קטגוריה: ראשי

סקוטי בישל דייסה

אם חשבתם שדייסה היא בסך הכל מים או חלב, ביחד עם סולת או שיבולת שועל, וכמה דקות על הכיריים לסקוטים יש חדשות בשבילכם. למאכל המנחם יש היסטוריה ארוכה ובסקוטלד חוגגים אותו בתחרות מתכונים, שמביאה את המנה הפשוטה לשיאים חדשים. יצאנו למסע קולינרי בעקבות השיבולת השועל וחזרנו עם כמה מתכונים. בתאבון

ערים קטנות – מקומות מפתיעים לקיץ 2017

הקיץ מגיע ואיתו יצר הנדודים השנתי. אז למי שכבר היה, ראה, בילה והסתובב, להלן המלצות מטרופוליס לקיץ 2017 לכמה עיירות קטנות במרחק של שעות טיסה ספורות מישראל. מקומות לחופש אחר, הרחק מההמון הסוער.

אוחריד, מקדוניה
Ochrid

כנסיות בני מאות שנים, רעפי חרס אדומים עתיקי יומין ומצודה עתיקה הצופה מגובה אוחריד היא ללא ספק אחד המקומות הקטנים שראוי מאוד לבקר בהם. אולם, צריך למהר. במשך מאות שנים הייתה אוחריד מרכז לעולי רגל שהגיעו להתפלל ב-365 כנסיות העיר. עבור המטיילים התוספת של חופים נפלאים לשפת אגם היו סיבה נוספת להגיע לאוחריד. אבל צריך למהר. הפיכתה של אוחריד ליעד פופולרי הביא אליה גם את הנדל"ן התיירותי ועל שפת האגם מתוכנן אתר תיירות ומלונאות רב חדרים שעומד לשנות את פני העיר לעולם. לפיכך, בהחלט צריך למהר.

פיסטויה, איטליה
Pistoia

"פירנצה הקטנה" מקובל לכנות את העיירה הזו בטוסקנה על שום ריכוז האמנות והארכיטקטורה שבה. עד לשנה המוני המבקרים בפירנצה פסחו על העיירה השלווה הזו. לא עוד. השנה הפכה פיסטויה לבירת תרבות איטליה וקיבלה הזדמנות להציג את העושר התרבותי והמקומי של העיירה, ולהדגיש את יופיין של העיירות הקטנות של טוסקנה שפעמים ששיטפון התיירים באיטליה פוסח עליהם. ומזל שכך.

איטוקורטורמיט, גרינלנד
Ittoqqortoormiit

אולי לא שמעתים על המקום הזה כי עד לאחרונה הוא היה מוכר כמפרץ סקורסבי, אבל זו הבירה הלא רשמית של גרינלנד. 500 תושבים, הים קופא במשך 9 חודשים בשנה, והנוף – בקצה פיורד ארוך, פשוט משגע. בקיץ – שזה הזמן להגיע לשם, בתי העץ הצבועים על המפרץ הארוך הם מראה יפהפה.  בין ה=17 במאי ל-28 ביולי אפשר לראות את "שמש חצות הליל" – השמש המאירה מעל לאופק בחצות, וכמובן את תופעת האורות הצפוניים במרחק קצר מהעיר, על מנת להתרחק מהתאורה. מה עושים שם? טבע, טבע וטבע. הפאב המקומי פתוח, הצמוד לבית החולים, פתוח רק בימי ששי מ-10 בערב ועד לשלוש לפנות בוקר.

בלד, סלובניה
Bled

לחופי אגם טורקיז, הנושא את שם  העיר, ומבצר ימי ביניימי תלוי על צוק, למרגלות האלפים היוליאנים המהווים את הרקע למקום הזה אפשר לחשוב שהגעתם לאתר הסרטה של אולפני דיסני. אך המקום אמיתי, קיים, רומנטי להחריד. אתר חביב במיוחד על זוגות בירח דבש ולטיולים רומנטיים – ומצד שני נקודת מוצא לטיולים ברגל אל תוככי ההרים הסובבים את העיירה. רומנטיקה אמיתית.

מאנארולה, איטליה
Manarola

אין מה להוסיף על תמונה של העיירה הקטנה הזו, שבתיה הצבעוניים תלויים על מצוק מעל למעגנה קטנה בים התיכון. במקור עיירת דייגים שנודעה לא רק בעבור שלל הדגים אלא גם בעבור היין שיוצר בעירייה. אין כניסה למכוניות לעיירה והמבקרים חייבים להעמיד את רכבם במגרשי החנייה מחוץ לעיר.

פורטמגי, אירלנד
Portmagee

אחת העיירות היפות ביותר  בארץ הידועה בעיירותיה הציוריות. פורטמגיי מורכבת משורה של בתים צבעוניים לאורך החוף הדרום-מערבי של אירלנד יחד עם היסטוריה מרתקת, ערבי מוסיקה בבר ה מקומי, אוכל כמו שצריך שמלווה כמובן בפינט של גיינס. פורטמגיי היא נקודת המוצא לסיורים ימיים אל סלע סקליג – כשמו כן הוא – סלע מצוקי היוצא מתוך הים, ועליו מכלול של מנזרים ותאי נזירים מאז המאה הששית לספירה.

ביברי, אנגליה
Bibury

העיירה הקטנה הזו שוכנת בארץ הגבעות המעוגלות של אזור הקוטסוולד, ומכונה העיירה הנאה ביותר באנגליה. המקום מוזכר כבר בספר הדומסדי ב-1086 והרבה לא השתנה בה מאז. בתי איכרים מאבן עם גגות תלולים מכוסים ברעפי ציפחה, דרכים ציוריות בין דשאים בירוק עז וגינות אנגליות מטופחות. ספר טוב, ג'ין אוסטין כמובן, חובה.

