תגית: הוואנה

הוואנה: מוזיאון על גלגלים

הרולס רויס משנת 1920 פרצה בדהרה בצומת של שכונת ודאדו בהוואנה, אחרי שהרמזור התחלף לירוק, והצליחה להקדים כמה מכוניות מתוצרת דייהו, שיוצרו בתחילת המאה ה־21. תושבי הוואנה לא העיפו אפילו מבט שני על התופעה הפנומנלית הזו, כי עבורם זהו מראה שכיח של כמעט יום ביומו, אולם התיירים שנקלעו לשם צפו במכונית, שכמו עלתה מאוב, כאילו הם צופים בסרט הוליוודי בשחור־לבן משנות השלושים של המאה הקודמת. הם עקבו בעיניהם אחר מופע הנסיעה האקרובטי של הרולס רויס, כאילו הם צופים בתחרות של מכוניות מרוץ.
המשפט "מסע אחורה במכונת הזמן" מקבל משמעות אקטואלית בהוואנה, שבה מרבית המכוניות המשומשות הן אמריקניות מהמודל האחרון שיוצר בארצות הברית לפני פרוץ המהפכה. בערים אחרות בעולם אפשר לפגוש בכבישים את המודלים הכי חדישים והכי נוצצים, בהוואנה המודל הכי חדיש הוא בדרך כלל מכונית אמריקנית משנת 1959, או לאדות רוסיות חבוטות משנות השמונים של המאה הקודמת. מכוניות אחרות מהמאה הנוכחית הן בעיקר כלי רכב שכורים לתיירים, או מכוניות שבהן משתמשים אנשי המשטר.
בארצות הברית רוב המכוניות הללו, משנות העשרים עד החמישים של המאה הקודמת, הפכו כבר למוצגים במוזיאונים או בסרטים, המנסים לשמר ניחוחות של פעם, אולם בקובה ה"אוניות" הללו משייטות עדיין לבטח בכבישים, בזכות המומחיות המיוחדת של הקובנים בתחזוקתן. מדובר במכוניות שבחלקן הן ירושה מדורי דורות, וחלקן עיזבון שהותירו אחריהם עשירי הוואנה שנמלטו עם עלייתו של קסטרו לשלטון.
הוואנה מציעה מוזיאון מיוחד לכלי רכב, Museo del Automovil, ברחוב אופיסיוס, שבו אפשר לפגוש בין השאר את מכוניותיהם של פידל קסטרו וצ'ה גווארה ואת הרולס רויס הכי עתיקה בעולם שהשתמרה (מודל  1914), אבל הוואנה היא למעשה המוזיאון על גלגלים הגדול ביותר בעולם לכלי רכב משומשים, ואפשר למצוא בקילומטר מרובע אחד מרחובותיה יותר מכוניות אמריקניות משומשות מאשר בארצות הברית כולה.
המכוניות האמריקניות הנפוצות ביותר הן מתוצרת שברולט, קדילק, ביואיק ופורד, אולם מי שיטרח לבדוק אותן מקרוב, ייווכח שבמקרה הטוב רק השלדה היא מקורית, ואילו כל השאר נראה כמו שיבוט גנטי. וכך, השלדה היא של פורד, המנוע מתוצרת דה סוטו, הפנסים הם של ביואיק, הידיות של דודג', המושבים מתוצרת קדילק והפגושים מתורם איברים אלמוני. הכל נראה שם כמו אלתור אחד גדול: המנוע מחוזק בחוטים, וצינורית שתן מתוצרת בית חולים ממשלתי מוליכה אל הקרבורטור במקום צינורית דלק, וגם חלקי רכב אחרים זוכים לאלתורים יצירתיים במיוחד.
הנהגים בהוואנה הם ברובם מכונאים חובבים ובעלי מעוף, שכן אחרת אין טעם שיחזיקו בענתיקה שלהם וחבל גם על הזמן שהם ייצאו בכלל לדרך. כלי הרכב בהוואנה נתקעים בגלל שלוש סיבות עיקריות: הרכב, הנהג והכביש. מצבו הטרמינלי של כלי הרכב יכול להתחרות רק במצבו הגרוע של הכביש. כפי שבמכוניות יש יותר חלקי חילוף מאשר מכונית, ובדלק יש יותר מים מאשר דלק, כך בכבישים רבים יש יותר מהמורות ובורות מאספלט. שאלה של זמן בלבד מתי הגלגל יתפנצ'ר.
אבל נהגי הוואנה לעולם לא יתעייפו מלשפץ ולתקן את הענתיקה האמריקנית שלהם. מובן שהם אינם יכולים להשיג חלקי חילוף מקוריים, בגלל האמברגו האמריקני, ולקנות בשוק השחור אין להם כסף, אז הם מאלתרים בכל דרך אפשרית. וגם אם הענתיקה תיתקע עשרות פעמים בחודש, הנהגים לעולם לא יתייאשו וימשיכו לתקן אותה. וכך, אפשר למצוא מכוניות כאלה משייטות בכבישי הוואנה כמו ספינות פאר, ואיש לא חולם בכלל להורידן מהכביש. תושבי הוואנה, לטוב ולרע, מאמינים כנראה באמרה "ואף על פי כן נוע תנוע".
תושבי הוואנה ממשיכים לשמר את המכוניות העתיקות שלהם לא רק מסיבות פרקטיות־תעבורתיות. עם הזמן הם הבינו שמדובר באוצר בלום, ושוויין של חלק מהמכוניות האלה בשוק החופשי יכול להגיע למאות אלפי דולרים ואף לכמה מיליונים. אולם המשטר אינו מתיר, כמובן, מכירת מכוניות עתיקות והוצאתן מהמדינה, דבר שלא מונע ממי שמחזיק בהן לחלום על היום שבו ייפרץ האמברגו והסחר במכוניות עתיקות יהפוך לחוקי. ביום הזה, כל מי שמחזיק במכוניות עתיקות עשוי אולי להפוך למיליונר ולהבטיח את עתידו בזכות צינורית שתן אחת קטנה.

