יום אחד, בעודי מטיילת עם מנור בצר ועם המדריכה המקומית שלנו הירו באומוטסנדו (Omotesando), הרחוב היוקרתי של טוקיו שידוע כ"שאנז אליזה" היפני, חצינו את הכביש בגשר עילי ולפתע הבחנו בדבר–מה משונה. מתחת לרגלינו נשרך תור ארוך ארוך — ומסודר. בזה אחר זה עמדו עשרות יפנים והמתינו למשהו. תור יפני איננו דומה לאף תור אחר בעולם. היפנים כאילו הפכו את העמידה בתור לאמנות של ממש. הם לומדים את הדרך הנכונה לעמוד בתור כבר בבית הספר היסודי ומקפידים על תרבות התורים שלהם, שהופכת את הצפיפות הגדולה בטוקיו לנעימה ולא בלתי–נסבלת. בתור יפני לא תמצאו אנשים שעומדים זה לצד זה. יש לעמוד זה אחרי זה בטור ארוך. תור יפני איננו מתעקל — אם לפתע נגמרת המדרכה ורחוב אחר חוצה את הרחוב שבו משתרך התור, התור ייפסק וימשיך בצד השני של הכביש. בתור יפני איש לא יתקדם עד שהאדם שלפניו לא יתקדם, ואיש לא יצטופף. המרחב האישי של היפנים הוא קדוש ברמה מסוימת. אין הרבה מרחב כזה, שהרי טוקיו היא עיר שבה עוברים מיליוני אנשים מדי יום במעברי החציה ובתחנות הרכבת, ולכן יש לשמור עליו באדיקות. כשעברנו ליד סוף התור באומוטסנדו שאלנו את המחכים כמה זמן עשויה להימשך המתנתם, והם ענו בנונשלנטיות: 4-3 שעות. תהיתי למה הם ממתינים בכזו סבלנות, ותשובתם הייתה מפתיעה: לסניף חדש של "מקס ברנר" שנפתח בעיר לפני כמה שבועות.
תושבי טוקיו אוהבים יותר מכול דברים חדשים. כל חודש מביא עמו את הטרנד החדש הבא שכולם חייבים לנסות. כשאני ביקרתי בעיר, בחודש מרץ האחרון, היה מדובר בקרפים. בכל פינה בעיר צצו דוכנים שמכרו קרפים מתוקים עם שוקולד ותותים ושלל תוספות, ומחוץ להם השתרכו תורים עצומים. אני משוכנעת שכעת הטרנד החדש הוא דבר–מה אחר. בניגוד לישראלים ולעולם המערבי כולו, המחפשים אחר האקסקלוסיבי, הנדיר ומה שיתר האנשים טרם "גילו", היפנים מעריכים את חוכמת ההמונים. אם כולם הולכים לדוכן קרפים מסוים, מדובר כנראה בדוכן טוב. אם יש תור מחוץ למסעדה כלשהי, כנראה היא טובה. בשכונת גולדן גאי (Golden Gai) ראיינתי בעלים של מסעדה קטנה, שכשאיש לא בא לאכול במסעדתו הוא שילם לכמה חברים שיגיעו ויעמדו בתור מחוץ למסעדה. תוך חצי שעה היה תור מסביב לרחוב לפני מסעדתו.
תרבות התורים הזו יושבת על מצע עמוק. הקהילה, החברה המשותפת, היא דבר חשוב מאין כמוהו ביפן. החוקים והטקסים הרבים שאנו שומעים עליהם נועדו לשמר את הקהילה ואת המקום של כל אחד בתוך הקהילה. מבחוץ נראה לעתים שמדובר בחברה קפדנית עד מאוד — ואכן יש יפנים שלא מסתדרים עם הציפיות והמגבלות הקשות שמוטלות על האנשים בחברה היפנית ועוזבים את יפן — אבל הרוב מעריכים את ההקפדה על חוקים ועל מסורות שעוזרות לכולם להרגיש בנוח. זו הסיבה שהיפנים הם חשדנים כלפי זרים. הם אוהבים תיירים עד מאוד, ומוקירים כל ין שאדם זר מוציא במדינתם, אבל ברגע שאתה מנסה להפוך מתייר למקומי קמה חומה של עוינות שקשה לצלוח. החשדנות הזו נובעת מכך שכל זר שמנסה להתקבל בחברה אך מסרב ללמוד את השפה ואת התרבות לעומק מסכן למעשה את הקהילה היפנית. הלוא אין דרך לשמר את הקהילה המלוכדת הזו אלא על ידי היצמדות לחוקים המקובלים.
טוקיו, יותר מכל עיר יפנית אחרת, הושפעה מהמערב; אפילו ממדינות כמו ישראל, שכפי שאנו יודעים אינן באמת מערביות. תושבי העיר מאמצים כל טרנד עולמי שמגיע אליהם ולעתים נראה מבחוץ שהעיר אינה יפנית כלל — רשתות גדולות ושלטים באנגלית מציצים במרכזי הקניות הגדולים מכל עבר. אבל מאחורי תרבות הצריכה המקומית ומאחורי עסקי התיירות הפורחים מתחבאת תמיד התרבות היפנית והלך הרוח המקומי, שמקדש את החברה המשותפת מעל לכול.