סינטרה, פורטוגל
Sintra

לורד ביירון כינה את העיירה הקטנה הזו "המקום היפה בתבל". סינטרה יושבת בקצה הדרומי ביותר של אירופה. הרומאים הפכו אותה לאתר מקודש לסינטיה, אלת הירח. ב-1840 נבנה בה, על הצוק אחד הארמונות הפנטסטיים ביותר באירופה שמסביבו פארק מלא בעצים וצמחים אקסוטיים שהובאו מאימפריה הפורטוגזית, יחד עם בריכות ומזרקות וברבורים שחורים.

טנבי, וולס
Tenby

"מצודת הדגים הקטנה" הוא פירושו של שם המקום. העיירה הקטנה עם ביצורים טבעיים ונמל במטחים המאפשר גישה לים האירי ולאוקינוס האטלנטי נוסדה בשנת 900 לספירה. לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה היא בוצרה עם חומות מסיביות, על מנת למנוע ממורדים בכובשים הצרפתים להשתלט על המקום. היום כבר אין מורדים, אבל יפי המקום מושך אליו מטיילים מביני עניין בעיקר מאנגליה.

טלצ', צכיה
Telc

לאורך רחובות העיירה הקטנה הזו בדרום מוראביה ניצבים בתים בסגנון הבארוק והרנסנס, עם גגות מחודדים, צבועיים בצבעי פסטל. הקומות התחתונות של הבתים כבר לא משמשים כמחסנים ובתי מסחר והתמלאו בחנויות קטנות ובתי קפה. כמובן שיש ארמון-מבצר רומנטי מוקף באגם, וכיכר עיר שנראית כאילו עוצבה במיוחד עבור הנס כריסטיאן אנדרסן. רנסנס איטלקי במיטבו.

 

 

Akban Martial arts academy

ירושלים, תשעה קבין של נתונים

"גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים עשרים וארבע, שבע, שתיים עשרה חודשים." כך משוררת להקת הדג-נחש שכמו עוד הרבה דברים טובים יצאה מירושלים. לכבוד יום חגה של העיר אנחנו שמחים להציג דיוקן עשוי ספרות של בירת ישראל.

ירושלים היא העיר הגדולה ביותר בארץ, הן מבחינת שטח והן מבחינת גודל האוכלוסייה. אוכלוסייתה נושקת ל-900,000 נפש ושטחה המוניציפאלי הוא 125,000 דונם. בהשוואה לערים אחרות בישראל זו מגה-פוליס. אוכלוסיית תל אביב, שניצבת במקום השני מבחינת אוכלוסייה היא 425,000 נפש בלבד. מבחינת שטח, באר שבע, העיר השנייה בגודל שטחה לאחר ירושלים משתרעת על 117 קמ"ר ואחריה חיפה עם 65 קמ"ר, ראשון לציון עם 59 קמ"ר ותל אביב עם 52 קמ"ר בסך הכול.

בין השנים 1967 – 2000 הוכפלה האוכלוסייה היהודית של ירושלים כאשר עיקר הגידול נובע מהעלייה הרוסית הגדולה של שנות השבעים והתשעים ומהגירה אל העיר. באותם שנים האוכלוסייה הערבית של ירושלים גדלה פי שלוש. כאשר עיקר הגידול נובע מסיפוח השטחים מסביב לירושלים, הגירה אל ירושלים משטחי יהודה ושומרון וריבוי טבעי. הגידול הזה שינה את יחס האוכלוסייה בין יהודים לערבים.  ב-1967 היהודים מנו כמעט 75% מכלל תושבי העיר המאוחדת, האוכלוסייה היהודית מהווה כיום 63% מכלל תושבי ירושלים.

ירושלים היא העיר עם האוכלוסייה החרדית הגבוה בישראל. 35% מהאוכלוסייה היהודית בירושלים היא חרדית. מספר החרדים המתגוררים בירושלים, 186,000 נפש,  גדול מכלל תושביה של בני ברק (178,000) שלא כל תושביה הם חרדים.

ירושלים היא העיר עם האוכלוסייה הערבית הגדולה בישראל, 316,000 נפש. אוכלוסיית ירושלים הערבית גדולה באופן ניכר מהאוכלוסייה בערים הערביות הגדולות בישראל: נצרת (74,600), רהט (60,400) ואום אל-פחם (51,400). גם חלקה של האוכלוסייה הערבית בירושלים (37%) גבוה באופן ניכר בהשוואה לחלקה של האוכלוסייה הערבית בישראל (21%) או לאוכלוסייה הערבית בערים הגדולות המעורבות – חיפה (11%) ותל אביב (4%).

אוכלוסיית ירושלים היא המגוונת והמורכבת ביותר בישראל. בקרב בני העשרים ומעלה באוכלוסייה היהודית 19% הגדירו עצמם כחילונים, 26% כמסורתיים, 21% כדתיים ו=34% כחרדים. אחוז החילונים בירושלים נמוך בהשוואה לאחוז החילונים בישראל (44%) וחלקם של המסורתיים בירושלים –הוא הנמוך מבין הערים הגדולות (30% בתל אביב, 35% בחיפה).

על האנשים המקומות והסיפורים מאחורי המספרים, תוכלו לקרוא בגיליון מטרופוליס ירושלים, שיצא לאור בחודש הבא.

 Photo credits: Akban Martial arts academy

ארץ הרפאים של בקעת הירדן

בקעת הירדן, נראית במבט שטוח כארץ מתה. אבל היא רוחשת חיים המתגלגלים מהעבר הרחוק ועד ימינו. מהקנאות התשוקות והשנאות של מלכי קדם בארמון הסרטבה ועד למשק כנפי העטלפים שהתיישבו במוצבי צה"ל הנטושים

ברווז, טובלן ועטלף נפגשים בבונקר

משה מינץ, פקח רשות הטבע והגנים בדרום בקעת הירדן ונחל פרת, עושה תיאומים טלפוניים אחרונים עם חטיבת הבקעה ואז פותח את השער ומכניס אותנו לעולם הסגור שבין גדר המערכת לגבול הבינלאומי, העובר באמצע אפיק הירדן. חמישים שנה השטח הזה שמור מאחורי הגדר, אומר לי מוטי שפי, מנהל מרחב שומרון ברשות הטבע והגנים, היושב אתנו בג'יפ. זה השטח שלו והוא אמון על שמירת הטבע בו. רק חקלאים שמעבדים את המטעים הבודדים שמעבר לגדר נכנסים לכאן יחד עם סיור צה"לי מזדמן לאורך הירדן. אין כאן גניבות בשטחי החקלאות ואפשר להשאיר ציוד וכלים ללא חשש. הסכנה העיקרית למטעים הם חזירי הבר שנוברים בצינורות ההשקיה.