לקוח מתוך הוואנה: מדריך מטרופוליס
להזמנות לחצו כאן

הוואנה: מיראמר

מיראמר היא שכונה חדישה יחסית השייכת למחוז פלאיה, ומשמשת בית לשגרירויות של מדינות זרות ולאוכלוסייה מקומית בעלת אמצעים. מדובר באזור יפה, ירוק ומושקע, המלא בבתים גדולים ומרווחים, בבתי מלון לכל טעם וכיס, במסעדות ובמועדוני לילה. כמו כן, אפשר למצוא כאן שורה של חופים, המושכת תיירים לחלק זה של העיר, אף על פי שהוא נטול אתרים היסטוריים ופנינים ארכיטקטוניות. בשנות התשעים הצטרפו למכלול הבניינים בשכונה משרדי התעשייה והמסחר, המושכים אליהם אנשי עסקים מקומיים ואורחים.
מיראמר מציעה לתייר את הנופש האולטימטיבי של חוסר מעש בתנוחת בטן־גב באחד ממלונותיה או בבית פרטי מרווח, הכולל בדרך כלל גם בריכה פרטית וצוות משרתים. כמו כן אפשר למצוא כאן מקומות בילוי רבים, אליהם מתקשים אולי להגיע התיירים המשתכנים במרכז העיר, בשל מרחק הנסיעה הגדול בשעות החושך – החל ממועדוני סלסה ורומבה, המציעים גם שיעורים פרטיים, ועד ברים ומועדוני דיסקו תוססים.