קריאה נעימה ויוקוזו
(yokoso; "ברוכים הבאים"),
מאיה רומן

טוקיו היא העיר החמישית בעולם שזוכה לארח את המשחקים האולימפיים בפעם השנייה. נראה שאחת לכמה שנים מחפש לעצמו הוועד האולימפי מרגוע – ובוחר עיר שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. בהשוואה לריו דה ז'נרו, טוקיו היא מפלט, חזרה לאדמת מבטחים | מנור בצר, בעקבות ריאיון עם ד"ר מאיומי יא-יא ימאמוטו

אחרי שההכנות למשחקי המונדיאל בברזיל הסעירו את העולם כולו, ואת פיפ"א בפרט, ממשיכות הסערות באשר לאולימפיאדה בריו דה ז'נרו 2016. נראה שהוועד האולימפי, שעדיין תוהה אם עיר החופים והסמבה תעמוד בהתחייבותה, חיפש מפלט רגוע למשחקי 2020.
בימים אלה נסתיימו משחקי המונדיאל בברזיל, ומעניין לראות את ההתמודדות הלאומית של הברזילאים – חולי הכדורגל, לצד הבעיות הכלכליות העמוקות. גם אם יצלחו את המונדיאל (וזאת נדע רק כמה שנים לאחר שיסתיים), ארגון של אולימפיאדה הוא שונה בתכלית, והספק לא מפסיק לכרסם.
לעומת ריו, טוקיו היא אידיאל הסדר ונמצאת בקדמת הטכנולוגיה העולמית. היא הבליטה את יתרונותיה היטב, דאגה להדגיש אותם בעת המכרז לקראת 2020, ואכן זכתה.

