצה גריבלדי. זו תחנה עצומה, חדשה וצפופה, השישית בגודלה באיטליה, ורצוי להיזהר עם המזוודות, הארנקים והכסף. נסיעה ברכב מרומא לנאפולי אורכת כשעתיים וחצי לאורך האוטוסטרדה (45E).

תחבורה

לא מומלץ לשכור רכב בנאפולי ובחוף אמלפי. אמנם נוח להגיע עם המזוודות עד לפתח המלון, אבל חנייה היא בעיה סבוכה, מחירי החנייה יקרים, ובמקומות רבים אין בכלל גישה למכוניות. נוסף על היעדר החניונים, הכבישים צפופים, הסמטאות צרות, ופיתולי הדרך לאורך החוף, הנמתחת על פני מצוק תלול מעל הים, מחייבים התמודדות עם תנועה סואנת הכוללת אוטובוסים ומשאיות.

תחבורה ציבורית

הדרך הטובה ביותר להסתובב בנאפולי היא ברגל, שכן רוב אתרי התיירות נמצאים במרחק הליכה זה מזה. בעיר מערכת תחבורה ציבורית יעילה הכוללת קווי אוטובוס, חשמליות, רכבלים ורכבת תחתית. כרטיסים אפשר לרכוש במגוון קיוסקי הTabacchi הנמצאים בכל מקום, ובמשרדי כרטיסים. אפשר לקנות חבילת כרטיסים, כרטיס למספר ימים, וכרטיס אזורי התקף גם לחוף אמלפי. האוטובוסים בעיר מסווגים על פי צבעיהם: אדום – מהיר (מסומן גם כR), כתום – רגיל, כחול – לשכונות מסביב לעיר. הקווים המגיעים לרוב אתרי הביקור הם R2 – מפיאצה גריבלדי לפיאצה טריסטה אי טרנטו, R3 – מפיאצה קריטה לטיילת החוף, וR4 – מאזור הנמל למוזאון הארכאולוגי.
ארבעה קווי רכבל (Funifolari), מחברים את מרכז העיר עם השכונות והאתרים שעל הגבעות מסביב לה, ומהווים דרך אלטרנטיבית לראות את העיר.
הרכבת התחתית של נאפולי, ה,Metropolitana נבנתה מחדש בעשור האחרון, ומאפשרת גישה לכל חלקי העיר. היא מורכבת משני קווים פעילים, כשבתכנון נמצאים קווים נוספים.
רכבת הFerrovia Circumvesuviana מחברת את פיאצה גריבלדי – שבה שוכנת תחנת הרכבת המרכזית (Stazione Circumvesuviana) – לעיירות שממזרח לעיר, כולל עתיקות הרקולנאום ופומפיי. הרכבת מגיעה עד לסורנטו, כ50 ק"מ דרומית לנאפולי.
בעיירות ובכפרים בחוף אמלפי פועל שירות אוטובוסים יעיל של חברת SITA. תכיפות הנסיעה גבוהה, ויש תחנה בכל כפר. למרות שבקיץ הם עמוסים מן הרגיל, התדירות הגבוהה הופכת את הנסיעה באוטובוסים לאחת הדרכים הטובות ביותר לעבור ממקום למקום בחוף אמלפי. אזהרה אחת לנוסעים לחוף אמלפי: הדרך לאורך החוף מפותלת ביותר, ובהחלט אינה מתאימה למי שרגיש לסיבובים ולפניות חדות.
לכל אמצעי התחבורה בנאפולי ובחוף אמלפי יש לרכוש כרטיסים מראש, מהקיוסקים המתאימים. אי אפשר לקנות כרטיס על האוטובוס או הרכבת. עם העלייה לאוטובוס או לפני העלייה לרכבת, יש להחתים ולהכניס לתוקף את הכרטיס במכונות המתאימות.

רכב פרטי

מי שבכל זאת מעדיף להגיע העירה עם רכב, צריך לקחת בחשבון כי החנייה היא בעיה קשה. בחוף אמלפי הכלל הוא שככל שעולים גבוה יותר ומתרחקים יותר מהים – כך פשוט יותר למצוא מקום להחנות בו את המכונית, אפילו ללא תשלום (שימו לב לשילוט!). בעיירות שבחוף מקומות החנייה המוסדרים מחייבים רכישת היתר מהרשות המקומית, הזמין דרך מרבית המלונות. לשוכרים רכב כדאי להוציא ביטוח מלא, כולל ביטול השתתפות עצמית בנזקים. הסיכוי שתחזרו מחוף אמלפי ללא שריטה על הרכב קלוש.
למי שאינו נהג קמיקזה, מומלץ להימנע מנהיגה בנאפולי; עשו לעצמכם טובה ואל תשלו את עצמכם שאתם יודעים להסתדר בתנועה. ההרפתקנים מוזמנים לתחנת הרכבת המרכזית בפיאצה גריבלדי, בה נמצא מגרש גדול לחנייה לטווח ארוך בתשלום. אם כבר החלטתם לשכור רכב, בחרו את הדגם הקטן ביותר – לא תצטערו על כך כאשר תנהגו בסמטאות.
אופנוע, קטנוע ואופניים
בכל מקום באמלפי אפשר לשכור אופנוע, קטנוע או אופניים. זה נחמד וצעיר, אבל בכבישים המפותלים של עיירות החוף מומלץ להיות בעל ניסיון קודם עם דוגלגלי.

שיט

מטבע הדברים, לכל מקום באזור אפשר להגיע גם דרך הים. שירות מעבורות סדיר מחבר את נאפולי עם סורנטו, שממנה אפשר להמשיך לכל אחת מעיירות החוף. מעבר לשירות המסודר לסורנטו ולאיים קאפרי ואיסקיה, מוצעות בכל אחת מהעיירות הפלגות לפינות נאות בתחתית המצוקים, לחופים מבודדים ולמערות, שהגישה אליהם היא דרך ימית בלבד.

