תגית: יפו

ימי כתום

מה יש בהם, בתפוזים ובפרדסים, שממשיך לחבר כך את ריחם, מראם, ומגעם אל ליבם של אתוסים לאומיים יריבים — הישראלי והפלסטיני — בהקשרים, מדיה וזמנים כה רחוקים זה מזה, ועבור דמויות כה שונות? מהו הקשר בין החוויה החושית־הגופנית לבין הרגשות שהיא מעוררת, וכיצד היא מעצבת ומושפעת מההקשר ההיסטורי והתרבותי שלה? ואיזו היסטוריה יש לקשר בין החושים, הגוף, זהות, ואידיאולוגיה? לשאלות דוגמת אלו מבקשת להשיב ההיסטוריה של החושים, או היסטוריה חושית (Sensory History), המתבססת על ההבנה כי חושינו אינם נקבעים אך ורק על פי המאפיינים הפיזיולוגיים של איברי החישה שלנו, אלא גם מושפעים ומעוצבים על־ידי תרבות, ובתורם גם מעצבים אותה. מפגשן של שתי תנועות לאומיות, הציונית והפלסטינית, זו עם זו, ועם החוויה החושית הרוויה של הפרדסים ופירות ההדר, מעניק הזדמנות פז לנסות ולהתמודד עמן

נמרוד בן זאב

"כשהגיחה במרחקים ראש־הנקרה, עמומה באופק הכחול, נעצרה המכונית. הנשים ירדו מבין המיטלטלים וניגשו אל פלאח שישב ישיבת־קרפדה בצד הכביש וקֶלֶת־תפוזים לפניו. הן נשאו עימן את התפוזים, וקול יללותיהן הרטיט באוזנינו. אביך ירד מאצל הנהג והושיט ידו לקבל תפוז. הוא התבונן בו באלם, ואחר־כך פרץ בבכי כתינוק."
ע'סאן כנפאני, ארץ התפוזים העצובים, 1963

"נוהג הביתה כרגע, ופתאום מריח ריח מוכר: אובך לילי, עם ניחוח ריקבון קל של פרדסים, ורואה ירח כמעט מלא.
ממש מתחשק לעזוב לרגע את המו״מ המייגע ולצאת לניווט לילי (לא ארוך מדי בגילי) בליל ירח, ניווט הוא די תענוג לילה טוב, חבר׳ה"
נפתלי בנט, פייסבוק, פברואר 2013

החל משלהי התקופה העות'מאנית נעשה ייצוא פירות ההדר לענף הייצוא המרכזי של הארץ. בשנת 1873, עוד בטרם העלייה הציונית הראשונה של שנת 1882, דיווח הקונסול הבריטי בירושלים כי רק שישית מתוצרת ההדרים בפלשתינה נועדה לצריכה מקומית. יתר התוצרת יוצאה למצרים ולאנטוליה, אליהן עשתה את דרכה בעיקר מנמל יפו, מרכז ענף הפרדסנות. ביקוש הולך וגובר לתפוזים גם ביבשת אירופה הבטיח שוק קונים גם לתוצרת הפרדסים של הישוב היהודי, שהחלו לפעול כשהענף היה כבר מפותח למדי ומכוון ייצוא.
בתקופת המנדט הבריטי הגיעה מרכזיות ההדרים כענף חקלאי וענף ייצוא לממדים חסרי תקדים. אם בשנת 1927, ערך ייצוא ההדרים היווה כ־43% מערך כלל הייצוא של פלשתינה המנדטורית, בסכום של כ־830 אלף לירות לשנה, הרי שקצת יותר מעשור לאחר מכן, בשנת 1938, ייצוא ההדרים היווה 84% מערך כלל הייצוא, ועמד על כ־4 מיליון לירות לשנה. בעונת ההדרים של 1930/1, כ־2.5 מיליון ארגזי הדרים יוצאו מן הארץ, 63% מהם מפרדסים בבעלות ערבית־פלסטינית. בעונת 1937/8, הגיע מספר ארגזי ההדרים לייצוא לכ־11.5 מיליון ארגזים, כאשר 60% מהם הגיעו מפרדסים בבעלות יהודית. לאורך תקופת המנדט, המשיכה מרבית האריזה, אחד מהשלבים המרכזיים בתהליך הכנת הפירות לייצוא, להתבצע באופן ידני. גידול, קטיף, מיון, ואריזה של פירות הדר, ובייחוד של תפוזים אשר באותה עת נמכרו רובם ככולם תחת שם המותג "Jaffa", היו ענפים מרכזיים בכלכלת הארץ, אשר במסגרתם הועסקו עשרות אלפי ערבים ויהודים.
מרכזיותם של ההדרים והפרדסים בחיי תושבות ותושבי הארץ, יהודים וערבים גם יחד, באה לידי ביטוי בעושר של התייחסויות בספרות, שירה, ציור, ועוד. ההדרים המשיכו לככב ביצירה ובתרבות גם כאשר הפרדסים עצמם החלו להיעלם מן העין, תוך שהם הופכים בהדרגה מנוף ממשי לזיכרונו. התייחסויות אלו משרטטות עולם של חוויות חושיות שעיצבו את החיים במישור החוף הפלסטיני־ישראלי, בצל הביאראת (بيارات) — הפרדסים. מכיוון שחוויות חושיות מעצבות אלו היו משותפות לשני העמים, וקיפלו בתוכן ממדים גופניים וסמליים, אישיים ולאומיים, הן נהיו בעצמן לשדה למאבק.
כך למשל, עבודת הכפיים, אותו ערך מקודש של הציונות העובדת אשר נתפס כשלב הכרחי לביסוסה של הלאומיות היהודית בארץ ישראל, מצאה לה ביטוי גם בין אלפי הפועלים והפועלות בענף ההדרים וחיברה בין חוש המישוש לעימות הלאומי המתהווה. פעולות הקטיף, המיון, והאריזה, חייבו את הפועלים הציונים בפרדסים לסגל לעצמם רגישויות תחושתיות ומיומנויות שיאפשרו לבצען במהירות ובאופן כמעט אוטומטי. על הפועלת היה לדעת בדיוק כיצד לקטוף את הפירות, כיצד למיין את הפירות המיועדים לייצוא מן הבררה — מונח ערבי־מקומי שהשתרש בעברית המדוברת — באמצעות מגע מרפרף בלבד בפרי, ולפתח את המיומנות הנדרשת לאריזתו בנפרד של כל פרי ופרי. כך למשל, נכתב במדור 'מכתבים מא"י' בעיתון הצפירה, ב־21 בינואר, 1898:
"…כי הקטיף חכמה ואינה מלאכה, ובאמנה דרוש לה שמוש, וידיעות, איך לאחוז התפוח [הכוונה ל"תפוח זהב", נ.ב.ז] בהקצצו, שלא למעכו ולא לדחקו, שלא להשאיר בו עוקץ יתר מדי ולא לגעת במלקחיים בגוף הפרי בהקצצו, ועוד ידיעות, זריזות וזהירות הרבה אבל — אדם מישראל יוכל להתלמד החכמה הזו בנקל; כמו כן סידורן של הפירות בתיבות דורש ידיעות, איך לקמץ במקום, לבלי תקח הפרי מקום בתיבה יתר מכדי צרכה, וזהירות, לבל תדחק אשה רעותה, וזריזות, לבל יתמהמה המסדר יתר מדי, וגם התורה הזאת נקל ללמדה ולעשותה…"
בכדי שיוכלו לבצע מטלות אלו, פועלות יהודיות, אשר רבות מהן התנסו לראשונה בעבודת כפיים, נאלצו לאמץ דפוסים מקומיים של מגע שהיו זרים לחלקן לחלוטין. אם "כיבוש העבודה" אכן היה, כפי שהוצג, יעד לאומי הכרחי בדרך אל לידתה מחדש של האומה היהודית, הרי שהוא חייב את הפועלות בפרדסים, ובמפעלי המיון והאריזה, ללמוד למשש ולגעת כמו הערבים הפלסטינים אשר את מקומם היו עתידות לתפוס.
יתר על כן, בתוך כל אחת מן הקהילות היו מי שנחשבו למוכשרים ומתאימים יותר לעבודות הענף. בידיעה אודות מחסור בפועלים לענף הפרדסים בפתח תקווה שהתפרסמה בעיתון הצבי ב־19 בנובמבר, 1909, ציין הכותב כי הקטיף והאריזה מצריכים "מעט כשרון וידיים קלות", ועל כן דרושים לפרדסני פתח תקווה פועלים עירוניים, דוגמת אלו המצויים ביפו. זאת בניגוד ל"פלחים העובדים כל השנה בעבודות גסות… [ו]בידיהם הגסות הם דוחקים את הפרי ומחבלים אותו עד כי לא יסגל להשלח למרחקים." מכיוון שכמות הידיים העובדות הנדרשת לפרדסים בעיר לא יכולה להיות מסופקת על ידי ערביי יפו, יש שהמליצו, לפי הכותב, "להכניס אל פ"ת [פתח תקווה, נ.ב.ז] אי־אלה משפחות מהמהגרים התימנים, כי כידוע בעבודת לקיטת תפוחי הזהב אפשר גם לנשים וילדים לעבוד ולהרוויח כפועל גדול," או "…שתבאנה אליה משפחות…פעלים בעלי ספוק כתימנים, כדמשקים, כבני אור כשדים (אורפלים)."
יחסי הגומלין בין ההדרים לבין הגוף והחושים הלאומיים לא הסתכמו בצורך של פועלות לסגל את גופן ולווסת את חושיהן לטובת העבודה בפרדס. כך, למשל, יוחסו לריח ההדרים סגולות מרפא ולשהייה באזורי הפרדסים השפעה מחסנת. תפיסה זו, של הקשר בין ריח הפרדסים לבין בריאות הגוף, נדמית כגרסה המילולית של הביטוי העממי "שם אל־הואא אחסן מן שרב אל־דואא (شم الهواى احسن من شرب الدواء — שאיפת ניחוח אוויר טובה מלגימת תרופה)".
להדרים ולאופן בו תווכו על ידי החושים היה כאמור גם מטען רגשי של ממש, כפי שארץ התפוזים העצובים של ע'סאן כנפאני חושף כבר בכותרתו. הרשימה המאויירת "כך אוכלים תפוז" של נחום גוטמן, יכולה ללמד לא רק על האופן בו אנו לומדות לגעת, להתבונן, להריח, ולטעום, אלא גם לקשר בין חוויות חושיות לבין רגשות. בטקסט ההיתולי, גוטמן קושר בין לימוד הדרך הנכונה לחוש את התפוז, לבין הכשרת הגוף לתגובות ההולמות את החוויה, המצויות על התפר שבין הפיזי לרגשי ("ריח ניחוח שמרחיב את החזה"; "הלב נפתח אליו"). הלב — מקום משכנם של הרגשות הפרטיים והלאומיים — ניצב גם במרכז הכרזה הפלסטינית, "אל־קדס פי אל־קלב" (ירושלים בלב). סל תפוזים מונח על ראשה של אישה, המייצגת את פלסטין או אולי את האומה הפלסטינית, והדרים מעטרים את כיפת הסלע. הדרים, אם כן, הכשירו בקרב שני העמים את הלבבות. טיבו של המטען הרגשי נקשר באופן הדוק להיסטוריה והשתנה והתפתח לאורך הזמן. לאחר 1948 קיבלו ההדרים וריחם משמעויות סמליות ומטענים רגשיים חדשים, כמעט הופכיים, בנרטיבים הציוני והפלסטיני. בעבור הציונות שלאחר קום מדינת ישראל, הפרדסים, ריחם, ומראותיהם נעשו לסמל להתחדשות לאומית, הצלחה ותחייתה של הארץ. בעבור הלאומיות הפלסטינית, מנגד, הם נעשו לסממן של היעדר ושל געגוע אל מה שהיה לפנים ואיננו עוד.
ההתחקות אחר האופן בו החושים וחוויות חושיות עיצבו את חייהן של הקבוצות הלאומיות בארץ ישראל/פלסטין — בין אם מדובר בשלל החוויות שסיפקו הפרדסים; בטעם החומוס או הבקלאווה; במגעם הזר או המוכר של בדים; בריחו של סבון משכם או מחיפה; בצלילי המואזין, בקולות החסידים, או בשאון המכוניות ומקלטי הרדיו שהחלו למלא את הרחובות, הבתים ובתי הקפה בתקופת המנדט — טומנת בחובה אפשרות להבין באופן שונה גם את הסכסוך הלאומי בארץ. ההתמקדות באידיאולוגיות המשמרות, המלבות, או המנסות לכבות את אש העימות, שהייתה ועודנה המגמה השלטת בניסיונות להסביר את ההיסטוריה של ישראל/פלסטין במאות האחרונות, מותירה אותנו מנוכרים מן האופן בו מרבית האוכלוסייה חוותה וחיה את עולמה, את גבולות קבוצתה שלה ואת המפגש עם מי שמצוי מחוץ להם, "שכנה", "אחר", "זרה", או "אויב". יתר על כן, גם לאידיאולוגיות עצמן, ולרגשות שהתלוו אליהן, היו ממדים גופניים וחושיים מובהקים. היסטוריה של החושים מאפשרת לנו, אם לא ממש לחוש את המציאות ההיסטורית כפי שחשו אותה, הרי שלפחות לנסות ולהבין את האופן בו חוו אותה על גופן.