הדרך יורדת אל מוצב טובלן, אחד המוצבים שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים, ימי מלחמת ההתשה וארץ המרדפים. מוצבי הבקעה שנקראו בשמות של עופות מים ובעלי חיים, ירדו לפי סדר האלף בית, מאגמית ליד מחולה דרך ברווז, עבור בטובלן, ועוד. לאחר הסכמי השלום עם ירדן ננטשו רוב המוצבים, ולפני כעשר שנים, כאשר החלו לפרק אותם התברר שבתעלות ובבונקרים מתגוררים אלפי עטלפים. על כן הוחלט להשאיר כעשרים מוצבים על כנם ולהעניק אותם לטבע.
גילוי העטלפים נרשם לזכות אבים אתר, מנהל מרחב יהודה ברשות הטבע והגנים. ב-2007 גילה את נוכחותם של מאות עטלפים במנזר קאסר אל יהוד, בשטח הצבאי הסגור. "שיערתי שאם במנזר יש עטלפי חרקים שמצאו במקום מקלט, אז קיים סיכוי שהם נכנסו גם למוצבים שלאורך הגבול". אתר חבר לערן לוין מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ואלה פנו לצה"ל במטרה לקבל גישה לבונקרים הנטושים על מנת לבדוק אם הם מאוכלסים על ידי עטלפים.

בבדיקה שנערכה במהלך מיפוי הבונקרים נמצאו 12 מינים של עטלפי חרקים, מתוכם עשרה המצויים בסכנת הכחדה. הוחלט לצייד את הבונקרים באמצעים שינעמו לדיירים החדשים. תזמון העבודות נקבע לתקופה בה העטלפים אינם שוהים בבונקרים כדי למנוע פגיעה בחיות. לאחר פינוי ריהוט ופסולת מהבונקרים החלו אנשי הפרויקט לתלות אמצעי אחיזה לעטלפים על הקירות והתקרות.

העטלפים נענו בחיוב להכשרת הבונקרים עבורם. המספרים שתועדו בבונקרים ובמוצבים הדהימו את החוקרים: מושבות עצומות בגודלן שלא נראו מזה שנים בארץ. אחת ההפתעות המשמחות הייתה גילוי מושבה של כ-1,500 פרספים גדולים – מין שנתון בסכנת הכחדה בישראל ואוכלוסייתו נאמדה עד לאחרונה במאות פרטים בלבד. כמו כן נמצאה מושבה של עשרות פרספים בהירים – עטלף חרקים קטן ונדיר שאוכלוסייתו מוערכת בפחות מ-200 פרטים בלבד.

דרישת שלום מאגם הליסאן

מחוץ לממלכת העטלפים, עמדת התצפית הנטושה של מוצב טובלן ניצבת על מצוק החוואר הנופל מכיכר הירדן, – הע'ור בערבית – אל המדרגה התחתונה של הבקעה, גאון הירדן, היא הז'ור. גאון הירדן הוא שטח ההצפה של הנהר. רוחבו משתנה בין 500 ל-1,200 מטרים. הצד המזרחי, הירדני, בדרך כלל רחב ופורה יותר. בגלל המבנה הטופוגראפי של בקעת הירדן, המורדות המזרחיים של השומרון הם מעין מדבר בצל גשם בעוד המורדות המערביים של הרי מואב מעברו השני של הירדן, מקבלים כמויות גדולות יותר של משקעים. לפיכך כמות המים הגדולה יותר היורדת בצדו המזרחי של הנהר דוחפת את הירדן מערבה תוך כדי הגדלת שטח ההצפה של הנהר בגדה המזרחית.

בין מצוקי החוואר שבצד הישראלי למצוקי החוואר שבצד הירדני, פורח עולם של עצי אשל, שיחי ימלוח ומלוח, ושיחים אוהבי מים הגדלים ממש לאורך האפיק. חורשות של אקליפטוסים וצפצפות פרת מסמנות את מהלכו של הירדן בתוך הצמחייה העבותה.

בסוף הקיץ הירדן הוא בסך הכול תעלה רדודה הזורמת לאיטה בתוך סבך הצמחייה. בשטח הירדני, ממול, הצמחייה הטבעית נוקשה ושטחים מעובדים מגיעים עד לצמחייה לאורך האפיק. השטחים החקלאיים מגודרים ומסביבם דרך הפטרולים הירדנית, דרך כורכר מהודקת היטב ושמורה. בראש כל מעלה היורד אל הז'ור ניצבת עמדת שמירה של הלגיון. אין נכנס ללא פיקוח. "החיילים הירדנים הם לא רק שומרים", מספר מוטי, "הם כולם מיומנים היטב בכיבוי שריפות – הסכנה העיקרית כאן בסוף הקיץ. כבאיות עומדת הכן במקומות רבים ממול וכל שריפה נענית כמעט מיד בצוות כיבוי שיורד ומטפל בה".

ירדנים וישראלים שואבים מים מהאפיק, מים שבעיקרם מי קולחין מהולים במי המעיינות הפורצים באפיקי הנחלים היורדים אל גאון הירדן. בצד הישראלי שואבים את המים אל מערכת הבריכות של מאגרי תרצה הגדולים. בצד הירדני כל חקלאי שואב את המים לצרכיו, אל שורה של בריכות השקיה מקומיות. בסוף הקיץ קול המשאבות נדם. הם מתעוררות לחיים כאשר הזרימה מתגברת עם הגשמים הראשונים.