קדמה הייטקיסטית אחרי קצב הסמבה
תהליך הבחירה בטוקיו לאירוח משחקי 2020 החל עוד קודם לכן, כאשר הוחלט לגשת למכרז של אולימפיאדת 2016. המכרז ההוא יצא לדרך בשנת 2009 בקול תרועה לא רמה במיוחד, והיה ברור למדי שטוקיו לא תזכה בו. מטרתה של ועדת המכרז של העיר הייתה לקדם חקיקה בטוקיו וביפן כולה בתחום הספורט ההישגי, חקיקה שלא שונתה מאז 1964. הם רצו להכין את השטח היטב לקראת המכרז הבא, שטוקיו התכוונה לזכות בו – בכל מחיר.
ד"ר מאיומי יא-יא ימאמוטו, (Mayumi Ya-Ya Yamamoto) שהייתה אמונה על הקשר בין צעירים לספורט בשני המכרזים האחרונים הללו, מספרת שבהכנת המכרז היפנים התבססו על שני דברים – הראשון הוא כאמור המוניטין של היפנים בתחום הארגון והסדר המופתי. גם במכרז של 2016 היה ברור לוועד האולימפי שמשחקים בטוקיו יהיו מאורגנים היטב, אך כאשר עלתה השאלה מהו הערך המוסף של העיר, ליפנים לא הייתה תשובה מספקת. במכרז לקראת 2020 הם כבר באו מוכנים ומזומנים להתמודדות הזאת, וזהו למעשה החלק השני – הם הציגו את פרויקט "לגלות את המחר" (Discover Tomorrow), שעתיד לתרום לחברה הבינלאומית דרך הספורט.
פרויקט "לגלות את המחר" מושתת על שלושה עמודים: הראשון הוא פיתוח בינלאומי דרך ספורט, השני הוא הקמת אקדמיה שתכשיר בעלי תפקידים ניהוליים בספורט, והשלישי הוא אנטי-דופינג – קידום ספורט נקי מסמים. "ספורט הוא הדרך לגשר על פערים חברתיים עולמיים," מסבירה יא-יא ימאמוטו. "לכך אנו מתכוונים בפיתוח בינלאומי דרך ספורט – גישור על פערים חברתיים דרך מכנה משותף, לפתח חברה בעזרת ספורט בכל מקום בעולם ולסייע לאוכלוסיות מוחלשות, בעיקר באסיה." בכל העולם מתחבטים בשאלה מדוע כדאי להשקיע בספורט הישגי, ונראה כי ברור לכולם שיש להשקיע ברווחה, בבריאות, באורח חיים ספורטיבי. "אני מוצאת שספורט תחרותי הוא חשוב כי זו ההצלחה של המדינה שלך, זה שונה משיגור טילים, זה כוח רך," מוסיפה יא-יא ימאמוטו. "לא מדובר רק בשיפור התדמית בתוך המדינה אלא באיחוד עולמי, שאפשר להשיג רק בעזרת ספורט ולא על ידי שום דבר אחר. מוזיקה, למשל, יכולה לקשר בין אנשים אך קיימים בה פערים תרבותיים שקשה לעתים לגשר עליהם. בספורט יש קרקע משותפת לכולם, בלי קשר לאומה או לתרבות."
הנושא הקרוב ביותר ללבה של יא-יא ימאמוטו הוא דווקא אנטי-דופינג. נכון להיום היא עובדת בסוכנות היפנית לספורט נקי (JADA – Japan Anti-Doping Agency), ששמה את הדגש על המשחקים האולימפיים והפאראלימפיים של 2020. היפנים רוצים לקדם את הערכים בספורט באמצעות התנהגות אתית ונקייה מסמים ממריצים למיניהם. טוקיו הבטיחה בשני המכרזים שאם תיבחר לארח את האולימפיאדה – זו תהיה האולימפיאדה בעלת החוקים המחמירים ביותר בנושא אי פעם.
אך נראה שגם הסיבות האלה לא הספיקו לכשעצמן, מודה יא-יא ימאמוטו. חברי ועדת המכרז של טוקיו הוסיפו להצעה שלהם טענה משנית אבל הרבה יותר מקומית – אסון פוקושימה (Fukushima), שבמקרה פקד את מדינת האיים הקטנה בזמן המכרז והוסיף רגש להצעה של היפנים, הידועים בפני הפוקר שלהם. הם שכנעו את חבר השופטים שהמשחקים האולימפיים יחזקו את הגאווה הלאומית הפגועה ויעוררו התרגשות בקהילה המקומית והעולמית. אחרי האסון של פוקושימה, ספורטאים רבים יצאו לבקר באזור, ביקרו משפחה וחברים, והראו לעולם כולו, ובעיקר ליפנים הנוקשים, את כוחו של הספורט.

