תגית: איסטנבול

לטייל באיסטנבול: אל השוק והכיכר

בין סימטת עושי החרבות לשוק המצרי משתרע עולם ומלואו. כאן, זה אלפי שנים, חי ופועם הלב המסחרי של איסטנבול. אלפי חנויות, מאות בתי מלאכה ועשרות ח'אנים עודם מתפקדים במלוא המרץ, בדיוק כמו בימים שאיסטנבול היתה בירת האימפריה הגדולה בעולם

במבט שטחי קשה מאוד להבין מה מתחולל באמת באזור השווקים של איסטנבול, או נכון יותר הדאון טאון של העיר. מתחת לשכבת הציפוי התיירותית, המכוונת אל לבו של  התייר המזדמן בדמותם של דוכני מזכרות, מעילי עור ותכשיטים, פועם לבו של המרכז המסחרי של תורכיה כולה. מאז ימי האימפריה הביזנטית זרמו לכאן, בנתיבי היבשה והים, מיטב הסחורות של העולם, והפכו את העיר אשר על הבוספורוס למרכז הסחר העולמי. סוחרים מוונציה נפגשו עם סוחרים מפרס וממדי. הודים וכורדים, נורדים ואפריקנים – כולם באו לכאן כדי למכור, לקנות ולהחליף טובין. מאז השתנו האמצעים, אך גם כיום אפשר לחוש בח’אנים העתיקים ובמבנים הישנים את אווירת ימי הביניים, שהעיר כה מתקשה להיפרד ממנה.
סיור בשוק הוא עניין מעייף, ועל כן מן הראוי להתחיל אותו בכוס תה. מכיוון שאנו   מכוונים את צעדינו אל אזור הבזאר הגדול, המקום המומלץ ללגימת המשקה הוא בית הקפה שמתחת לעצי הדולב הענפים שבכיכר ביאזיט. הכיכר הציורית מעניקה מבט פנורמי אל הכניסה המפוארת של אוניברסיטת איסטנבול, אל מסגד ביאזיט ואל רחוב יניצ’רילר ההומה אדם.
עתה, כשאנו במלוא כוחנו, ניכנס לשוק מבעד לשער קטן שנמצא מאחורי בית הקפה. זהו שער עושי הכפות המוביל לחצר קטנה בעלת מזרקה מעוטרת במרכזה. המתחם מוצל בעצים עתירי נוף. זהו הנוף של שוק מוכרי הספרים המשומשים, אחד השווקים העתיקים ביותר באיסטנבול. כבר בתקופה הביזנטית פעל כאן שוק הנייר והספרים של איסטנבול. לאחר הכיבוש העות’מני הפך המקום לשוק בעלי מלאכה שייצרו כפות, תרבושים וכלי מתכת מעוטרים. במאה ה־18 שבו לכאן מוכרי הספרים, שנטשו לאט לאט את הבזאר הגדול. הדפוס בממלכה העות’מנית הפך לחוקי במחצית השנייה של המאה ה־18, השוק החל לפרוח והיה למקום המרכזי לרכישת ספרים באיסטנבול. הקמת הספריות הציבוריות וחנויות ספרים מודרניות בחלקים האחרים של העיר הורידו את השוק מגדולתו, אך גם כיום נעים מאוד לשוטט כאן, לדעת שהמוכרים משתייכים לגילדה של מוכרי הספרים האיסטנבוליים, כמו בימי הביניים הרחוקים.
נצא מהשוק בקצהו השני, דרך שער החרטים המעיד על עוד גילדה של בעלי מקצוע עתיק, שחבריו פעלו כאן. ברחוב הצר פונים ימינה ומיד אחר כך שמאלה, אל אחד השערים של הבזאר הגדול.
בשנת 1880, כאשר הבילויים החלו לחלום כיצד להערים על התורכים ולחדש את שיבת ציון, היו בבזאר הגדול 4399 חנויות בקומת הקרקע, עוד 2195 חנויות בקומה השנייה, 497 דוכנים, 12 ח’אנים, 18 מזרקות, 12 מסגדי “כיס” קטנים, מסגד גדול מרכזי, בית ספר יסודי ומצבת קבר גדולה. בשנת 1976 היו בבזאר 1742 עסקים, ובהם 472 יהלומנים, 181 סנדלרים, 154 חייטים, 131 חנויות לתיירים, 116 סוחרי שטיחים, 129 מוכרי רהיטים עתיקים, 56 מסעדות ובתי קפה. נוסף לכך נמצאו כאן שירותים ציבוריים, שני בנקים ומרכז מידע לתיירים שלפעמים אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם במבוך החנויות והסמטאות.
ראשיתו של הבזאר הגדול במאה ה־16. הסולטן מחמט השני, כובש איסטנבול, הקים אותו כדי לשקם את המסחר בבירתו החדשה. אבל במשך השנים נשרפו חלקים רבים מהשוק, והוא זכה לשיפוצים חוזרים ונשנים. רוב המבנים הנראים בימינו הם פרי השיפוץ הגדול שנעשה כאן בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20.
למרות פלישת תעשיית התיירות לתוכו, הבזאר הגדול הוא עדיין מקום שבו ניתן למצוא אווירת מסחר אותנטית. אין צורך במפה ואין חשש מאיבוד הדרך. אדרבא, זו הדרך הנכונה לטייל בו, במיוחד למי שנמצא במקום בפעם הראשונה. מי שישמור על קו תנועה אחיד וישר, יגיע בסופו של דבר לחלק המרכזי של הבזאר – אל הבדסטן הישן, מקום יפהפה ובו עשרות דוכנים קטנים. זהו אחד המבנים החשובים באיסטנבול שנשמרו במתכונתם המקורית מימיו של מחמט השני. כאז, כן היום, ניתן לנעול את שערי הבדסטן, ולכן סחרו כאן במוצרים יקרי ערך – תכשיטים, זהב ואבנים טובות. כיום מרוכזים כאן בתי ממכר לעתיקות, מקום טוב למי שזקוק למשל לשעון ישן נושן, לפגיון עתיק, לעוגן של אונייה, או לאצטרולב. קשה לערוב לגילם של כל המוצרים הנמכרים כאן. זיוף וחיקוי עתיקות גם הוא מקצוע ותיק בעולמנו.
מדרום־מזרח לבדסטן הישן (כאילו שלכיוונים יש משמעות בשוק הענק הזה) נמצא אולם מקורה נוסף – Bedestan Sandal. הוא פחות סואן מחלקים אחרים בשוק, ועל כן מאפשר התבוננות נוחה יותר במבנה, שהוקם כנראה בימיו של הסולטן ביאזיט השני (ראשית המאה ה־16). המבנה מרשים, בעל 12 אומנות בנויות מלבנים, שנושאות 20 כיפות ענקיות, עשויות מלבנים גם הן.
נצא מהאולם בשערו הדרומי ונפנה בחזרה לרחוב הראשי שחוצה את חלקו הדרומי של הבזאר למלוא רוחבו. כאן נפנה שמאלה ונצא מהבזאר דרך שער נוראוסמנייה, המכונה על שם המסגד הגדול שמולו. לפני שנמשיך לתוך חצר המסגד הענק, כדאי להסתובב ולהתבונן לאחור בטורה (חותמו של הסולטן) היפהפייה המעטרת את חלקו העליון של השער.
מסגד נוראוסמנייה שוכן מול השער הנושא את שמו. בחזית המסגד, מולנו – חצר מוקפת עצים קשישים ומרשימים. החצר משמשת נתיב מעבר חשוב בין השוק לבין חלקים אחרים של העיר העתיקה. כאן, מלבד הקבצנים והרוכלים התקבצו בעבר הזמרים – מעין טרובדורים תורכים, המדקלמים ושרים שירים שאותם חיברו בעצמם, כשהם פורטים גם על מיתרי הסאז, כלי המיתרים בעל תיבת התהודה הביצנית.
נחלוף במעבר שמול המסגד ונצא דרך השער שממול. נפנה ברחוב שמאלה ונצעד לאורך הדופן החיצונית של מתחם המסגד ובקצה נפנה שוב שמאלה לתוך סימטת עושי החרבות. זהו אחד השרידים הבודדים שעוד מציגים את דמותו של רחוב בזאר עות’מני. בצד אחד של  הסמטה ערוכות החנויות שהיו פעם חלק מההקדש שתמך במסגד נוראסמאנייה. החנויות בנויות בצורה אחידה בדופן החיצונית של מתחם המסגד. צדו השני של הרחוב הוא למעשה הקיר החיצוני של ח’אן סוחרי הבדים.
הח’אן הזה הוא בהחלט מקום שכדאי לבקר בו, במיוחד למי שרוצה לראות איך באמת נראה ח’אן בימי הביניים. חפשו בדופן החיצוני של הח’אן, צדה הימני של סמטת עושי החרבות. הכניסה לח’אן נמצאת כאן, בדמותו של מבוא נחבא ואפלולי. החצר הפנימית מלאה במבנים קטנים. המדרגות העולות לקומה השנייה נמצאות משמאל, ונעלה בהן לקומה השנייה כדי להתבונן בעולם הזה מלמעלה.