מאמר התפרסם לראשונה במסגרת "הסדנה להיסטוריה חברתית" באתר עיתון "הארץ", ועודכן לבקשת "מטרופוליס" בעזרתם האדיבה של הפרופסורים נחום קרלינסקי ומוסטפא כבהא. מאמרם, "הפרדס הנעלם: הפרדסנות הערבית־פלסטינית עד שנת 1948" התפרסם בגליון 129 של כתב העת "זמנים".

גרגרנות לבנטינית

חובבי הרפתקאות, גסטרונומיה והרפתקאות גסטרונומיות נוהרים ליפו כבר שנים בחיפוש אחר טעמים חדשים וגילויים מסעירים. רוב מסעדות השף נשארו בתל אביב, ואיתן גם מטבחים טרנדיים מרחבי העולם, אך יפו מציעה לגרגרן חוויה אחרת — חוויה של גילוי. העיר שופעת בדוכנים צדדיים, בשלנים ביתיים, בתי קפה קטנים, מעדניות צנועות ומאפיות עלומות שלא מופיעים (עדיין) באינסטגרם ובמדורי האוכל. העיתונאית אלינוער רבין, תושבת יפו וגרגרנית מושבעת, אספה את כל הטעמים והתבלינים של העיר לספר אחד, "יפו". טעימות מעיר שלא מפסיקה להפתיע

אלינוער רבין, צילומים: מיכל רביבו

גואטה — מסעדה טריפוליטאית כשרה
 שדרות ירושלים 6  03-6813993
הדודים של רפי ושילה גואטה פתחו את המקום לפני למעלה מ־20 שנה כמסעדה — ביסטרו צרפתי יקר, עם שף — אך לא היה להם סיכוי ליד מסעדת אלהמברה המיתולוגית. אחרי שניסו לפתוח בר שכונתי הציעה הסבתא, לאה גואטה ז"ל, להכין אוכל טריפוליטאי כשר מהבית. כל מה שהיה במקום עבר הכשר — במקווה, בים, עם ברכות, והעמידו ברחוב מתקן עם שלט בכתב יד — ביום שלישי תיפתח כאן מסעדה טריפוליטאית. הסבתא אספה מכל הדודות את הסירים הגדולים. ביום ראשון לקחה 500 שקלים מכיסה והלכה לשוק עם רפי, הבן, לקנות מצרכים. הגיעה למסעדה ביום שלישי השכם בבוקר, ובשעה 12 לא נותר פירור. בכסף שגבו קנתה מוצרים בכמות משולשת, ושוב, למחרת ב־12 לא נותר דבר בסירים. מאז מאכילים במסעדה כ־300 איש ביום.
המסעדה שומרת על ניחוחות מסורתיים של יהדות לוב, בלי חידושים וסטיות. לדוגמה, מגישים טבחה בסלק — קדירת שעועית עם בשר, תפוחי אדמה ומנגולד, טבחה בלקעה — קדירת גרגרי חומס עם בשר ראש והרבה דלעת. השף דוד, שעבד עם הסבתא, אחראי על המטבח ולמד ממנה את כל הסודות.

בא לי בורקס, אבו שאדי
שדרות ירושלים 94  03-6812653
מוחמד אבו שאדי פתח את המקום בשנת 1988, יחד עם אשתו, הערבי הראשון שהתחרה עם הבולגרים.
הכין בורקס ועוגות והקהל הערבי למד לאהוב והגיע.
היום שהיר, הבן, מנהל את העסק המשפחתי וטיב התוצרת שלו יצא למרחוק. התנור פעיל שעות ארוכות ותוצרת טרייה וריחנית מגיעה בקביעות מהחדר האחורי. בשבת יש תור של קהל אוהד.