2020 – בין מסורתי למודרני

אצטדיון עתידני מרחף באוויר, שחזור מתקני ספורט מהאוליפיאדה הקודמת, כפר אולימפי חדש שיוסב לפרויקט מגורים – והכול בעטיפה של חדשנות וקִדמה. היפנים הולכים לעשות לנו שמח בעיניים.
ש ביפן חוקי בנייה נוקשים, בעיקר בנוגע לשימור מבנים קיימים. ההחלטה אם לבנות מחדש או לשחזר כל אחד מהמתקנים הישנים מתבססת ביפן על שיקול כלכלי בלבד. אולימפיאדת לונדון, למשל, התנהלה ברובה בחלק המזרחי והנידח של העיר, שכן הבריטים ראו באירוע הזדמנות טובה להחזיר עטרה ליושנה. האתרים נראו מבחוץ בני המאה ה-18 בעוד שבפנים הכול היה חדש. בטוקיו הדברים ייראו אחרת.
85% מהמבנים ברדיוס של 8 קילומטרים מהכפר האולימפי ייבנו או ישוחזרו. בדרך זו לא תצטרך טוקיו להרחיב את קווי התחבורה הציבורית הקיימים (והיעילים ביותר), ותוכל לחסוך סכומי עתק. מחקרים משני העשורים האחרונים מראים שהמארחות של המשחקים האולימפיים לא מצליחות לצאת מהגירעון התקציבי עוד שנים רבות לאחר מכן. טוקיו מתכננת לשבור את המגמה הזו, ובגדול. הרי האדריכלות שלה זכתה בפרסים בינלאומיים והיא עדיין מאוד רלוונטית.
הפרויקט האדריכלי הגדול ביותר יתמקד בהריסה ובבנייה מחדש של האצטדיון האולימפי. הוא נבנה לראשונה עבור משחקי 1964 ומשמש מאז כאצטדיון הלאומי. בשנים הקרובות הוא יימחק מעל פני האדמה ויחליף אותו אצטדיון בדמות חללית. התכנון האדריכלי כבר הספיק לזכות בכמה פרסים, ומה שיאפיין אותו הוא אשליה של ריחוף באוויר, ללא עמודים נראים לעין; אצטדיון שעוד לא נראה כמותו בעולם.
בדומה ללונדון 2012, ממשלת המטרופולין של טוקיו בחרה לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים ולהשתמש באולימפיאדה כתירוץ טוב לפתח שכונות בעיר שהן מחוץ למרכזי העסקים והבידור. לשם כך נבחר אזור נמל הארומי (Harumi Pier), שמצד אחד נמצא בקרבת מרכזים תיירותיים, ורוב מתקני הספורט מאולימפיאדת 1964 גם הם בסביבתו, אך למעשה החל להתפתח רק בשנים האחרונות ועוד יקבל זריקת מרץ לקראת האולימפיאדה. באזור זה ייבנה הכפר האולימפי והוא יהיה המרכז הפיזי והרוחני של ההתרחשות. הוועדה המארגנת של המשחקים מבטיחה לצופים – מהבית ומהאצטדיונים – שילוב בין רקע היסטורי מרתק לבין מבנים חדשניים ומנקרי עיניים; מסיבות רחוב צבעוניות שעתידות לארח מיליוני חוגגים, לצד בטיחות וביטחון אישי לספורטאים ולאורחים; ספורט מודרני לפי מיטב המסורת היפנית, עם גיישות וסמלים לאומיים שמרגשים את העולם כבר מאות שנים, לצד אהבה רבה דווקא לכדורגל ולבייסבול אמריקאי.

בארבעים השנים האחרונות ביססה טוקיו את מעמדה כבירת אופנה עולמית, עם מעצבי-על שמשפיעים על בתי האופנה הגדולים בעולם ועם סגנון מוזר, מופרע, מוקפד ואישי לחלוטין. מהנערות בשכונת הרג'וקו למסלולי התצוגה בפריז, האסתטיקה היפנית המודרנית משתלטת על העולם, תיק גב אחר סיכה אחר ז'קט | מאיה קולסקי

מעיל צבאי מקום-דה-גרסון (Comme Des Garcons), חצאית עשויה בד מגבת בעיצוב נוזומי אישיגורו (Nozomi Ishiguro), גרבי ברך שחורים, סנדלים לבנים של ד"ר מרטינס (Dr. Martens) ותיק וינטג' מעור חום. את כל הנ"ל לובשת בו-זמנית אישה צעירה אחת ברחוב ראשי בשינג'וקו (Shinjuku). לצִדה עומדת חברתה, צעירה בעלת שיער סגול מוקפד, עטויה סוודר לבן וצמרירי, חצאית מיני ומגפיים שחורים, ומאובזרת בארנק שעיר שמרחוק נראה כמו כלבלב זעיר ובלונדיני. השתיים אינן יוצאות דופן במיוחד – במעלה הרחוב ניתן להבחין בשילובים אופנתיים שונים ומשונים, שנעים בין האלגנטי להפליא לאוונגרדי ומופרע במיוחד.