עתה מתגלה הח’אן האמיתי במלוא הדרו: בליל של חנויות קטנות, בתי מלאכה ומחסנים הנדחסים אלה אל אלה . מרפסת הקומה השנייה היא עורק החיים העיקרי של הח’אן הזה, מה שנכון גם לח’אנים הפעילים האחרים. כאן אפשר למצוא את המסעדה המקומית (עשו את דרככם ימינה עד שתגיעו אליה). אם תבואו לפני ארוחת הצהריים, שהיא הארוחה העיקרית המוגשת במקום, תוכלו לראות את ערימת הלחם הטרי, עשויה מפרוסות קטנות ועגולות המוערמת בצורת קונוס ענק על כל אחד מהשולחנות. הלקוחות – אנשי המקום. האוכל, כמו בכל מסעדה המשרתת את המקומיים – טרי ביותר.
נמשיך מסביב למרפסת העליונה של ה’חאן, עד לצדה הצפוני. כאן ניתן לחזות במראה נפלא: מעל מתנשא המבנה הענק של מסגד נוראוסמניה, מסביבנו גגות הח’אן והמרפסת המקיפה את החצר, ומלמטה – החנויות הקטנות המקיפות אותה, רובן אגב חנויות של סוחרי כסף וזהב. מאחורי החנויות סמטאות פנימיות משלהן. זה לא הרגע לשיעור היסטוריה, אבל כדאי אולי לדעת שהח’אן נבנה במחצית הראשונה של המאה ה־18 על ידי דאמאט איברהים פאשה, הווזיר הגדול של הסולטן אח’מט השלישי.
נצא מהח’אן בשער הראשי שלו, הנמצא קומה מתחתינו  בקיר שמימין לנו. מחוץ לשער נפנה ברחוב ימינה ובפינה הבאה שוב ימינה. לפנינו שער קטן, מעין קשת הנמתחת מעל הרחוב. נעבור דרך השער ונגיע לרחוב מחמוט פאשה. פעם היה זה רחוב ראשי, שהוביל מהבזאר הגדול אל הנמל. במורד התלול של הרחוב התמקמו הסוחרים ובתי המסחר שלא נמצא להם מקום בתחום הבזאר. כאן הוקמו, מהמאה ה־15 ואילך, הח’אנים הגדולים של איסטנבול. בימינו כבר ירדה קרנם של הח’אנים, אך רובם עודם משמשים  כבתי מסחר, בתי מלאכה ומחסנים שוקקים.
כ־250 מטרים במורד הרחוב ניצב חמאם מחמוט פאשה. אדם זה היה הווזיר המוכשר  של מחמט השני, כובש איסטנבול. החמאם נוסד בשנת 1476, וכשהוא עדיין פעל, היה אחד משני החמאים הקדומים ביותר בעיר. כיום, לאחר שיפוץ, המקום הפך למרכז מסחרי, אך עדיין ניתן להתרשם מעט מיופיו של פנים המבנה.
הלאה משם, עוד מאה מטרים במורד הרחוב, ניצב ח’אן הפרוונים. לא קל למצוא את הכניסה, אך שער מקומר מסגיר את מקומה. מוכר הנעלים, שמוכן למכור גם נעל בודדת, ניצב בכניסה לח’אן והוא בהחלט סימן ברור למבוא לח’אן, שהוא העתיק ביותר ששרד באיסטנבול. לא הרבה  מהמבנה המקורי נותר. בכניסה לח’אן נמצאות המדרגות לקומה השנייה, שם נמצאות מספר חנויות פרוונים שמצדיקות את שמו הנוכחי של הח’אן. עיקר המסחר קשור בעסקי בדים ובחוטים לתפירה וסריגה, המעניקים לח’אן ססגוניות יוצאת מהכלל. הקומה השנייה, כרגיל, היא המקום למסעדות (שתיים בספירה האחרונה שלנו).
נחזור לרחוב הראשי ונצעד בו עד להצטלבות עם רחוב Cakmakcilar – הרחוב שלאורכו התמקמו הח’אנים הגדולים של איסטנבול. האזור נמצא באמצע הדרך בין הנמל, למרגלות הגבעה, לבין הבזאר שבראשה, וזה אכן מקום מצוין לפיתוח עסקים. ברחוב Cakmakcilar נפנה שמאלה ומעט הלאה, ניצב בצדו השמאלי של הרחוב קירו הענק של ח’אן. הכניסה נמצאת מרחק קצר בהמשך. זהו הח’אן ששמו Buyuk Yeni Han (הח’אן הגדול החדש), שנבנה בשנת 1764. “חדש” זה מונח יחסית באיסטנבול. כיום שוכנים בח’אן מספר בתי מלאכה ותעשייה זעירים, אך הם כמעט שאינם מפריעים להתרשם מהחצר הענקית, שאורכה עולה על מאה מטרים, אם מתעלמים מתוספת הקיר המאוחר שהוקם במרכז החצר. הח’אן נבנה בזמנו של הסולטן מוספטה השלישי, במיטב סגנון הבארוק התורכי.
נצא מהח’אן ונמשיך מעט במעלה הרחוב, לח’אן נוסף – Kucuk Yeni Han (הח’אן החדש הקטן), שנבנה גם הוא על ידי מוסטפה השלישי. הח’אן, הקטן יותר, מסביר מדוע הח’אן הקודם שביקרנו בו מכונה “גדול”. לא נתעכב כאן יותר מדי, אלא נישא את רגלינו ל־Valide Han (ח’אן אם הסולטן), המנציח את שמה של החאן שנבנה על ידי האם קוסם, יוונייה רבת פעלים ששניים מבניה – מוראט הרביעי ואיברהים המשוגע היו לסולטנים. קוסם הקימה את הח’אן בשנת 1651. נכנסים לח’אן דרך שער ענק, שנמצא בצדו ימין של הכביש. מהשער מוליכה סמטה קצרה אל חצר גדולה, שאורך כל צלע שלה הוא 55 מטרים. המסגד שבמרכז החצר שימש בעבר את את עובדי המסגד השיעים ואת קהילת יוצאי אירן בעיר. כיום הח’אן עזוב ומוזנח, ורק מעט מעברו המפואר עוד ניכר בו. מי שרוצה, יכול להיכנס למעמקי הח’אן, שהוא בעל שתי חצרות נוספות בהמשך.
אנחנו נחזור על עקבותינו אל הרחוב, ונרד בחזרה לכיוון שממנו באנו, עד שנגיע בחזרה לרחוב מח’מוט פשה. כאן נפנה שמאלה ונמשיך במורד הרחוב עד קצהו, נפנה ימינה ומיד שמאלה (או שמאלה ומיד ימינה, איסטנבול היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אנו מוצאים את עצמנו מול החזית החיצונית של בזאר התבלינים. למבנה דמוי האות “ר” יש שישה שערים. שמו של השוק מעיד על שבעבר קלט סחורה ממצרים. בני אירופה שביקרו באיסטנבול בימי האימפריה העותמ’נית, בעיקר וניציאנים וגנואזים שסחרו בעיר הם שהעניקו למקום את הכינוי שוק התבלינים, שהיוו את סוג המוצרים הבולט שמכרו בו.
למרות שמו, מספר חנויות התבלינים בשוק אינו רב במיוחד, אם כי הן בולטות מאוד לעין ויפות עד מאוד והשוק יפה גם הוא. בקצה האגף הקצר של השוק, זה הפונה לגשר גלטה, שוכנת מסעדת פנדלי, אחת המסעדות המפורסמות בעיר.  אם אתם לא אוכלים ארוחה מלאה לא תקבלו חלון הפונה לנמל, אלא חלון הפונה לשוק.
ראוי לסיים את הסיור בשווקי איסטנבול בשני אתרים נוספים. אחד הוא יני ג’אמי, המסגד הגדול הצמוד לשוק המצרי בקידמתו. למרות שמו (המסגד החדש) המסגד הזה משקיף על קרן הזהב כבר משנת 1597, השנה בה החלה בנייתו רצופת התקלות. שמו המלא של המסגד – Yeni Valide Cami, מעיד שמי שבנה אותו היתה אם הסולטן. במקרה זה מדובר על סאפייה, אמו של הסולטן מח’מט השלישי.
סאפייה איבדה את כוחה ובניית המסגד על שמה נעצרה. הסולטן אח’מט הראשון ויורשיו לא גילו עניין בהמשך הבנייה, שלד המסגד ניטש למשך כ־50 שנה, עד שהוא משך את תשומת לבה של אמו של הסולטן מח’מט הרביעי, שהשלימה את הבנייה בשנת 1633.
כאשר רצתה סאפייה לבנות את המסגד והמכלול שלידו, ניצבו בפניה שתי בעיות. אחת, שבאזור הזה שכן הרובע היהודי של איסטנבול. השנייה, שהרובע היהודי נבנה ממש על שפת המים, סמוך לאזור המסחרי של העיר, כמובן. שתי הבעיות נפתרו: היהודים הועברו לרובע הסקוי, במעלה קרן הזהב. בגלל המים הושתתו יסודות המסגד על כלונסאות עץ שהוחדרו לתוך מי הים.
המסגד נבנה בהוד ובהדר. תאו הפרטי של הסולטן זכה לעיטורים מיוחדים, לנוף המשקיף אל הים, לחדר הלבשה ולבית שימוש פרטי. בחצר המסגד שוכנים קבריהם  של כמה סולטנים: מח’מט הרביעי, עות’מן השלישי, מוסטאה השני, אח’מט השלישי ומח’מוט הראשון.
כדאי אולי לצפות במסגד ובתנועת העוברים ושבים ממכלול המסעדות ובתי הקפה השוכנים בכיכר הריבועית שמחוץ לשני אגפי ה”ר” של בזאר התבלינים. כאן, בצל עצי הדולב הגדולים נסיים את הסיור בבכוס תה מהביל, או אם היום חם – במשקה איירן מרענן.