לקוח מתוך הוואנה: מדריך מטרופוליס
להזמנות לחצו כאן

הוואנה: ציידי הרחוב

חוק החיים הבלתי כתוב בהוואנה קובע, שכל תייר שמגיע אליה זקוק למה שאפשר לכנות השילוש הקדוש: חדר להשכיר, קופסת סיגרים (רצוי מזויפת) או צ'יקה (בחורה). החוק הזה לימד את ההוואנרוס, בני הוואנה, שהתיירים הם בעצם אמצעי הפרנסה הכי זמין ואולי הכי בטוח, ולעזאזל החוקים שקובעים שאסור בעצם לקובני להיטפל לזר.
המצב החברתי־כלכלי בהוואנה עשוי להזכיר לתייר את תקופת הצנע עם תלושי הקיצוב של ד"ר דב יוסף. תושבים רבים עדיין חיים מפנקס הקיצוב הממשלתי, המציע אורז ושעועית בחינם, המשכורות הממשלתיות הזעומות מאוד נותרו כמו בימי הקומוניזם, אולם המחירים בחנויות המוכרות מוצרים זרים גבוהים כמו במערב. יוקר המחיה המאמיר כתוצאה מכניסת המטבע הזר לקובה ופתיחת הסופרמרקטים והחנויות שבהן אפשר לרכוש במטבע זר המומר לכסף קובני, חייב רבים מתושבי הוואנה שאינם קשורי לעטיני השלטון (וגם כאלה המחוברים אליו) להשתתף במרדף אחרי כסף קל שמציעים התיירים ואחרי השלמת הכנסה מכל סוג שהוא. גם מי שיש לו עבודה ממשלתית קבועה חייב לחפש לעצמו השלמת הכנסה מהצד. אפילו אנשי מקצוע מכובדים ומתוגמלים טוב יותר, כמו רופאים ועורכי דין, נאלצים לחפש לא פעם השלמת הכנסה.
עידן התיירות העניק להוואנרוס אופציות חדשות שלא היו להם בעבר, והפך רבים מהם לציידי תיירים. המשטר לא הותיר להם למעשה ברירה. אחוז האבטלה בקובה הוא מהגבוהים בעולם, והשכר הממוצע בה הוא, כאמור, מהנמוכים בעולם, אם לא הנמוך ביותר. כשאין פרנסה ואין כסף, מתחילות הקומבינות ומתחיל ציד התיירים, שמסייע להוואנרוס רבים לגמור את החודש.
העגה הקובנית העניקה כינוי למי שמנסה לחיות על חשבון התיירים – "הינאטרו/ה" או "חינאטרו/ה" (הפירוש המילולי של הכינוי הוא פרש, רוכב על סוסים). ה"חינאטרו" נצמד כעלוקה ידידותית לתייר ומציע לו מכל טוב העיר והארץ. בהדרגה הפכה הוואנה לעיר הקומבינה. כמעט כולם מוכרים וקונים ומספסרים ובעיקר דוחפים סחורה שלפעמים כלל אינה בנמצא. הדירה שהם רוצים להשכיר לתייר כבר תפוסה, הבחורה שהם רוצים לשדך לו כבר נשואה, הסיגרים שהם רוצים למכור לו מזויפים. אבל הם ממשיכים לנסות, כי זמן יש להם, ובשפע. הם רוצים לסדר לתייר מונית דווקא כשבא לו לצעוד ברגל; למכור לו דלק מהול במים דווקא כשמכל הדלק של מכוניתו השכורה מלא; מסעדה בדיוק כשהוא סיים לסעוד; חדר יקר דווקא כשזה שלו זול וטוב פי כמה; בחורה דווקא כשהוא מעדיף להישאר לבד.
מתייר שלא משתכנע לרכוש את הסחורה המשומשת שלהם, הם מבקשים שיעניק להם במתנה את הסחורה המשומשת שלו, דהיינו, שיעניק להם לפחות איזה בקשיש, איזו מתנה, קופסת תרופות, ובעיקר חולצה משומשת. את החולצה שהם יקבלו, ספק אם ילבשו אפילו פעם אחת. סביר יותר להניח, שבשל חסרון הכיס הם ימכרו אותה בשוק השחור לכל המרבה במחיר.
מדי יום חייב ה"חינאטרו" להמציא פעלולים חדשים על מנת לשרוד. מילת הקוד החשובה ביותר בדיאלקט של הוואנה היא קמהאן – מאכער, כינוי נוסף ל"חינאטרו". ידעת אותה – תסתדר, לא ידעת – יסדרו אותך. תושבי הוואנה עסוקים בעיקר בקומבינה של ההישרדות, ולכן הם מקדישים את זמנם למסחר, לתיווך, לספסרות. חוכמת החיים של חיי הרחוב לימדה אותם לנסות להערים ב"קטנות" על כולם. הקומבינה החשובה מכולן עבורם היא ה"קומיסיון", העמלה שניתנת על עסקי תיווך זעירים. מכל דבר מנסים ההוואנרוס להרוויח עמלות. יותר מחצי עיר חיה מזה, הגם שהעמלות הן למעשה בניגוד לחוקי המשטר. הוואנרו שמציע מונית לתייר יקבל עמלה צנועה מהנהג, ולא פעם ידרוש בנוסף גם טיפ מהתייר, שהיה יכול למצוא את המונית בעצמו ולעתים אף במחצית המחיר. הוואנרו שמציע לתייר חדר יקבל עמלה שמנה יחסית מבעל הצימר. הוואנרו שמציע לתייר צ'יקה יקבל עמלה גם ממנה וגם ממנו, וזה שמציע לזר קופסת סיגרים יקבל עמלה יפה מהשוער של המפעל שגנב אותה.
מאז שהתיירות גואה, הפכה התופעה הזו לחלק בלתי נפרד ממרקם החיים בהוואנה. כמדומה שתושבי העיר חשים לעתים מבולבלים ואינם מבינים תחת איזה משטר בדיוק הם חיים: קומוניסטי או קפיטליסטי. שלטי החוצות, הטלוויזיה והעיתונות מדברים בקול אחד ומנסים להבהיר להם שהם עדיין חיים במדינה קומוניסטית, אולם המציאות מדברת בקול שונה ומנסה לשכנע אותם שהקומוניזם גוסס והתחלף ביצור כלאיים משונה, שאפשר לכנותו "סוציאליזם דולרי" ואולי גם "טוטליטריזם קפיטליסטי".
הבלבול נוצר גם משום שלא תמיד יש למשטר אמירה ברורה בנוגע לציד הרחוב הזה. מאחר שאי אפשר להכניס עיר שלמה לכלא, פעמים רבות מעלימים השלטונות עין, או מסתפקים רק באזהרות ובקנסות. אולם יש לציין כי "חינאטרוס" העוסקים בתחומים אפלים יותר ובאופן קבוע מושלכים ללא שהיות לכלא לתקופות ארוכות. במקומם, הפלא ופלא, צצים כמעט תמיד ציידים חדשים, המחכים לטרף הקל הבא.