טוקיו זכתה למעמד של בירת אופנה, ולא בכדי. העיר מהווה מפלט לטיפוסים יצירתיים שפותחים שם בתי אופנה וחנויות בגדים לרוב, או סתם מתלבשים באופן מעורר השראה ושומט לסתות ויוצאים להם כך לרחוב. טוקיו היא ביתם של מותגי אופנה רבים, המעצבים בשלל סגנונות שונים ומנוגדים, מהסולידי ועד לפנטסטי. עם זאת, הפלא האמיתי איננו האופנה שניתן לקנות בחנויות, אלא התלבושות השלמות ברחוב – מראה הכולל שיער, תכשיטים, נעליים, תיקים, שכבות בגדים ולפעמים אפילו עדשות מגע צבעוניות.

כשהמתלבשות המצטיינות הללו נשאלות מהיכן הפריטים, כמה שמות חוזרים ועולים: מוג'י (Muji), קום-דה-גרסון, איסי מיאקי (Issey Miyake), 6% DokiDoki ועוד. מותגי האופנה הללו פרשו כנפיים והגיעו לכל העולם, אולם ניכר בהם ניצוץ הגאונות והמוזרות שנשאבות מהרחוב – וחוזרות לרחוב – במעין היזון חוזר של אופנת אוונגרד יוצאת דופן.

בשנות ה-80 פרצה סצנת האופנה היפנית לתודעה הבינלאומית בזכות עבודתם של קומץ מעצבים נבחרים, כמו ריי קוואקובו (Rei Kawakobo) מקום-דה-גרסון, איסי מיאקי ויוג'י ימאמוטו (Yohji Yamamoto). בשלושים השנים שעברו מאז, התווספו אל השלושה מעצבים רבים אחרים, אולם אלו נותרו השמות המשפיעים ביותר באופנה היפנית – הקולקציות שלהם נחטפות מהמדפים וגם בני טיפוחיהם נוטים לזכות להצלחה כבירה. אין דמיון רב באסתטיקת העיצוב של שלושת המעצבים החשובים הללו, אולם הם דומים בהתעקשותם להישאר נאמנים לטעמם האישי לאורך זמן מבלי לנהות אחר טרנדים אופנתיים חולפים.

קום-דה-גרסון הוקמה ב-1969 על ידי מעצבת האופנה ריי קוואקובו, והצלחתה הלכה וגברה במהלך שנות ה-70. בשנות ה-80 היא הפכה לעמוד תווך של עולם האופנה, ובמקביל פותחו בחברה עוד ועוד קווי לבוש לגברים ולנשים. בשנות ה-90 חל מעבר מהסגנון הייחודי של החברה – בגדים מפורקים וקרועים בטוב טעם, לסגנון מתוחכם אפילו יותר, עם מניפולציות של טקסטיל וגזרות חסרות במכוון. בקולקציית "lumps and bumps" מ-1997, למשל, שולבו בדים עם "פגמי ייצור" מכוונים בשלב האריגה, מה שיצר בגדים עם צברי חוטים, גבשושיות וכדרורים, שאותם גזרו ותפרו המעצבים בקום-דה-גרסון לכדי בגדים שיש להם אמירות ייחודיות ומראה חד-פעמי. הקולקציה נחשבת לקלאסיקה והיוותה השראה למעצבים רבים אחרים ואף לכוריאוגרף מרס קנינגהם (Merce Cunningham), שיצר מופע מחול בהשראתה.