Continue reading

לטייל באיסטנבול: העיר העתיקה

בין קרן הזהב וים השיש, בין איה סופיה והסוליימניה, למרגלות אחדים מהחשובים שבאתרי התרבות של העולם, יש סמטאות עקלקלות, גנים ובתי קפה שבהם אפשר לשוטט, למשש את הסחורה, להתפלא ולהתלהב. בקצרה – לבלות

בעיר העתיקה של אסטנבול שכנו שתי בירות עולם, שמשלו יחדיו יותר מ־1500 שנה. שום מבקר אינו יכול שלא לחשוב על כך, כאשר הוא מתבונן אל קו הרקיע של העיר המיוחדת, שאותו יוצרים כנסיות ומסגדים מפוארים.
מחוץ לעונת התיירות, אתרי התיירות לא יהיו עמוסים ביותר, אבל אל דאגה, לא תהיו לבד. עוד כ־3 מיליון אנשים, מקומיים ותיירים, עוברים בעיר העתיקה ביום חול שגרתי, אם כי הם ישאירו את אתרי התיירות שלווים יחסית.
אי אפשר לבקר בכל האתרים בעיר העתיקה ביום אחד. למען האמת, אין צורך בכך. איסטנבול היא מהערים שבכל ביקור אתה מגלה בה הרבה דברים חדשים, גם אם נדמה לך שאתה כבר מכיר הכל. רוב התיירים עוברים במהירות על אתרי החובה, כדי להספיק לראות את כל "מה שצריך". גישה זו אינה מתאימה לעיר העתיקה של איסטנבול. בגלל קרבתה הגיאוגרפית לקורא הישראלי, אנו ממליצים מאוד לבקר באתרים בנחת, לשוטט בסמטאות ללא מורא הזמן, ולחזור שוב. באווירה כזו, הסיור בעיר יהיה הרבה יותר מהנה.