 

לקוח מתוך הוואנה: מדריך מטרופוליס
להזמנות לחצו כאן

הוואנה: 12 הגדולים

מבצר דל מורו

המגדלור של המבצר המגן על הכניסה למפרץ הוואנה מצדו המערבי הפך לסמל של העיר בזכות המראה הציורי שלו. הוא נבנה בשנת 1589 תחת השלטון הספרדי בקובה ונועד להגן על העיר ממתקפות אויבים ופיראטים. כיום, במבצר פתוח למבקרים מוזיאון הים וההיסטוריה של הפלגות ספרד ופורטוגל במאות ה־15 וה־16.

מלון נסיונל

מלון נסיונל

המלון המפורסם של הוואנה, אשר פתח את דלתותיו בשנת 1930, ומאז ועד היום שועי עולם, פוליטיקאים וסלבריטאים מבקרים בו במהלך שהותם בעיר.

havana03

פארק סנטרל

נקודת מפגש מרכזית של תושבים מקומיים ותיירים נופשים כאחד. אי אפשר לפספס את פסל השיש המרשים של המשורר חוסה מרטי המוצב במרכזו של הגן, ולכן הוא משמש נקודת מפגש נוחה גם למי שאינם מכירים את העיר כלל.

לה גרלדיהלה גרלדיה

סמל נוסף להוואנה – פסלו של האמן מרטינס פינסון על כיפת המגדל של מבצר ריאל פוארסה.  המקור במוזיאון העיר.

אונסרסיטת הוואנה

אוניברסיטת הוואנה

המבנה המרשים ביותר עם גרם מדרגות אינסופיות הממוקם בשכונת ודאדו הוא משכנה של האוניברסיטה של העיר. היא נוסדה בשנת 1728 על ידי נזירים דומיניקנים, וכיום לומדים בחוגיה השונים כ־30 אלף סטודנטים.

