תגית: אנטוורפן

אנטוורפן: הענק ויַדו

קיימות מספר תשובות לשאלה מנין הגיע השם אנטוורפן, אולם כל תושב שיישאל למקור השם יתעקש שההסבר האמיתי הוא הסיפור המיתולוגי על בראבו ואנטיגון

בתקופה הרומית, נדרשו ספינות מסחר לשלם מס של אחוזים בודדים על הסחורה שהובילו, כשחצו את נהר סכלדה בנקודה שבה הוא מבצע מעין פניית פרסה. מס כזה היה נהוג באותם ימים גם במקומות אחרים, ולא עורר התנגדות מיוחדת.
מכיוון שהיה זה עסק רווחי ביותר, ענק מרושע בשם דרואון אנטיגון (Druon Antigoon) רצה נתח מן העוגה הכלכלית הזאת לעצמו. הוא תקף את טירת המושל המקומי והרג את כל מי שנקרה בדרכו. כך הפך בעצמו למושל האזור. הוא השתלט גם על תעשיית הספנות וניצל אותה לטובתו האישית, כשגבה מכל ספינה לא פחות מ–50 אחוז מס על הסחורה שלה (אחוז שגם תעריף המכס הישראלי מחוויר על ידו). אם ניסה אחד הימאים למרוד וסירב לשלם, היה עליו להילחם באנטיגון על מנת שיורשה לו לעבור. כמובן שבזכות גודלו העצום, לא התקשה הענק לגבור על כל מי שקרא עליו תיגר. כעונש לאותו ימאי, ולמען יראו וייראו, נהג הענק לכרות את ידו של הימאי ולהשליכה לנהר. סיפורי הזוועה הללו הגיעו בסופו של דבר לאוזניו של הגיבור העשוי ללא חת סילביוס בראבו (Silvius Brabo). בראבו שימש כנציג האימפריה הרומית בעיר העתיקה טונגרן (Tongeren), הממוקמת בין קולון ופריז של ימינו. הוא אף השתייך לשושלת מפוארת: כאחיינו של גאיוס יוליוס קיסר, אילן היוחסין שלו חוזר אחורה לפריאמוס, מלכה האחרון של טרויה, שהיה ידוע בעצמו כצאצא של יופיטר (מקבילו הרומי של זאוס).
בראבו הזועם החליט לשים קץ לשלטונו המושחת של אנטיגון. הוא ניגש לאורקל המקומית וביקש שתדריך אותו כיצד להגיע אל מקום הימצאו של הענק. האורקל החכמה יעצה לו: "לך בעקבות הברבור". ואכן, כשיצא בראבו לדרך רכוב על סוסו וחמוש בחרבו, שמע לפתע קולות מוזרים מעל לראשו. כשהביט למעלה ראה ברבור לבן מעופף מעליו. כעצת האורקל, התקדם מערבה בעקבות הברבור.
מסעו נמשך ימים רבים. ככל שהתקרב יעדו, זרם סיפורי הזוועה על הענק האכזר הלך וגבר. אך סיפורים אלה לא הרתיעו את גיבורנו. דמו רתח כששמע אותם, והוא הוסיף להתקדם בעקבות הברבור.
ואז, יום אחד, ראה מרחוק את הטירה שחיפש. כשהתקרב אליה, שמע צווחות ושאגות אכזריות. כשהגיע אל גדת הנהר, ראה סוף סוף את הענק בפעולה. בראבו לא חיכה עוד רגע נוסף, ויצא בדהרה מהירה לכיוון הענק. בתוך רגעים ספורים כבר עמדו זה מול זה.
"חדל להטיל אימה על העם והסתלק מהארץ הזאת לנצח!", צעק בראבו.
אנטיגון פרץ בצחוק רם שעיוות עוד יותר את פרצופו המכוער. הוא סינן: "אם חייך יקרים לך, הסתובב וחזור למקום ממנו באת, ולא – תשלם על כך ביוקר!".
בראבו שלף את חרבו ללא היסוס. כך ניטש לו קרב נוראי שנמשך ימים רבים. כנגד כל הסיכויים, הצליח בראבו להרוג לבסוף את הענק. כאקט סימבולי, כרת את ידו של הענק והשליך אותה הרחק אל תוך הנהר.
לאחר ניצחונו על הענק התאהב בראבו ביפהפייה מקומית והחליט להינשא לה ולהישאר באזור. עד מהרה הוקמה סביב הטירה עיר חדשה, שתושביה כינו אותה "האנד-וורפן" (hand-werpen, זריקת ידיים), ובהמשך שונה השם לאנטוורפן.
גם הברבור ראה כי טוב והחליט להישאר שם, ואת צאצאיו תוכלו למצוא היום בפארק העירוני, Stadspark.
במשך מאות שנים, ועד ימינו אנו, הייתה אנטוורפן אחת מערי הנמל החשובות בעולם. תושביה מוקירים עד היום את שם הגיבור סילביוס בראבו, ששורשיו חוזרים אחורה עד ליופיטר, ראש האלים בכבודו ובעצמו.

שירה ברנשטיין

רוצים לקרוא  עוד על אנטוורפן? הזמינו את גיליון אנטוורפן

אנטוורפן: גוונים דהויים

המגוון האתני העצום שבה כמעט דורש מאנטוורפן להוכיח לעולם עד כמה החיים בפלורליזם ובגיוון תרבותי יכולים להיות יפים. אלא שלמרות המדיניות הרב–תרבותית המוכתבת בעיר, ישנם פערים גדולים בין אוכלוסיית הרוב למיעוטים, ובין החזון למימושו בפועל. אנטוורפן מצטיירת דווקא כעדות חיה לקשיים הכרוכים ביישום של אינטגרציה, כשמדובר בקבוצות השונות כל כך זו מזו. ובכל זאת, יש בה גם לא מעט יוזמות ברוכות של ארגונים ושל אזרחים הרוצים לראות את עירם מתקשטת בשלל הגוונים של תושביה

כשאני מזכירה באוזני חברה טובה שאני שוקדת על כתיבת מאמר בנושא המגוון התרבותי באנטוורפן, היא עונה בלי להתבלבל: "אם אני הוזמנתי באנטוורפן למסיבה בסגנון ישראלי שנערכה על ידי חבורת הודים וכללה חומוס כשר למהדרין – אכן, יש מגוון תרבותי בעיר!".
הפוטנציאל באנטוורפן לקיום מסיבות מעין אלה ולטעימה מתרבויות שונות הוא בלתי נדלה. כשמקורו של כל פרצוף שבו נתקלים בעיר מאחת מ–170 מדינות שונות, אין ספק שאנטוורפן יכולה הייתה לשמש דוגמה ומופת של פלורליזם תרבותי. עם זאת, ולמרות שהשלטונות מודעים למגוון זה ומנסים לעודד את קיומו, המציאות בפועל מורכבת יותר. חייהם של חלק גדול מהמהגרים אינם פשוטים כלל, וישנם פלמים "טבעיים" רבים שלא מעוניינים להיתקל בעירם בתרבות השונה מזו שלהם. במקרים רבים נדמה כי הרב–תרבותיות בעיר נחגגת בעיקר במסיבות אזוטריות.
כיום אנטוורפן היא אחת הערים הכי מגוונות בעולם מבחינה אתנית. המגוון הזה נעוץ בהגירה המסיבית לתחומיה במחצית השנייה של המאה ה–20, הגירה שאפיינה למעשה את בלגיה כולה.
לאחר שיצאה מהשנים השחורות של מלחמת העולם השנייה בשן ועין מבחינה כלכלית ועם פצועים רבים ואבדות בנפש, נזקקה בלגיה לגיוס מסיבי של עובדים, בעיקר בענף הפחם. משנת 1946 ועד לתחילת שנות ה–70, היא חתמה עם מדינות שונות על הסכמים שנועדו לארגן ולעגן כניסה של מהגרי עבודה לתחומיה. במקביל, היגרו אליה גם ממדינות שכנות כמו צרפת והולנד. בשנת 1974 החליטה בלגיה לסגור את שעריה בפני מהגרי העבודה, בדומה למדינות אירופיות אחרות. על אף ההחלטה, הנתונים שהצטברו מאז אותה שנה מעידים כי זרם המהגרים לבלגיה לא פסק בעקבותיה. רוב המהגרים המתגוררים כיום בבלגיה הם תושבי האיחוד האירופי, מבקשי מקלט, סטודנטים זרים, מומחים מתחומים שונים, מהגרים בלתי חוקיים וקרובי משפחה של מהגרים ותיקים.
כשהגיעו ראשוני מהגרי העבודה לבלגיה במסגרת ההסכמים, הם נשלחו בעיקר למחוז ולוניה, שבו משתרעים שדות הפחם במדינה. אך מרגע שהשלטונות הבלגיים התירו למהגרים לעסוק גם בענפים אחרים, נפוצו מהגרי העבודה אל הערים הגדולות בבלגיה, וביניהן גם אנטוורפן.
מלבד מהגרי העבודה הרבים שהשתקעו בה מאז אמצע המאה ה–20, אוכלוסיית אנטוורפן כוללת גם אחוז נכבד יחסית של יהודים, שהחלו להגר אליה ממזרח אירופה וממרכזה מאז הכרזת העצמאות של בלגיה ב–1830 ופיתחו בה חיי קהילה עשירים. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, למעלה ממחצית מ–100 אלף היהודים בבלגיה התגוררו באנטוורפן (עוד על הקהילה היהודית בעיר בעמ' 98).
על פי מיפקד האוכלוסין, כמעט 30 אחוז מתושבי העיר רשומים כזרים. אם מחשיבים את כל התושבים שהם בעלי שורשים זרים (עד שלושה דורות), המספר צומח לכדי יותר מ–40 אחוז מכלל תושבי העיר. ארצות המוצא הנפוצות ביותר הן מרוקו, תורכיה והולנד. ארצות מוצא נוספות הן חברות האיחוד האירופי, מדינות יוגוסלביה לשעבר, רוסיה, קונגו, סין והודו.
בחינה של התפלגות הגילאים בקרב אוכלוסיית אנטוורפן מעלה תמונה מעניינת: בעוד שבקרב אוכלוסיית הבלגים ה"טהורים" בעיר מצטיירת פירמידת גיל הפוכה, כלומר שרוב האוכלוסייה מבוגרת יותר ויש מיעוט של צעירים, הרי שבקרב תושבים בעלי רקע של הגירה התמונה הפוכה – בסיס הפירמידה מהווה את הצלע הרחבה, וטווח הגילאים השכיח הוא 24-20.