התמצאות כללית

איסטנבול העתיקה היא עיר שצורתה כמשולש. שתי צלעות מוגנות על ידי מים: מצפון – קרן הזהב, מדרום – ים השיש. הקדקוד שביניהן הוא מקום המפגש הדרמטי של שניהם עם מיצר הבוספורוס. הצלע השלישית, היבשתית – מבוצרת בחומה, שניצבת עד היום ברוב חלקיה כמעט למלוא גובהה.
העיר העתיקה משתרעת על גבי שבע גבעות. לא פעם מכנים אותה משוררים רומנטיקנים בשם "עיר שבע הגבעות".  ההתמצאות בעיר על פי הגבעות דורשת שליטה בשטח. מי שזכה לכך, יוכל להתמצא ללא כל בעייה. מקובל למספר את הגבעות ממזרח למערב: האתרים המרכזיים בגבעה הראשונה הם ארמון טופקפי כנסיית איה סופיה, ההיפודרום  ומסגד סולטן אהמט; בגבעה השניה נמצא הבזאר הגדול; בראש הגבעה השלישית נמצאים הסוליימניה והמסגד של ביאזיט; בגבעה הרביעית – מסגד פאתיח'; בגבעה החמישית – מסגד פתיה; בגבעה השישית – קאריה ג'אמי ומסגד מיח'רימה. ששת הגבעות האלה משקיפות אל קרן הזהב. הגבעה השביעית נפרדת משאר הגבעות. היא נמצאת בגדה הדרומית של העיר העתיקה משקיפה אל ים השיש, וכוללת אתרים פחות ידועים יחסית, ביניהם מכלול המבנים של האסקי הורם.
למבקרים טריים אנו ממליצים, לשם התמצאות, להיאחז בנקודות הבאות: ידיקולה – הפינה המבוצרת של החומה, ליד ים השיש. מי שמגיע משדה התעופה בדרך הים, עובר דרך המבצר הזה.; נקודה מפורסמת אחרת היא סולטן אח'מט – המסגד הכחול בן ששת הצריחים, שסמוך אליו נמצאים האתרים המרכזיים של איסטנבול ההיסטורית. גשר גלטה – הגשר על קרן הזהב הקרוב ביותר לבוספורוס הוא אתר חשוב ביותר להתמצאות.  ליד הגשר נמצאות תחנות המעבורות המפליגות לצד האסייני של איסטנבול, לאיים ולשיט על הבוספורוס.