לינה

בתי המלון בחוף אמלפי יקרים – מחיר חדר נע סביב 200 יורו לילה לחדר זוגי. במלונות היוקרתיים של פוזיטאנו וראבלו מחיר חדר יכול אף להגיע ל1,000 יורו ללילה. אותו כלל הנכון לחנייה, תקף גם בלינה: ככל שעולים גבוה יותר ומתרחקים ממרכזי התיירות, המחירים יורדים. יחד עם זאת, מספר המדרגות שתאלצו לטפס כדי להגיע למלון, מאמיר אף הוא; אל תתפלאו אם תצטרכו לנווט בין 150 מדרגות תלולות בדרכם למלון. נכון, זה בהחלט חלק מקסם המקום, אבל מומלץ לברר מראש את מספר המדרגות עד למלון.
קיימים הבדלי מחיר גדולים בין עיירה לעיירה לאורך החוף. פוזיטאנו היא היקרה ביותר, וככל שמדרימים המחירים צונחים – להוציא את ראבלו , בה תמיד יקר, בעיקר בקיץ, בימי פסטיבל המוזיקה. אפשרות סבירה ללינה היא בדירה להשכרה; מחוץ לעונה, מחירה של אחת מוצלחת לא צריך לעלות מעל של 500 יורו לזוג לשבוע.
אפשרויות הלינה המגוונות והמשתנות תדיר הופכות את הלינה בחוף אמלפי לנושא מסובך מהרגיל. מי שרוצה להימנע מהשוואת מחירים וטלפונים לחו"ל יכול לפנות לחברת תיירות. אנחנו ממליצים על חברת ואקאנס המתמחה בהשכרת דירות, בתים, וילות ועוד באזור דרום איטליה ומורכבת ממומחים המכירים את כל האפשרויות הדיור באזור.
נאפולי זולה יותר מחוף אמלפי. בעיר אפשר לגלות חדרים זוגיים במלונות קטנים וחמודים במחיר של 100-90 יורו ללילה, כולל ארוחת בוקר. חדרי המלון באיטליה קטנים יחסית לאירופה, אבל באמלפי ובנאפולי הם גדולים יותר מהממוצע המקומי, ורוב החדרים בחוף אף מצוידים במרפסת הצופה לים.

ארוחות

קשה להיות רעבים לאורך חוף אמלפי. רוב המסעדות הן עסקים משפחתיים, ובעלי המקום הם צאצאים לדורות של דייגים. בדגים הם מבינים, כך גם בפסטה. במחירים זולים, לעומת זאת, לא מאמינים כאן.
בדומה, נאפולי היא חגיגה של אוכל. הפיצות המפורסמות שלה אינן דומות כלל למה שבכל מקום אחר בעולם מכנים פיצה. כאן מגישים פיצות נאפוליטניות אמיתיות עם מוצרלה די באפלו ותוספות אותנטיות. קשה למצוא אוכל גרוע בנאפולי; ככל שהמסעדה קטנה יותר, מאולתרת יותר, ונראית יותר כדוכן רחוב – כך הפיצה בה תהיה טובה יותר, והמחיר יהיה שווה לכל נפש. הדבר נכון במיוחד ברובע ההיסטורי של נאפולי, לאורך ויה די טריבונאלי, הרחוב המרכזי של העיר העתיקה. עשרות פיצריות יקבלו את פניכם, כל אחת עם תנור משלה ומתכון ייחודי. חובה.

מודיעין

בכל אחת מעיירות חוף אמלפי נמצא מרכז מידע לתייר המוכר מפות אזוריות ומקומיות, ומספק הכוונה למלונות, למסעדות ולאתרים.

שעות פתיחה

בדרום איטליה נהוג לסגור את בתי העסק בשעות 16:00-14:00. זכרו את זה בעיקר לגבי שעות הארוחה: אם לא סעדתם צהריים עד 14:00, תאלצו לחכות עד רדת החשכה. ראו הוזהרתם. בערב רצוי להקדים לצאת, בעיקר בחוף אמלפי – לאחר 22:00 יהיה קשה למצוא מקום פתוח לאכול.

מסלולי הליכה

עשרות מסלולי טיול רגליים נמתחים לאורך חוף אמלפי. אלה, ברובם, שבילי ההליכה המסורתיים שהובילו לעיירות ולכפרים לפני שסללו במאה ה18 את כביש החוף. מדרונות ההר התלולים, הצונחים אל הים, מנוקדים בבקתות רועים ובתי חקלאים, בכרמים ובבוסתנים. הגישה אליהם היא ברגל בלבד. חלק מהבקתות הציוריות האלו נטושות מזה שנים, בעוד אחרות הוסבו לבתי נופש, וחלק קטן מהן עדיין משמשות ליעודן המקורי. בהרים ובנחלים היורדים מההר חבויים גם כנסיות, מנזרים ומצודות עתיקות. הגובה המרבי באזור הוא 1,440 מטרים – לא מדובר בהרים אלפיניים, אך בנוף נאה בזכות עצמו.
שבילי ההליכה המרכזיים מסומנים בפס צבע (אדום בדרך כלל), משולטים בהצטלבויות, ועמוסים בשלל סימונים נוספים של חברות טיולים איטלקיות. אם החלטתם לצאת לטיול רגלי בהרים מומלץ להצטייד במפת שבילים בקנה מידה 1:10,000, הזמינה בחנויות המזכרות במרכזי העיירות, בשדה התעופה של נאפולי ובחנויות הספרים בעיר. במפות השונות מצוינים מגוון מסלולים עם סיפורי דרך ופירוט האתרים לאורך המסלול. המתעניינים מוזמנים לרכוש את הספר 24 Walks along the Amalfi Coast מאת Luciano Pellecchia, שהודפס בהוצאה לאור מקומית. האנגלית לא ממש משובחת, אבל המפות מלוות בתצלומי אוויר ברורים לכל של המסלולים.
מסלולי ההליכה, כמו הסיור בכל העיירות בחוף אמלפי, כוללים מדרגות. הרבה מדרגות. יש מסלולים העוקפים את הטיפוס הרגלי על ידי נסיעה באוטובוס לכפר שבראש המסלול, אבל, כך או כך, יהיו מדרגות. מומלץ לצאת לטיול עם נעלי הליכה שמחזיקות היטב את הרגל; חבל לסיים את החופשה עם נקע לאחר שעליתם וירדתם 450 מדרגות. כמו כן, אל תשכחו כובע, משקפי שמש, קרם הגנה, ותרמיל לארוחת הצהריים.