מדיניות המגוון
המדיניות הרב–תרבותית באנטוורפן מושפעת מהמדיניות של מספר דרגי שלטון: השלטון הפדרלי של בלגיה אחראי על הענקת זכויות תושב ואזרחות, ועל מדיניות אנטי גזענית. כיום הקריטריונים לקבלת אזרחות בבלגיה נחשבים בין הגמישים והליברליים באירופה. מאז 2004, גם תושבים שאינם אזרחי האיחוד האירופי רשאים להצביע בבחירות המקומיות.
מדיניות השלטון האזורי של פלנדריה: במסגרת מדיניות האינטגרציה שלה, הממשלה הפלמית מקדמת תוכנית חובה של "אזרוח" המהגרים החדשים, הכוללת לימודי השפה הפלמית, שיעורי אזרחות ומתן הכוונה בתחום העבודה.
השלטון המקומי באנטוורפן: בעוד המדיניות המונהגת בפלנדריה שמה דגש על אזרוח ועל הקידום האישי של כל תושב כאינדיבידואל, באנטוורפן שואפים לשים דגש יתר על המגוון הקיים באוכלוסייה, על שמירתו ועל חשיבותו. מזה כמה שנים מקדמת העיר את הסלוגן "העיר שייכת לכולם" ('t stad is van iedereen), הרב–תרבותיות באנטוורפן נמצאת במקום מרכזי באג'נדה הפוליטית שלה, והיא נושא שתמיד נמצא בכותרות, במיוחד לפני בחירות מקומיות.

מחיר הרעלה
על אף המדיניות הליברלית ומעודדת השונות המונהגת בעיר, התמונה המצטיירת בפועל ורודה הרבה פחות. מהגרים רבים חווים קשיים ואפליה במציאת דיור ועבודה וברכישת השכלה. הם אף נתקלים לעתים קרובות בגילויי גזענות מצד הבלגים ה"טבעיים" ומצד מיעוטים אחרים.
בתחום התעסוקה, למשל, אחוזי האבטלה בקרב התושבים שאינם ממוצא אירופי עומדים על יותר מפי שניים מאשר בקרב הבלגים מלידה. על אף המאמצים לשלב אותם במעגל העבודה, מרביתם מתקשים למצוא מקום תעסוקה בגלל אי ידיעת השפה הפלמית ובשל מחסור בהשכלה או בהכשרה מתאימה.
בתחום הלימודים וההשכלה, אף על פי שמערכת החינוך האזורית של פלנדריה דורגה כאחת הטובות בעולם על פי מבחני פיזה של ארגון OECD, בו בזמן היא גם נמצאה כאחת ממערכות החינוך בעלות הפערים הגדולים ביותר בין תלמידים מרקע אמיד לתלמידים מאוכלוסיות חלשות. לגבי הלימודים הגבוהים בעיר אין אמנם נתונים רשמיים, אך בהשוואה לסטודנטים ממוצא בלגי, אין הרבה צעירים באנטוורפן שנולדו במדינות זרות ומתחילים לימודים גבוהים בעיר, ומתוכם מעטים הם אלה המסיימים את לימודיהם וזכאים לתואר אקדמי.
קשיים רבים במיוחד חווה אוכלוסיית המוסלמים בעיר, המורכבת בעיקר מיוצאי מרוקו ותורכיה. דוגמה הממחישה היטב את הבעייתיות שבמצבם היא הסערה שהתחוללה לאחר שביוני 2009 נאסר על לבישת כיסוי ראש בתיכונים הציבוריים בעיר, דבר שהשפיע ישירות על הילדות והנערות המוסלמיות. הפיצוץ אירע לאחר שקארין הרמנס (Karin Heremans), מנהלת המוסד היוקרתי "המכון המלכותי של אנטוורפן" (Royal Atheneum of Antwerp), שנותר בשעתו כמעוז האחרון מבין בתי הספר התיכוניים בעיר שאיפשר לתלמידות ממוצא מוסלמי ללבוש רעלה, החליטה לאסור על התכסות ברעלה גם בתחומי בית ספרה. התגובות הנזעמות לא איחרו לבוא. אימאם העיר אנטוורפן קרא לכל ההורים המוסלמים בעיר להתאגד ולהחרים את בתי הספר הפלמיים. במקום זאת, כך הציע, יקימו המוסלמים לעצמם בתי ספר מוסלמיים המנותקים מהחינוך החילוני, כשם שישנם בעיר בתי ספר יהודיים וקתוליים.
דבריו עוררו סערה פוליטית, ופוליטיקאים רבים, בעיקר מגוש הימין, גינו אותו בחריפות. אולם הצרות האמיתיות החלו עם פתיחת שנת הלימודים, בספטמבר 2009. עשרות תלמידות מוסלמיות פרשו מהלימודים, מאות תלמידים הפגינו ברחבת בית הספר, מחוץ לגדר התקיימו הפגנות של תושבים מוסלמים, ובאחד מערבי יום ראשון פרצו אלמונים למבנה בית הספר, ניפצו חלונות, ריססו כתובות נאצה, פיזרו ניירות וספרים רבים במסדרונות ואף השליכו אותם מהחלונות.
הרמנס הסבירה שלא הייתה לה ברירה אלא להטיל את האיסור, מכיוון שבית הספר הלך ושינה את אופיו. בשלוש השנים שלפני כן הוכפל מספר התלמידים המוסלמים בו, משום שעברו אליו תלמידים מוסלמים מתיכונים אחרים באנטוורפן שבהם כבר הוטל האיסור. הרמנס טענה שעוד ועוד בנות מוסלמיות החלו להגיע לבית הספר עטויות ברעלה בעקבות לחצים פוליטיים ודתיים שהופעלו עליהן, וכי הדבר גרם לאי נוחות בקרב התלמידים האחרים.
בין קבוצות המפגינים מחוץ לגדרות בית הספר, ולצד קבוצות שחלקן היו של מוסלמים קיצוניים, ניצבה גם קבוצה יוצאת דופן של נשים מוסלמיות פמיניסטיות, חברות ה–BOEH! ("Baas over eigen hoofd!", "בוסית של הראש שלי!"). השם שבחרו להן הוא הומאז' לסיסמה המפורסמת מ–1968 מתוך הקמפיין נגד הפלות: "בוסית של הבטן שלי!". הקבוצה הוקמה כשנתיים קודם לכן, לאחר שהעירייה אסרה על לבישת כיסוי ראש בקרב עובדים מטעמה העוסקים בקבלת קהל. בין חברות הקבוצה נמנו גם נשים שאינן נוהגות ללבוש רעלה, ואף כאלה שאינן מוסלמיות כלל. המפגינות טענו כי האיסור מהווה פגיעה בחופש הדת ובחופש הביטוי של התלמידות, וקראו לנהל דיון ציבורי בנושא, במקום להשאיר את ההחלטה בידי הנהלת בתי הספר. חברות הקבוצה הפגינו כשראשיהן מכוסים במיני תחפושות, במסננות מטבח ובבלונים בצורת חיות. ההבדל ביניהן לבין יתר המפגינים המוסלמים ניכר מאוד לעין. אחת מחברות הקבוצה אמרה בראיון כי הרעלה אינה מהווה עבור הבנות המוסלמיות סמל דתי, כי אם חלק אותנטי מזהותן: "כשבנות מאנטוורפן מבקרות במרוקו, אנשים שם לא רואים בהן מרוקניות, אלא בלגיות. כאן, בבלגיה, אנשים אומרים שהן ממרוקו. בשתי המדינות הללו הדבר היחידי שמובן לכולם הוא שהן מוסלמיות".
בית הספר אמנם לא שינה את עמדתו בעקבות הלחץ הציבורי, אך כיום פועלים בעיר גם בתי ספר תיכוניים שאינם אוסרים על התכסות ברעלה.