פיתות של אברהם טוואשי ובניו
 קדם 44
במבנה קטן מאבן חול מימי התורכים, מכינים כבר הרבה מאוד שנים פיתות. תנור האבן, שממלא חלק ניכר מהמבנה הישן, נבנה לפני יותר מ־100 שנים.
המשפחה, שה"בס"ד" על השלט מעיד על מוצאה, הגיעה ארצה מתורכיה, מאזור חלב. בשנת 1954 הסבא, יעקב טוואשי, רכש את המאפייה והמשיך להעמיד את התנור לרשות תושבי השכונה שנהגו להביא את המאפים מהבית ולאפות במקום, במיוחד לקראת החגים המוסלמים. בשנות ה־70 הסבא השכיר את המקום לאבו חאדר הירושלמי, ואפיית הפיתות נמשכה. בתחילת שנות ה־80 האבא חזר לאפות במקום והיום נמצא במקום אמיר, הנכד. הערבים בסביבה ממשיכים לקרוא לבני המשפחה עוצי — ירושלמים. המשפחה מתמחה באפיית פיתות, גם מקמח מלא, פיתות לבנוניות — פיתות יותר גדולות ויותר שטוחות, פיתות עם גבינה, פיצות, סמבוסק, חלות לשבת וכמובן פיתות עם זעתר, שרבים נשבעים שהן הטובות ביותר ביפו.
כשמגיעים בצהריים כדאי לבדוק אם בבית האבן הקרוב, ביפת 52, פתוח ומכינים שיפודים. עניין של מזל. על דוכן קטן מגישים כאן מנגל של בשר, פרגיות, חלקי פנים, קבב וחריף — נקניקייה מבקר וכבש, בתוספת מעט סלטים.

מלבי
 שדרות ירושלים 94
הסבא פתח את הדוכן לפני 60 שנה, הציע את התוצרת בפינת רחוב ארליך ושדרות ירושלים, הוא העביר את העיסוק לאבא של מורן, שמגישה היום ללקוחות, בתורנות עם האחים. המתכון נשמר מאז במשפחה. בשנים האחרונות התמסדו ופתחו חנות קטנטנה בשדרה, ליד הפלאפל של איציק, שמהווים יחד ארוחה שלמה ומומלצת. המקום הפך לעוד אחד מסימני ההיכר של יפו. נדמה שאין יפואי שלא מכיר את המקום, וגם את הטעם. אולי לכן אין במקום טלפון, באים, אוכלים מנה במקום ולוקחים למשפחה.
במקום מקרר גדול, מלא כלים עם מלבי, חלקם פרווה, שמוגשים עם הסירופ המסורתי ומי ורדים. אפשר ליהנות במקום או לקחת הביתה. הרבה לוקחים. האוכלים במקום מקבלים את המנה בכוס זכוכית, הביתה לוקחים בכלי פלסטיק. מציעים גם גזוז בטעמים של פעם — אננס, דובדבנים או לימון. פתוח כל יום מ־11 בבוקר עד 8 בערב, גם בשבת.

קפה בסמה (חיוך)
 לואי פסטר 5  03-6706050
לקפה של עליא בא להיכנס גם אם נדמה שלא רוצים קפה. על הקירות צילומים עתיקים של יפו, יש ספה נוחה ומסביב ומעל תצוגה של כלי בישול והגשה, לכל אחד הסיפור שלו. ועליא יודעת לספר. יש שש בש, עוגיות, כלי קרמיקה ארמנית ותרבושים תורכיים. מקום עם נשמה, נקי נקי, וכמו ברוב המקומות ביפו — המשפחה נמצאת. ויש כמובן קפה.
עליא אבו שמיס, בעלת בית הקפה, באה מתחום החינוך וההייטק, בוגרת 'מכון מנדל' למנהיגות חינוכית בירושלים שעסקה בשוויון בין המינים ובזכויות הילד והאזרח. הקימה סטארט אפ של משחקי ילדים אינטראקטיביים, אבל היתה צריכה משהו חדש.
אשה ערבייה פורצת דרך, דוגמה לחברות. עליא, יזמית פורייה, מציבה מטרה, חולמת ומבצעת. חסר כסף? אין בעיה, יש משקיעים, והיא סוחפת.
ומה היה החלום, למה בית קפה? אז הסיפור הוא, אולי אגדה, בירידה לנמל היה בית, בבית היה איש שקלה בכל יום קפה, טחן והכין משקה שמילא את הסביבה בניחוחות. הסוחרים, בדרכם לנמל או ממנו, דפקו בדלת בעקבות הריח המעולה. "תפדלו, אישרבו קהווה", הזמין אותם האיש. נכנסו, התיישבו ומבטם נע לעבר ילדה קטנה, עם חיוך מקסים, שישבה ליד מכין הקפה. האורחים התאהבו בקפה והוקסמו מהחיוך. הם סיפרו לחברים ונוספים הגיעו, אל החיוך, הבסמה. מכאן שם בית הקפה שעליא פתחה.
עליא חיפשה מקום שיקסום לה ומצאה אותו במבנה עתיק עם קשתות, ששימש בעבר לאחסון. כביצועיסטית, היא לקחה את המחסן בפברואר וביוני 2014 בית הקפה נפתח, לא לפני שלמדה את נושא הקפה לפרטיו — גידול, טיפול, הכנה והגשה. קנתה פולים ירוקים, קלתה, טחנה ולמדה את כל הסודות. על בחירת התערובת הפרטית שלה עבדה קשה, ושבוע לפני הפתיחה עדיין לא התגבשה התערובת המיוחדת של המקום. עברו שלושה ימים והתערובת נולדה, עם בית הקפה.

אבי (קלינטון)
 רוחמה פינת סגולה
בפינה המעוגלת של רוחמה וסגולה תמצאו מהשכם בבוקר את אבי כהן, המכונה קלינטון לזכר המלצר שעבד אצלו והיה דומה לקלינטון. אבי מכין ארוחות בוקר עם חביתות, חומוס, פול ושקשוקה. לצהריים מחכים סירי מרק ב־20 שקל למנה, שניצלים ומנות בשר עם ירקות. בפינת הגינה מתבשל סיר מרק נוסף על פלטה חשמלית. בשעה 5 אחר הצהריים המסעדה נסגרת, עד למחרת ב־6:30 בבוקר.
המסעדה נפתחה ב־14 במאי 1949 על-ידי זוג פולנים. אבי קנה מהם את המקום לפני 35 שנים. השכנים היו בעלי מוסכים, נגריות, מרפדיות, מצבעות, וחרטים — כל בעלי המלאכה. בשכנות עבדו הרבה ערבים והיחסים היו מצוינים. אבי נזכר שבבית הזה שכן מתקן של הצבא הבריטי.
את כל סודות הבישול גילה בעצמו, במטבח, עד היום הוא נפגש עם חברים שמבשלים ומתחלקים בידע שלהם ומעניקים טיפים. הוא אוהב את המקום, את האנשים ואת העיסוק באוכל.

"יפו: לטייל, לקנות, להתפלל, לאכול, לחיות" יצא לאור בשנה שעברה בהוצאת מדיה 10 וזמין בכל חנויות הספרים.

יפו: סיור במנשייה

אי אפשר כמובן לסייר בשכונה שנהרסה, אולם נותרו בה מספר אתרים – מוזאון האצ"ל בתש"ח על שם עמיחי פאגלין, תחנת הרכבת ובית החרושת וילנד הנמצא כיום בתוך מתחם התחנה, מוזאון האוסף של צה"ל ומסגד חסן בק.

1. גן צ'רלס קלור
הגן היפה ורחב הידיים נמתח מהדולפינריום ועד לפאתי יפו, ומסמן את המקום בו שכנה פעם שכונת מנשייה. השכונה נהרסה בסוף שנות ה-60 והריסותיה נדחפו אל קו המים על ידי הקבלנים. ההריסות הללו, שהיוו מטרד עירוני מדרגה ראשונה, כוסו בעפר ועליהם ניטע גן צ'רלס קלור, בשנות ה-70. היום ניתן לראות כאן משפחות חרדיות וערביות שנהנות מהמתקנים הרבים לרווחת הילדים. בצפון הגן עומד הדולפינריום הנטוש, פעם מוסד תרבות ופנאי תל אביבי בו ניתן היה לראות מופעי דולפינים. ניתן ללכת מסביב לבניין ולהתרשם מאמנות הרחוב שרוססה עליו על ידי אמני גרפיטי מקומיים.