כל המדריכים אזלו! להזמנת הגיליון והמפה חייגו: 03-6912211

אהבה מכתיבה שירתי, קופידון תנועות ידי

התפרצות וזוב בשנת 79 לספירה החריבה את העיר פומפיי. הר הגעש קבר עיר תוססת של אלפי תושבים מתחת ל–20 מטרים של אפר וחומר וולקני. כאשר התגלתה מחדש, בשנת 1748, הוכה העולם בתדהמה מן העיר הרומית שקפאה בזמן על בתיה ותושביה. הפחדים הקמאיים ביותר של האדם – מבול, רעש והתפרצות געשית, יחד עם האפשרות להיכנס למכונת זמן ולראות את העיר ברגע הכחדתה – הפכו את פומפיי למוקד משיכה לחמישה מיליון מבקרים מדי שנה. האמת ההיסטורית שהתבררה לאחר 265 שנות חפירה ומחקר שונה במקצת, אך מרתקת הרבה יותר

צוות מטרופוליס
 

(BOMBMAN)מאז שהתגלו עתיקות פומפיי, לפני 265 שנים, הפך אתר העיר שנחרבה בחטף למוקד משיכה לתיירים. חמישה מיליון מבקרים עוברים מדי שנה בשערי האתר, ומספרם הולך ומאמיר. מחשבות התיירים ממוקדות בטרגדיה האנושית של עיר שנקברה בפתאומיות על ידי זרם לבה מהר הגעש הסמוך. 1,100 הגופות שהתגלו עד היום, שהבעתן המפוחדת השתמרה בבהירות, מעצימות עוד יותר את ההתרגשות. העיר שקפאה בזמן. אנחנו, המטיילים בה, מסתובבים ברחובותיה ומשחזרים את הרגע המדויק שבו כיסה האפר את החיים. הנה קבוצה של נמלטים, נסים לכיוון הים. הנה משפחה של ארבע נפשות: אב המשפחה גדול גוף ועב גבות, צועד בראש ומכסה את ראשו במעיל, באמתחתו כמה תכשיטי זהב, מפתחות וכסף מזומן. שתי בנותיו מזדנבות מאחור, אם המשפחה בעקבותיהן, סוגרת את השיירה הקטנה. שולי שמלתה מופשלים על מנת להקל על ההליכה באפר הסמיך, בידה שק קטן עם כלי כסף: כפות, שני גביעים, מדליון עם דמותה של אלת המזל, מראה ופסלון קטן מענבר – חפץ אהוב ויקר ערך. הנה רופא נמלט בעודו אוחז בקופסת כליו, הנה עבד קשור לחישוק, הנה אשה עדויה בתכשיטים מסתתרת במגורי הגלדיאטורים, לידה 17 בני אדם נוספים ושני כלבים. כולם נחנקו בגל של גז רעיל שנפלט לפתע מהר הגעש ושטף במהירות את העיר.
במאה ה–18 וה–19 נהגו "לגלות" גופות שכאלה בדיוק כאשר מבקרים חשובים, מלכים ורוזנים ביקרו באתר. אלו זכו להשתתף בחוויית החשיפה של העיר הקפואה בזמן. "כמה נוראות הן המחשבות העולות מהתבוננות במראות הללו", כתבה הסטר לינץ' פיוזי, סופרת אנגלייה שסיירה בשנת 1786 במקום. "כמה מפחידה המחשבה שמראות אלה יחזרו בוודאות מחר. כיום אנחנו צופים, מחר נהפוך גם אנו למוצגים שמבקרי הדורות הבאים יחשבו לנאפוליטנים קדומים".
במאה ה–19 כבר היה ברור שהמציאות לא הייתה בדיוק כזו. ג'ון מורי, האיש שהמציא את מדריך התיירים המודרני, הסביר לקוראיו בספרו לדרום איטליה כבר ב–1859, עם פתיחת מסילת הרכבת מנאפולי לפומפיי, כי "מכיוון שנמצאו רק מעט שלדים בחפירות, כנראה שרוב תושבי העיר הצליחו להימלט".
הרי געש אינם מתפרצים לפתע, אלא נותנים שפע של סימנים מקדימים. בארות מתייבשות, רעשי אדמה קטנים מרעידים את האזור, קולות נפץ בוקעים מההר ועשן מיתמר מהלוע. אנשי פומפיי הבחינו בסימנים שהחלו להופיע שעות (אם לא ימים) לפני ההתפרצות. עדות הראייה היחידה להתפרצות הייתה זו של פליניוס הצעיר, שכתב, שנים רבות לאחר האירוע, שני מכתבים להיסטוריון טקיטוס ותיאר את מה שראו עיניו. דודו של פליניוס הצעיר – פליניוס הזקן – היה הקורבן המפורסם ביותר של ההתפרצות. פליניוס הזקן מת לא בזעם פתאומי של ההר, אלא מהתקף אסטמה עת ניסה לבחון מקרוב את תופעת הטבע הגעשית. "ענן בצורת נוף של אורן פרץ מתוך הלוע", כתב פליניוס ותיאר באופן מדויק את פטריית העשן המוכרת לנו מפצצות גרעיניות שמופיעה לאחר פיצוץ רב עוצמה. אולם גם לאחר התפרצותו של ענן האפר לשמיים עוד אפשר היה לצאת מהעיר.
המחקר הגיאולוגי והארכאולוגי מצביע כיום על סדרה של רעשי אדמה שנמשכו ימים ואף חודשים לפני ההתפרצות. גם פליניוס מדווח על כך: "במשך ימים ארוכים קודם להתפרצות היו רעשי אדמה". בעקבות הסימנים הללו רבים עזבו את העיר. גם אם ניקח בחשבון כי רבע משטח העיר טרם נחפר ואת האפשרות שעצמות של רבים מהנספים לא התגלו, מוערך כי סך ההרוגים בפומפיי יגיע לכ–2,000 איש. מתוך עיר של מעל 10,000 נפשות (ויש שיאמרו 30,000), 2,000 נפגעים אינם מתיישבים עם התיאור המקובל של עיר שקפאה לפתע, על תושביה, ברגע של התפרצות.
דמויות הגבס המבועתות הן תמונת העיר הנגלית לעיננו, אולם אלו לא מייצגות נאמנה את פומפיי האמיתית. מי שרוצה לחזור לסוף אותו חודש אוגוסט של שנת 79 לספירה (ייתכן כי ההתפרצות הייתה מאוחרת יותר, בסתיו ולא בקיץ), צריך לדמיין שיירות של עגלות, בהמות משא ואנשים עמוסי מיטלטלין עוזבים את העיר. חלק טמנו את רכושם במקומות מסתור, במטרה לשוב ולקחת אותם עת יעבור זעם, אחרים פינו את כל החפצים שהיו בבתיהם. הנטישה ההמונית, בשבועות ובחודשים שקדמו להתפרצות, מסבירה את היעדר הרהיטים והחפצים בבתים בפומפיי. לא לסגנון ריהוט מינימליסטי אנחנו עדים בבתי המידות של העיר, אלא לבתים שפונו מבעוד מועד.