מסע ההרג של ואן תמש
נוסף על כל הבעיות שהוזכרו לעיל, קבוצות המיעוטים, ובראשן המוסלמים, מהוות לעתים קרובות מטרה לגילויי אלימות פיזית ומילולית. גם היהודים בעיר הם קורבנות שכיחים לתקיפות אלימות, בייחוד מצד המוסלמים ובזיקה ישירה למצב בסכסוך הישראלי–פלשתיני ברגע הנתון.
אירוע אלים כלפי אוכלוסיית המהגרים, שעדיין מדמם בספר דברי הימים של אנטוורפן, התרחש ב–11 במאי 2006. האנס ואן תמש (Hans Van Themsche), תלמיד תיכון פלמי בן 18, גילח את שערו הארוך, רכש באופן חוקי רובה ציד ויצא למסע הרג במרכז העיר. בתחילה צעד במהירות לעבר אישה תורכית שישבה על ספסל. כשהיה במרחק שישה מטרים ממנה שלף את הרובה, ירה בה בחזה ופצע אותה באורח קשה. הוא התרחק במהירות מהמקום ויצא לסיבוב נוסף. כשחלפו על פניו אומנת אפריקנית ופעוטה פלמית בת שנתיים שעליה השגיחה, הוא עצר, הסתובב לאחור וירה בהן בגב מטווח קצר. שתיהן מתו במקום. בטרם הספיק ואן תמש לאתר קורבנות נוספים, עצר אותו שוטר שעבר במקום, כיוון אליו את אקדחו והורה לו לשמוט את הרובה. ואן תמש סירב. לאחר שביצע תנועה חשודה, איבד השוטר את סבלנותו וירה לעברו קליע אחד שחדר לבטנו ונטרל אותו. אחרי שאושפז הנער וטופל בבית החולים, הוא הודה שהטבח כוון לאוכלוסיית ה"לא לבנים", ונימק את רצח הפעוטה הפלמית בכך שנקלעה "למקום הלא נכון בזמן הלא נכון", ואף הוסיף כי הימצאותה בקרבת אדם שחור הייתה סיבה מספקת לרצוח אותה.
כחצי שנה לאחר מכן נגזר על ואן תמש עונש מאסר מרבי של 30 שנה. בהמשך הסתבר שלמשפחתו של הנער רקע מפוקפק של סיוע לנאצים בבלגיה בזמן מלחמת העולם השנייה, וכי דודתו הייתה חברת פרלמנט מטעם מפלגת הימין הקיצונית ולאמס בלאנג (Vlaams Belang). המפלגה השנויה במחלוקת הזו היא המשכה הישיר, אם כי המתון יותר, של מפלגת ולאמס בלוק (Vlaams Blok) שפורקה ב–2004, זמן קצר לאחר שבית המשפט המקומי פסל אותה בגין גזענות. מפלגת הבת ידועה בדרישתה לעצמאות פלמית ולצמצום חד של ההגירה לפלנדריה. המצע שלה "אנטי מולטי–תרבותיות" באופן גלוי. לפי אחד העקרונות המוצהרים באתר האינטרנט שלה, המפלגה מתנגדת לכל זהות תרבותית השונה מהתרבות הפלמית. המהגרים נדרשים לקבל על עצמם את התרבות הפלמית, על שלל ערכיה ומנהגיה. לפי עיקרון זה, מהגרים שיסרבו לכך יש לגרש לארצות מוצאם.
למרות שמצע המפלגה שונה בתכלית ממדיניותה של אנטוורפן כלפי מהגרים, היא נחשבת לבעלת כוח פוליטי חזק מאוד בעיר. בבחירות המקומיות האחרונות, שנערכו ב–2006, גרפה המפלגה 33.5 אחוז מהקולות באנטוורפן, כשרק קולות מעטים מפרידים בינה לבין המפלגה החזקה ביותר בעיר. בימים אלה מתחממת שוב האווירה בעיר לקראת הבחירות המקומיות שייערכו באוקטובר 2012 (עוד על הפוליטיקה באנטוורפן בעמ' 26ß).

ארגונים של תקווה
על אף המציאות הטעונה והלא פשוטה הזו, ישנן בעיר גם נקודות אור רבות עבור המהגרים. כ–150 ארגונים אתנו–תרבותיים פועלים באנטוורפן, חלקם ארגוני גג ("מטריות") חברתיים. אלה מספקים למהגרים עזרה בכל תחומי החיים, מלימוד השפה הפלמית, דרך עזרה במציאת עבודה, ועד סיוע משפטי. רוב הארגונים פועלים ברמת השכונה או אפילו הרחוב, וממוקמים בעיקר בשכונות המצוקה בעלות ריכוז המהגרים הגבוה ביותר. בין ארגונים אלה מתקיימים שיתופי פעולה רבים, והם משלימים זה את זה ומהווים למעשה מעין רשת אחת.
במרכז רשת זו עומד הארגון העירוני "אטלס", המקיים פעילויות שונות בבניין הממוקם בקרבת התחנה המרכזית. למהגרים חדשים המגיעים לעיר מציע הארגון קורסים ללימוד פלמית, סיוע והכוונה בנושאים שונים, ספרייה המכילה ספרים במגוון שפות, ופעילויות חברתיות הפתוחות לקהל הרחב כגון תערוכות, דיונים, מפגשים בין–תרבותיים ועוד.
הארגון, הנהנה מסיוע תקציבי נדיב של העירייה, גם מספק עזרה מסוגים שונים לארגונים קטנים יותר, ופועל ליצירת קשרים ולשיתוף פעולה בין הארגונים השונים ברמת גיוס המתנדבים, שיתוף וחלוקת הידע, וקיום פעילויות משותפות. אחד מפרויקטי הדגל של הארגון הוא "טאפרקר" (TupperCare), ששואב את מודל העבודה של חברת טאפרוור. חברת כלי המטבח האמריקנית פיתחה את שיטת השיווק המפורסמת שלה לאחר שנכשלה בניסיונות השיווק המסורתיים דרך חנויות. במסגרת השיטה, יוזמת המפגש מזמינה לביתה חברים וקרובי משפחה (רובם המכריע נשים, יש להודות) ומדגים מטעם החברה, וכולם מעבירים ערב ביתי ונינוח וגם נהנים מבילוי חברתי. במסגרת פרויקט "טאפרקר", מתנדבים בני מיעוטים עוברים הכשרה על ידי ארגון אטלס והופכים למעין יועצים חברתיים. מתנדבים אלה מארגנים ערבים בבתיהם או אצל אנשים אחרים מהקהילה שלהם. במהלך הערב מעבירים המתנדבים למשתתפים מידע שימושי בנושאים כמו חינוך, הורות, הזדקנות, פנאי ובריאות. גם כאן, למרות שמוצרי הפלא של טאפרוור לא לוקחים חלק בחוויה, מדובר בערב המתקיים באווירה ידידותית ומחויכת, צעד ראשון בדרך ליצירת אווירה כזו בעיר כולה.

