קטגוריה: כתבות

כלים שלובים

במרכז קהילתי קטן ברמת אביב, קסם בימתי מתרחש, כשנערות ונערים בעלי מוגבלויות וכאלה שאינם בעלי מוגבלויות משלבים כוחות יצירתיים ובתנועה ובמחול מזמינים אותנו להציץ אל עולמם

אסף קוגלר, צילומים: שי פיירשטיין

כשמדברים על תל אביב נוטים להתייחס לזו התחומה בין שני הנחלים המתפקדים למחצה הזורמים בה, תל אביב מערבה לאיילון ודרומית לירקון. אבל תל אביב היא גם השכונות המתפרשות מעבר להם. אחת מהן — רמת אביב, בכל זאת זכתה להיכנס למדריכי התיירים, בזכות המוזאונים הפזורים בה, האוניברסיטה שניצבת בתחומה, ואף זכתה לביקור במחוזות התרבות הפופולרית, בזכות אופרת הסבון הישראלית הראשונה, "רמת אביב גימל". בנוסף לכל אלה מתרחשים בתחומי השכונה הירוקה פעילויות ואירועי תרבות מרתקים שחולפים מתחת לרדאר התרבותי המכויל לאותה "תל אביב מרכזית". אחד מהם היה מופע מחול יוצא דופן שהתרחש בראשית יולי 2018 באולם קהילתי שכונתי, שהיה צר מלהכיל את הצופים הרבים.

המופע המרשים נולד מבקשה שהפנו אל תמר מייזליש חניכיה. החניכים שידעו שהיא מורה למחול וכוראוגרפית במקצועה, ביקשו ממנה שתעביר להם חוג ריקוד, לכאורה דבר מתבקש, אך אופי האכסניה בה תמר נפגשת עם חניכיה מעניקה לבקשה של הנערים והנערות מורכבות, שכן תמר היא מדריכה ב'בית הגלגלים', והגלגלים בשם העמותה מתייחסים לגלגלי הכיסאות עליהם ישובים רבים מהם, בשל שיתוק מוחין או ניוון שרירים. גם מי שאינו נזקק לכיסא גלגלים, סובל ממוגבלויות תנועתית ופיזיות מסוג מסוים. "היה לי חשש להתחיל, ולא כל כך ידעתי מאיפה, אבל בכל זאת הקמתי חוג, שנולד מהשטח, מאיזה רצון של החניכים", מספרת מייזליש.
היא, החניכים ושאר המדריכים נפגשים אחת לכמה שבועות לשבת משותפת בבית העמותה. "פשוט צירפתי את החוג לשבתות, היינו נפגשים שעתיים לפני תחילת הפעילות הרשמית, וזה היה פתוח לכולם, למי שרוצה. להפתעתי כמעט כל הקבוצה השתתפה, כולל מספר מדריכים שלקחו על עצמם להגיע באופן קבוע, ולהפתעתי העוד יותר גדולה, כל מפגש היה יותר טוב מהקודם. בכל פעם שהגעתי למפגשים הייתה מגיעה בחשש גדול, מרגישה שאין לי מושג מה לעשות. הייתי עושה איזושהי אדפטציה לשיעורי אימפרוביזציה שאני מעבירה במגמה או בסטודיו".


מייזליש מלמדת מחול בבית ספר בשוהם ובמרכז למחול, מנהל קהילתי רמת אביב הירוקה (אליו נתייחס מכאן והלאה כמרכז למחול) "כל מפגש הוכיח את עצמו מחדש והתגובות היו מאד טובות. גם אני באופן אישי התחלתי למצוא בזה עניין של חקר תנועתי שהוא חדש לי, מבחינה אמנותית — כי זה תמיד המקום ממנו אני באה — התחלתי לדמיין את זה כתוצר על הבמה. הפיזיות מאוד עניינה אותי, הוויזואליות של הפיזיות החדשה הזאת שאנחנו לא מורגלים לראות אותה, שהיא כאילו לא יפה או כביכול לא אסתטית. אני ראיתי הרבה אסתטיקה בגוף ה'אחר' ופשוט התגלגלתי עם זה". בעקבות ההתנסות המוצלחת שקלה מייזליש לימודי טיפול בתנועה, "אבל אז שמעתי על התכנית של טלי וחי ומשהו שם נפל לי בהקשר של דווקא לא לשים על זה את הכותרת הטיפולית, כי זה לא הדבר שבאמת מעניין אותי. אני מאוד מאמינה במחול ככלי תרפויטי, אבל יש לי תמיד איזו מחשבה שאם אני אשים על זה את השלט של 'עכשיו נעשה טיפול דרך תנועה' אז משהו יתפספס שם. כי הכלי עצמו, החוויתי, האמנותי, יש לו כח מאוד מאוד גדול".