דרך פתלתלה עושה דרכה ממרומי המוצב אל דרך הפטרולים בגאון הירדן. גם כאן נמצאים מספר מטעי תמרים. "החקלאים כאן למדו איך לטפל בקרקע המליחה לפני השתילה. שוטפים את האדמה, מערבבים עם אדמת שתילה ומעט טוף ומקבלים אדמת עידית טובה ביותר", מסביר מוטי. ואכן המטעים גדולים ונאים. "כאן עובדים בעיקר תאילנדים", אומר לי מוטי, "רק ישראלים ותאילנדים נכנסים לשטח הזה".

מצוקי החוואר מתנשאים לגובה של כעשרים מטרים מעל דרך הפטרולים. החוואר נוצר על קרקעית אגם הליסאן, אותו אגם גדול שמימיו מלאו את בקע הירדן מחצבה בדרום ועד לכנרת. ים המלח הוא שלולית שנותרה מהאגם הקדום הזה. פסים פסים, של שכבות דקות וברורות מרכיבות את מצוק החוואר. זכר לשיטפונות חורף שהשקיעו סחף נחלים על קרקעית האגם הקדום, ולרוחות הקיץ שהרעיפו אבק אל האגם ושיקעו בו שכבות דקות יותר. מאות אלפי שנות קיץ וחורף אפשר לראות בבירור בתוך החוואר הלבנבן. שכבה מתחלפת בשכבה. עבה ודק, כהה ובהיר. במקומות מסוימים מופיעות שכבות חרסית ירקרקות ולחות, במקומות אחרים מופיעים קטעי אדמה חומה וטובה. האדמה שבתוכה נטועים השטחים החקלאיים.
וואדיות דקות ומפותלות חרוצות בתוך החוואר, מחברות את גאון הירדן אל הככר. נוף לבן של גבעות מעוגלות, מעוטות צמחייה עם מרעולי בעלי חיים השומרים על קו מאוזן. מפעם לפעם, משארי סלע קשה יותר מייצרים תצורות פנטסטיות, יצורי טבע, המביטים אל העובר בדרך שלמרגלות המצוק.

דרך מבוא השמש

המשכנו בדרכנו אל המאגרים הגדולים בשפך נחל תרצה הוא ואדי אל פארעה. הנחל הגדול הזה מנקז את מזרחם של הרי שומרון ונקרא על שם תל אל פארעה, הנמצא על אחד מיובליו של הנחל ומזוהה עם תרצה, בירת הראשונה של ממלכת ישראל. הנחל יורד משכם בפרצה גאוגרפית גדולה בין הר כביר לג'בל טמון, אל לב הרי השומרון ומהווה את הנתיב לדרך החשובה ביותר העולה מהבקעה אל השומרון.

"דרך מבוא השמש" – הדרך אל המקום ששם שוקעת השמש, נקראה הדרך הזו במקרא, והיא המשכה המערבי של "דרך השכוני באהלים" (שופטים ח, יא). יעקב אבינו עולה בדרך הזו לאחר ששהה עשרים שנה בחרן. לפני שהוא חוצה את הירדן הוא נלחם עם מלאך במעבר יבוק. בחשש ותפילה הוא עובר את הירדן למפגש עם עשו. משם הוא עולה לאורך נחל תרצה לסוכות ומנסה להתיישב קבע בשכם על ידי רכישת חלקת אדמה. למרות שהארץ היא "ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (דברים ח, ז), הניסיון להתיישב בשכם לא עולה יפה ויעקב יוצא דרומה לאורך דרך האבות לבית אל, לבית לחם, ולבסוף מגיע לחברון.

אחד עשר מעיינות בוקעים לאורך נחל תרצה, ומזרימים בין 4 מיליון מטרים מעוקבים של מים ל-42 מיליון. בנוסף זורם באפיק ביוב לא מטופל של שכם – שמוסיף עוד 3 מיליון מטרים מעוקבים לזרימה השנתית. לאחר שהנחל ירד בתלילות מגובה של 500 מטרים לגובה של מינוס 100 מטרים לקראת הגעתו לעמק הירדן, הוא נפתח לעמק רחב ופורה שבתוכו פועלות 70 בארות. 65 משמשות את הפלסטינים המעבדים את הבקעה וחמש משמשות את היישובים הישראליים בבקעה. החקלאיים הפלסטינים שואבים בין 4.4 מיליון מטרים מעוקבים מים לבין 15 מיליון מטרים מעוקבים מים מהבארות בקצה התחתון של ואדי אל פארעה.

בעמק הרחב והפורה של הנחל המתפתח לקראת עמק הירדן פועלות יותר מ-70 בארות. 65 משמשות את הפלסטינים המעבדים את בקעת הנחל וחמש משמשות את היישובים הישראלים בבקעה. סה"כ שואבים הפלסטינים בין 4.4 מיליון ל-15 מיליון מ"ק מים בשנה.

מערכת הבריכות של מאגר תרצה נועדה לתפיסת מי השיטפונות היורדים בנחל תרצה, והוא אחד ממקורות המים החשובים של ההתיישבות הישראלית בבקעה. המים נאגרים מאחורי שלושה סכרים ומשם נשאבים אל מאגר מלאכותי הממוקם על גבעה מעל לסכרים. מהמאגר יוצא צינור המים שמשקה את הגידולים החקלאיים בבקעה.