אתרים

הסולטנים העות'מנים מן הסתם מתהפכים בקבריהם בכל פעם שדלתות ארמון טופקאפי נפתחות ואלפי התיירים מסתערים על האוצרות ושכיות החמדה שבארמון. כדי לזכות בתחושה בדבר האופן שבו התנהלו החיים בחצרות הפרטיים של הארמון, כדאי לבוא בשעריהם מוקדם ככל האפשר. אפשרות אחרת היא לבוא לבקר כאן בחורף. כדי להיכנס להרמון הנשם יש צורך לרכוש כרטיס נפרד באתר, סיבה נוספת לבוא לכאן מוקדם, משום שהסיורים בהרמון מודרכים ומספר המשתתפים בכל קבוצה מוגבל.
המצב שונה לחלוטין במוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול, השוכן סמוך מאוד לארמון טופקפי, מעט מתחת לו. משום מה, המוזיאון הזה אינו זוכה לכבוד הראוי לו מצדם של התיירים באיסטנבול. האוסף העצום, אחד העשירים והחשובים בעולם, שוכן בתוך מבנה שפתח את שעריו לראשונה לציבור בשנת 1891. הביקור מתחיל בחצר, שם שוכן אוסף גדול של פריטים ארכיטקטוניים ופסלים. במרכז החצר פועל בית קפה, ואפשר ליהנות כאן מספל תה מהביל בין יצירות אמנות יפהפיות.
לישראלים מעניק הביקור במוזיאון עניין מיוחד, לאור העובדה שכאן שוכנים ממצאים כמו לוח גזר, חלק מכתובת השילוח, כתובת מהחומה החיצונית של בית המקדש ופסיפס מרהיב שהתגלה בארצנו ומכונה "פסיפס אורפיאוס". לא תמיד ניתן לראות את הפריטים הללו, מכיוון שבגלל מחסור כרוני בתקציב ובכוח אדם, סגורים למבקרים חלק מן החדרים שבהם מוצגים ממצאים אלה.
אין להחמיץ את הביקור במבנה החדש של המוזיאון, השוכן קרוב יותר לכניסה. כאן שוכנים אוצרות מלהיבים של המזרח הקדום, ביניהם מימצאים חיתיים מאנטוליה, מבבל וממקומות אחרים.
המוזיאון לאמנות תורכית־מוסלמית שוכן ליד ההיפודרום במבנה בן המאה ה־16, שהיה שייך לאיברהים פשה, הווזיר הגדול של סוליימן המפואר. במוזיאון מוצג לראווה אוסף השטיחים הישנים הגדול והמרשים ביותר בתורכיה, ואולי בעולם כולו. החצר והמבנה של המוזיאון שווים ביקור בפני עצמם, מה גם שמכאן יש תצפית נאה על ההיפודרום ועל מסגד סולטן אח'מט, המכונה על ידי התיירים בשם "המסגד הכחול". מראה העמודים הענקיים בתוך המסגד והאריחים הכחולים שבו מרשים מאוד, אבל אל תשכחו לשמור כוח למסגדים יפים יותר, שאותם בנה באמנות האדריכל סינאן.
אחד המסגדים הללו, שתמיד יהיה שקט משום ששום אוטובוס אינו יכול להגיע אליו,  שוכן בסמטה צרה במרחק חמש דקות הליכה מסולטן אח'מט. כל שיש לעשות הוא לחמוק דרך קצה ההיפודרום בסמטה הפונה לעבר ים השיש, ולפנות ימינה במורד רחוב  Su Terazi התלול. עד מהרה תמצאו את עצמכם מול מסגד שבנה סינאן לכבודו של האדמירל העות'מני סוקולו מח'מט פאשה. זה איננו מסגד גדול בממדיו, אך הוא גדול מכל בחינה אחרת, אם מצליחים להתעלם משחזור  העץ הטפשי בשדריוואן (אגן הרחצה) שבמרכז החצר. בדרך כלל שערי המסגד נעולים, אך תמיד יהיה מי שיפתח את הדלת כדי להכניסכם למבנה המושלם. האריחים שבמסגד מציינים את שיאה של אמנות הקרמיקה העות'מנית, ואפשר לראות כאן גם שלוש אבנים קטנות מהכעבה במכה, המשובצות במינבאר, במיחראב ומעל פתח הכניסה.
מי שאוהב לגלות מקומות קצת פחות ידועים, יוכל להמשיך מהמסגד של סוקולו מח'מט פאשה לעבר ים השיש, כדי למצוא את הכנסייה המכונה "איה סופיה הקטנה", המתפקדת כיום כמסגד. מכאן אפשר להמשיך ברגל אל מרגלות מסגד סולטן אח'מט והחומה שמקיפה את ארמון טופקאפי. זהו אזור שעובר לאחרונה שימור ושחזור, ואפשר לגלות כאן פנסיונים איכותיים בבתים ישנים.
מה שלא יהיה, יש לשוב להיפודרום ולבקר באחת מפנינות הארכיטקטורה של העולם הקדום: כנסיית איה סופיה, שאותה בנה יוסטיניאנוס במאה ה־5 לספה"נ. הכיפה המרכזית הענקית, שנשענת רק על הקירות והקשתות המקיפות את האולם המרכזי, נדמית כאילו היא מרחפת באוויר. "גברתי עליך שלמה", אמר יוסטיניאנוס כאשר המבנה עמד על מכונו.  אל תהססו לעלות אל קומת הגלריה. כאן, הרבה יותר קרוב לכיפת הענק, ניתן לצפות מלמעלה באולם האדיר של הכנסייה וגם בפסיפסי קיר ביזנטיים ששרדו יותר מאלף שנים.
מחוץ לאיה סופיה שוכן מבנה קטן יותר, הח'מאם של האסקי הוּרם, שנבנה לכבודה של רוקסלנה, אשתו השניה והאהובה של סולימן המפואר. הח'מאם הגדול, שנבנה על ידי סינאן, משמש כיום כמקום שבו מוצגים שטיחים מפוארים. הקהל יכול לנצל את העובדה כדי להתרשם (ללא תשלום) מהח'מאם המפואר.
ממש מעבר לכביש, למעשה מתחת לו, נמצאים בורות המים האדירים של קונסטנטינופול. התקרה נשענת על עמודים ענקיים, שרובם נחמסו ממקדשים פגניים באזור איסטנבול.
המסגד האדיר של איסטנבול – הסוליימניה – שצלליתו מתנשאת בראש העיר העתיקה, הוא תחנתנו הבאה. מי שכוחו ברגליו, יוכל לצעוד למקום מההיפודרום. מדובר בהליכה של כשעה, תלוי במידת העניין והסקרנות שמגלים בדרך, ובהנחה שלא עוצרים בשלב זה בבזאר הגדול (ראה פרק שווקים). בדרך עוברים אזור מסחרי הומה ותוסס, וחנויות מכל הסוגים והמינים. אין רגע דל. כדאי לעצור לרגע ליד העמוד הביזנטי המפורסם המכונה צ'מברליטאש, לחלוף על פני מסגד נוראוסמנייה, המייצג את ראשית סגנון הבארוק התורכי, ולחצות את רובע ג'אלולו – שם חשים בדופק של מרכז העיר העתיקה. לא הרחק משם נמצאת הכיכר היפהפייה שבצדה ניצב מסגד ביאזיט. בקצה הכיכר בולט השער המפואר של אוניברסיטת איסטנבול.
הסוליימניה הוא מכלול מבנים עצום, שהמסגד הוא רק חלק ממנו. רוב התיירים מסתפקים בביקור חטוף במסגד. זו טעות. חבל להחמיץ את הביקור במכלול מרשימה של מבנים יפהפיים. מי שזמנו בידו, כדאי לו לערוך סיור יסודי במבנים – במקום שבו גרו אנשי הדת, בבית התמחוי, במדרסה ובמבנים אחרים. חלק מן המבנים נמצאים בשימוש בימינו, כמו הספריה ובית החולים שבנה סינאן, המשמש גם כיום כמרפאה. בפינת מכלול המבנים נמצא גם קברו של  סינאן. בכל מקרה, גם מי שממהר, אסור לו בשום פנים ואופן להחמיץ את מראה קרן הזהב והבוסופורס מהמרפסת שבגן החצר.
מהסוליימניה אפשר לרדות ברחובות הצרים, שהם למעשה בזאר אחד גדול, לעבר אמינונו וגשר גלטה, לא לפני שמבקרים בעוד מסגד קטן ויפה, המסגד של רוסטם פשה (לא הרחק מבזאר התבלינים). גם מבנה זה הוא יצירה של סינאן. בשל חוסר מקום, בנה הארכיטקט מבנה ערמומי, הנשען על קשתות שאינן מפריעות את המעבר ברחוב. המסגד ידוע באריחיו המפוארים, המייצגים את סגנון אריחי איזניק הנודעים.
חובבי הנוסטלגיה ירצו בוודאי לראות מקרוב את תחנת הרכבת המפורסמת של האוריינט אקספרס. זו שוכנת באזור סירקג'י, והמבנה ההיסטורי הוא כיום חלק מתחנת הרכבת המודרנית. אפשר לשתות קפה או לאכול במסעדה שבמבנה ולהיזכר בימים היפים, ואפילו לצפות בקטר המקורי של הרכבת המפורסמת, שקישרה בין מזרח ומערב. הקטר ניצב בחזית התחנה.
איסטנבול העתיקה אינה מסתיימת בגזרה שבין הסוליימניה וגשר גלטה. אחד מאתרי החובה, שאסור לעזוב את העיר מבלי לבקר בו, הוא כנסיית כורה (קאריה ג'אמי). הכנסייה שוכנת בחלק המערבי של העיר העתיקה, ליד שער אדירנה. כאשר המנזר נוסד, בשנת 534 לספה"נ, הוא שכן מחוץ לחומות העיר של אותם הימים. המבנה סבל מרעידת אדמה קשה ונבנה מחדש במאה ה־12. את עיקר תהילתו חייב המבנה למאה ה־14. אז עוטרו הקירות והתקרות של מבואות הכנסייה בפסיפסים מרהיבים מאין כמותם.
מבקרים שמסתפקים בביקורים באתרים, ישובו מכאן למחוזות אחרים בעיר ברכב, אבל מי שאוהב לכתת את רגליו בין סמטאות ורחובות, יכול בעזרת מפה עירונית לנווט את דרכו לכנסייה ביזנטית נוספת, המכונה כיום Fethiy Cami. הכנסייה החשובה שהיתה כאן – Pammacaristos – הפכה למוזיאון, אך איננו יכולים להבטיח שהשומר אכן יהיה במקום כדי לפתוח את שעריה. בכל מקרה, כדאי לנסות, גם בגלל הפסיפסים היפים שנותרו על הקירות וגם בגלל ההליכה החוייתית בשכונות הקטנות של איסטנבול, עם חנויות המכולת השכונתיות והאווירה הכפרית. מכאן צריך לבחור איזשהו רחוב, אין זה משנה איזה, ולהתגלגל במורד הסמטאות הצרות והתלולות אל שכונת בלאט, ופנר השוכנות בצד קרן הזהב. במאות ה־17 וה־18 אלה היו הרבעים היוקרתיים של איסטנבול. שכונת בלאט אף  היתה מרכז יהודי חשוב. לאחר רעידת אדמה עזה, שפקדה את איסטנבול בשנת 1894, עזבו התושבים המקוריים את השכונות, שהפכו אט אט לאזורי עוני. בכל אופן, עתה מתכננים לשחזר ולשמר 225 מבנים בשתי שכונות אלה, בסיוע אונסק"ו, כדי להחזיר למקום את פארו.
הגעתם כבר לגדות קרן הזהב? יפה. אפשר לצעוד עוד קצת במעלה קרן הזהב כדי לחזות בגשר גלטה הישן, שהועבר לכאן כדי לשמרו עד שיוחלט מה בדיוק לעשות בו. הגשר הישן, שצף על פני המים ועתה מגשר בין שני חלקי קרן הזהב, היה בעבר אחד הסמלים של העיר. אפשר לחצות את הגשר ברגל לרובע Haskoy ולבקר במוזיאון חדש לענייני תחבורה ומיכון, שפועל בתוך מבנה מספנה משופץ.
אם נמצאים כבר ליד הגשר, כדאי לתפוס מונית, או אוטובוס לרובע איופ. הרובע והמסגד הגדול  נושאים את שמו של איופ אנסארי, ממצביאי הנביא מוחמד, שהשתתף בניסיון הערבי הראשון לכבוש את העיר ומת בקרב. קברו של איופ נמצא בחצר המסגד, והוא נחשב לאתר המוסלמי הקדוש ביותר באיסטנבול. איופ הפכה למעין "הר זיתים". בכל מקום אפשרי יש בית קברות, וכל זה מצטרף יחד למין נקרופוליס עות'מני מרתק. ליד קברו של איופ הוכתרו הסולטנים העות'מנים, ועד היום באים לכאן ילדים בתחפושות, ביום שבו הם עתידים לעבור את טקס ברית המילה. בראש הגבעה של איופ נמצא קפה פייר  לוטי, שממנו יש נקודת מבט יפהפייה על קרן הזהב.
גם אזור פאתיח' הוא מקום מעניין לביקורים.  הקולייה של פאתיח' הוא בהחלט מכלול מבנים מעניין. ראוי לציון אזור צ'רשמבה, שאליו כדאי לכוון את הביקור ביום רביעי. צ'רשמבה בתורכית הוא "יום רביעי" והאזור נקרא כך משום שמדי שבוע ביום זה מתקיים כאן שוק כפרי ענק. אפשר לקנות כאן הכל, מחוט ועד שרוך נעל (ובשום אופן לא משהו מתוחכם יותר) –  חגיגה לחובבי השווקים העממיים.
נקודת מוצא נוספת לחובבי השיטוטים הרגליים הוא מסגד שהזאדה, שאותו בנה סינאן לזכרו של בנו הבכור  של סולימן המפואר. המסגד יפה בפני עצמו, אך בעיקר יפה לבקר בחצר שבה נמצאים מבני קבר מרשימים במיוחד. בשנים האחרונות סגורה חצר הקברים לרגל שיפוצים.
מהמסגד ממשיכים ברגל לעבר אמת המים של ואלנס, הנמצאת מול הבניין המודרני והגדול של עיריית איסטנבול. בצל המסגד נמצא מוזיאון קריקטורות, בתוך מבנה יפה. מכאן כדאי למצוא את השדרה הסימפטית Itfahiye, שבה חנויות קצבים וחנויות לממכר דבש, ומיני גבינה וזיתים נחמדים. כדאי לרדת במורד הרחוב, לעבור על פני ח'מאם שבו נותרו אריחי חרסינה מימיו של סינאן, ועל כן הוא קרוי  ח'מאם החרסינה.
מכאן מומלץ לטפס לרובע Zeyrek, ליד גשר אונקפני (במפות: גשר אתא תורק). בתי העץ הישנים והמסורתיים מן הסתם ישופצו בקרוב, כמו הכנסייה הביזנטית החשובה פנטוקרטור, העוברת בימים אלה שחזור. ליד הכנסייה הוקם בית קפה חדש, שממנו נשקפת תצפית מרהיבה על קרן הזהב, על הסוליימנייה ומסגד שהזאדה ועל אזור מגדל גלטה.
מי שמחפש אתרים חשובים אך מעט פחות שגרתיים, יוכל לגשת לקולייה של האסקי הורם, השוכן בשכונת האסקי )ikesaH(, מעט ממערב לרובע אקסאראי הגדול.
הקולייה הזה הוא יצירתו המשמעותית הראשונה של סינאן, והמבנים המרשימים כמו בית הספר היסודי, בית התמחוי, המדרסה – משרים שלווה שלמה.