2. מוזאון האצ"ל
בלב גן צ'רלס קלור עומדת קוביית זכוכית ובה מוזאון האצ"ל. המוזאון, הקרוי גם "בית גידי", מספר את קורות האצ"ל בתקופה שבין החלטת החלוקה ועד השתלבות הארגון בצה"ל. דגש מיוחד מושם במקום על כיבוש מנשייה. לדבריו של אברהם כרמל, המתועדים במוזאון, שהיה אחד מדיירי המבנה משנת 1914 ועד למאורעות 1936, הבית נבנה בשנת 1900 על ידי יהודי עשיר מרוסיה שעלה ארצה מטעמים אידיאולוגיים, ציוניים ולאומיים. בשנת 1914 נסע בעל המבנה, ששמו אינו ידוע, לרוסיה לעסקים, ושם מצא את מותו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הנכס עבר לידיו של ד"ר חמאמי, וזה חילק את המבנה והסב אותו לבית דירות ולעסק. במבנה התגוררו אז כמה משפחות ערביות ויהודיות. לאחר המאורעות ב-1929 עזבו את השכונה המשפחות היהודיות שהתגוררו במבנה.

3. מתחם התחנה
קויפמן פינת המרד
"התחנה" המדוברת אינה אלא תחנת הרכבת של יפו, אחד מקצוותיה של מסילת הרכבת בין יפו לירושלים שנחנכה בשנת 1892. התחנה הישנה שוחזרה על ידי עיריית תל אביב והפכה למתחם קניות ופנאי שבו בתי קפה וחנויות מעצבים. הקמת מסילת הרכבת בין יפו לירושלים נתקלה בקשיים ותלאות, אבל לבסוף נמסרה לחברה צרפתית שהקימה את המסילה ותפעלה אותה. מדי יום יצאה בבוקר רכבת מירושלים ליפו, ואחר הצהריים חזרה מיפו לירושלים. משך הנסיעה היה 4 שעות. בשנת 1913, הודות לשיפורים בקו, הצליחו להפעיל שתי רכבות ביום מירושלים ליפו ובחזרה. במלחמת העולם הראשונה הושבתה המסילה ופסיה נלקחו לסלילת מסילות חדשות שהקימו הגרמנים ברחבי הארץ על מנת לשרת את חזית הדרום.
לאחר תחילת המנדט נסללה המסילה מחדש ברוחב המקובל במסילות האירופיות. הקו התחבר לרשת הרכבות שמתחו הבריטים בים התיכון ואפשר היה להגיע מיפו לביירות בצפון או לקהיר בדרום. המסילה גם חוברה לקו הרכבת החיג'אזית ואפשרה הגעה לדמשק. לאחר קום המדינה פורק חלק מהקו והתחנה היפואית נסגרה. בתוואי של המסילה הישנה תעבור בעתיד הרכבת הקלה של תל אביב.
4. בית החרושת וילנד
מבנה 14, מתחם התחנה
המפעל של משפחת וילנד הטמפלרית עומד כיום בחלקו האחורי של מתחם התחנה. בית החרושת, שנבנה בשנת 1905 וייצר חלקים טרומיים ממלט לבנייה ולחקלאות, הוקם ליד תחנת הרכבת על מנת להקל על שינוע המוצרים. המפעל ייצר רעפים, אלמנטים לבנייה מברזל, בלוקים מבטון, מעקות, עמודי מרפסות, ריצוף, מדרגות, צינורות ועוד. המפעל הפסיק לפעול עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונסגר כאשר בעליו גורשו מהארץ בשנת 1941 על ידי הבריטים. הצבא הבריטי הפקיע את המפעל והפך אותו לבסיס לוגיסטי.

5. בית משפחת וילנד
מבנה 10, מתחם התחנה
מאחורי תחנת הרכבת ניצב ביתה הדו קומתי של משפחת וילנד, בית טמפלרי טיפוסי עם מאפיינים אירופיים-גרמניים. הבית לידו, המכונה הבית האדום, הוא אחד מבתי המגורים במנשייה. מעבר לו בכיכר הקטנה עומד עץ שקמה גדול – מהבודדים שעוד שרדו בתל אביב.

6. מוזאון האוסף הצה"לי
רחוב יחזקאל קאופמן פינת המרד
המוזאון שוכן במבנים שהיו שייכים לתחנת הרכבת ולשכונת מנשייה, ומציג את ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל.

7. מסגד חסן בק
רחוב יוסף לוי 1
המסגד נבנה בשנת 1916 על ידי מוחמד חסן בק, מושל יפו במלחמת העולם הראשונה. בהיסטוריוגרפיה הישראלית משמש המסגד סמל לרצון הערבי למנוע את צמיחתה של תל אביב. התיאורים טורחים לציין שהוא נבנה בעבודת כפייה (של סרבני גיוס לצבא), שחומרי הבניין נלקחו מבעלי קולנוע "עדן" שהיה בבנייה (שגם הם לא היו נתינים עותמאנים), שצריחו נבנה גבוה במיוחד על מנת שאפשר יהיה לצלוף ממנו לתוך תל אביב, ושהוא שימש עמדת תצפית וירי של ערביי יפו על תל אביב.
המקורות הערביים מדברים על הקמת מסגד שישרת את תושבי השכונה הצפונית הגדולה מנשייה. המסגד נבנה בסגנון תורכי מובהק, עם צריח עיפרון צר ומחודד ועם חלונות חור מנעול אופייניים. בניגוד לרוב המבנים ביפו רבתי שנבנו מאבן כורכר פריכה, המסגד נבנה באבן גיר חזקה וקושט ועוטר בקפדנות.
המסגד אכן שימש כעמדת תצפית וירי במאורעות שלפני קום המדינה ומלחמת העצמאות, אך הוא בוודאי לא נבנה למטרה זו, במיוחד בהתחשב בתנאים הגיאו-פוליטיים ששררו בארץ בעת בנייתו: תל אביב לא היוותה איום על יפו, ארץ ישראל היתה תחת שלטון עותמני והרעיון של מאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – כמו הרעיון להקמת מדינה ערבית בארץ ישראל – היה עוד חזון לשנים הבאות שאיש לא חשב עליו ברצינות.
בשנת 1923, כאשר המתיחות בין היהודים לערבים כבר החלה לבעבע, שופץ המסגד על ידי המועצה המוסלמית העליונה כחלק מהתוכנית לשמר ולחזק את הנוכחות המוסלמית ברחבי הארץ.
לאחר קום המדינה נותר המבנה מוזנח וללא שימוש עד לשנת 1979, כאשר איש העסקים גרשון פרס ניסה לחכור את המבנה על מנת להקים בו מרכז מסחרי. התוכנית נתקלה בהתנגדויות רבות ואיחדה את תושבי יפו המוסלמים למאבק נגדה. כאשר בוטלה התוכנית החל המסגד לשמש כמקום תפילה. צריח המסגד התמוטט בשנת 1983 ובשנת 2000 שוקם וגובהו הוכפל.
בפיגוע הטרור בדולפינריום ובמאבקים נגד ההתנתקות מעזה הפך המסגד למוקד חיכוך לאומני בין יהודים לערבים.