מברשת השיניים של הנביא מוחמד

שתי מלחות גדולות משתרעות בשוליים המזרחיים של בקעת הירדן. המלחות הן שטח שטוח ללא ניקוז בתוך גבעות החוואר שמעיינות קטנים ומים הזורמים משולי ההרים מתנקזים בתוכם. המלחות היבשות בקיץ מתמלאות במים בחורף, בעיקר בחורפים גשומים. שתי המלחות, והביצות של ואדי מלחה מהוות אזורי נופי ייחודיים. הקרקעות המלוחות וההכרזה על האזורים האלה כשמורות טבע מונעים עיבוד חקלאי ומשאירים על כנם שורות שורות של שיחים חובבי מלח, מלוח וימלוח, הגדלים בחגורות מסביב לשטחי הביצה. כל צמח בהתאם לרמת המלח האהובה עליו. מסביב, על מדרונות הגבעות, צומחת עשבייה נמוכה הכוללת דשאים למיניהם ופרחים. בקיץ העשבייה יבשה לחלוטין, שמיכה חומה ויבשה העוטפת את מדרונות גבעות החוואר. אבל מיד לאחר הגשם הראשון הופכת שמיכת העשבייה לכר דשא ירוק שממנו מבצבצים פרחי האזור. מראה מרהיב וייחודי ההופך את הבקעה הצחיחה, לתקופה קצרה, לארץ ירוקה ומלאת חיים.

בשולי המלחה נמצאת חורשה של עצי סלוודורה פרסית. הסלוודרה, ספק עץ ספק שיח, צומח לגובה של חמישה מטרים ויוצר גושי ירק גדולים בקרקעות שאינן מלוחות, במקומות שיש בהן מים. נוודי המדבר משתמשים בענפיו כמברשת שינים, ובין שבטי הבדואים בבקעה השתרשה המסורת שהנביא מוחמד עצמו עצר בחורשת הסלוודורות הזו והכין לעצמו מברשת שיניים. המסורת הפכה את החורשה לקדושה ואיש לא העז לגעת בה. כך צמחה והתעצמה והפכה לגוש צפוף וירוק.
העלים הגדולים והבשרניים של הסלוודורה הם מאכל אהוב על בעלי החיים שממלאים את החורשה. שפנים אפשר למצוא כאן תמיד ומדי פעם גם יעלים. ציפורים אפשר למצוא כאן לרוב וגם את הטורפים – שועלים, תנים וזאבים – שעבורם שפן סלע הוא ארוחה ערבה. ב-1986 אפילו נצפה בין שיחי החורשה נמר.

בצמוד לשמורה מצפון שרידי חווה מהמאות ה-7 – 8 לספירה, ימי השושלת בית אומיה. שליטי בית אומיה היה שושלת השלטון הראשונה באסלם. מבירתם בדמשק שלטו על אימפריה שהתפרשה מקאבול באפגניסטן ועד למרקש בצפון אפריקה. שרידי בנייניהם וארמונותיהם הם בין היפים בתרבות המוסלמית. כיפת הסלע בירושלים הארמונות המוסלמיים מדרום להר הבית, המסגד הגדול בדמשק ועוד. בתקופתם החקלאות בבקעה פרחה. בצפונה של יריחו הוקם מתחם אימפריאלי עם ארמונות, מסגדים ועבודות אמנות מהיפים הידועים בישראל. בבקעה פרחה החקלאות, עם מערכת מרשימה של פוגרות – תעלות תת-קרקעיות לאיסוף מים, שאת שרידיהן עדיין אפשר לראות כיום בבקעה.

תמרים ואפרסמון

שפך נחל פצאל, יוצר את בקעה נאה מדרום לבקעה של ואדי פארעה. בפתח הנחל אל הבקעה נובעים שני מעיינות ששפיעתם בין 30 מ"ק ל-150 מ"ק לשעה. המים הרבים והאדמה הטובה אפשרו התיישבות חקלאית בבקעה הפורייה. שמונה אתרים מהתקופה הכלקוליתית התגלו בבקעת פצאל ואף אתר גדול מהתקופה הישראלית. לשיא פריחתה הגיעה הבקעה בימי הבית השני, אז הפכה כל בקעת הירדן לאחד האזורים הפוריים ביותר בארץ. יער של תמרים כיסה את הבקעה יחד עם מטעי אפרסמון, מקור בלתי נדלה להכנסות. החשמונאים ואחר כך הורדוס, דאגו לפתח את הבקעה והפכו אותה לנכס כלכלי חשוב, בעוד שליטי הסביבה לטשו עיניהם אל העושר שהופק כאן. שוב ושוב ביקשה קליאופטרה מלכת מצרים ממאהבה מרקוס אנטוניוס, לקרוע את בקעת הירדן משטחי שלטונו של הורדוס ולהעביר אותה אליה. כאשר נעתר לה לבסוף אנטוניוס החכיר הורדוס את הבקעה מקליאופטרה על מנת שיוכל להמשיך וליהנות מהרווחים הרבים שזרמו ממנה. עד כדי כך הייתה חשיבותה של הבקעה בימי הבית השני שהחשמונאים והורדוס הקימו בה את ארמונות החורפים המפוארים שלהם.

יוסף בן מתתיהו תיאר בפירוט את מפעלי הבנייה הרבים של המלך הורודוס. אחד האחרונים שבהם היה בנייתה של העיר פצאליס, שנקראה על שם אחיו הנרצח של הורדוס – פצאל. העיר הוקמה, על פי יוסף בן מתתיהו "בעמק הצר מצפון בואכה יריחו", שבו "עשה הורדוס על יד העיר הזאת גם את הארץ שמסביב שהייתה שוממה לפוריה ביותר וקרא לה פצאליס" (קדמוניות ט"ז 145). הורדוס הוריש את פצאליס לאחותו, שלום, ששהתה עמו בימיו האחרונים, בארמון ביריחו, והייתה אחראית לביצוע סידורי הלוויה שצווה עליהם. במותה הורישה שלום את העיר לליויה אשת הקיסר אוגוסטוס. לימים עברה עיר לחזקת הנציב הרומי ואחר כך חזרה לידי בית הורדוס ונמסרה לאגריפס הראשון ואחר כך אגריפס השני, שהחזיק בה עד לחורבן הבית השני.