אוכל

שוקי המזון האמיתיים של איסטנבול התנהלו בעבר בסמטאות הצרות והמרוצפות באבן שירדו בעבר אל חופי קרן הזהב, מקום שאליו הכל הגיע בסירות קטנות. הימים האלה חלפו מן העולם, ואת הבתים הסמוכים לגדות קרן הזהב מחו בולדוזרים ופינו אותם למדשאות משונות. רק האזור המסחרי שליד גגשר גלאטה ובזאר התבלינים לא איבד מאופיו. דוכני פירות וירקות יפים אפשר למצוא גם בשכונות איופ, בלאט ופנר, וגם בשדות השוק הנצחיים של רובע לאללי.

ח'מאם

הח'מאמים של העיר העתיקה הפכו בהחלט למקומות בילוי אפשריים לתיירים. הח'מאמים ההיסטוריים הם מבנים מקסימים, ואחדים מהם מתפקדים ברציפות זה 004 שנים. קרני השמש, אם תבחרו לבלות כאן ביום, יאירו עליכם מבעד לחלונות קטנים הקבועים בכיפות האולמות, כאשר תתפרקדו ותספגו חום מחדר הזיעה. אחר כך תשפכו על גופכם מים קרים מאגני השיש שבגומחות מיוחדות בקיר.
שני הח'מאמים המומלצים של העיר העתיקה נמצאים האחד ברובע Cagalolu והשני ליד Cemberlitas, והם מכונים בהתאמה הח'מאם של ג'אלולו וח'מאם צ'מברליטאש. שניהם סמוכים לשער נוראוסמנייה של הבזאר הגדול. המסג' אינו חובה, אך מומלץ מאוד להשתמש בכפפה לשפשוף יעיל יותר של הגוף. כפפות ניתנות לרכישה בח'מאם.

Continue reading

איסטנבול: אז תשתה קפה תורכי

איך אומרים בית קפה בתורכית?

תשובה: בית תה. קפה תורכי הוא אמנם מותג בינלאומי, אך באיסטנבול, כמו גם במקומות אחרים ברחבי תורכיה, התושבים מעדיפים לשתות תה.  ראשית, תה זול יותר מקפה. שנית, תה קל יותר להכנה מאשר קפה תורכי. ושלישית, התורכים מגדלים תה במזרח תורכיה.
אין פלא, איפוא, שבדרך כלל ניתקל באיסטנבול ב־צ'אי בהצ'סי, הלא הוא גן תה, מקום פתוח, בדרך כלל בצל עצים, שבו נעים לשבת וללגום תה ריחני. מוסד חשוב אחר הוא בית תה. הלא הוא התחליף התורכי לבית קפה.