שירה ברנשטיין

רוצים לקרוא  עוד על אנטוורפן? הזמינו את גיליון אנטוורפן

אנטוורפן: רובע לא מוסרי

בשנות ה–90 הגיע רובע החלונות האדומים באנטוורפן לממדים מפלצתיים והחל להשפיע על אורח החיים של תושבי העיר. העירייה מצאה פתרון חדשני, ובתום עבודה משותפת עם תושבי האזור על תוכנית פיתוח עירוני החליטו פרנסי העיר להגדיר אזור סובלנות שבו הזנות חוקית. הפיתוח החכם שנעשה במקום הפך את האזור הבעייתי לסיפור הצלחה, אך למרות התרומה לעיר ייתכן שהגדיל את הסחר בנשים שיובאו אל תוך המדינה. דיון בסיפור הצלחה אורבני וסיפור עולמי טרגי
עובדה ידועה ואהובה במיוחד על נשים המחפשות את האחד בקומדיות רומנטיות היא שפינגווינים הם חיות מונוגמיות, הם מוצאים את בן זוגם האידיאלי וחיים איתו לנצח. בשנת 1998 פרסמה קבוצת זואולוגים מאוניברסיטת קיימברידג' מחקר פורץ דרך שבו דיווחו על תגלית מסקרנת: פינגווינים זקוקים לאבנים מסוימות כדי לבנות את קניהם. כאשר נתקלה קהילת הפינגווינים שחקרו המדענים במחסור באבנים אלו, נקבות מסוימות סחרו במין בתמורה לאבנים היקרות. מתברר שהזנות נפוצה גם בקרב החיות הרומנטיות בעולם.
המקצוע העתיק בעולם עולה בשנים האחרונות לכותרות שוב ושוב. הצעת החוק שהעלתה ח"כ אורית זוארץ בפברואר השנה, במסגרתה ניתן יהיה להטיל עונש מאסר של עד שנה וחצי על מי שישתמש בשירותי זנות, הפכה את ישראל למדינה נוספת ששוקלת את צעדיה בנוגע למקצוע המפוקפק.
באירופה הוויכוח מתנהל כבר מספר שנים והדעות חלוקות מתמיד. שבדיה העבירה ב–1999 חוק שממנו שאבה ח"כ זוארץ את ההשראה להצעת החוק שהעלתה. באותה שנה הפכה דנמרק את הזנות לחוקית במחוזותיה, ואילו ב–2002 מעורבות צד שלישי בעסקי הזנות נעשתה חוקית בגרמניה – צעד קיצוני שמתיר בעצם כמעט כל עיסוק שהוא בזנות בתוך גבולות המדינה.
בזמן שממשלות אירופה משנות את דעתן שוב ושוב ומתירות סוג מסוים של זנות רק כדי לפסול את האחר, באנטוורפן החליטה העירייה לעשות מעשה ולשאול את תושביה מה הפתרון לדעתם.
מעמדה של הזנות בבלגיה, בדומה למדינות נוספות רבות, הוא חוקי ולא חוקי; החוק אינו אוסר על זונות למכור את גופן ואינו מעניש את לקוחותיהן, אך מעורבות של צד שלישי בתהליך, כדוגמת סרסורים ובתי בושת, אסורה. כתוצאה מהכפילות החוקית הזו התפתח באנטוורפן כבר במאה ה–14 רובע זונות בצמוד לנמל, באזור הנקרא Schipperskwartier, רובע המלחים. בשנות ה–90 הפכה הזנות באנטוורפן לבעיה עירונית חמורה. בניגוד לרובע החלונות האדומים בבריסל, הממוקם באזור מפוקפק ליד תחנת הרכבת הצפונית של העיר, רובע הזנות של אנטוורפן התפתח לא רחוק ממרכז העיר והיווה כתם מכוער בה. בשנות ה–90 היו ברובע המלחים 280 חלונות אדומים שהתפרשו על פני 17 רחובות, ועוד 60 חלונות ניצבו ממש במרכז העיר, פזורים על פני שלושה רחובות מאחורי תחנת הרכבת המרכזית. יותר מ–4,000 מכוניות נסעו באיטיות לאורך הרחובות ברובע המלחים מדי יום וגרמו לפקקי תנועה ולרעש בלתי נסבל. הפשע המאורגן הגיע לאזור, הסחר בנשים אל תוך האזור עלה, זונות ממזרח אירופה ומאפריקה החלו להופיע בחלונות, וסרסורים וכנופיות מתחרות הגיעו לידי אלימות. עסקים באזור החלו להיסגר ותושבים מיהרו לעזוב.
ב–1998 חתמו תושבי האזור המקיף את רובע המלחים על עצומה שדרשה מעיריית אנטוורפן לנקות את שכונתם. למרבית הפלא, העירייה הקשיבה והחליטה לעשות מעשה וליצור תוכנית עירונית לניקוי הרובע בשיתוף הדיירים. שיתוף הפעולה המרשים בין התושבים לעירייה הוליד תוכנית שהתבססה על ארבעה עקרונות: הגבלת הזנות לאזור מוגדר, מיגור הפשע המאורגן, הפחתת המטרד לציבור ושיפור תנאי הזונות. שנתיים אחר כך, בתחילת שנת 2000, החלה ראש העיר הסוציאל–דמוקרטית לאונה דטייג' (Leona Detiège) להגביל את הזנות לשלושה רחובות ברובע המלחים שהוגדרו כ"אזור סובלנות ורק בו הזנות מותרת. כמו כן, לא כל סוגי הזנות מותרים באנטוורפן – רק חלונות אדומים שמהם קוראות הזונות לעוברים ושבים מותרים באזור. כיום יש בשלושת הרחובות 283 חלונות כאלה.
בעלי החלונות והזונות העובדות בהם צריכים להישמע לרשימת חוקים ארוכה שהעבירה העירייה בשיתוף עם הדיירים: בעלי החלונות צריכים אישור מיוחד, חתום על ידי ראש העיר, על מנת לתפעל את החלונות, והם גם משלמים עליהם מיסים לעירייה, כניסת רכבים לאזור אסורה, וחוק עירוני מיוחד מתיר לשוטרים באזור לעכב כל אדם שנכנס לרובע, לתשאל אותו ולערוך חיפוש על גופו.
החוקים הנוקשים הביאו לשיפור משמעותי במצב ברובע. הפשע המאורגן עזב את העיר, למרות שחלק מהסרסורים נשארו ועדיין פועלים בניגוד לחוק. רוב זונות הרחוב עברו לבריסל. כמו כן, תחנת משטרה מקומית מוצבת בתוך הרובע ומאז הפיכתו לאזור מוגדר ירדו משמעותית מקרי התקיפה והאונס באזור.
ב–2002 פתחה העיר בלב האזור מרכז בריאות המספק לזונות העובדות בו ייעוץ פסיכולוגי אנונימי בחינם, בדיקות רפואיות וטיפול במחלות מין. אחת מהעובדות במקום, האחראית על הגברת מודעותן של הבחורות העובדות ליתרונות המרכז, היא יצאנית לשעבר בעצמה.
התנגדותם של תושבי האזור להפיכתו למרכז חיי לילה שוקק תרמה גם היא לתדמית הנקייה שלו. התושבים ביקשו לא לפתוח ברים ומועדונים במקום, מה שהפך את הרובע לאזור פונקציונלי ולא לאזור בילוי. רובע החלונות האדומים באנטוורפן שונה לחלוטין מהרובע באמסטרדם, הכולל גם אלכוהול וסמים ונתפס כאזור הולל שמושך תיירים רבים מכל העולם. באנטוורפן הרובע אינו מושך תיירים או קבוצות גדולות של אנשים; ביום ממוצע מסתובבים בו כמה גברים שמטרתם ברורה, ולמי שלא מעוניין בשירותים הייחודיים המוצעים במקום אין מה לחפש בו.
מדינות רבות השוקלות לשנות את החקיקה הנוגעת לזנות בעריהן רואות באנטוורפן דוגמה חיובית המדגימה כי רובע שנשלט ומשוטר בקפידה יכול לעבוד מבלי לגרום נזק.

גאוות הרובע
בינואר 2005 נפתחה גולת הכותרת של הרובע, וילה טינטו (Villa Tinto) – בית הבושת המתוחכם בעולם. בית הבושת האקסקלוסיבי עוצב על ידי המעצב הבלגי ארנה קווינזה (Arne Quinze), שבין היתר סייע לבראד פיט לעצב את ביתו בלוס אנג'לס. המעצב עבד עם היצאניות כדי להתאים את הווילה לצורכיהן, ואחת הבקשות שמילא הייתה יצירת אור מחמיא ורך בכל החדרים. בקומפלקס המפואר 51 חלונות שבהם עובדות הזונות. החדרים מצוידים בסורקים ביומטריים, וכל בחורה מעבירה את אצבעה על הסורק עם כניסתה לחדר. הסורק מזהה אותה ומאשר את כניסתה לחדר רק אם היא נמצאת במאגר של הווילה, מה שמעיד שהיא אזרחית אירופאית מעל גיל 18. היצאניות צריכות להזדהות בסורק הביומטרי כל שעה, כדי למנוע מהן להשכיר את החדר לעובדות בלתי חוקיות. מתחת לשידות שליד המיטות ישנם כפתורי מצוקה המקושרים ישירות לתחנת המשטרה שבתוך הבניין. על הרצפה שליד החלונות מוצבות מראות שדרכן יכולות הבנות לראות את העוברים והשבים ולהחליט אם ברצונן לפתוח את הווילון או לא. המקום מנוהל במקצועיות על ידי ג'ורג' ווס (George Vos), טרנסווסטיט המחלטר גם כאחת מהעובדות במקום להשלמת הכנסה. "יש האומרים שאנטוורפן הפכה לסרסור הגדול במדינה", הוא מספר, "אבל האמת היא שהעניינים השתפרו משמעותית לעומת מה שהיה פעם".
ג'ורג' אינו היחיד שמרוצה מהתנהלות העניינים. בעליה של הווילה, פרנקי דה קונינק (Franky De Coninck), איש עסקים בלגי ידוע, מתכנן בימים אלה לפתוח וילה נוספת בברצלונה. אפילו ראש העיר המכהן של אנטוורפן, פטריק ינסנס (Patrick Janssens), מתגאה ברובע. כשרץ לבחירות בפעם השנייה בשנת 2006, אחד מההישגים שבהם התגאה מתקופת כהונתו הראשונה היה טיפוח רובע החלונות האדומים. ינסנס הציג בפני קהל הבוחרים ירידה של 44 אחוז בשימוש בסמים ובמקרי אונס ורצח ברובע משנת 2001 ועד 2006, וזאת לצד 800 אלף הדולר שהרוויחה אנטוורפן ממיסים ברובע.
המוניטין החיובי של רובע החלונות האדומים באנטוורפן יכול להשפיע לא רק על מדיניותה של בלגיה בנושא, אלא גם על המדיניות של ארצות אירופיות רבות נוספות. דנמרק, הולנד, יוון וגרמניה החלו כולן להפוך את הזנות לחוקית בתחומיהן בדרך זו או אחרת.