(Tyler Bell)לאחר ההתפרצות, כאשר האדמה הרותחת התקררה, חזרו רבים מהתושבים לחפור בשכבת האפר הוולקני ולדלות ממנה את מטמוניהם. גם קבוצות של שודדים הגיעו לחפור באדמה הרכה, ועד היום נותרו עדויות למחילות בפתחים הפרוצים בקירות הבתים שנוצרו כאשר מחפשי האוצרות חפרו מחדר לחדר. באחד הבתים נמצאה כתובת ששפתה לטינית ואותיותיה יווניות: "הבית חפור" – אולי הודעה לצוות העבודה. מטבעות מסוף המאה הראשונה ועד למאה הרביעית שהתגלו באתר מלמדים כי פעילות חיפוש האוצרות נמשכה דורות רבים לאחר חורבן העיר. כריית המחילות באפר הוולקני הייתה פעולה מסוכנת – הן היו צרות וקטנות, והזוחלים בתוכן היו ללא ספק ילדים. האפר הרך, הלא יציב, נטה להתמוטט ולקבור תחתיו את מחפשי האוצרות שנוספו לקורבנות העיר. כמה מהשלדים שנמצאו בפומפיי אינם של הנספים בהתפרצות, אלא שרידיהם של מי שניסו לחדור אל העיר לאחר ההתפרצות.
פומפיי איננה עיר קפואה בזמן, אלא עיר בהפרעה. ממד ההפרעה חזק עוד יותר אם נזכור ש–17 שנים לפני התפרצות הווזוב, בשנת 62 לספירה, אירע רעש אדמה חזק שהותיר את העיר בהריסות. רבים מהמבנים שנחפרו בעיר היו בשלבי בנייה ושיפוץ, ללא ספק בעקבות רעש האדמה. יש חוקרים הגורסים כי בעקבות אסון הטבע אירעה גם מהפכה חברתית – רבים מעשירי העיר עזבו ובמקומם צמחה שכבה שלטת חדשה: עבדים לשעבר, עבדים משוחררים ומתעשרים חדשים. אלה חמדו להם את בתי המידות הנטושים והפכו אותם לחנויות, מחסנים ובתי מלאכה. ייתכן, אך ייתכן גם שלא. קשה להעריך מה הייתה השפעת אותה רעידת אדמה. אבל ברור שב–24 לאוגוסט, כאשר ענן של גזים רעילים כיסה את העיר וגשם של חומרים פירוקלסטיים ירד עליה, פומפיי הייתה עדיין בשיפוצים. צריך לקחת בחשבון עוד הרס אחד שפגע בעיר: הפצצת בנות הברית בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה. מה שרואה המבקר בימינו הוא עבודות שיקום מאסיביות של 265 שנה, בנייה מחדש של חלקים רבים באתר לאחר מלחמת העולם השנייה והתפוררות בשל חוסר תקציב שנעלם בבירוקרטיה ובשחיתות בדרך אל היעד.
הגיאוגרפיה של העיר גם היא חדשה לחלוטין. אין לנו מושג מה היו שמות הרחובות של פומפיי, ואם בכלל ניתנו כאלה. רחוב Via dell’Abondanza – רחוב אלת השפע, הציר הראשי של העיר – זכה לשמו בזכות פסל של האלה שהתגלה על אחת ממזרקות הרחוב, ואילו Via Stabiana – הרחוב השני בחשיבותו – נקרא כך מפני שמקצהו יוצאת הדרך לעיירה סטביה שמדרום לפומפיי. מספר כתובות שהתגלו בעיר מרמזות כי אולי כן העניקו תושבי העיר שמות לרחובותיהם. ייתכן שרחוב Via Stabiana היה במאה הראשונה לספירה Via Pompeiana, בעוד כתובות אחרות מזכירות רחוב בשם Via Jovia – הרחוב של יופיטר, ו–Via Deguviaris – רחוב אנשי המועצה. האם היו אלה שמות של רחובות מסוימים? איננו יודעים. שלטי רחובות לא היו, ובוודאי לא מספרים לבתים.