איסי מיאקי, יליד 1938, פתח את חברת האופנה שלו ב-1970. היום המותג "איסי מיאקי" מאחד תחתיו קולקציות אופנה שונות, ליין בשמים וקרן צדקה. הבגדים של מיאקי התאפיינו מתחילת דרכו בחדשנות טכנולוגית, עם צורות גיאומטריות מושלמות וסטרוקטורות בלתי-אפשריות בבד. בקולקציית "pleats please", למשל, הוא השתמש בבד פוליאסטר, גזר אותו, תפר אותו, ורק אז העביר אותו בתהליך גיהוץ הקפלים. התוצאה הייתה קפלים חדים כסכין שהשתמרו לאורך זמן. הבגד המוכר ביותר בעיצובו של מיאקי דווקא לא מתאפיין בחדשנות טכנולוגית רבה או באוונגרדיות יתרה, ולמעשה לרוב כלל לא נחשב פריט של אופנה עילית – זוהי חולצת צווארון הגולף השחורה שמייסד חברת "אפל", סטיב ג'ובס (Steve Jobs), נהג ללבוש בכל הופעותיו בתקשורת.

יוג'י ימאמוטו אמור היה בכלל להיות עורך דין. אחרי שעשה תואר במשפטים, הוא החליט שבעצם הוא מעדיף להיות מעצב אופנה, ובילה עוד כמה שנים בלימודי אופנה גבוהים. הפניות והעיקולים בדרך שעבר הביאו אותו לזירת האופנה באיחור, ובכן… אופנתי. הוא הקים את החברה שלו, Y, ב-1972, זכה לפריצה ביפן ב-1977 ולפריצה בינלאומית בשבוע האופנה בפריז ב-1981. הוא התמחה בעיצוב לנשים ולגברים, אולם רצה שנשים ילבשו גם את בגדי הגברים שלו. העיצוב שלו משלב את המסורבל, הקשיח והכבד עם האלגנטי והנקי. המעילים הרבים שעיצב לנשים מזכירים שריון, מראה מרובה שכבות של בגדים קשיחים ושל קווים אנכיים, הנובע מדחף, שניתן לקרוא לו רומנטי, לגונן על נשים ולעטוף אותן. כפי שאמר בריאיון עדכני יחסית: "קפצתי על הרעיון לעצב מעילים לנשים. זה היה משמעותי עבורי – הרעיון של מעיל ששומר ומסתיר את גוף האישה. רציתי להגן על גוף האישה ממשהו – אולי מהמבט הגברי או מהרוח הקרה."

אי-אפשר לדבר על בתי אופנה יפניים מונומנטליים מבלי להזכיר את מוג'י. מוג'י, קיצור ל-Mujirushi Ryonin – "טובין חסרי מותג" בתרגום חופשי, איננה סתם עוד חברת ביגוד. מוג'י מייצרת כלי בית, כלי מטבח, מכשירי אלקטרוניקה, אוכל ואפילו מכונית, בשיתוף פעולה משנת 2001 עם חברת "ניסאן". העיצוב של מוג'י מינימליסטי, פשוט וחסר מיתוג, והמוצרים מיוצרים מחומרים ממוחזרים. החברה איננה מפרסמת כלל, ומסתמכת על פרסום מפה לאוזן – אסטרטגיה שהובילה להתפשטות כלל-עולמית של המותג. תג המחיר איננו ידידותי לכיס כמו ברשתות דוגמת H&M או מרקס אנד ספנסר (Marks & Spencer), אולם המוצרים איכותיים, פשוטים וקלאסיים, מה שמקנה לעיצוב של מוג'י על-זמניות פרקטית.

טוקיו משופעת כמובן במותגי עילית, גם לגברים. N.Hollywood מתמחים בעיבוד קונספטים אופנתיים ישנים (כגון חליפות טוקסידו וז'קטים מחויטים) לבגדי גברים בסגנון חדש, נקי ומינימליסטי. אותה מגמה רווחת בקרב מותגים נוספים לבגדי גברים, דוגמת סאטורו טנאקה (Satoru Tanaka), המשתעשעים בהריסה ובבנייה מחדש של גזרות קלאסיות מערביות.