גילוי הקפה

ובכל זאת, מה עם הקפה? האגדה מספרת כי הקפה התגלה בהרי אתיופיה על ידי רועה שחדר עם צאנו ליער בראשית, והבחין שעזיו מתנהגות בצורה מוזרה. כשבחן את מה שאכלו, ראה צמחים שלא הכיר מעולם, בעלי פירות אדומים וקטנים. לאחר שטעם מהפרי, השתפר פלאים מצב רוחו.
הרועה חזר לכפרו והראה את הפירות שמצא לרופא האליל של השבט. זה קפץ על התגלית החדשה, ולאחר שלמד להפיק משקה מהפירות, השתמש בו לכשפיו.

הקפה והעולם המוסלמי

כוהני דת מוסלמיים גילו את סגולותיו של הקפה ואת סוד הכנת המשקה, והם המליצו על שתייתו כדי להגביר את העירנות. הם קיוו שהמאמינים ינצלו את עירנותם ללימוד הקוראן, על פי הכלל המוסלמי הידוע: "התפילה מתוקה מהשינה".
לא תמיד נוצלו תכונות הקפה ללימוד דרכי האל. בשלב מסוים התברר שתרבות שתיית הקפה מביאה סתם לידי ביטול זמן, דבר שעורר לבסוף את חמתם של אנשי הדת, אך שוב אי אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור. אחרי ככלות הכל, שתיית הקפה שימשה תחליף הוגן לשתיית האלכוהול האסור.
באירופה, אגב, ניסו לאסור על שתיית הקפה מטעמים שאינם קשורים באידיאולוגיה. הבילוי של שתיית קפה הקטין את צריכת הבירה…

מדוע תורכי?

עתה נשאלת השאלה כיצד שאב המשקה את שמו מהתורכים דווקא. הרי בתורכיה אין מגדלים קפה כלל וברור לכל שאסיה הקטנה אינה מכורתו. התשובה היא שהאימפריה העות'מנית סייעה להפצת המשקה בשטחים הנרחבים שכבשה. המסורת אומרת שלאחר הקרב המפורסם בווינה (1683), שבו נחלו העות'מנים מפלה ונסוגו משדה הקרב, הם השאירו אחריהם שקים רבים ובהם קפה, שמאז נקרא על שמם.

איך שותים תה וקפה?

בהיותך בתורכיה – נהג כתורכי: שתה תה. ההמלצה שלנו היא להעדיף תה על קפה תורכי, שלעיתים עשוי לאכזב את המוניטין שיצאו לו. בתורכיה נוהגים לשתות את התה חריף, לאחר שמשרים את התמצית במים רותחים כדבעי. מי שרוצה תה בהיר יותר, יבקש מראש "אצ'יק צ'אי".
קפה תורכי מבשלים בו זמנית עם הסוכר, ועל כן אפשר להזמינו בשלושה אופנים: Sekerli – ממותק. Orta – מתיקות בינונית, Sekersiz – ללא סוכר.

Continue reading

איסטנבול: הברוק התורכי

יחסים מורכבים

המדינה העות'מנית נולדה על הגבול שבין ארצות האיסלם  והמדינות הנוצריות, דבר שהוליד השפעות הדדיות רבות. הרבה רעיונות מערביים חלפו ללא הד בארצות האיסלם. האמת ניתנת להיאמר, העות'מנים ביקשו בעיקר ללמוד מאירופה את אמנות המלחמה. בראשית דרכם הם אף מצאו דרכים לשכללה: במאה ה־15 כבר ידעו העות'מנים להשתמש בארטילריה למצור.
מאוחר יותר התמונה השתנתה. שתי המפלות הרשמיות של הצבא העו'תמני, שהסתיימו בחוזים של קרלוביץ (1699) ופסרוביץ (1718), נתנו ביטוי לרעיון שמודרניזציה ואולי קבלת אורח החיים המערבי, יאפשרו לאימפריה העות'מנית להיפטר מחולשותיה.
דווקא המהפכה הצרפתית מצאה מסילות ללבם של העות'מנים. זו היתה תנועה בלתי נוצרית בעליל, ודבריה הראשונים אף הדגישו את ניתוקה מהדת ומהנצרות. בעזרת המהפכה הצרפתית קיווה העולם המוסלמי למצוא את הסוד הנעלם של העוצמה המערבית, מבלי לסכן יתר על המידה את מסורתו.

הצרפתים באים

בשנת 1721 נפתחה לראשונה השגרירות התורכית בפריס. התרחשות זו הביאה באיסטנבול לגל של סגנון ומנהגים צרפתיים: גנים צרפתיים, קישוטים צרפתיים ורהיטים צרפתיים. אפילו הסולטן בכבודו ובעצמו, מגן האיסלם, בנה מחוץ לשערי הארמון שלו מזרקה בסגנון רוקוקו.

ריבוע תורכי, עיגול צרפתי

מכיוון שצורת הריבוע אינה צורה ברוקית, המסגדים מעולם לא יכלו להשיג את השלמות שאליה הגיעו יצירות ארכיטקטוניות אחרות, כמו המזרקות למשל. ההישג הברוקי הממשי הראשון באיסטנבול בא לידי ביטוי במכלול המבנים של מסגד נוראוסמנייה, ליד הבזאר הגדול (הושלם ב־1775). חכמי הדת אמנם לא התירו לשנות את קווי המתאר הריבועיים של המסגד, אך החצר דומה בצורתה לפרסת סוס, תכנון חסר תקדים. גם במראה החיצוני של המסגד נעשה ניסיון לשבור את המראה הריבועי בקשתות ענק שתומכות את בסיס הכיפה ובעיטורים רבים.
סמל הברוק התורכי, הוא המכלול של ארמון הדולמה בהצ'ה, שבבנייתו החלו בשנת 1843.

הכיבוש הברוקי

האופנה החדשה הובילה גם לעיטור מבנים ותיקים כמו ארמון טופקפי. אפילו כיפות צריחי מסגדו של מח'מט השני  עוטרו מחדש. הברוק התורכי מציין את קצו של מעיין היצירה העות'מני. מאז המחצית השנייה של המאה ה־91, לא נרשמה יצירה ארכיטקטונית עות'מנית בעלת משמעות.

Continue reading

איסטנבול: חצי אי, ים ומיצר

בין היבשות

איסטנבול היא העיר היחידה בעולם ששטחה נכלל בשתי יבשות – אסיה ואירופה. בין שתי היבשות מפריד הבוספורוס, מיצר המקשר בין הים השחור בצפון וים השיש בדרום. איסטנבול יושבת לא רק בציר ימי חשוב, אלא גם בנתיב תנועה יבשתי ראשון במעלה, שהוליך ממרכז אסיה לאירופה. לאיסטנבול היו כל התנאים הגיאוגרפיים להפוך לבירת העולם, ובמשך מאות שנים – בתקופה הביזנטית ובתקופה העות'מנית – העיר לא החמיצה את ההזדמנות שהעניק לה הטבע.