(Stefano Costantini)לשערי העיר קראו החופרים על פי המקומות שאליהם הובילו הדרכים שיצאו מהם – שער הרקולנאום, שער וזוב, שער הים וכדומה. שער הרקולנאום נודע במאה הראשונה לספירה כ"שער המלח" (Porta Salineinsis) כיוון שהוביל לבריכות המלח הסמוכות לחוף. ייתכן כי שער הים, שממנו הגיעו לפורום, נקרא דווקא שער הפורום.
שיטת מספור הבתים באתר הונהגה במאה ה–19 על ידי מי שהיה מנהל החפירות החשוב ביותר בפומפיי, ג'וזפה פיורלי (שאף פיתח טכניקה להזרקת גבס לתוך דפוסי הגופות באפר הוולקני). פיורלי חילק את פומפיי לתשעה אזורים. בכל אזור מיפה את גושי הבניינים ואחר כך מִסְפֵּר כל בית. שיטה זו אמנם הועילה לחופרים, אבל אינה מסבירה פנים למבקר. כתגובה, רבים מהבתים קיבלו שמות נגישים יותר: הבית הגדול ביותר בעיר, Casa del Centenario שמשמעותו "בית המאה", היה, על פי הגרפיטי שנכתב על חזיתו, ביתו של Rustii Veri e Tiberius Claudi Veri. לפי שיטת המספור של פיורלי ציונו הוא IX.8.6. שמו הפופולרי נובע מהעובדה שהתגלה בשנת 1879 – בדיוק 1,800 שנים לאחר התפרצות הווזוב. "בית יובל הכסף" נחשף בשנת 1893, השנה ה–25 לנישואיו של אומברטו מלך איטליה. "בית העופר" נקרא על שם פסל ברונזה קטן שעמד בחצרו. בעשורים האחרונים נעשה מאמץ לגלות מי היו בעלי הבתים באמצעות כתובות על הקירות ועל החפצים המתגלים בהם על מנת להחזיר לבתים את שמות בעליהם.
למרות אי הדיוקים בשחזור המאסיבי, לצד עקירת רוב ציורי הקיר והעברתם למוזאון הלאומי בנאפולי (מה ששמר עליהם מפגעי הזמן והמלחמה), פומפיי עדיין מאפשרת לנו להבין את אורח החיים במאה הראשונה לספירה בעיר בינונית בגודלה, כזו שאינה בירת ממלכה ולא מושב מלכים ושליטים. בעוד שהאדריכלות שופכת אור על הצד הפיזי של הקיום בעיר, אלפי כתובות הגרפיטי מבארות את המחשבות, הדמיון וחייהם האישיים של התושבים ומדברות אלינו ברמה הפשוטה ביותר. אלו אינם כתביהם של היסטוריונים, מלכים או קיסרים, אלא פשוט הגיגיהם של האנשים הפשוטים בני המאה הראשונה לספירה. לדוגמה, הכתובת המסקרנת "Garum Castum" הרשומה בדיו על אחד מכדי הגארום – אותו ציר דגים שהרומאים כל כך אהבו. פליניוס הזקן כתב אודות "גארום טהור", קרי, גארום שנעשה במיוחד עבור יהודים – גארום כשר. על שתי המלים הללו נכתבו תלים של מאמרים מדעיים.