שרידיה של פצאליס, בבקעת פצאל, נמצאים בין היישוב הפלסטיני אל פס'איל לבין מושב פצאל. בשנות 2011 נערכו חפירות קצרות במקום בראשות קצין המטה לארכיאולוגיה במנהל האזרחי ונחשפו כמה מבנים מפוארים, רצפות פסיפס, בריכות ומקווה. אולם רוב שרידי היישוב המפואר קבורים עדיין מתחת לאדמת הבקעה.

שרידי מערכות המים הגדולות שאפשרו את הפרחת הבקעה ניכרים מיד לעין. אמת מים גדולה הובילה מים ממעיינות פצאל אל היישוב ובריכה גדולת ממדים – כיום יבשה – ריכזה את המים ששימשו לחקלאות. גם לאחר המרד הגדול וחורבן הבית השני, פצאליס המשיכה להתקיים, ובחפירות התגלתה כנסייה גדולה מהתקופה הביזנטית. היישוב חרב לחלוטין ברעידת האדמה שפקדה את הבקעה בשנת 363 לספירה ומאז לא שוקם.

"מבצר חזק ונהדר"

בין שתי הבקעות הפוריות, בקעת פצאל ובקעת נחל תרצה, משקיף על העמק ממרומי קרן סרטבה, ארמון המבצר המפואר אלכסנדריון. מגובה של 600 מטרים מעל פני העמק, הארמון צופה על כל הבקעה, אל עבר הירדן ואל הר הצופים שמעל לירושלים. ביום בהיר אפשר לראות ממנו גם את החרמון.

כיום ההר החד הבולט על סביבתו שומם ונטוש. לוחמי הפלמ"ח ובעקבותיהם לוחמי סיירות צה"ליות נוהגים לסרטבה כאקט של סיבולת ובעלי ג'יפים מאמצים את רכביהם להגיע לפסגה בדרך חתחתים לאורך הדרך הרומית שעלתה להר ממערב. דרך סלולה עולה לג'בל אל מוסטרה, 140 מטרים מתחת לפסגת ההר שבראשה נקודת תצפית ממנה נשקפת כל בקעת הירדן.

ממרומי רחבת התצפית הפוריות של הבקעה בולטת לעין. שטחים חקלאיים צובעים את העמקים השטוחים בירוק. לאורך כביש הבקעה נטועים היישובים היהודיים, רבועים, רבועים של בתים לבנים וצמחייה מצילה. בסמוך אליהם היישובים הפלסטינים, בערבוביה של בתי לבנים עם גגות שטוחים, צריפים ופחונים. שדות הבקעה פורחים כבימיהם של החשמונאים.
על מנת שהחגים והמועדים יחוגו בכל קהילות ישראל באותו יום הייתה חשיבות מרכזית לדיווח מירושלים מתי מתחיל החודש. הסנהדרין, לאחר חקירה ובדיקה של עדים שראו את מולד הלבנה, הכריזה על כניסת החודש החדש. את ההכרזה הזו היו מעבירים במשואות לכל קהילת ישראל, "ומאין היו משיאין משואות?", שואלת המשנה (מסכת ראש השנה, פרק ב', משנה ד'), "מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחורן, ומחורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם – אלא מוליך ומביא ומוריד (את המשואה) עד היה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש".

הראשון שבנה מבצר בראש הסרטבא היה כנראה גדול המלכים החשמונאים, אלכסנדר ינאי. כנהוג קרא את המבצר על שמו: אלכסנדריון. אסטרטגיית המבצרים במדבר עוצבה על ידי החשמונאים. המבצרים לא ניצבו על גבולות הממלכה, אלא שימשו כבסיסים שמהם הצבא החשמונאי יכול להתארגן מחדש לאחר תבוסה או בימי סכנה ולכבוש מחדש את הממלכה. כבר בימיו של יונתן אחיו של יהודה המכבי הבינו החשמונאים את חשיבותו האסטרטגית של המדבר במזרח המדינה ומבצר גדול נבנה בהר מעל יריחו כבר בימיו של שמעון החשמונאי.

אלכסנדר ינאי ביסס את שיטת מבצרי המדבר. הוא מקים שורה של מבצרים משני עברי בקעת הירדן (כולל את מצדה ומכוור). כאשר אלמנתו של אלכסנדר ינאי, המלכה החשמונאית שלומצין, העבירה את מבצרי המדינה לידי הפרושים היו שלושה מבצרים שעליהם לא הסכימה לוותר, הורקניה, מכוור ואלכסנדריון.

בקיץ של 63 לפנה"ס מגיעים הרומאים לאזורנו. המצביא הרומי פומפיוס מתמקם בדמשק. ומלכים ושליטים של כל ממלכות האזור מתייצבים בפניו עם תשורות יקרות ערך. בין העולים לרגל לסדר העולמי החדש שני בניה של שלומצין, יוחנן הורקנוס השני, הבכור והיורש החוקי ואריסטובולוס שהביס אותו בקרב ליד יריחו. פומפיוס התכוון להעניק את השלטון לאריסטובולוס, איש הצבא אסרטיבי ומנהיג שמשך אחריו רבים. הוא מבקש מאריסטובולוס להתלוות אליו למערכה צבאית נגד הנבטים. אריסטובולוס עושה כברת דרך דרומה עם פומפיוס ואז נמלט חזרה ליהודה לנסות ולארגן את צבאו להתנגד לכוונת הרומאים לחסל את עצמאות יהודה.