יפו – הסטוריה: מאז ימי המבול

היא מוזכרת כבר בתנ"ך ובכתבים מהמאה ה-14 לפנה"ס. הנמל הטבעי שלה וצוקיה הפכו אותה לנקודה אסטרטגית והעמידו אותה בלב כל הסכסוכים האזוריים. צבאות נלחמו עליה במשך אלפי שנים ועם קום המדינה החל פרק חדש בהיסטוריה של יפו, העיר למודת הקרבות
יפו היא מהערים העתיקות בעולם, המוזכרת במקורות ההיסטוריים המוקדמים ביותר. ספרות עולי הרגל הנוצרים הקדומים מספרת שיפו נוסדה על ידי יפת בן נוח, שהתיישב בה לאחר המבול, ועל שמו קרוי הרחוב הראשי של יפו – רחוב יפת.
פרעה תחותמס השלישי הזכיר את יפו כאחת הערים בכנען שכבש בשנת 1478 במעין וריאציה על כיבוש טרויה – הצבא המצרי הותיר לפני חומות העיר כ-500 סלים, בחלקם הסתתרו לוחמים. אחרי שהוכנסו הסלים לתוך העיר על ידי התושבים הרעבים יצאו החיילים המצרים ופתחו את שערי העיר. בארכיון המצרי המלכותי של אל עמארנה נמצא מכתב מהמאה ה-14, תכתובת בין מלך יפו לפרעה רעמסס השני. שמו של האחרון מתנוסס על שער גדול שנתגלה בחפירות בתל העתיק של יפו. באותה עת נוצרה תעודה עתיקה נוספת, שנודעה בשם "פפירוס אנסטאזי" – על שמו של סוחר העתיקות הארמני שמכר אותה למוזאון הבריטי – ובה מתואר מסעו של פקיד מצרי רם דרג ממצרים ללבנון דרך יפו.
בתנ"ך מוזכרת יפו לראשונה בתיאור גבולו של שבט דן. אחר כך מתוארת יפו כמקום אליו הובאו ארזי הלבנון לבניין בית המקדש וכנמל דרכו ברח יונה הנביא מפני הצו לצאת לנינווה. כאשר פלש סנחריב מלך אשור לארץ ישראל, בשנת 701 לפנה"ס, הוא מנה את יפו ברשימת הערים שכבש.
לא ברור מן המקורות מי היו שליטיה של יפו בתקופות הללו אולם בראשית המאה החמישית לפנה״ס היתה יפו כבר בשליטת הצידונים, וזאת הודות לרשימה שנחרתה על ארון הקבורה של אשמנעזר מלך צידון, בה מפורטות ערי החוף שהיו תחת שליטתו. כתובת כנענית שהתגלתה ביפו מדווחת על הקמת מקדש בעיר לכבוד האל הצידוני אשמון, ובכתבי ההיסטוריון הרומי פליניוס מתוארת יפו כ"עיר של פניקיים" – כלומר של הצידונים.
השינוי הגדול בהרכב האוכלוסייה במישור החוף החל לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול, במאה הרביעית. גייסותיו של אלכסנדר כבשו את מישור החוף בשנת 333 לפנה"ס. היוונים שהתיישבו ביפו קראו לעיר "יופה", על שם יופה בת איאולוס.

בדרך לנצרות
לאחר מות אלכסנדר הפכה יפו לחלק מהאימפריה המצרים התלמית, ואחר כך עברה לידי היוונים הסלווקיים. כאשר החלה להתפתח הממלכה חשמונאית בירושלים, יפו היתה עיר חוף יוונית חזקה ומשגשגת, שלא ראתה בעין יפה את ניסיונות ההתרחבות של הממלכה היהודית. על פי יוסף בן מתתיהו וספר חשמונאים, טבחו היפואים בתושבי יפו היהודים. בתגובה פשט יהודה המכבי על העיר בשנת 160 לפנה"ס, "שרף את החוף אשר לעיר, וישרפו כל האוניות וכל הנמלטים שמה היכו לפי חרב". אולם יפו החרוכה לא נפלה. 13 שנים עברו עד שיונתן, אחיו של יהודה המכבי, ניסה שוב לכבוש את יפו ולפרוץ לממלכת החשמונאים מוצא אל הים. שוב מגלים מקורות התקופה היהודיים רק טפח ממה שקרה באמת. פחד הכיבוש נפל על אנשי יפו והם פתחו את שערי העיר ואפשרו ליונתן להיכנס פנימה, אולם בין השיטין עולה שגם הפעם יפו לא נכבשה. רק בשנת 143 לפנה"ס הצליח שמעון, אחיהם של יהודה ויונתן, לכבוש את יפו ולהפוך אותה לנמל המרכזי של מדינת החשמונאים.
פומפיוס, שכבש את ממלכת החשמונאים בעבור רומא, החזיר את יפו לידיים נוכריות. למרות זאת נותרה קהילה יהודית גדולה בעיר וספניה היהודים תקפו את האוניות הרומאיות במרד הגדול.
יפו נכבשה בידי הערבים בשנת 638 והפכה לנמלה של רמלה, בירת הארץ במאה השמינית. משעבר מוקד השלטון המוסלמי מדמשק לבגדד הלכה חשיבותה של יפו ופחתה.

צלבנים, ממלוכים ותורכים
באביב של שנת 1099 עבר מסע הצלב הראשון לאורך החוף, בדרכו לירושלים. לאחר כיבוש קיסריה פנה הטור הצלבני לפנים הארץ וחנה ליד רמלה. תושביה המוסלמים של רמלה ושל יפו נתמלאו פחד ונטשו את הערים, שנתפסו על ידי חיל מצב צלבני קטן שהופקד על שמירת הקשר בין ירושלים והכוחות הימיים. עם נפילת הממלכה הצלבנית הראשונה, לאחר קרב חיטין ב-1187, הגיע מסע הצלב השלישי לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים. המסע נחל תבוסה והבירה הצלבנית החדשה נקבעה בעכו. ריצ'רד לב הארי, שהוביל את מסע הצלב הזה, הצליח לכבוש מידי צלאח א-דין את רצועת החוף ובכללה יפו. לאחר שלא הצליחו לכבוש את ירושלים ונאלצו לעזוב את הארץ, הגיעו הצלבנים והמוסלמים לידי הסכם רמלה, שהסדיר את גבולות הממלכה הצלבנית השניה. יפו הייתה כעת לעיר שסימנה את גבולם הדרומי של הצלבנים.
מיקומה החדש של יפו כעיר גבול חייב את ביצורה של העיר מפני המוסלמים. כתובת לטינית שנמצאה ביפו מאזכרת את פעולות הביצור של פרידריך השני מלך גרמניה בעיר. לואי התשיעי מלך צרפת עבר אף הוא ביפו ודאג לביצורה ולבניית כנסיות ומנזרים בעיר.
לאחר שהמצביא הממלוכי ביברס הצליח לעצור את המונגולים בקרב עין חרוד ולהתמנות לסולטן, הוא התפנה לחיסול הממלכה הצלבנית. יפו נפלה לידי המוסלמים בשנת 1268. הנוצרים תושבי העיר נטבחו והעיר נהרסה.
הממלוכים החריבו את ערי החוף כדי למנוע כיבוש חוזר על ידי הצלבנים, להם שמשו ערי החוף כדריסת רגל ראשונית בא"י. יפו נחרבה ונמלה נסתם, דיווח תייר איטלקי בשנת 1347, אך על פי דיווחיהם של עולי הרגל בימי הביניים הנמל המשיך בפעילותו. ב-1516, כאשר עברו במישור החוף הצבאות העותמאניים בדרכם לכבוש את מצרים, נרשם כי יפו עדיין חרבה וכי חופה משמש מעגן לספינות שהובילו סחורה לרמלה. עולי רגל נוצרים שעברו בה השאירו לנו תיאור של החורבות: כמה מגדלי שמירה ומערות שבתוכן ניתן היה למצוא מחסה עד להתארגנות שיירה לירושלים. בשנת 1654 קיבל המסדר הפרנציסקני היתר להקים אכסניה לעולי רגל ביפו.
התגברות תנועת עולי הרגל במאה ה-18, בד בבד עם פשיטות תכופות על יישובי החוף מצד שודדי ים נוצרים, המריצו את השלטונות העות'מנים לבנות ביצורים בכמה מנמלי הארץ, בכללם נמל יפו. בשנת 1703 נבנו שני מגדלי הגנה בפתח הנמל שאויישו על ידי יחידות צבא תורכיות. ביצור הנמלים לאורך החוף הזניק את פיתוח הישובים במישור החוף. בשנת 1763 כבר עמדו ביפו 400 בתים והתל והנמל הוקפו בחומה. יפו המתחדשת הפכה ליעד לכיבושים של מורדים מקומיים – דאהר אל עומר בשנת 1773 ומוחמד ביי בשנת 1775.