בית מוסיקה

בית מוסיקה

כל אירוע מוסיקלי בהוואנה מתרחש במקום כלשהו, ולמסודרים מביניהם קוראים "קאסה דה לה מוסיקה". אלו המקומות, בהם ישנן הופעות קבועות כאשר שעת תחילת ההופעה קבועה מראש. לפני ההופעה, בהפסקות ולאחריה הקהל מוזמן להצטרף למעגל זוגות הרוקדים. קאסות כאלה יש באזור סנטרו הוואנה, הוואנה וייחה ושכונת מיראמר.

שוק האמנים והמזכרות

שוק האמנים והמזכרות

שוק המזכרות הגדול ביותר בעיר המחייב ביקור לכל מי שרוצים להביא מתנות הביתה. אל תמהרו לקנות מיד כשתגיעו. ראשית טיילו בין הדוכנים עד שתבינו את שיטת המחירים. הם מופרזים בכל מקרה. תתמקחו ותרוויחו. כמו כן, מומלץ לטעום ממשקה הקוקוס הטרי הנחתך בעזרת מצ'טה מול עיניכם.

קפיטוליו

קפיטוליו

משכנם של הסנטורים וחברי הקונגרס הקובני עד לשנת 1959, שנבנה כהעתק קטן ומדויק של אחיו, בניין הקפיטול בוושינגטון. תמורת תשלום סמלי, ניתן לערוך סיור בבניין, להיכנס לאולמי הישיבות של חברי הקונגרס וגם לספרייה עשירה עשויה מעץ מהגוני. כיום שוכנות בבניין הקפיטוליו האקדמיה הקובנית למדעים והספרייה הלאומית.

קברט פריזיאן

קברט פריזיאן

אולם המופעים הממוקם במלון נסיונל, המציג מדי ערב הופעות זמר וריקודים מדהימות רבות משתתפים בתלבושות ססגוניות ובליווי מוסיקה קובנית מרקידה.
להופעות אלו מגיעים בערב תיירים סקרנים וגם מקומיים מבוססים מכל קצוות הוואנה.

העיר העתיקה

העיר העתיקה

אתר מורשת עולמית המיועד לשימור, העובר כעת עבודות שיפוץ מרהיבות וכבר רואים את התוצאות. מעל 08 אתרים היסטוריים ובעלי ערך ארכיטקטוני מרוכזים על שטח של 14.3 קילומטרים מרובעים: ארמונות, כנסיות, מבצרים, מצודות וכיכרות עתיקות.

 

טיילת מלקון

טיילת מלקון

טיילת בטון באורך כשמונה קילומטרים מתחילה במפרץ הוואנה, בעיר העתיקה, ומובילה לתוך שכונת ודאדו בקצה השני של העיר. הטיילת היא מקום בילוי אהוב על המקומיים ואורחי העיר כאחד, אשר באים לכאן למינגלינג חברתי.

אל פטרונטו

אל פטרונטו

מרכז הקהילה היהודית הקונסרבטיבית, הנמצא בבניין מפואר באחד הרחובות של שכונת ודאדו. במרכז בית הכנסת, אולם רחב, ספרייה גדולה ומשרדים.