אריסטובולוס מתבצר באלכסנדריון, "מבצר חזק ונהדר בראש הר גבוה", מספר לנו יוסף בן מתתיהו בפתח תיאורו את מה שהתחולל אחר כך: פומפיוס שלח אל אריסטובולוס "פקודה בלשון מושל עריץ לרדת מן המבצר". לאריסטובולוס ברור שרק בלחימה עיקשת של מספר חודשים יוכלו הרומאים לכבוש את אלכסנדריון ומחליט לא להיכנע – "אבל בראותו כי לא קמה עוד רוח באנשיו, הטה את אוזני לעצת אוהביו, אשר דברו על לבו להתבונן ולזכור כי איש לא יוכל לעמוד בפני כוח הרומאים האדירים". אריסטובולוס יורד מההר אל פומפיוס החונה בבקעה "והרבה לדבר אליו ללמוד זכות על עצמו" – משם שב ועלה אל המצודה. "כאשר תבע אותו אחיו לעמוד בפני כסא פומפיוס ירד עוד פעם מן המבצר ודבר עמו על יושר משפטו". שוב הוא חוזר למרומי אלכסנדריון "וברוח נפעמה בין תקוה לפחד ירד עוד פעם אל פומפיוס להפיל תחנתו לפניו" ושוב הוא חוזר ועולה אל המבצר.

פומפיוס לבסוף מקבל החלטה. אריסטובולוס יוכל לקבל את השלטון בתנאי שימסור את המבצר לרומאים ויצווה על חייליו הפרושים בבקעה ובירושלים להניח את נשקם. אריסטובולוס מוסר את המבצר אבל מחליט לברוח לירושלים ולהתארגן שם, כי שמע, כמו פומפיוס, שפרץ מרד נגד הרומאים בפונטוס שלגדת הים השחור.

אולם פומפיוס מחליט להישאר ביהודה ולכבוש אותה, ואריסטובולוס יורד אליו ליריחו להיכנע ומורה לאנשיו לפתוח את שערי ירושלים. אולם חייליו של אריסטובולוס לא נכנעים לרומאים ופומפיוס נאלץ לצור על ירושלים. רק לאחר שלושה חודשי מצור מצליחים הלגיונות הרומאים לכבוש את העיר. (מלחמות ספר א, פרק שביעי)

קבר משולש

פומפיוס לוקח את אריסטובולוס, יחד עם שתי בנותיו ושני בניו, יהונתן אלכסנדר ומתתיהו אנטיגונוס כשבויים לרומא. בדרך אלכסנדר מצליח להימלט, לחזור ליהודה ולארגן מחדש כוחות שיתנגדו לרומאים. אלכסנדר "ביצר מחדש את מעוזי הארץ ובנה את חומת אלכסנדריון, הורקניה ומכוור אשר מול הרי ערב". אולם המרד לא צלח. "עד כי נואש אלכסנדר מתקוותו ושלח אליו [אולוס גביניוס הנציב הרומי] צירים לבקש ממנו חנינה והסגיר את המבצרים הנשארים, את הורקניה ואת מכוור, ואחר כך מסר בידו גם את אלכסנדריון. את כל המבצרים האלה הרס גבינוס בעצת אמו של אלכסנדר, לבל תפרוץ מלחמה חדשה".

ואז בורח גם אביו של אלכסנדר, אריסטובולוס מרומא ומתכוון לבנות מחדש את אלכסנדריון, אך גביניוס מקדימו ושולח צבא לתפוס את המבצר.

הורדוס בתורו משקם את המבצר והופך אותו לאחד המעוזים העיקריים של השלטון. לאחר שאלכסנדר הוצא להורג על ידי הרומאים בסציפיון שליד אנטיוכיה – הביא הורדוס את עצמותיו לקבורה במבצר.

בזה לא תם תפקידו המרכזי של המבצר בתולדות ימי הבית השני. עוד בימי שלומציון, על מנת לשמור על שלום בית, השיאה המלכה את אלכסנדר בנו של אריסטובולוס לאלכסנדרה, בתו של הורקנוס. הנישואין אמנם לא הצליחו להשכין שלום בית בחצר החשמונאים, אבל בתם של אלכסנדרה ואלכסנדר הייתה מרים החשמונאית שנישאה להורדוס.

בניה של מרים, אלכסנדר ואריסטובולוס, היו אהבת חייו של הורדוס אביהם. הם חונכו ברומא בחצר הקיסר אוגוסטוס. כאשר חזרו ליהודה, לאחר שאימם הוצאה להורג על ידי הורדוס, הצליחו שונאי החשמונאים להביא להאשמתם בבגידה ובניסיון להוריד את הורדוס מכסאו. הורדוס שלח אותם למעצר בסבסטי – שומרון – וצווה להמיתם בחנק. גופותיהם שני הנסיכים שהיו אוהבים במיוחד על העם, כנצר לבית חשמונאי, מועברים בחשאי לאלכסנדריון, שם הם נקברים ליד סבם.
דבר לא נותר כיום בסרטבה מהדרמות הגדולות שהתחוללו בה. אולם, יום אחד, בין בורות המים העצומים המנקדים את ההר או בין שרידי החומות והמבנים, יתגלו אולי שרידיהם של הנסיכים האהובים לבית חשמונאי, אלכסנדר ואריסטובולוס הקבורים ליד אחרון המלכים החשמונאים העצמאיים.

קורסיקה- רשמי מסע

מרחוק כבר ראינו את מעבורת הענק העושה דרכה אל הרציף בניס שבריביירה הצרפתית. אט, אט התקרבה המפלצת הזו אל החוף ואז במיומנות של מאות פעמים האוניה עשתה רברס וסנטימטר אחר סנטימטר התחברה לרציף  בדיוק במקום שמשם עולות ויורדות המכוניות שבבטנה. מאות מכוניות מעמיסה המעבורת הזו בכל פעם שהיא עושה את הדרך בין ניס לסיציליה. אנחנו, שהגענו ללא מכונית, התרווחנו בסיפון העליון שבקומה שבע, ועשינו דרכינו אל הנמל הקטן באיל דה רוס, צפון סיציליה. מגדל התצפית הישן, מהימים שעוד חששו מפשיטת פתע של פיראטים מוסלמים מצפון אפריקה או אנדלוסיה, עדיין עומד על לשון היבשה התוחם את הנמל הקטן של איל דה רוס. קלווי, העיירה הקרובה ביותר, מצטופפת מסביב למצודה הגנואזית הענקית, שעד היום משמשת את כוחות הבטחון – בימינו את אנשי לגיון הזרים הצרפתי, שעדיין חי ונושם כבימים עבר, ועדיין מקבל אל שורותיו אזרחים זרים החפצים לאחר חמש שנות שרות, לקבל אזרחות צרפתית.