חרב פיפיות
הפיכתה של הזנות לחוקית באנטוורפן תרמה לאווירה רגועה ברובע החלונות האדומים בפרט ובעיר בכלל, אך ההשפעות של שינוי מעמד היצאניות מרחיקות לכת ותוצאותיהן אינן חיוביות תמיד. למרות שמעמדה החוקי של הזנות נשאר כשהיה, השינוי ביחסה של עיריית אנטוורפן לנושא משנה את תפיסתו בעיני התושבים.
אם בעבר לקוחות פוטנציאליים רבים בחרו שלא ללכת לזונות מכיוון שהדבר נתפס כמעשה נתעב ולא חוקי, הרי שכעת, מששינתה העירייה את גישתה, האזרחים גם הם משנים את גישתם ולקוחות שבעבר נרתעו מהזונות הלא חוקיות, הולכים כעת לזונות חוקיות. שוק צרכני הזנות גדל אם כן, וכפי שכל סטודנט לכלכלה יודע, כשהביקוש גדל, ההיצע חייב לגדול בהתאם. השאלה המרכזית היא כיצד יגדל ההיצע כדי לענות על הביקוש. האם זונות חוקיות יוכלו לענות על צורכי כל הלקוחות, החדשים והוותיקים כאחד? התשובה, למרבה הצער, היא ככל הנראה לא.
למרות התנאים המשופרים להן זוכות הזונות החוקיות בעיר, ישנן הרבה זונות לא חוקיות שעובדות באנטוורפן גם כיום, ולמעשה רוב היצאניות בעיר עוברות על החוק בדרך זו או אחרת. עצם העיסוק בזנות אינו עברה, אך זונות שאינן מדווחות לעירייה על עיסוקיהן מעלימות מס ולכן עוברות על החוק, וזונות הנעזרות בשירותיו של סרסור אינן עובדות כחוק גם הן.
ישנן מספר סיבות לכך שלא כל היצאניות באנטוורפן עובדות בצורה חוקית. ראשית, למרות שהזונות החוקיות מקבלות הרבה יותר כסף לשעה (עובדת בווילה טינטו מרוויחה 125 דולר לחצי שעה), עליהן להפריד חלק נכבד משכרן למקום שבו הן עובדות, וכמובן גם לשלם מיסים, ולכן זונות שעובדות באופן בלתי חוקי מרוויחות לרוב יותר בסופו של דבר. כמו כן, הסדר והמעקב התמידי אחר הזנות ברובע החלונות האדומים מרתיעים חלק מהלקוחות שמעדיפים אווירה פחות סטרילית ומלחיצה ומחפשים זונות רחוב. הסיבה השלישית והמטרידה מכולן היא שחלק נרחב מהזונות עובדות בעבור סרסורים ורבות הן קורבן של סחר בנשים שהגיעו למדינה בדרך לא דרך ואינן עובדות במקצוע מרצונן החופשי.
הדיון בנושא הזנות הלא חוקית באנטוורפן בפרט ובעולם בכלל בעייתי, מכיוון שכפי שקורה בכל עסק בלתי חוקי, אין נתונים מדויקים לגבי מספר הזונות הלא חוקיות ומספר קורבנות הסחר בנשים המגיעות לאנטוורפן. "הסטטיסטיקות האחרונות מעידות על כך שכ–60 אחוז מהזונות בטורינו שבאיטליה ובאנטוורפן בלגיה הן נערות ניגריות", העידה ביאטריס ג'די–אגבה (Beatrice Jedy–Agba), המנכ"לית בפועל של הרשות הלאומית למניעת סחר בבני אדם (NAPTIP), בפני ועדה מיוחדת של האו"ם שדנה בנושא. סטטיסטיקה מדאיגה נוספת שהציגה הייתה ההערכה שאחת מתוך חמש נערות מתה מדי רבעון בנסיבות לא טבעיות כגון קטטות בר, סרסורים סחטנים, רוצחים סדרתיים, קרבות על מיקום ברחוב, מהומות על רקע גזעני, מאפיה, איידס וסמים.
אולם המספרים המטרידים הללו אינם חד משמעיים. הם אינם בודקים את הסחר בנשים למדינה לפני שינוי מעמד הזנות לחוקי בה ולאחריו, וכמו כן ידוע כי רשויות האו"ם נוטות לנפח את הסטטיסטיקות הקשורות בסחר בבני אדם כדי למשוך תשומת הלב עולמית לנושא.
כדי ליישב את הוויכוח ולהציב את יתרונות הפיכת הזנות לחוקית אל מול החסרונות יש צורך במחקר מעמיק בנושא. המחקר הרציני ביותר שנערך בנוגע לקשר בין מיסוד הזנות לסחר בנשים נערך על ידי קבוצה של כלכלנים מאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה.
המחקר מחולק לשני חלקים. הראשון מנסה להעריך את כמות הסחר בנשים למדינה מסוימת ולבדוק אם קיים הבדל משמעותי בסחר למדינות שבהן הזנות חוקית ולמדינות שבהן הזנות אינה חוקית. המחקר מצא עלייה של חמישה אחוזים בסחר בנשים למדינות שבהן הזנות חוקית, אך מסקנה זו בעייתית, שכן ההבדלים הגיאוגרפיים, התרבותיים והכלכליים הגדולים בין מדינות שונות מוסיפים משתנים רבים למחקר שעלולים לעוות את תוצאותיו.
חלקו השני והיותר דטרמיניסטי של המחקר משווה בין הסחר בנשים לגרמניה, מדינה שבה הזנות חוקית מאז 2002, לבין שבדיה, שבה מאז 1999משתמשים בשירותי זנות יכולים להישלח לכלא. גרמניה ושבדיה קרובות יחסית מבחינה תרבותית וכלכלית, ולכן ההשוואה ביניהן משמעותית יותר מהסתכלות כוללת על מדינות שונות ברחבי העולם. המדענים מצאו כי בגרמניה, הגדולה משבדיה פי עשרה, שוק הזנות גדול פי 60 וכמות הסחר בנשים אליה גדולה פי 62 מזו של שבדיה. ממצא זה מצביע על קשר ישיר בין הפיכת הזנות לחוקית לסחר בנשים.

השורה התחתונה
בבר הקומקום הקטן באנטוורפן מתאספות מדי לילה עשרות בחורות ניגריות לבושות במדי המקום: חולצות טי קטנטנות, חצאיות קצרות ומגפיים. גברים מבוגרים יושבים על הבר והבנות מתיישבות בחיקם ומדי פעם עוזבות עמם לחדרים אחוריים או אל תוך הלילה. בשנת 2004 פשטה המשטרה הבלגית על הבר הידוע כמעוז הזונות הבלתי חוקיות בעיר ועצרה 30 יצאניות ניגריות. למרות הפשיטה, הבר עודנו פעיל. ייתכן שהמשטרה המקומית עסוקה יותר במענה לתלונות, כגון זו שנרשמה השנה כאשר אחד מלקוחות וילה טינטו התקשר לתחנת המשטרה שבמקום כדי להתלונן שלא בא על סיפוקו במהלך ביקורו ולדרוש את כספו בחזרה.
"משמעות העובדה שריכזנו את הזונות לשלושה רחובות היא שביכולתנו לפקח על הנושא. הנשים הללו עובדות בתנאים טובים מאוד. לא כך היה הדבר לפני חמש שנים. יצרנו מצב שבו נשים יותר עצמאיות". נאם ראש העיר ינסנס ב–2006 כשרץ לכהונה נוספת בראשות העיר אנטוורפן.
הזונות הבלגיות אכן עצמאיות יותר, זוכות לתנאים סוציאליים טובים, לטיפול רפואי ולמשכורות נכבדות. השינויים הדרסטיים ברובע החלונות האדומים בעיר היטיבו עם אנטוורפן ועם הזונות האירופאיות העובדות בה בצורה חוקית, אך ככל הנראה הפכו את מצבן של הזונות שהובאו למקום באופן בלתי חוקית לבעייתי עוד יותר. ייתכן שהשינויים שנעשו אף הובילו לכך שיותר נשים נחטפו או הובאו במרמה לאנטוורפן כדי לעבוד בה כזונות. מנקודת המבט של תכנון עירוני הצליחה אנטוורפן במקום שבו ערים אחרות נכשלו, אך יש צורך במדיניות חובקת עולם כדי לאמוד את ההשפעות הכוללות של מיסוד הזנות. בסופו של דבר, כנהוג כיום ברחבי העולם, צרכיה של העיר האירופית עדיין באים על חשבון אזרחי העולם השלישי.