לקוח מתוך הוואנה: מדריך מטרופוליס
להזמנות לחצו כאן

הוואנה: הוואנה מי אמור

על הוואנה הלוהטת, המרתקת והמתפוררת ניתן לכתוב מגילות. הוואנה, העיר הגדולה ביותר בקריביים, אשר חיים בה יותר משני מיליון תושבים, היא עיר הניגודים הבלתי אפשריים, אשר מרכזת לתוכה את הכל, ובענק. העיר משמשת מעין נציגות לכל מה שקיים בקובה: פוליטיקה, מסחר, אמנות, מוסיקה ותרבות, ארכיטקטורה מכל סגנון, מוזיאונים רבים, מלונות מפוארים, מסעדות, ברים וחיי לילה, בתי תפילה וכנסיות לכל מי שאמונה בלבו – החל בתרבות הוודו האפרו־קובנית וכלה בנצרות ובאתאיזם.
תושבי קובה מתייחסים לבירתם באותה יראת כבוד בה מתייחסים אנשי הכפר לעיר הגדולה. רבים מהם מנסים להגר מהפרובינציה להוואנה, ולחפש שם את מזלם. ההגירה הפנימית אמנם אסורה, אך הם מסתכנים ובאים אליה. כולם רבים עליה, כמו מחכים שתתמסר; האינדיאנים, הספרדים, האמריקנים, הרוסים.
הוואנה במיקומה הנוכחי נוסדה בשנת 1519, וכיאה לקשישה במצב טוב, היא חוגגת את יום הולדתה בפאר ובהדר. בשנת 1982 הכריז אונסק"ו על העיר העתיקה בהוואנה כעל אתר לשימור, ומאז מוזרמים לעיר עשרות מיליוני דולרים לשימור אוצרות הגברת הזקנה. בירתה הראשונה של קובה הייתה סנטיאגו דה קובה, אולם היא החזיקה בתואר רק ארבע שנים בטרם העבירה אותו להוואנה, אשר מאז היא המלכה האמיתית.
הוואנה היא לא קובה. את הוואנה אי אפשר לגמור בסיור חפוז ולנעוץ עוד נעץ במפה. את הוואנה צריך לבחון בעיון ותוך תשומת לב מרבית. זהו עולם הולך ונעלם. פתיחתה של קובה לתיירות סוגרת, ומהר, את הפער במנהרות הזמן. העולם והמציאות מאלצים את הוואנה לרוץ, והיא עדיין בקושי יודעת ללכת.
לתייר שזו לו הפעם הראשונה בקובה, צפוי הלם תרבות – רמת הניגודים קשה לעיכול. להוואנה אוצרות היסטוריים רבים. סגנון הבנייה הקולוניאלי, הנשקף מכל עבר בארמונות, באחוזות ובבתי העץ שתקרתם מגיעה לגובה שמונה מטרים, כמו מוכיח שפעם חיו כאן אחרת. מבט כלפי מעלה מגלה לנו ארכיטקטורה נהדרת המקיפה את מרב סגנונות הבנייה במאתיים השנים האחרונות; על בלוק אחד ניתן לפגוש סוגי בנייה שונים ארט־דקו, ארט־נובו, באוהאוס, ואיך אפשר בלי בנייני הרכבת המכוערים, בסגנון שהיה נהוג בארץ בשנות החמישים. ארמונות שהולאמו בזמן המהפכה, שופצו ונמסרו למוזיאונים ושאר מוסדות תרבות ואמנות. אבל הוואנה אינה רק מבנים; רוב אזרחי קובה חיים בעוני ניכר, אולם למרות קשייהם הרבים הם אנשים חביבים, מאירי פנים לתייר, וכמו מוכיחים שכדי ליצור תקשורת, אין צורך בשפה.
בהוואנה כדאי לטייל ברגל. נתחיל במלון נסיונל, שאליו היו מגיעים כל שועי עולם, פוליטיקאים, כוכבי קולנוע וגם מאפיונרים ידועים, החל מימי 'תקופת היובש' ועד תחילת המהפכה. המלון הרבה יותר מעניין כשריד לתקופה מאשר כמקום לינה. כבר בתוך הלובי חשים מיד באווירה המיוחדת ששררה כאן בסופי השבוע הסוערים של הימורים, סיגרים, רום משובח וכמובן, נשים. 'קברט פריזיאן', המצוי במלון, מציג מדי ערב הופעה מדהימה (בעיקר בפני תיירים, ובפני מקומיים שידם משגת), המספרת בצליל ובמחול את סיפורה של קובה. עיצוב התלבושות, הכוריאוגרפיה ואיכות הקול הם חגיגה לעיניים.