קורסיקה היא אי יחסית קטן, בים הליגורי אותו חלק של הים התיכון שבין ספרד, צרפת ואיטליה. שטחו של האי כ-16,000 קמ"ר (שטחה של מדינת ישראל בתוך הקו הירוק 20,000 קמ"ר), רוחבו המקסימלי 83 קילומטרים, אורכו המקסימלי 183 קילומטרים. זהו אי הררי. למעשה האי ההררי ביותר בים התיכון. רכסי הגרניט העצומים שלו מתנשאים לגובה של מעל 2,000 מטרים – כאשר הפסגה הגבוהה ביותר בהר מתנשאת לגובה של 2,706 מטרים. במערב ההרים יורדים כמעט אל הים, במזרח נוצר מישור ביצתי לא רחב לאורך החוף. מאפייני האי עיצבו את אוכלוסייתו – אנשי הרים בעיקר, שמעת לעת התיישבו לאורך החופים במפרצים מבוצרים.

כולם רצו את קורסיקה. על מדרונות ההרים גדלים אורנים ייחודיים המתנשאים לגבהים של עשרים מטרים ויותר עם גזע יחיד, ישר ותמיר. חומר גלם מצויין לבנייות אוניות מלחמה ובניית ארמונות ובתים אמידים. מפרציה מאפשרים מעגן נוח בין בין חופי אירופה לאפריקה, בין ספרד לאיטליה. מקום שכל אימפריה תרצה לאחוז בו. ואכן האימפריות הגיעו. כולן. פיניקים, רומאים, קלטים, ספרדים, איטליקים, צרפתים. במשך תקופה קצרה האי ניסה להיות עצמאי, אבל לאוכלוסיה שכיום מגיעה ל-400,000 איש, ובעבר הייתה פחות ממאה אלף, אין סיכוי. במשך שנים משלה באי גנואה, וכאשר זו כשלה מול מרד מקומי, היא מכרה את האי לצרפת. כיום קורסיקה צרפתית, למרות שהיא קרובה יותר לאיטליה. אוכלוסייתה הייתה ונותרה ייחודית. כאן מדברים קורסיקאית, אוכלים שילוב של אוכל איטלקי, צרפתי וספרדי, חיים עם מנהגים מיוחדים לאי הזה וממש לא מרגישים חלק מצרפת – כמו שצרפת אינה משקיעה יותר מדי בפיתוחו של האי וקידומו.

אלף קילומטרים של חופי פלא יש לקורסיקה. בצידו המערבי של האי חופי חול המגיע משחיקת הרי הגרניט של האי. חול לבן וזך שיוצר ים טורקיז ונקי במאות מפרצים. בצידו המזרחי של האי החוף הוא חוף חלוקים עם ים עמוק המלכך את בתי הכפרים שלאורך החוף. את החופים, הכפרים והאווירה המיוחדת גילו האירופים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. ספרי מסע של בכירי נוסעי ההרפתקאות דיווחו על האי הנפלא הזה ועד מהרה הגיעו אליו אנגלים בתחילה, ואחר כך צרפתים, לבלות את שנות הפנסיה שלהם באי. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה התיירות ההמונית. 4 מיליון תיירים נוחתים בקורסיקה ביולי ובאוגוסט. אולם בניגוד לקוסטה דל סול הספרדי, או לרייבריה הצרפתית, הקורסיקאים לא הפכו את מולדתם לארץ של וילות ספרדיות לאורך החוף. במקום יותר ממחציתו של האי הוכרזה כשמורת טבע, ובנייה לאורך החופים של כפרי נופש ווילות להשכרה נמנעה כמעט לחלוטין.

קורסיקה היא מקום שבאים לנופש פעיל. שבילי הליכה מסומנים מובילים לאורכו ורוחבו של האי, כולל שביל ההליכה הקשה ביותר באירופה – הגי. אר 20 – שכ-18,000 איש מנסים ללכת את כולו בכל שנה ורק כמחציתם עומדים במשימה. אופנים ואופנעים מסתובבים בכבישיו המפותלים של האי, מטפסי סלעים מנסים לטפס על גושי הגרניט שהוחלקו על ידי קרחונים, אגמי פלא קטנים עם בריכות שחיה צחות מנקדים את שבילי ההליכה. ועדיין לא דיברנו על ספורט ימי על כל הסוגים.

באפריל ובמאי קורסיקה ריקה כמעט מתיירים. כך גם בספטמטבר ואוקטובר. דווקא עונות החגים בישראל שבהם המחירים באי נמוכים, וההמון כבר מזמן חזר לביתו. עדיין אין טיסות ישירות לאי – אלא אם כן חשקה נפשכם דווקא בצ'רטר המביא אותכם לקלאב מד בחופו הצפון מערבי של האי. אולם טיסות לניס יש ויש, ומשם הטיסה לאי נמשכת חצי שעה בלבד וההגעה במעבורת כארבע שעות מרתקות.

אז אנחנו בקורסיקה. מכינים את גיליון מטרופוליס הבא. חוויות ראשוניות נדווח בהמשך בבלוג הזה.

הורד קובץ דיגיטאלי

הקובץ המבוקש מופיע במדיה כזאת או אחרת ואפשר להוריד אותו לטלפון הסלולארי לצפייה ישירה.

 

להלן הוראות השימוש ועוד כל מיני דברים מגניבים

 

[easy_media_download url="http://www.eretz.com/iframe/Mitte.epub" text="Epub Download"]

לקבלת עדכונים למדריך והודעות על מדריכים חדשים – הרשם כאן

[contact-form-7 id="1119" title="updates"]