(Stefano Costantini)גרפיטי רב דהה ונעלם עם הזמן, אך למזלנו החופרים הראשונים שמו לב לכמות הגדולה של הכתובות על קירות הבתים ונהגו להעתיק אותן. בעשור האחרון החלו חוקרים לעסוק בהן כחומר לימודי. מאז שנת 2000 אף התקיימו ארבעה כנסים מדעיים המוקדשים לגרפיטי של פומפיי. מגוון הכתובות מדהים. קשקושים פשוטים כגון "לוציוס צייר את זה", או "רווחים הם שמחה", "לכסף אין ריח", "הצטננתי" ו"אני דירתו של מרקוס איוניוס", מופיעות לצד כתובות יותר מתוחכמות דוגמת הפנינה הזו, שנכתבה על אחד קירות הברים בעיר: "בכו בנות, הזין שלי ויתר עליכן. כעת הוא חודר לעכוזי גברים. להתראות, נשיות נהדרת". במקומות שונים בעיר נכתב מספר פעמים: "מתפלא אני, קיר גדול, שעדיין לא נפלת תחתך מנשיאת השעמום של כל כך הרבה כותבים".
כתובות הגרפיטי של פומפיי לא שונות בהרבה מכתובות הגרפיטי של היום. הן מביעות כעס, התפעלות, אהבה, תסכול וחרמנות. "גיוס פומידיוס דיפיליוס היה כאן", שרבט מבקר על קירות הבזיליקה שכנראה עוד הייתה בבנייה לאחר רעידת האדמה. "פילרוס הוא סריס", כתב אחר. "היזהרו לכם, אתם שמחרבנים כאן. זעמו של יופיטר יהיה עליכם אם תתעלמו מאזהרה זו", צוין ליד אחד מבתי המרזח. "אופיוס – ליצן, גנב ופושע קטן", קונן מישהו. תלונות על שירותי אירוח גם הן, מסתבר, אינן המצאה של המאה שלנו: "השתנו במיטות, בעל הפונדק. מודה אני שלא היינו צריכים לעשות כך. אבל אם תשאל מדוע? לא היה סיר לילה". כתובות בעלות אופי מיני תופסות מקום נכבד בקורפוס הגרפיטי של פומפיי. "כאן היה להרפוקרס זיון טוב עם דראוקה, במחיר דינר אחד", נכתב בבית הבושת של העיר. "קלאדוס התראקי גרם לנערה לייבב", התרברב גברבר על קיר מגורי הגלדיאטורים. "סקסוס האורג אוהב מלצרית בשם איריס, אבל לה לא אכפת ממנו – ככל שהוא מתחנן יותר, כך אכפת לה פחות", כתב מאן דהוא, אולי שיכור מיין, על קיר באחד הברים. "זיינתי את המלצרית" ריסס אחר. "מירטס, את מוצצת נהדרת", נכתב באחד מבתי הבושת, ונערה אחת כתבה: "וירגולה לטרטיוס שלי: אתה נער חרמן מאוד".

(S. J. Pinkney)חוץ מהפורום הנאה של פומפיי שרבים מבנייניו עמדו הרוסים בשנת 79, הרחובות המרוצפים בבזלת שחורה, מדרכות האבן הגבוהות, ושורות האבנים שחוצות את הרחוב במרחקים קצובים ומאפשרות להולכי הרגל לעבור ממדרכה למדרכה מבלי לרדת אל הרחוב מעניקים לנו תובנה נוספת לחיי השגרה בעיר הרומית. הסיבה שהמדרכות כל כך גבוהות נובעת מהלכלוך במרחב הציבורי, שהצטבר לגובה רב: צואת סוסים וחמורים, זבל שנזרק מהבתים, וכל דבר שאפשר לעלות על הדעת בעיר חסרת פינוי אשפה וביוב. בחורף הפכו הרחובות לנחלי מים שאמנם סייעו לפנות את הזוהמה, אבל לא הפכו את ההליכה ברחוב לנעימה יותר. אוכלוסיית העיר חיה בצפיפות – משפחות גדולות התגוררו בחדרים קטנים מעל לחנויות, בסמטאות האחוריות ובכל קיטון שאפשר היה לתפוס בו מחסה. בבתי המידות הותקנו בתי שימוש שירדו לבור ביוב, אבל מים זורמים לא היו בהם. בווילות הגדולות אפשר למצוא מקום שאולי היה בו מטבח, אולם מרבית תושבי העיר אכלו ברחוב והעבירו שם את רוב חייהם. יותר מ–150 עסקים בתחום המסעדנות התגלו עד כה בפומפיי: מקיוסקים ועד לפונדקים, ממאפיות ועד לחנויות יין. אלה המקומות בהם רוב התושבים סעדו. סרטי הקולנוע וסדרות הטלוויזיה על חיי הקיסרים והגלאדיאטורים אמנם מציגים משתאות רומיים מפוארים, אבל הרומאי הממוצע אכל בחוץ, במדרכה שמעל לרחוב.
ברחוב עצמו רחשה תנועת כלי רכב שונים. במספר מוקדים בעיר התגלו שרידי עגלות – בעיקר גלגלי מתכת – ובעזרת ציורי קיר ניתן ללמוד כיצד הן נראו. כאשר משווים את העגלות לרוחב הרחובות – כשלושה מטרים בממוצע – מבינים כי לא התאפשרה תנועה דו–סיטרית. כמו כן, בדיקה שנערכה על המעברים שבעזרתם חצו ממדרכה למדרכה גילתה כי רוב אבני המעבר חרוצות רק בצד אחד, כנראה משפשוף של גלגלי העגלות. מי כיוון את התנועה? כיצד ידעו לאן לנוע? תמרורים לא היו, אבל היגיון היה, ומי שנכנס עם עגלתו לעיר ידע באיזה כיוון לנסוע.
קירות הבתים, חלקם התנשאו לגובה של שתי קומות, הצלו במידה מסוימת על הרחוב. במקומות מסוימים – בעיקר מול חנויות ומסעדות – נמתחו בדים גדולים להצללה. הקירות, צבועים בצבעי אדום, כחול וצהוב בהירים, היו המקום המזמין ביותר לכתובות ולגרפיטי. מעבר להגיגים האישיים שהזכרנו לעיל, כאן ברחובות הראשיים הופיעו פרסומות לעסקים, תעמולת בחירות למועצת העיר, אבידות ומציאות, הודעות על מופעים בתאטרון ובאמפיתאטרון וקריקטורות.