העיר מתפתחת
בפברואר 1799, לאחר שכבש את מצרים, חצה נפוליאון את סיני בדרכו לכיבוש הארץ. הוא כבש את רמלה והגיע לשערי יפו ב-3 במרץ. בבוקר ה-6 במרץ החלה הרעשה הארטילרית על חומות יפו. יום שלם עמדה החומה מול תותחי נפוליאון, אך בארבע אחר הצהריים נפרצה בה פרצה גדולה והצרפתים הסתערו על העיר.
חיל המצב התורכי נלחם בחירוף נפש ומאות חיילים תורכים נהרגו בקרב ונפלו בשבי הצרפתי. בסיום הלחימה טבחו הצרפתים בתושבי העיר, אולי כדי להרתיע ערים אחרות מלנסות ולהתנגד לכיבוש הצרפתי. יום לאחר סיום הקרבות פרצה בעיר מגפת דבר אכזרית שלא הפלתה בין צרפתים, תורכים ויפואים. נפוליאון השאיר את החיילים הנגועים בדבר ופצועי הקרב במנזר הארמני ביפו והמשיך בדרכו לעכו, שם נבלם על ידי ג'זאר, מושל עכו, שקיבל סיוע מהצי הבריטי ואילץ את נפוליאון לסגת בחזרה למצרים. בדרכו דרומה עבר נפוליאון ביפו והורה לרופאי המשלחת הצרפתית להרעיל את החיילים החולים בדבר ואת אלה שלא יוכלו לעמוד בנסיגה למצרים. הרופא סירב, אך החיילים החולים נפטרו ביפו בכל זאת (על פי תיאור אחר, רופא צבאי תורכי הרעיל את הפצועים והחולים).
לאחר נסיגת נפוליאון התחיל המושל החדש של יפו, אבו מרק, לשקם את העיר. בשנת 1807 מונה מחמוד אבו נבוט למושל העיר. אבו נבוט, שנודע באכזריותו, היה מושל יעיל ופורה להפליא שהצליח לבנות מחדש את העיר מוכת המלחמה. המושל החדש שיקם את החומות והוסיף להן מצודות, הקים רציפים בנמל ובנה את מסגד מחמודיה המרשים. 11 שנים משל אבו נבוט ביפו – שנים של ביטחון, יציבות ושגשוג.
בשנת 1831 כבש מוחמד עלי המצרי את הארץ. השליט החדש יישב מצרים מסביב ליפו בשכונות קטנות – "סכנאת" – שסופחו לעיר מאוחר יותר. השלטון התורכי, בסיוע האנגלים, הצליח לגרש את מוחמד עלי מהארץ בשנת 1840. שיתוף הפעולה פתח את פלשתינה להשפעות אירופאיות. יפו, בפרט, הפכה לעיר קוסמופוליטית, עמוסת דיפלומטים ואנשי עסקים אירופאים. שטח הפרדסים מסביב ליפו התרחב והייצוא גדל. בשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ ותנועת האוניות בנמל גדלה עוד יותר. בשנת 1892 נפתח קו מסילת הברזל שחיבר בין ירושלים ליפו, המרכז המסחרי, האינטלקטואלי והתרבותי של הארץ.
הצמיחה הכלכלית המואצת הוציאה את יפו מחומותיה. שכונות חדשות החלו להבנות מחוץ לחומות העיר: עג'מי וג'בליה מדרום לעיר, נוזהא וסלמה ממזרח לה ומנשייה מצפון. חומות העיר הופלו לאט לאט, החל משנות השבעים של המאה ה-19. ועד 1888. יפו המתפתחת משכה אליה אוכלוסיות חדשות: נוצרים מלבנון ומרחבי הים התיכון, יהודים בני העליות הראשונות, ממצרים ומצפון אפריקה וקבוצות אירופיות שונות שבנו מוסדות, מנזרים וכנסיות ברחבי העיר.
בשנת 1853 ניסתה כת דתית אמריקנית להקים יישוב חקלאי ליד יפו. המפעל כשל לאחר ארבע שנים. בעקבותיו באה קבוצה נוספת של אמריקנים משיחיים, בשנת 1866, שנחלו כשלון לא פחות מסחרר. את אדמתם ורכושם קנו הטמפלרים הגרמנים. אלו הקימו את המושבה הגרמנית, שדווקא עלתה והצליחה עד מלחמת העולם השניה, אז גורשו על ידי הבריטים בשל תמיכתם בנאצים.
החל מסוף המאה ה-19 הפכה יפו למוקד הפעילות ההתיישבותית הציונית בארץ ישראל. חובבי ציון, בני ברית והתנועה הציונית פתחו משרדים ביפו. הגימנסיה העברית הוקמה בעיר בשנת 1905, זמן קצר לפני שהקים מאיר דיזינגוף את חברת גאולה לרכישת קרקעות ושלוש שנים לפני שהוקם המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית.
בשנת 1887 הקימו יהודים מיפו את השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות – נווה צדק. עשרות שכונות יהודיות נוספות קמו באיזור, ביניהן שכונת אחוזת בית (1909), לימים תל אביב.

המאה העשרים
ערב מלחמת העולם הראשונה מינו השלטונות העות'מנים את חסן בק למושל יפו. על בק הוטל להפוך את יפו לעיר מודרנית – הוא הרחיב ופרץ דרכים, בנה את שדרות ג'מאל פאשה (שדרות ירושלים) והקים מסגד על שמו בפאתי מנשייה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גירש בק מיפו רבתי את כל נתיני האויב, ביניהם יהודים רבים שנחשבו עדיין לנתיני רוסיה.
העיר נכבשה על ידי הבריטים בשנת 1917. במהלך המנדט הפכה יפו למרכז הכלכלי והפוליטי של ערביי ארץ ישראל. אוכלוסייתה גדלה מ-32 אלף תושבים ב-1917 ל-100 אלף ערב מלחמת העצמאות.
היחסים בין הגורמים הלאומיים השונים בא"י הלכו והדרדרו במהירות. מאורעות 1921 ו-1929 הביאו לנטישת האוכלוסייה היהודית את יפו ולהפרדת העיר מתל אביב. נמל תל אביב הוקם ב-1936, כתוצאה מהמרד הערבי והשבתת נמל יפו. ביוני 1936, בניסיון להשתלט על המרד הערבי, הרסו הבריטים 250 בתים בעיר העתיקה ופרצו בה נתיבים רחבים שיאפשרו מעבר של כוחות צבאיים בסבך הסמטאות.
על פי תוכנית החלוקה נועדה יפו להיות מובלעת ערבית בתוך השטח היהודי. עם פרוץ מעשי האיבה ב-1947 הפכו שטחי הגבול בין יפו לתל אביב לאזור לחימה מוכה צלפים. שלטונות המנדט ניסו לנהל את המצב המתוח והציבו שומרים חמושים במחסומים לאורך שטחי הגבול, אך ללא הועיל. בינואר 1947 פוצץ הלח"י את בניין הסראיה ביפו ובאפריל 1948 החל האצ"ל בהתקפה מרוכזת על שכונת מנשייה. הבריטים עצרו את הלחימה והזרימו כוחות צבאיים לתוך העיר כדי למנוע את נפילתה בידי היהודים, אולם ערביי יפו כבר החלו לברוח מהעיר, שבעי כיבוש וחרדים מהבאות. בתוך פחות משלושה שבועות נטשו רוב תושבי יפו את העיר בספינות דרך הים ובשיירות מאובטחות (בחסות הבריטים) לרמלה ולירושלים. ב-13 במאי הגישו נכבדי העיר הנותרים את כניעתם. 3,600 הערבים שנותרו בעיר רוכזו בשכונת עג'מי
וליפו הוזרמו אלפי עולים יהודים. הנמל ההיסטורי, גאוות יפו הערבית והמשגשגת, שימש נקודת כניסה ציונית למדינה. בשנת 1950 אוחדה יפו רשמית עם תל אביב. חלק גדול מהעיר העתיקה נהרס לחלוטין וכך גם שכונת מנשייה, שנמחקה מעל פני האדמה בשנת 1963. עם פתיחת נמל אשדוד איבד נמל יפו את מעמדו כנמל סחורות מרכזי ושונמך לכדי נמל דיג. בשנת 1961 הוקמה החברה לפיתוח יפו העתיקה במטרה לשחזר את בתי העיר העתיקה ולהפוך אותם לשמורה אדריכלית. הבתים המשוחזרים, נקבע בתוכנית, יימסרו רק לאמנים״. יפו הפכה למרכז חיי לילה ואמנות, אבל רק לזמן מה.
לאחר כמה שנים יפו הלכה ודעכה. האמנים הזדקנו, המועדונים נסגרו וחיי הלילה התוססים עברו לתל אביב. ללא הבוהמיינים והתיירים, חזרה יפו להיות מוקד פשע, עוני והזנחה. כאשר נבחר רון חולדאי לראשות עיריית תל אביב הוא הכריז על מתן עדיפות מיוחדת לשיקום יפו ולפיתוחה. ב-1999 הוקמה המישלמה ליפו, זרוע מנהלתית של עיריית תל אביב שנועדה ליזום ולפקח מקרוב על תהליכי שיקום עירוניים. יפו, על שפע הנדל"ן הזול שלה, החלה לעורר עניין בקרב כוחות חזקים במשק.
בשנים האחרונות יפו צומחת בקצב מסחרר. לפיתוח המואץ יש השלכות חיוביות, אך גם לא מעט אספקטים שליליים -יפו, בדומה לאיזורים חלשים בערים רבות בעולם, עוברת ג'נטריפיקציה מהירה ועוצמתית: אוכלוסיה מבוססת נכנסת לעיר, מעלה את מחירי הנדל"ן ודוחקת את התושבים המקוריים החוצה. העיר מתמלאת בסטודנטים יהודים שמקבלים מלגות מעיריית תל אביב – כ-10,000 שקלים בשנה – כדי לגור בשכונות העניות יותר של יפו. בעוד היהודים נכנסים, הערבים יוצאים, מה שמכניס מימד לאומני וגזעי מובהק לתהליך ומתסיס את הקרקע.
יפו ממציאה את עצמה מחדש כל הזמן ומתחדשת. רבים מאתריה המרתקים נמחו בשנות ההזנחה – חלקם במכוון, על מנת למחוק את עברה הערבי הפורה – אולם עדיין יש הרבה מה לראות ולגלות ביפו.