ואם בקברט החיים עסקינן, הרי שאחד המקומות המרתקים הוא בית הקברות כריסטופר קולומבוס. הקובנים מתבדחים בנוגע לבית הקברות היפהפה ומציינים שהם נוסעים במרצדס בפעם הראשונה רק אחרי שהם הולכים לעולמם, וכי הפעם הראשונה שהם גרים בבית אבן ובסביבה יפה ומכובדת, היא בבית הקברות. משם כדאי לרדת ל'מלקון', הטיילת של הוואנה, הנמתחת לאורך שבעה קילומטרים של חוף ים. הטיילת מתחילה במנהרה המובילה לשכונת מיראמר היוקרתית ומסתיימת בנמל הוואנה. בטיילת משתקפת כל הווייתה של בירת קובה – חיילים בחופשה, תיירים, זוגות אוהבים, דייגים. כולם יושבים על המעקה, מביטים צפונה בנטייה קלה מערבה וחולמים על מיאמי. כל כך קרוב וכל כך רחוק. תיאטרון האבסורד כמו ממשיך ומהתל בהם; מול עיניהם ניצב בניין שגרירות ארצות הברית וסמל הנשר האמריקני מתנוסס בחזיתו. מצד אחד אמברגו, בעוד שמהצד האחר משתרך תור ארוך של הממתינים לקבל אשרה לאמריקה. לכאורה, חרם והיעדר יחסים דיפלומטיים, אך בפועל יש הכל, כולל טיסות ישירות ממיאמי, שכמובן נוחתות בהסתר, בטרמינל צדדי המוקף בחומות גבוהות.
נמשיך מזרחה בטיילת. נעבור את הגבול הבלתי מורגש בין שכונת ודאדו לסנטרו הוואנה, וכשנחלוף ליד בית החולים Ameijeiras Hermanos, השוכן בבניין גבוה בן עשר קומות, נבחין בתאורה הקלושה במקום. כמו בכל מקום ממשלתי, גם כאן חוסכים בחשמל, לעתים באמצעות הפסקות חשמל יזומות וגם בלתי צפויות. נגיע לרמזור בצומת ונפנה ימינה לשדרות פראדו, המזכירות את שדרות רוטשילד התל אביביות. כאן מתהלכים להם מקומיים ותיירים כאחד ללא מטרה, רק לשם ההנאה, בזמן שהמוכרים בדוכנים והציירים המקומיים מנצלים את ההזדמנות להצגת מרכולתם.
אפשר גם להמשיך בצומת ישר ולא להיכנס לשדרות פראדו, אלא להמשיך באלכסון ולהגיע לארמון מפואר בו שוכנת שגרירות ספרד. ממול ניצב מוזיאון המהפכה. פעם היה זה ארמונו הנשיאותי של הרודן בטיסטה, אשר הודח בתום המהפכה, כיום זהו מוזיאון המוקדש כולו למהפכה הקובנית בהנהגתם של פידל וראול קסטרו, צ'ה גווארה וחבריהם. במוזיאון תערוכות ומיצגים רבים, כולל מפות, תרשימים, פריטים אישיים, תמונות, נשק וביגוד, פסלים וציורים. נדרש זמן רב לסיור במקום. הכתוביות וההסברים ברובם בספרדית, אך ניתן להסתייע במדריך מקומי הנמצא במקום.
מכאן נמשיך לכיוון המרכז של העיר, פארק סנטרל והקפיטוליו דרך הרחוב התוסס של העיר – אוביספו. זהו השנקין של הוואנה, ובו חנויות רבות, בתי קפה, מוסיקה והופעות רחוב. תשכחו מהקניות ותיהנו מהאווירה. מומלץ במיוחד בסופי שבוע.
כאשר נגיע לפארק סנטרל, כדאי להתעכב ולצפות בקבוצת גברים הדנים בלהט באופן קבוע על משהו שלא מיד מובן למי שאינם דוברים ספרדית. הנושא הוא בייסבול – הספורט הלאומי, הגאווה והמקור לוויכוחים סוערים. האוצר של קובה בכלל והוואנה בפרט הוא האנשים. סנטרל פארק, עם הפסל של חוסה מרטי במרכזו וספסלים מוצלים, הוא המקום לחשיפה עבור התושבים המקומיים. שבו בצל וצפו בעוברים והשבים. יש כאן הכל, מלכודות לתיירים ומקבצי נדבות, שחקני רחוב ותלמידי בתי ספר, מוכרי סיגרים גנובים ובוטנים בגלגולי נייר, לצד שוטרים, חלקם נראים לעין וחלקם סמויים. זאת הוואנה – העיר שמשתנה ממש לנגד עיניכם.

 

לקוח מתוך הוואנה: מדריך מטרופוליס
להזמנות לחצו כאן