אל שלושת הגדולים (ומוג'י) מצטרפים בתי אופנה ותיקים, דוגמת אוניצוקה טייגר (Onitsuka Tiger), השוטפים היום את הרחובות לאחר שנתגלו מחדש על ידי סלבריטאים למיניהם. יחד עמם הגיעו מעצבים חדשים רבים מאוד שזכו לפופולריות בקרב כוכבי היפ-הופ ופופ מערביים, כמו A Bathing Ape, שאפילו יצר תת-מותג בשיתוף פעולה עם כוכב ההיפ-הופ פארל ויליאמס (Pharrell Williams).

אם ניקח רכבת קצרה מאאויאמה (Aoyama), מתחם האופנה העילית, אל הזירות המרכזיות של אופנת הרחוב – הרג'וקו (Harajuku) ושיבויה (Shibuya), נמצא מגוון מסחרר של אופנת קז'ואל מופרעת, חדשנית ונקייה.

תת-ז'אנר באופנת הרחוב היפנית הם מותגים המתמחים בהדפסה על חולצות טי. המותגים, דוגמת graniph, לא מסתפקים בהדפסה עם מכונה על כותנה אורגנית, אלא מחזרים אחר אמנים ומעצבים על מנת להפיק הדפסים מקוריים על המדיום האגבי ביותר באופנה – חולצת הטי הפשוטה. מותג נוסף ששוטף לאחרונה את הרג'וקו ואת טוקיו בכלל הוא W)Taps, שעיצוביו מתאפיינים בשילוב בין גזרות צבאיות להדפסי משי. מותגים פופולריים נוספים ללבוש יומיומי הם KIKS TYO, 6% DokiDoki ו-Bubbles, המשולבים עם פריטים נבחרים מחנויות וינטג' (שנקראות בטוקיו Re-sale).

מול שפע אופנת העילית ואופנת הקז'ואל עומדים מותגי הפרינג'. אלו מייצרים את התלבושות השערורייתיות המוצגות פעמים רבות כדוגמה למוזרות של טוקיו בפרט ושל האומה היפנית בכלל. הגלימות, השמלות הוויקטוריאניות ובגדי המלחים המצועצעים אינם רק שומטי לסת מדהימים ומופרעים למראה, אלא גם מביאים עמם חדשנות טכנית, המחלחלת אל המיינסטרים של תעשיית האופנה.

טרנדים שלמים התפתחו סביב מותגי הלוליטה הגותית – Angelic pretty ו-h.Naoto, לדוגמה, המייצרים שמלות כה קצרות עד כי הן נראות כמו פארודיה על שמלות סקסיות ועל אייקון "נערת בית הספר". הפאנק, טרנד כולל נוסף, הגיע ליפן באיחור ובמנותק מההקשר המקורי, וכך השתלב בתעשיית האופנה כאלמנט אסתטי. חברות כמו Studio d'Artisan, Skull jeans ו-Sex pot revange שכללו לכדי אמנות את השילוב בין אלמנטים פאנקיסטיים לביגוד רחוב אלגנטי.

האופנה היפנית ממשיכה כל הזמן להתפתח ולהשתנות – כל יום וכל שבוע נושאים עמם השפעות חדשות ובלתי-צפויות. דוגמה לכך היא השילוב הכה-קיבוצניקי של סנדלים וגרביים. לא סתם סנדלים, אלא סנדלים שחורים וגסים המזכירים מעט נעל אורתופדית, הנישאים על פלטפורמות גבוהות ומסיביות. הגרביים עצמם הם גרבי ספורט לבנים המעוטרים בשלל ציורים, נצנצים ופייטים. השילוב בין הסנדלים המגושמים וחסרי החן ובין הגרביים המצועצעים ונטולי הטעם מחריד כל כך – שזה איכשהו עובד ומאזן את התלבושות המתוקות, העדינות והעמוסות תחרה, שיפון ותותים. למזלנו, לטרנדים היפניים לוקח כמה שנים לנדוד ברחבי העולם, תוך כדי מיתון ועידון ניכרים, כך שייתכן שרק בעוד שנה או שנתיים ניאלץ לחזות בהגירת הסנדלים האורתופדיים האלה אל רחובות תל אביב.