יפו: מידע למטייל

הגעה
ברכב פרטי: הפופולריות הגואה של יפו הפכה את מציאת החניה באיזור למשימה לא פשוטה. שלושה חניונים גדולים נושקים לים מצפון ומדרום לעיר העתיקה ולנמל. האחד, ברחוב נחום גולדמן, מתפרש לאורך כל גן צ'רלס קלור ועלול להוביל למציאת מקום חניה מרוחק מאד. השני, מצידו השני של הכביש, מיועד לבאי מתחם התחנה, אולם מתאים מאד לביקור בצפון יפו. החניון השלישי צמוד לנמל יפו מדרום ולפארק המדרון, מצפון. חניון גדול נוסף ניצב לצד המכללה, בקרבת רחוב עזה. מקומות חניה נוספים ניתן למצוא לאורך רציף העליה השניה וברחובות הקטנים המסתעפים משדרות ירושלים. מדרום לרחוב ארליך המצוקה הרבה פחות חריפה, וניתן למצוא בנקל חניה ברחוב גם בסופי שבוע ובימי חג.
באוטובוס: קו 41 יוצא מהתחנה המרכזית החדשה בתל אביב ומגיע לשדרות ירושלים ביפו. זהו הקו היחיד שיוצא מהתחנה המרכזית עצמה, אולם קווי אוטובוס רבים אחרים עוברים דרך שדרות ירושלים ורחוב יפת ביפו בדרכם מתל אביב לחולון, בת ים וראשון לציון. קו 18 מוביל מרכבת מרכז לשדרות ירושלים, בדרך ארוכה למדי העוברת ברחובות תל אביב. מדרך בגין, בסמוך לתחנת רכבת השלום, ניתן לעלות על הקווים 240 ו-40 שמובילים בזריזות לשדרות ירושלים, דרך דרך יפו. קו 10 יוצא ממרכז תל אביב ומוביל לרחוב יפת ולכיכר השעון, ממנה יוצאים רוב הסיורים בספר זה.

מים
הזנחה רבת שנים השאירה את שדרותיה וגניה של יפו נטולי ברזיות. מים ניתן לקנות בקיוסקים או לבקש בחביבות רשות למלא במסעדות.

טיול בטוח
קשה למצוא מקומות בעייתיים לטייל בהם ביפו באור יום, אולם רצוי לנקוט משנה זהירות וכבוד בעג'מי (במיוחד בסביבות גשר "חלון ליפו", הנושק לשכונות קשות, ובשכונת הגנבים, מאחורי בניין גלידה אנדריי), בשכונת נוזהא הצמודה לשדרות ירושלים, במסגדים ובכנסיות. אין להכנס לחצרות התושבים ללא רשות. על מנת לטייל בנעימים, רצוי להקפיד על בגדים מכסי כתפיים ומכנסיים עד הברך, במיוחד כשעוזבים את יפו המתויירת ועוברים ללב ולדרום העיר.

סיורים מודרכים:
מורי דרך, חברות וגורמים רבים מוציאים סיורים ליפו. להיסטוריה העירונית ביפו יש שלל נרטיבים וגרסאות, וכל מורה דרך יאמץ נרטיב קצת שונה. להלן מקבץ קטן של סיורים מסוגים שונים, המספרים סיפורים מאד שונים.
החברה לפיתוח יפו העתיקה מוציאה מספר סיורים מודרכים המותאמים לקהלים שונים. פרטים נוספים באתר.
התרבוש: השחקן ערן שדר מארגן סיורים מומחזים לילדים וילדים ברוחם בדרום תל אביב וביפו, לפרטים נוספים.
גילה טולידאנו, מדריכה סיורים שיוצאים מתחום הבנאלי ונכנסים לעומק יפו הנפיצה והמורכבת (03-5166188).
פרטים: קפה יאפא מוציאים סיורים באוריינטציה פלסטינית, המובלים על ידי אקטיביסטים פלסטיניים מקומיים. יש להתעדכן באתר.

יפו: תחת שמי הים התיכון

יפו מעולם לא היתה אופנתית יותר. לאחר שנים של דחיקה לשולי העיר הלבנה חוזרת בבואתה האפורה לפרוח – מרכישת נכסים ועד למילה האחרונה בטרנד הקולינרי. אולם יפו היא הרבה יותר מבוטיקים וחומוס. היא בשר מבשרה של הארץ הזאת – חלק בלתי נפרד מעברה ואבן בוחן לעתידה
תל אביב לא נבנתה "מקצף גל ועננה", וגם לא צמחה לה פתאום בחולות הלבנים של ארץ ישראל שטופת שמש – היא נהגתה, נבנתה וצמחה מתוך יפו. תל אביב היתה שכונה אחת מני רבות שיצאו מיפו במחצית השנייה של המאה ה-19. רק לאחר התבססות המנדט הבריטי בארץ ישראל הופרדה תל אביב מהורתה והחלה להתפתח במהירות כצרתה של יפו. יפו הערבית מול תל אביב היהודית, כל אחת מהן המרכז האינטלקטואלי של הישות הלאומית – העברית והערבית – אליה השתייכה.
במאבק הזה תל אביב ניצחה ויפו התרוקנה מתושביה. תוך שבועיים קמו שבעים אלף תושבי יפו ועזבו את עירם. יומיים לפני שדוד בן גוריון הכריז בתל אביב על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, חתמו נציגי 3,000 התושבים שעוד נותרו ביפו על הסכם כניעה. בעוד תל אביב עלתה ופרחה, יפו נותרה שבורה על החוף. בולדוזרים עלו על בתיה העזובים ושכונות שלמות נעלמו מן העולם. לולא כמה אמנים, בראשות מרסל ינקו, שראו את יופייה של העיר העתיקה של יפו ונלחמו לעצור את הבולדוזרים, גם שרידי העיר העתיקה שקיימים היום היו נמחקים מעל פני האדמה.
יתר השכונות של יפו, בהן התמקמו בינתיים עולים חדשים מכל העולם, נועדו לפינוי והריסה. במקומן תכננה עיריית תל אביב של מרדכי נמיר ויהושע רבינוביץ', בשנות השישים ותחילת שנות השבעים, להקים עיר חדשה, מודרנית, עם כבישים מהירים רבי נתיבים שיחברו את חולון, בת ים ויפו לתל אביב. אחד הכבישים המהירים אמור היה לעבור לאורך החוף ולדרוס את הנמל, והשני תוכנן לעבור ממזרח ליפו. פינוי התושבים הופקד בידי חברת עמידר, וזו החלה בתהליך של פינוי הבתים ופיצוי התושבים. גגו של כל בית שפונה הוסר על מנת למנוע פלישה מחודשת של הדיירים – דבר שהביא להתפוררות מהירה של מבנים שהצליחו לעמוד מאה ואפילו מאתיים שנה.
כאשר התחלף השלטון בתל אביב ושלמה להט (צ'יץ') הפך לראש העיר, הוא מינה צוות שכלל את אדריכל העיר לשעבר, סרג'יו לרמן, לטפל בתכנון של יפו. הצוות של לרמן, שהתחיל לשוטט בעיר, ראה את יופיים של הבתים והשכונות והחליט לנסות לשנות את רוע הגזרה. צ'יץ הובא ליפו לסיור, הציץ ונפגע. בעקבות הסיור הוא שינה את התוכניות ב-180 מעלות והחליט כי יפו תישמר. וכך זכתה להינצל הארכיטקטורה של אחת הערים המקסימות לאורך חופי הים התיכון.
יפו אינה רק ארכיטקטורה, היא הייתה גם אנשים, היסטוריה ותרבות, שנעלמו ברובם עם קום המדינה. ארכיון העיר יפו אבד, שמות הרחובות שונו, ורבים מהמקורות העבריים מתמקדים, מן הסתם, בפן היהודי של עיר הנמל העתיקה. אנחנו, לפיכך, מכירים את יפו דרך עדשה מעוותת. מי היה נג'יב בוסטרוס, שרחוב העסקים הראשי של יפו נקרא על שמו? מי היה סלים קאסר, אחד האנשים העשירים ביותר ביפו? מי היו האנשים שבילו בבתי הקפה המפורסמים שלאורך שדרות ג'מאל פאשה (הידועות כיום כשדרות ירושלים)? ומי היו האדריכלים שבנו ביפו, נוסף על האדריכלים היהודים המתועדים לעייפה?
יפו מעולם לא היתה אופנתית יותר. ערכי הנדל"ן עולים בחדות ובהתמדה, בתי קפה, גלריות, מסעדות ומועדונים נפתחים בה חדשות לבקרים, הנמל חוזר לחיים כמוקד בילוי והאוכלוסייה החזקה – היהודית – דוחקת החוצה את האוכלוסייה הערבית. מוקדי תסיסה לאומית ופשיעה מתפתחים ברבעים העניים של העיר לצד התחדשות, שינוי וצמיחה.
במדריך הזה של יפו ניסינו להראות את העיר ותולדותיה באמצעות כמה סיורים, כל אחד מהם ממחיש פרק בתולדות המקום. ביססתי את המדריך על עבודתי כיועץ ראשי בתוכנית לפיתוח התיירות ביפו שנעשתה על ידי המישלמה ליפו לפני יותר מעשור, על היכרות עם העיר וסיורים רבים בה, ותוך התבססות על עבודות המחקר שנעשו בעברית ובאנגלית, בנוסף לכמה מקורות המבוססים על זיכרונות תושבי יפו הערביים שהתפרסמו בשנים האחרונות. ראוי לציין את עבודת התיעוד והמחקר המרשימה של האדריכל שמואל גרואג ושני ספרים שיצאו לפני מספר שנים המוסיפים בצורה משמעותית לידע שלנו על יפו. האחד – "האנציקלופדיה של יפו היפה" (בערבית) – מביא מקורות ערביים רבים על יפו, והשני, ספרו של מרק לוין "גיאוגרפיה משתנה", מסכם את המסמכים העותמאניים על העיר.
סיפורה של יפו הוא חלק חשוב מתולדות העת המודרנית בארץ. היא לא עיר שחורה אל מול העיר הלבנה של תל אביב. גם היא הייתה יפה וגם מולה קצף הים מתחת לשמי התכלת. ״כלת הים התיכון״, כינו אותה אוהביה, ״יפו היפה״, קראו לה תושביה. הגיע הזמן שנכיר אותה טוב יותר. הכרה, כידוע, היא חלק חשוב בתהליך הריפוי.