(mls559)חיי המין של אנשי פומפיי הם נושא שמורי הדרך באתר מרבים לעסוק בו, לשמחת המטיילים. ואכן, יש לפן זה של החיים בעיר ביטוי רב בחורבות העיר. אברי מין זכריים עצומי ממדים מופיעים בציורי קיר וחרוטים במרצפות הרחובות. האל פריאפוס, אל ההצלחה, המאופיין באיבר מרשים בממדיו, מככב פעם אחר פעם בבתי התושבים. למרות נטייתם של מדריכי התיירים להסביר שהאיברים הזקורים הללו מצביעים על הדרך לבית הבושת הקרוב, או שבפונדקים בעלי גרפיטי מסוג זה אפשר היה גם לקבל שירותים מיצאניות, האמת הרבה פחות מרגשת: איבר המין הגברי נחשב אז לסמל לפוריות ולהצלחה, וככזה הוא משמש כקמע המרחיק מזל רע ומזמן שפע.
נשות העולם הרומי של המאה הראשונה לספירה לקחו חלק גדול יותר בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים בהשוואה לתקופות קדומות ומאוחרות יותר. הן היו בעלות רכוש ועסקים, ושיחקו תפקיד חשוב בחיים החברתיים. אולם תפקידן המרכזי, בעיקר במעמדות הגבוהים, נותר ללדת ילדים, לגדלם ולנהל את משק הבית . נשים היו נתונות לחסדיהם של גברים מבחינה חוקית, כלכלית ומעשית, יהיה זה אביהן או בעלן. עבור אלה, המסר בפעילות המינית הייתה שחדירה שווה להנאה ולשליטה, וכך הוצגה בציורי הקיר בבתים. במעמדות הגבוהים יותר היה הגבר רשאי לחפש לעצמו תענוגות מבני שני המינים, אולם נשים נשואות ובנות ובנים למשפחות מהמעמד הגבוה היו מחוץ לתחום. החוקים בנושא היו נוקשים למדי: עבדים ובעלי מעמד נחות יותר היו מותרים לעשירי העיר. אחד מתפקידיהם של העבדים, בעיקר השפחות, היה לספק שירותי מין לבעל הבית ולידידיו ופעמים רבות נרכשו בדיוק למטרה זו. השכבות הנמוכות יותר נאלצו להסתפק בזונות ובתי בושת.

(Martin Belam)הרומאים, על פי מספר מקורות, עסקו רבות במין. היסטוריונים כתבו על הנושא ומחזות רומיים ומסמכים מהתקופה מתארים אותו בפירוט. מהיום הראשון לחפירות, ובעיקר לאחר גילוי ציורי הקיר האירוטיים, יצאו החוקרים לחפש את בתי הבושת של העיר. הגרפיטי חיזק את דעותיהם הקדומות בנוגע לחיי ההוללות בפומפיי – הכתובות על כותליהם הפכו את הברים והפונדקים למאורות זנות וכל בית בו היו תאים קטנים עם מיטות נחשד מיד כבית בושת. האמת הרבה יותר משעממת: רוב "הזונות" של פומפיי היו כנראה משרתות בנות המעמדות הנמוכים, מגישות האוכל בבתי המרזח ונערות עובדות שמפעם לפעם הסכימו לשכב עם הקליינטים כהשלמת הכנסה. הן בוודאי לא ראו עצמן כזונות ואת מקום עבודתן כבית בושת. סקס תמורת תשלום אינה תופעה שכיחה יותר בעולם הרומי מאשר בעולם המודרני.
בכל העיר התגלה רק בניין אחד אותו אפשר לתייג בוודאות כבית בושת, מאחורי המרחצאות הגדולים של העיר. יש בו חמישה תאים קטנים, כל אחד עם מיטת אבן בנויה – סביר להניח שאלו רופדו במחצלות ובכריות – וסדרה של ציורים אירוטיים המציגים תנוחות שונות של יחסי מין – ציור אחד מעל הכניסה לכל תא. מה ששכנע את החוקרים בייעודו של המבנה הוא האוסף המרשים של 150 כתובות גרפיטי מהסוג הבוטה ביותר. למרות ששמותיהן של נשים מוזכרים מעת לעת על גבי הקירות, איננו יודעים אם הן היו שפחות, נשים ממעמד נמוך או נשות מקצוע. אין לנו מושג גם כיצד נוהל המקום – האם כבית בושת או כמלונית להשכרת חדרים לפי שעה.

(Dr. Wendy Longo)בניגוד לרושם שאולי התקבל, האתר המרכזי בתרבות הרומית אינו בית הבושת אלא בית המרחץ. הרומאים הפכו את הרחצה להרבה יותר מאשר שטיפת הגוף במים; המרחצאות כללו סדרה של חדרים עם מים בטמפרטורות שונות, חדר הזעה, שירותי בלן, בריכת שחייה, חדרים למסאז' ולסיכוך הגוף, חדר התעמלות ואזורים להשתזף ולנוח בהם לאחר הפעילות המאומצת. כולם הלכו לבית המרחץ, עניים כעשירים. כאן ישבו בעירום מלא או חלקי, ורק יופי הגוף קבע את מעמדך. מספרים כי אמו של הקיסר אוגוסטוס לא הסכימה ללכת יותר למרחצאות כשסימן מכוער הופיע על גופה לאחר לידתו.
בפומפיי פעלו שלושה בתי מרחץ, אמנם קטנים יחסית, אבל שטחם המאוחד עלה על זה של הפורום העירוני. עובדה מעניינת היא שבזמן התפרצות הווזוב רק בניין המרחצאות בפורום היה בשימוש, במרחצאות הסטאביים רק אגף הנשים היה פעיל, ומרחצאות ציבוריים נוספים – חדישים יותר – היו עדיין בבנייה. מעבר לשלושת המרחצאות הציבוריים היו כמה בתי מרחץ מסחריים, קטנים יותר. הכניסות לגברים ולנשים, כמו חדרי ההלבשה, היו נפרדות. חדרי ההלבשה קושטו בפסיפסים ובציורי קיר מהיפים בעיר. במרחצאות הסטאביים היו בנוסף לבריכות הרגילות גם מתקני שחייה וחצר התעמלות רחבת ידיים מוקפת באכסדראות.