מאיה רומן

רוצים לקרוא  עוד על אנטוורפן? הזמינו את גיליון אנטוורפן

אנטוורפן: השטעטל האחרון

ההיסטוריה של הקהילה היהודית באנטוורפן הולכת כ–800 שנים לאחור, וגם במאה ה–21 היא מצליחה לשמור על אופיה הייחודי

על אף שהאוכלוסייה היהודית של אנטוורפן קטנה מזו של בריסל, תחושת הקהילתיות בה גבוהה פי כמה וכמה. בעוד יהודי בירת בלגיה פזורים ברחבי העיר, אלה של אנטוורפן מרוכזים רובם ככולם ברחובות שמסביב לתחנה המרכזית ויוצרים מעין מתחם פנימי, מן הזן החביב על שלום עליכם. מרכז הרובע, Joods Antwerpen בפי המקומיים, נע בין הרחובות ,Pelikaan Lange Kievi ו–Simons. בשטח של שני קילומטרים רבועים מצטופפים בתי כנסת, קצביות כשרות ומסעדות אשכנזיות לרוב.
העדות הראשונה לנוכחות יהודית בעיר נרשמה ב–1261, כאשר הנרי השלישי, דוכס בראבאנט, דרש בצוואתו לגרש את היהודים המלווים בריבית קצוצה. בתחילת המאה ה–16 נחת באנטוורפן גל של מהגרים יהודים, שעה שהעיר התבססה כנקודה מרכזית בסחר התבלינים הפורטוגלי בצפון אירופה. בין הסוחרים היו אנוסים רבים שנמלטו ממלתעות האינקוויזיציה שהונהגה בפורטוגל ב–1536. רבים מהם עצרו בארצות השפלה רק כתחנת מעבר בדרכם לאיטליה או לטורקיה, אולם מקצתם נשארו בעיר, על אף שגם באנטוורפן לא הותר להם לקיים את מנהגיהם בגלוי. זרם המהגרים פסק עם שחרורה של הולנד מבית המלוכה הספרדי ועבר צפונה אל אמסטרדם, אך ב–100 השנים הבאות התייצבה הקהילה הצנועה ואף הקימה בית כנסת חשאי.
כוחות המהפכה הצרפתית שהגיעו לבלגיה ב–1794 הביאו עמם עקרונות של סובלנות דתית, והעניקו לראשונה חופש התיישבות לקהילה היהודית, שנוסדה באופן רשמי ב–1816. בשנת 1849 מנתה הקהילה 52 משפחות רשומות בלבד, נוסף על 25 משפחות ארעיות או מעוטות יכולת.
השינוי החל במחצית השנייה של המאה ה–19, עת יהודים אשכנזים הגיעו לעיר בעקבות עסקי היהלומים; על המתיישבים הראשונים מספרד, פורטוגל והמזרח הקרוב נוספו כעת יהודים מגרמניה, ולאחר 1881 גם מפולין ורוסיה.
בראשית המאה ה–20 התגוררו באנטוורפן כ–8,000 תושבים יהודים. כעבור 25 שנים עמד מספרם על 30,000, וערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הם היו חמישית מתושבי העיר – לא פחות מ–60,000 גברים ונשים, שליש מהם פליטים מגרמניה ואוסטריה, אשר קיימו את הקהילה הגדולה ביותר בבלגיה ואחת החשובות במערב אירופה.
הנאצים כבשו את בלגיה במאי 1940 במערכת בזק. גורל היהודים המקומיים לא היה שונה בהרבה משל אחיהם בשאר מדינות אירופה, וכ–65 אחוז מהם נרצחו. ב–14 באפריל 1941 התחולל פוגרום בהובלת 200 משתפי פעולה פלמים ששרפו שני בתי כנסת ברחוב Oosten. ב–25 במרס 1942 מצאו עצמם קרוב ל–10,000 יהודים על הטרנספורט הראשון למחנות ההשמדה במזרח. בהמשך אותה שנה כ–1,500 גברים יהודים נלקחו לעבודות כפייה בצפון צרפת. בין השנים 1944-1942 יצאו מאנטוורפן 28 טרנספורטים לאושוויץ.
עם תום המלחמה נותר בעיר רק קומץ משפחות; בראשית שנות ה–50 החלו פליטים לשוב לבתיהם, ויחד עם זרם העקורים ממזרח אירופה עמד מספרם על 13,000. נתון זה שמר על יציבות בעשורים הבאים, אולם אופי החברה השתנה.
בשנים האחרונות הולכת ופוחתת הקהילה היהודית החילונית באנטוורפן, לעומת ההתעצמות החרדית. הגורם העיקרי לתופעה מצוי בכיס – אפשרויות התעסוקה פוחתות והצעירים יוצאים ללמוד בחו"ל ולא חוזרים.
החל מאמצע המאה ה–19 משכה אליה תעשיית היהלומים הענפה מהגרים רבים בני דת משה, שריכזו בידיהם נתח ניכר מן הענף היוקרתי. אמנם קרוב ל–80 אחוז מבני הקהילה עדיין עוסקים בצורה זו או אחרת בתחום, אולם מתחילת שנות ה–90 עבר מרכז הכובד לטובת אנשי עסקים מהודו. מתוך רווח שנתי של 22 מיליארד יורו, חלקם של האחרונים משוער כיום ב–65 אחוז, פי שניים וחצי מאשר רבע מאה קודם לכן. ההודים הביאו עמם הצלחה בבורסות היהלומים של הונג קונג וניו יורק, הם אינם שובתים ממלאכה בשבת, והם נהנים מייצור זול במולדתם – שגם הניסיון היהודי להעתיק את מפעליהם מאירופה לסין ותאילנד לא צלח מולו.
18,000 יהודים לערך מתגוררים כיום בעיר שעל הסכלדה. הקבוצות האורתודוקסיות מהוות כ–40 אחוז, לצדן קיימת הקהילה הספרדית "נוסח פורטוגזי" וכ–20 אחוז הם חילונים, חלקם הגדול יוצאי גאורגיה שהגיעו העירה עם נפילת ברית המועצות.
הזמן המוצלח ביותר לבקר ברובע הוא בימי ראשון, כאשר הרחובות שוקקי חיים בעוד שאר העיר סגורה. נוסף על 30 בתי כנסת ושני מקוואות ניתן למצוא כאן את בית הספר היהודי "בית יעקב – יסוד התורה", שנוסד ב–1903 ושוכן ב–Lange van Ruusbroecstraat 24. ברחוב Pelkin מספר 106 נמצאים המשרדים של Belgisch Israelitisch Weekblad, העיתון היהודי הגדול בבלגיה, הרואה אור פעם בשבוע. מעבר לפינה, ב–Nervierstraat 12, ניצב מרכז רומי גולדמונץ, המארח אירועים חברתיים, הרצאות וקונצרטים.