יפו: תחת שמי הים התיכון

יפו חוזרת לאופנה. לאחר שנים של דחיקה לשולי העיר הלבנה, חוזרת בבואתה האפורה לפרוח, מרכישת נכסים ועד למילה האחרונה בטרנד הקולינרי. אולם יפו היא הרבה יותר מזה. היא קשורה בטבורה להיסטוריה של הארץ הזאת, חלק בלתי נפרד מעברה ונדבך חשוב לימים שיבואו

תל אביב לא נבנתה "מקצף גל ועננה" וגם לא צמחה לה פתאום בחולות הלבנים של הארץ שטופת שמש – היא נהגתה, נבנתה וצמחה מתוך יפו, שכונה אחת מני רבות בתהליך היציאה מן החומות שעבר על יפו במחצית השנייה של המאה ה–19. רק לאחר התבססות המנדט הבריטי בארץ ישראל הופרדה תל אביב מהורתה והחלה להתפתח במהירות כצרתה של יפו. יפו הערבית מול תל אביב היהודית, כל אחת מהן המרכז האינטלקטואלי של הישות הלאומית – העברית והערבית – אליה השתייכה.

במאבק הזה תל אביב ניצחה, ויפו התרוקנה מתושביה. תוך שבועיים קמו שבעים אלף תושבי יפו ועזבו את עירם. יומיים לפני שדוד בן גוריון הכריז בתל אביב על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, חתמו נציגי 3,000 התושבים שעוד נותרו ביפו על הסכם כניעה. בעוד תל אביב עלתה ופרחה, יפו נותרה שבורה על החוף. בולדוזרים עלו על בתיה העזובים ושכונות שלמות נעלמו מן העולם. לולא כמה אמנים בראשות מרסל ינקו, שראו את יופייה של העיר העתיקה של יפו ונלחמו לעצור את הבולדוזרים, גם שרידי העיר העתיקה שקיימים היום היו נמחקים מעל פני האדמה.

יתר השכונות של יפו, שבהן התמקמו בינתיים עולים חדשים מכל העולם, נועדו לפינוי והרס. במקומן תכננה עיריית תל אביב של מרדכי נמיר ויהושע רבינוביץ', בשנות השישים ותחילת שנות השבעים, להקים על הריסות יפו עיר חדשה, מודרנית, עם כבישים מהירים רבי נתיבים המחברים את חולון, בת ים ויפו לתל אביב. אחד הכבישים המהירים היה אמור לעבור לאורך החוף ולדרוס את הנמל, והשני תוכנן לעבור ממזרח ליפו. ביצוע פינוי התושבים הופקד בידי חברת עמידר, וזו החלה בתהליך של פינוי הבתים ופיצוי התושבים. גגו של כל בית שפונה הוסר, כך שלא היה אפשר להתגורר בו – דבר שהביא להתפוררות מהירה של מבנים שהצליחו לעמוד מאה ואפילו מאתיים שנה.

כאשר התחלף השלטון בתל אביב ושלמה להט (צ'יץ') הפך לראש העיר, הוא מינה צוות שכלל את אדריכל העיר לשעבר סרג'יו לרמן לטפל בתכנון של יפו. הצוות של לרמן, שהתחיל לשוטט ביפו, ראה את יופיים של הבתים והשכונות והחליט לנסות לשנות את רוע הגזרה. צ'יץ הובא ליפו לסיור, הציץ ונפגע. בעקבות הסיור הוא שינה את התוכניות ב–180 מעלות והחליט כי יפו תישמר. וכך זכתה להינצל הארכיטקטורה של אחת הערים המקסימות לאורך חופי הים התיכון.

יפו אינה רק ארכיטקטורה. היא הייתה גם אנשים, היסטוריה ותרבות, שהרבה מהם נעלמו. ארכיון העיר יפו אבד, שמות הרחובות שונו, ורבים מהמקורות העבריים, באופן טבעי, מתמקדים בפן היהודי של יפו. מכיוון שכך אנו מכירים את יפו בצורה מעוותת. מי היה נג'יב בוסטרוס, שרחוב העסקים הראשי של יפו נקרא על שמו? מי היה סלים קאסר, אחד האנשים העשירים ביותר ביפו? מי היו האנשים שבילו בבתי הקפה המפורסמים שלאורך שדרות ג'מאל פאשה? ומי היו האדריכלים שבנו ביפו, נוסף על האדריכלים היהודים שאנו יודעים על כל בניין שבנו שם?

יפו חוזרת היום לאופנה. ערכי הנדל"ן עולים ללא הרף, בתי קפה, גלריות, מסעדות ומועדונים נפתחים בה חדשות לבקרים. הנמל חוזר לחיים כמוקד בילוי, והאוכלוסייה החזקה – היהודית – דוחקת החוצה את האוכלוסייה הערבית. מוקדי תסיסה לאומית מתפתחים ברבעים העניים של העיר, יחד עם פעילות של פשע – כל זה לצד התחדשות, שינוי וצמיחה.

סיפורה של יפו הוא חלק חשוב מתולדות העת המודרנית בארץ. היא לא עיר שחורה אל מול העיר הלבנה של תל אביב. גם היא הייתה יפה וגם מולה קצף הים ועננים הילכו מעליה בשמי התכלת. "כלת הים התיכון", כינו אותה אוהביה, "יפו היפה", קראו לה תושביה. הגיע הזמן שנכיר אותה טוב יותר. הכרה כידוע, היא חלק חשוב בתהליך הריפוי.

mendele

להזמנת המדריך הדיגיטלי או המודפס