(Jeremy Thompsoni)כותבי העתים של התקופה הרומית אהבו לרמוז כי ניתנו במרחצאות שירותי מין. ייתכן שזה היה המצב באחד המרחצאות המסחריים בפומפיי, שהתגלה בשנות ה–80 של המאה ה–20. המבנה נמצא בחלקה המערבי של העיר וכלל נוף לים (שהיה אז הרבה יותר קרוב לעיר מאשר היום) חדרים מפוארים ומרפסת שיזוף גדולה. המקום נבנה במאה הראשונה לספירה, והיה בשיפוצים בזמן התפרצות הווזוב. התגלית המעניינת ביותר במקום היא שורה של שמונה ציורים מעל לתאי הבגדים בחדר ההלבשה, המתארים צורות שונות של יחסי מין: בדרך כלל זוגות, אבל גם שלישיות, רביעיות ושתי נשים. הם נשתמרו רק על קיר בודד, אבל במקור הייתה שורה כזו על כל אחד מהקירות, כלומר 24 בסך הכל. מתחת לציורים האירוטיים צוירו סלים בשורה, כאשר כל סל מוספר. יש מי שראה בציורים אלה פרסומת לבית בושת ששכן בקומה העליונה של בית המרחץ. אחרים ראו בהם רק אמצעי עזר לסייע למתרחץ לזכור באיזה מהסלים הניח את בגדיו. בזמן השיפוץ בחודשים שלפני ההתפרצות, נצבעה שכבת צבע חדשה מעל הציורים האירוטיים; אולי הבעלים התחלפו והפעילות המינית בקומה העליונה הושבתה, או אולי פשוט הבדיחה כבר נחשבה לסרת טעם בפומפיי של המאה הראשונה לספירה.
אי אפשר לסיים רשימה על חורבנו של כרך בלי בתי הקברות שלו, בעיקר שורת המצבות שעמדו בצדי הדרכים שהובילו העירה. כאן ניצבו הגלעדים של מי שהיה לו כסף וביקש להיקבר במקום שיראו אותו, יעברו מולו ויזכרו בו. אחת המצבות הללו הוקמה על ידי עבד לשעבר בשם Publius Vesonius Phileros, אולי אותו עבד שהואשם בכתיבת גרפיטי כשהיה סריס. איש נדיב היה פילרוס, ולכן בנה שלוש מצבות: עבורו, עבור האשה אותה שירת בימי עבדותו – מטרוניתה מכובדת בשם Vesonia – ועבור "ידיד", אדם חופשי בשם Marcus Orfellius Faustus. פסליהם של השלושה, כיום ללא ראשים, צופים בעוברים ושבים מתוך גומחה במצבה. מבט מדוקדק מגלה כי נראה שדרכם של שני הידידים נפרדה לקראת סוף ימיהם, לאחר שהמצבה כבר נבנתה. כאשר הלך פילרוס לעולמו תיקן פאסטוס את כתובת המצבה בזו הלשון:

"הלך זר,
עצור לרגע, אם זו לא טרחה עבורך,
ולמד ממה להימנע.
האדם הזה שחשבתיו לידידי,
הוא זה אשר המציא מקטרגים נגדי,
ותבע אותי למשפט.
אני מודה לאלים ולחפותי
שהשתחררתי מצרה זו.
מי ייתן ואלי הבית יחד עם אלי השאול
לא יקבלו לחיקם את האדם הזה,
שכה שיקר בקורותינו"

סיפור פשוט, על שני חברים שבערוב ימיהם רבו. אחד ממגוון הסיפורים של העיר הזאת, שחושפת בפנינו לא את זוועת האסון, אלא דווקא את חיי היומיום של העולם הרומי.

נאפולי ואמלפי

בפרובינציית סלרנו שבאיטליה נמצאת פנינסולת סורנטו, ובחלקה הדרומי של הפנינסולה שוכן חוף אמלפי, אחד מהחופים היפים בעולם. בתים קטנים בצבעי פסטל שוכנים בתוך הצוקים הגבוהים ומשקיפים על המים הכחולים של הים התיכון. הערים והעיירות הקטנות הפזורות לאורך החוף ציוריות להפליא וכוללות סמטאות צרות, חנויות משפחתיות ומסעדות בעלות שם עולמי. אמלפי ונאפולי, העיר השלישית בגודלה באיטליה ששוכנת מעט צפונית לה, מלאות בהיסטוריה. נאפולי היא אחת הערים העתיקות בעולם. יישובים יווניים החלו לקום באזור כבר בשנת 2000 לפניה"ס ומאז ועד היום הייתה נאפולי מיושבת ללא הפסקה. היא מילאה תפקיד מרכזי בהחדרת התרבות היוונית ההלניסטית לאימפריה הרומית והפכה לחלק חשוב באיטליה המאוחדת. בין נאפולי לחוף נמצא הר וזוב, אחד מהרי הגעש הפעילים בעולם. ליד וזוב נמצאות ההריסות של פומפיי והרקולנאום, שתי ערים רומאיות חשובות שנהרסו כליל בהתפרצות המפורסמת של ההר בשנת 79 לספירה. אך למרות כל ההיסטוריה האופפת את האזור, אמלפי הפכה לאזור תיירותי שמושך מדי שנה אלפי מבקרים מרחבי העולם לא בשל ההיסטוריה, אלא הודות לאווירה המשוחררת במקום. הנופים המקסימים בשילוב עם האוכל המקומי, הפיצות, הפסטות, הדגים ומאכלי הים הייחודיים לאזור הזה של איטליה הפכו את המקום לאתר מושלם לחופשה רגועה.

כל המדריכים אזלו! להזמנת הגיליון והמפה חייגו: 03-6912211