עפר פרלמן

נוסעים לאנטוורפן? הזמינו את מדריך אנטוורפן

אנטוורפן: תור הזהב הפלמי

לכמה רגעים במאה ה–16 הייתה אנטוורפן אחת הערים החשובות באירופה

בשנת 1400, כשהיא עודנה תחת שלטון דוכסות בורגונדיה, התגוררו באנטוורפן כ–14,000 איש ואישה. חלפו פחות מ–100 שנים, והמספר זינק ל–100,000 תושבים, והעיר הפכה לכרך האירופי השני בגודלו מצפון לאלפים, אחרי פריז. כיצד זה קרה?
לקראת סוף המאה ה–15 איבדה ברוז' את מעמדה כעיר הסחר המרכזית בפלנדריה, בעקבות שינויים גאולוגיים באזורי הסחף שחסמו את היציאה לים. אנטוורפן, בעלת גישה נוחה לנהר הסכלדה ומשם לים הצפוני, נהנתה מן ההפקר.
הנמל העירוני החל להתרחב צפונה; מאות ספינות חלפו מדי יום בסכלדה, וכ–2,000 מכולות נפרקו מדי שבוע. ללא צי סוחר משמעותי, ועם שלטון בנקאי אוליגרכי הנשלט מן החצר בבריסל, נשענה כלכלת אנטוורפן בעיקר על כסף זר והפכה לכרך קוסמופוליטי. לצד התעשיות המבוססות, כגון טקסטיל, משי וליטוש יהלומים, נוסדו מקצועות חדשים על ידי פועלים וסוחרים זרים שזרמו אל העיר. אנטוורפן הפכה לבירת תעשיית הסוכר, מושכת אליה מזקקים מוונציה ומגרמניה, קו סחר הפלפל והקינמון עם פורטוגל פרח, ובנקאים ומלווי כספים ביצעו עסקאות רחבות היקף עם הממשל הבריטי, אשר העדיף להתנער מן הבנקים הקטנים בלונדון.
כדי לתמוך באוכלוסייה הצומחת החל תהליך של פיתוח עירוני שהוביל להגירה ולצמיחה נוספת. אנטוורפן הפכה במהרה למטרופולין הכלכלי החשוב במערב אירופה. הבורסה לניירות ערך שנפתחה ב–1531 קיבעה את מעמדה, ואף היוותה מודל לבורסות של לונדון ואמסטרדם.
תקופת השפע התפתחה בד בבד עם עידן התגליות האירופי. אנטוורפן נהנתה מן הסחר הקולוניאלי הפורח עם המושבות בעולם החדש של ספרד ופורטוגל, וכן הייתה הנמל העיקרי שדרכו עברו סחורות מן האיים הבריטיים אל פנים היבשת. הקשרים הענפים עם ערי איטליה תרמו רבות לכינון מרכז תרבותי חשוב: השפעות הרנסנס ניכרו היטב באדריכלות המקומית, בית הספר לציור בראשות קווינטן מאסיס ופיטר ברויגל האב שגשג, מפעל הדפוס של כריסטוף פלנטין התפרסם ברחבי היבשת, ואנשי רוח הומניסטים כגון יוסטוס ליפסיוס ואברהם אורטליוס פרסמו כאן את משנותיהם.
ב–1556, הוריש קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לבנו פליפה השני את השליטה באימפריה הספרדית. באותה שנה הגיעה אוכלוסיית אנטוורפן לשיאה, הרציפים שקקו מפעילות ובתי אחוזה חדשים הוקמו תחת כל עץ רענן. בהערכה זהירה, נמל אנטוורפן סיפק לבית הבסבורג הכנסות גבוהות פי שבעה מכל הקולוניות שלהן באמריקה גם יחד.
אך לא לעולם חוסן. בדיוק עשר שנים לאחר מכן הגיעה הרפורמציה הפרוטסטנטית לארצות השפלה, וגל איקונוקלאזם התפשט באנטוורפן, מוקד קלוויניסטי חשוב. כנסיות רבות הושחתו, וביניהן קתדרלת גברתנו שבנייתה הושלמה לא מכבר. במקביל, המצב הכלכלי בחצי האי האיברי הידרדר, ונמל סביליה, שדרכו הגיעו סחורות רבות מן המושבות באמריקה, פשט רגל.
המהומות גברו עם פרוץ מלחמת שמונים השנים (המרד ההולנדי) בין 17 הפרובינציות של ארצות השפלה לבית הבסבורג. ב–1572 פסק לחלוטין הסחר עם הנמלים בספרד. בנובמבר 1576 פשטו חיילים ספרדים על העיר; 6,000 אזרחים נהרגו, 800 בתים עלו באש והנזקים הוערכו בסכום עתק של שני מיליון ליש"ט.
ב–1581 הכריזו כל ארצות השפלה על עצמאותן, ובתגובה שלח מלך ספרד למערכה את דוכס פרמה ופיאצ'נזה כדי להשיב למקום את השקט והקתוליות. הפרובינציות הפלמיות ציפו לתמיכה מן הנסיך ההולנדי ומבית המלוכה האנגלי, אולם העזרה לא הגיעה. האנגלים הפסיקו לחלוטין את קווי הסחר, והסכלדה, העורק הכלכלי הראשי של העיר, נסגר מצפון על ידי ההולנדים כחלק ממאבקם בפליפה השני. לאחר 18 חודשי מצור נפלה העיר לכתר הספרדי.
בין השנים 1589-1585 הצטמצמה אוכלוסיית אנטוורפן לכדי מחצית. כחלק מהסכם הכניעה ניתנו לתושבים הפרוטסטנטים שנתיים להסתלק מן העיר. רובם עברו להמבורג, לפרנקפורט ובעיקר למחוזות הצפוניים של ארצות השפלה – מהלך שסימן את ראשית תור הזהב ההולנדי של המאה ה–17 ואת הפיכת אמסטרדם לבירת הסחר העולמי החדשה.

עפר פרלמן

נוסעים לאנטוורפן? הזמינו את מדריך אנטוורפן

אנטוורפן: יש לי רק חלום לקנות לך יהלום

רגע לפני שאתם כורעים ברך, או שאתן מתכננות להפתיע את בחיר לבכם בתכשיט יקר ערך, קחו בחשבון שהעלייה התלולה בזיוף יהלומים ובכמות האנשים הסוחרים בהם מצריכה נקיטת משנה זהירות. על אף שהאפשרות הטובה ביותר היא לפנות למעבדה מוסמכת, זהו פתרון יקר ובעייתי למדיי כאשר נמצאים במהלך סיבוב קניות. אך אל תאמרו נואש – כשירות לציבור המתארסים, מובאים בזאת שמונה צעדים פשוטים לזיהוי יהלום אמיתי. בהצלחה

תעודת כשרות. יהלומים אמיתיים מגיעים עם מסמכים. דרשו לקבל אסמכתא מאחד הגופים המפקחים על הסחר באבנים: מכון היהלומנים האמריקני (GIA), מועצת היהלומים הבלגית העליונה (HRD), או מעבדת הגמולוגיה האירופית (EGL).

כחול בסגול. חלק גדול מן היהלומים יציגו קרינה פלואורסצנטית כחולה תחת נורת אולטרה–סגול. מנגד, היעדר אור כחול אינו מצביע על זיוף אלא דווקא על אבן באיכות גבוהה במיוחד. החזר אור ירוק, צהוב או אפור מצביע לרוב על מויסונייט.

הבל הפה, שקר היופי. החזיקו את האבן קרוב לפיכם ונשפו על האבן כאילו הייתה עדשת משקפיים. אם היא נשארת מעורפלת יותר משתי שניות – מדובר בזיוף.

על המשקל. אבני חן רבות מופקות מן המינרל זירקון, שבצורתו השקופה מזכיר מאוד יהלום, אולם משקלן של אבנים אלה גבוה ב–50 אחוז מן הדבר האמיתי. יהלומים סינתטיים (מויסונייט) קלים מיהלומים בעשרה אחוזים.

הביטו פנימה. ליהלומים יש מקדם שבירה גבוה, כלומר הם "מעקמים" את האור העובר דרכם בצורה חדה, פי 2.5 ממצבו הטבעי באוויר. מקדם השבירה של זכוכית או קוורץ נמוך משמעותית, ולכן הם פחות מעוותים את החלל ואף מנצנצים במידה פחותה.

בבואה בשחור–לבן. יהלום אמיתי מחזיר לרוב השתקפות בגוונים של אפור. אם הדמות המביטה אליכם חזרה היא בשלל צבעי הקשת, זוהי אבן מאיכות נחותה או זיוף.

חוסו על הזכוכית. יהלום הוא אמנם החומר הקשה ביותר המוכר לאדם, אך לא היחיד המסוגל לחתוך זכוכית. מנגד, רוב האבנים המזויפות אינן יכולות לשרוט נייר זכוכית.

העבירו ברנטגן. אם במקרה הזדמנה לסביבתם מכונת שיקוף, בדקו האם היהלום נגלה בצילום. לעומת זכוכית וסוגים רבים של גבישים ומינרלים, היהלומים שקופים בפני קרני ה–X.

עפר פרלמן

נוסעים לאנטוורפן? הזמינו את מדריך אנטוורפן

אנטוורפן: פרוסט!