קונסטנטינופול – העיר העתיקה

איסטנבול העתיקה, שהוקמה בחלק האירופי של העיר, יוצרת צורת משולש, המוקף במים משלושה עברים: מדרום – ים השיש, ממזרח – הבוספורוס, ומצפון – לשון ים קטנה החודרת אל היבשה לתוך שפכו של גיא עמוק. לשון ים זו, שאורכה כשמונה קילומטרים, ידועה בשם "קרן הזהב". כל שנותר לעשות הוא לבצר את העיר בחומה חזקה מצדה המערבי, והרי לכם מקום כמעט בלתי ניתן לכיבוש. בימיו של תיאודוסיוס השני, שחי במחצית השניה של המאה ה־5 לספה"נ, העיר הגיעה למלוא היקפה והשתרעה על שבע גבעות בולטות, ממש כמו רומא – בירתה הקודמת של העולם. בראשי הגבעות מתנשאים אתרים בולטים: כנסיית איה סופיה בראש הגבעה הראשונה, מסגד סולימנייה בגבעה השלישית, מסגד פאתיח' בגבעה הרביעית וכן הלאה. כל אלה מצטרפים יחדיו ומעניקים לעיר העתיקה את הצללית המסעירה והמרתקת שבערי העולם.
מצפון ל"קרן הזהב", שאותה חוצים שלושה גשרים, שוכן המרכז המסחרי של העיר וכיכר טקסים בטבורו. מהכיכר יוצאים רחובות אחדים, אחד מהם הוא רחוב איסתיקלל, שהפך למדרחוב תוסס.

בוספורוס

הבוספורוס הוא עולם בפני עצמו. כפרי הדייגים שלאורכו התמזגו זה כבר עם העיר. המיצר, שאורכו כ־30 קילומטרים, עטור בגבעות ירוקות משני צדיו, בבתים ציוריים ובמעגני סירות. רוחב המיצר במקום הצר ביותר הוא 700 מטרים. עומק המים הממוצע כ־50 עד 75 מטרים.

איסטנבול של אסיה

גם בצד של אסיה יש שכונות מעניינות. במיוחד ידוע רובע אוסקודר, היא סקוטרי הביזנטית, אזור מסחרי תוסס. אתר תצפית חשוב נמצא בראשה של גבעת צ'מליג'ה, משם נראים היטב מרחבי העיר.
איסטנבול אינה מסתיימת ביבשה. "איי הנסיכים", השוכנים בים השיש, הם חלק  בלתי נפרד ממנה. האיים מהווים את "הריאות" של איסטנבול, ובקיץ עוברים לשם רבים כדי לנוח מהרעש ומעשן המכוניות. מעבר לכל אלה, לכל העברים, משתרעים אינסוף פרברים ושיכונים.

Continue reading

איסטנבול: היה היה

660- – ביזאס, בראש חבורת יוונים מבני העם המגארי, מתיישבים בחצי האי שבין קרן הזהב והבוספורוס, שלימים הפך לביזנטיון

190 – הקיסר הרומי ספטימוס סוורוס כובש את ביזנטיון, הורס את החומות הישנות של העיר שבתוכן התבצרו אויביו, ובונה במקומן חומות חדשות

330 – קונסטנטינוס הגדול הופך את ביזנטיון ל"נובה רומא" (רומא החדשה) – בירה שנייה לאימפריה. העיר נקראת על שמו: קונסטנטינופול

391 – הנצרות הופכת לדת רשמית במדינה. ארבע שנים אחר כך נחלקת ממלכת רומא לשניים. העיר הופכת לבירת הממלכה המזרחית

412 – הקיסר תיאודוסיוס השני מתחיל לבנות  את חומות העיר ומרחיב מאוד את שטחה. העיר משתרעת מעתה על שבע גבעות

537 – הקיסר יוסטיניאנוס מניח את היסודות לכנסיית האגיה סופיה, ומבצע בעיר פעולות בנייה נמרצות. הממלכה משתרעת מפרס עד ספרד

 1204 – הצלבנים, במסגרת מסע הצלב הרביעי, כובשים ובוזזים את קונסטנטינופול. יצירות אמנות רבות מוצאות את דרכן לאירופה

1261 – ביזנטיון אינה מוותרת. מיכאל השמיני כובש את העיר ומחדש את הממלכה בראשות השושלת הפליאולוגית, שמחזירה לביזטניון מעט מזוהרה

1453 – מח'מט השני כובש את קונסטנטינופול, השריד האחרון לממלכת ביזנטיון. העיר נקראת מעתה איסטנבול והופכת לבירת הממלכה העות'מנית

1472 – הסולטן מח'מט השני מתחיל בבניית ארמון טופקפי, בגבעה הראשונה של העיר, הצופה אל קרן הזהב, ים השיש והבוספורוס

1517 – סלים הראשון כובש את ארץ ישראל ומצרים. האגדה מספרת שהח'ליף הממלוכי מעביר אליו את זכויות הח'ליפות, קרי, הנהגת האיסלם

1616 – אחמט הראשון מקים את המסגד הכחול. המסגד הופך לאחד משני המסגדים הראשיים באיסטנבול העות'מנית

1837 – גשר עץ מוקם על קרן הזהב ומחבר את אזור גלטה המתפתח עם העיר העתיקה. עד אז נעשה המעבר בין שני אזורי העיר בסירות

1854 – הסולטנים מחליטים לנטוש את ארמון טופקפי ולבנות במקומו ארמון חדש, דולמה בהצ'ה. הארמון נבנה בסגנון הברוק

1875 – טוּנל, הרכבת התחתית של איסטנבול ואחת הראשונות בעולם, מתחילה לפעול. הרכבת מקשרת בין ביולו וגשר גלטה

1890 – שירות רכבת סדיר מאירופה לאיסטנבול מתחיל לפעול. הרכבת המפוארת ביותר בקו מכונה בשם הרומנטי "אוריינט אקספרס"

1918 – בעקבות תבוסת התורכים במלחמת העולם הראשונה מוצבים חיילים אנגליים, צרפתיים ואיטלקיים בעיר

1923 – אתא תורק מייסד את הרפובליקה התורכית והפרלמנט החדש מכריז על אנקרה כעיר הבירה של תורכיה המודרנית

1924 – ב־3 למרץ 1924 ביטלה האסיפה הלאומית התורכית את מוסד החליפות וגירשה את הסולטן העותמ'ני האחרון מאיסטנבול

1957 – עדנאן מנדרס, ראש הממשלה, מפתח את איסטנבול. בעיר נבנית מערכת כבישים מהירה וומיליוני אנשים מתיישבים מסביב לעיר

1973 – איסטנבול אינה מוותרת על הבכורה ונשארת העיר החשובה בתורכיה. הגשר התלוי הראשון נבנה מעל לבוספורוס ומחבר בין אסיה ואירופה

1985 – האתרים ההיסטוריים של איסטנבול (ההיפודרום של קונסטנטיניוס, כנסיית האיה סופיה ומסגד סולימניה) הוכרזו כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו

Continue reading