בלגים אוהבים בירה, אך נדמה שבאנטוורפן האהבה גדולה שבעתיים

עם רדת הערב החנויות ברחוב מאר מתחילות להיסגר בזו אחר זו, והמקומיים עושים דרכם הביתה מן העבודה, נחים קמעה ויוצאים שנית לאחד ממאות הברים הפזורים בעיר.
יש מדינות עם מספר מבשלות בירה גדול יותר ויש ארצות שבהן גומעים ליטרים רבים יותר, אולם אין מקום בעל מגוון סגנונות בירה רחב כמו בלגיה. הצ'כים תרמו לעולם את הלאגר והכשותית, הגרמנים חוקקו כבר ב–1516 את חוק טוהר הבירה, אבל הבלגים הביאו את התחכום, את השימוש במרכיבים ובתוספות המעניקים סגנון אישי וייחודי. כל מבשלה בפלנדריה ובוולוניה נמצאת בתהליך התחדשות מתמיד, כדי להבטיח שאיש לא יטעה בין המשקה שלהם לזה של הכפר הסמוך.
מעל 1,000 פאבים יש באנטוורפן; נתונים בלתי רשמיים גורסים שזו העיר עם יחס המסבאות לראש הגבוה בעולם. לעומת ערים אחרות בבלגיה, הפאבים כאן הצליחו לשמר את הצביון המקומי ולחמוק ממיתוגים הומוגניים של מבשלות–על בין–לאומיות. תושבי אנטוורפן אוהבים את הברים שלהם "חומים": מסבאות שכונתיות בקרנות רחוב, שעשרות שנים של עשן סיגריות צבעו את רהיטי העץ והקירות בגוני ספיה כהים. כאן מתקבצים חבורות קולניות של סטודנטים, זוגות בגיל השלישי וסתם עוברי אורח הנהנים מכוס בירה.
חיי הלילה נוטפי הלתת והשיכר מתרכזים בכיכרות העיר העתיקה, שבהן נגלה מחזה מחמם לב של בניינים שלמים המאוכלסים מקצה עד קצה בבתי מרזח כאלו או אחרים; ברובע המלחים הישן בואכה החלונות האדומים, המלא כוכים אפלוליים; בזוד הדרומי, עם תמהיל מועדונים מעוצבים ובתי קפה שקטים; וכמובן בשכונות המגורים זורנבורג, סנט אנדריס וסביב האוניברסיטה, היכן שחוויית השתייה פלמית למהדרין.
לא מעט סוגי בירה נבראו בבלגיה, בעיקר בצפונה: אייל פלמי אדום, בעל טעם חמצמץ אך פירותי הנרכש מלתת קלוי ותערובת שמרים מובחרים, המשמשים גם להחמצת יוגורט; אייל בלגי חזק, שתוספת סוכר חום מקפיצה את אחוזי האלכוהול שלו; בירת חיטה בלגית, בהשראת השכנים מגרמניה; או סייסון, אייל חיוור וחלש המגיע מן המחוזות הצרפתיים. אך עם כל הכבוד, בלגיה קנתה את שמה הודות לשני זנים מיוחדים של בירות: טראפיסטיות ולמביק. הראשונה אינה סגנון בפני עצמו אלא משפחת איילים המופקים בלעדית בידי נזירים מן המנזר הטראפיסטי. הבירות תוססות לראשונה בטמפרטורה גבוהה ופעם שנייה בבקבוק עצמו, ומבושלות בתהליך המעניק להן מאפיינים של רום. בירות למביק הן אייל ייחודי ממחוז השוכן מדרום–מערב לבריסל, התוסס בעזרת שמרי פרא הנמצאים בריכוז גבוה באוויר, כפי שהיה נהוג בתקופה שבה טרם גילו את נפלאות הוספת השמרים. התוצאה היא משקה יבש, חמוץ מאוד וכמעט חסר בועות, בעל ארומה שאין לטעות בה.
גאוות העיר היא המבשלה המקומית דה קונינק ("המלך"). במשך שנים ארוכות בושל כאן סוג בירה אחד בלבד: אייל בלגי חיוור, חמישה אחוזי אלכוהול, קצת לתת מקורמל, צבע זהוב עמוק, מרקם חלק וטעם מעודן עם נגיעות קלות של ג'ינג'ר; שינוי מרענן מן החיבה הבלגית לפילזנר בהיר. ספק אם קיים פאב באנטוורפן שבו תבקשו בולקה (Bolleke) – שמה המילולי של כוס בירה בצורת גביע – ולא תזכו מיד במנה צוננת של בירת המלך מן החבית. האגדה מספרת שהבולקה של דה קונינק נוצרה בהשראת שדיה של בעל הבית הראשון. כיום המבשלה מפיקה שתי בירות נוספות, אחת מהדורת חורף ואחת מז'אנר הטריפל, וב–2008 השיקה את מותג חדש ששמו גוסטו.
המסקנה, אם כן, לא קלה: גם אם תתעקשו לא תצאו מאנטוורפן צמאים או פיכחים.

עפר פרלמן

נוסעים לאנטוורפן? הזמינו את מדריך אנטוורפן

24-48 שעות באנטוורפן

24 שעות באנטוורפן
התחנה המרכזית, שנבחרה על ידי מגזין ניוזוויק לאחת מחמש תחנות הרכבת היפות בעולם, היא נקודת המוצא המושלמת לטיול בעיר. חצו את כיכר המלכה אוסריד אל רובע היהלומים, כדי להתוודע לכוח המניע של אנטוורפן, או אם אתם מבקרים עם ילדים, אל גן החיות. המשיכו אל אחת משתי השכונות של הקהילות הגדולות בעיר: צ'יינהטאון או הרובע היהודי. על פי העדפתכם האישית, בחרו בין צימעס לאגרול לארוחת הצהריים.
עשו את דרככם מערבה אל מאר, רחובה הראשי של אנטוורפן. תוכלו לצאת למסע קניות קצר בחנויות שברחוב או בהיכל הפסטיבלים העירוני המרשים, שהפך ב–2007 לקניון. מן המאר המשיכו לביתו של פטר פאול רובנס, גדול האמנים הפלמים ותושב מקומי. להתרעננות, עצרו ל"בולקה" – כוס צוננת של בירה דה קונינק באחד הפאבים בכיכר התאטרון.
התקדמו לשכונת סנט אנדריס דרך תאטרון בורלה רב התלאות. לאחר ביקור במוזאון האפנה תוכלו לבדוק את הקולקציות האחרונות בשלל חנויות המעצבים היוקרתיות שברובע הלטיני.
שובו אל מרכז העיר, אל קתדרלת גברתנו, המארחת כמה מן הטריפטיכונים המופלאים של רובנס. דרך רחוב Koepoort וכיכר פלקון המתחדשת דלגו צפונה, אל ה"אי הקטן" שהוא רובע אלנדג'ה. כאן, בין רציפי הנמל הישן, ניתן להעביר שעתיים תמימות במוזאון MAS המרתק; לקראת השקיעה מהרו אל הגג כדי להשקיף על העיר כולה מלמעלה. את היום סיימו בביקור באחד מעשרות הפאבים והמועדונים שבאזור.

48 שעות באנטוורפן
סעדו ארוחת בוקר בבית קפה אפנתי בדרום העיר – הט זוד. לפי נטיית לבכם בחרו בין המוזאון לאמנות עכשווית למוזאון הצילום. עצרו לרגע כדי להתפעל מבניין בית המשפט החדש, ולאחר שתחליטו האם גגו המשונן מזכיר לכם כרישים או פרפרים, המשיכו עם חשמלית מספר 8 אל שכונת זורנבורג . ברחוב כוחלס–אוסי שלפו את המצלמות ולכדו בעדשה כמה שיותר מבנייני האר–נובו עוצרי הנשימה. במאפייה של השף ג'וליאן בורלה  תמצאו מאפים בלגיים מסורתיים טעימים להפליא.
חשמלית מספר 11 תשיב אתכם לכיכר הירוקה שבמרכז העיר העתיקה. כדי לקבל מושג כיצד נראתה העיר בימיה היפים, שימו פעמיכם אל פלייקנסכאנג, סמטה שהשתמרה באופן מושלם מן המאה ה–16. לא הרחק שוכן אחד המוזאונים המעניינים בעיר, המוקדש לבית הדפוס של משפחת פלנטין–מורטוס.
לאחר הליכה קצרה בטיילת שעל גדות הסכלדה לכיוון מבצר הסטן, רדו אל מעמקי האדמה וחצו את מנהרת סנט אנה אל לינקראובר שבגדה המערבית של הנהר. כאן תוכלו ליהנות מתצפית פנורמית על העיר ועל אורות הנמל, וכן ממסעדות מולים ודוכני צ'יפס ככל שהעין משגת.
בלילה צאו אל קולימנטור, הפאב הנודע באנטוורפן ואחד המפורסמים בבלגיה כולה, שבו מגישים בירות נדירות בנות 20 ו–30 שנה. אם בקצת קולטורה חשקתם, בדקו את לוח ההצגות בבית האופרה הפלמית או בתאטרון דה רומא.

נוסעים לאנטוורפן? הזמינו את מדריך אנטוורפן