טלי וחי הם טלי ורטהיים וחי כהן, שהופיעו גם הם בערב המיוחד ברמת אביב אותו הוציאו לפועל מייזליש והדר פרנק שותפתה לפרויקט. השניים מובילים את תכנית ההכשרה "כח האיזון", תכנית "שמכשירה מנחים לשילוב בעלי מוגבלויות בטכניקה של קונטקט אימפרוביזציה. קונטקט היא טכניקה של אלתור במגע ובתנועה שזה אומר שבעצם תמיד העבודה תהיה מול פרטנר — יחיד או רבים — וזה מושתת על הקשבה וקריאה של האחר ויצירת תנועתיות משותפת". דרך ההכשרה בכח האיזון התעמקה מייזליש במה שנקרא מחול משלב, היוצר מפגשים אמנותיים בין בעלי מוגבלויות לכאלו שאינם בעלי מוגבלויות. "מחול משולב או Mixed Ability Dance הוא תחום שלא מספיק מפותח עדיין, אבל יש לו כבר בסיס ארוך שנים בלונדון, בעיקר סביב יוצר שנקרא אדם בנג'מן. בארץ מי שמקדם את התחום הזה אלו בעיקר טלי וחי".
ורטהיים היא רקדנית ויוצרת, ושותפה בהקמת כפר האמנות האקולוגי ורטיגו. כהן הגיע למחול בדרך יותר עקלקלה, מספרת מייזליש, "חי יושב בכסא גלגלים ומשותק מבית החזה ומטה. בזמנו להקת המחול ורטיגו אירחה את אדם בנג'מן וחיפשו בעלי מוגבלויות למופע שהוא רצה להעלות עם הרקדנים. הם עשו אודישנים וחי היה אחד מאלו שנבחרו. לא היה לו רקע בריקוד, הוא בכלל למד קולנוע בסם שפיגל, ובצבא היה עורך מוזיקלי בגלי צה"ל. הוא אכן בא מתחומי האמנות, אבל לא מהמחול, ואדם בנג'מן קלט אותו. ככה הוא פגש והתיידד עם טלי. ב־18 השנים האחרונות שניהם עובדים ומקדמים את התחום הזה בארץ".


במקביל להתנדבות בבית הגלגלים ולהכשרה ב'כח האיזון' המשיכה תמר לעבוד בחינוך רקדניות במרכז למחול ברמת אביב. מהמפגש בין כל תחומי העניין האלו נולד המופע הייחודי שהם העלו ביולי האחרון. "זה תוצר של תהליך של שנתיים שהתחיל כשנכנסתי לתכנית ההכשרה והרגשתי שיש לי יותר כלים. זה נתן לי בטחון ורצון להתנסות — שילבתי את חוג התנועה שהיה קיים בבית הגלגלים עם קבוצה קיימת של רקדניות בנות אותו גיל מרמת אביב ששם אני מלמדת". השנה הראשונה הייתה בעצם פיילוט שבו נערכו מפגשים ראשוניים בין שתי הקבוצות. כל צד זכה לביקור במגרש הביתי של הצד השני. "זה התחיל כאשר הרקדניות מרמת אביב הגיעו לסדנה בבית הגלגלים. החבר'ה עשו להם סיור והסבירו להם על הבית הנגיש, על העמותה. היכן ישנים, כיצד מכינים אוכל ועם מה הם מתמודדים — כלומר סיפרו גם על החיים מעבר. הייתה פגישה מדהימה. בהמשך, החבר'ה מבית הגלגלים הגיעו לסטודיו וחוו לראשונה עבודה עם רקדניות. עם בגד גוף, עם מראות ופרקט, ועם סטודיו שנראה כמו סטודיו למחול. שינוי התפאורה הזה היה מאוד משמעותי. בסיום המפגש השני הייתה תחושה מיוחדת באוויר וחיבור מדהים בין שתי הקבוצות. אין מצב לעצור כאן אמרנו, ואז קיבלנו תקציב לעוד 2 מפגשים מהמרכז למחול מנהל קהילתי רמת אביב הירוקה. בסיום ארבעת המפגשים, נוצר גם מופע קצר". המופע הועלה בסוף אותה שנת פיילוט בערב בו הוצגו היצירות האישיות של בנות רמת אביב שנוצרו גם הן בהשראת המפגשים וסביב הנושא השנתי הנבחר שעסק במגבלה ובשוויון. "ההצלחה הגדולה של הערב והפידבק נתנו עוד גושפנקה שמשהו מאוד טוב קורה כאן וצריך להעמיק אותו. אני התחלתי לדמיין אילו תוצאות נפלאות יהיו כשיהיה תהליך רציני: שנתי, חוג קבוע, היכרות מעמיקה וחקירה מעמיקה".

אני מתעניין איך נערות רמת אביב שהגיעו לחוג מחול וראו בעיני רוחן אולי, את עצמן מטופפות על קצות האצבעות בחצאיות טו־טו ורודות, קיבלו את האתגר שהציבה מולן בעבודה עם נוער המרוחק מאוד מעולמן.
"אני זוכרת את המפגש הראשון שעשיתי להן. סיפרתי להן על המפגש הצפוי ועשיתי הכנה תאורטית: מה זה סי. פי., שיתוק מוחין, ניוון שרירים. מספר בנות התרחקו לקצה החדר כי הן פחדו לדבר על זה, ושאלו אם זה מדבק. הרגשתי באמת חוסר ידע, בורות אפילו, שזה בסדר. הן נערות בנות 14. אבל זה שיקף לי את הפחד הגדול שיש בחברה בגלל חוסר ידע. למזלי אני באמת מכירה לעומק את הקבוצה השנייה ויכולתי לעשות מעין תיווך. במשך חודש, ארבעה מפגשים, התנסינו ברמת אביב בשיעורי אימפרוביזציה, בעבודה שמדמה מגבלה. עבדנו שיעור אחד 'בלי יד' שיעור אחר 'בלי רגל'. שיעור בעיניים עצומות, אחר בלי חוש שמיעה. דיברנו על חושים ועל יכולות פיזיות. ניסינו לעשות חקר תנועתי דווקא דרך המחשבה הזו על מגבלה וראינו שזה מייצר דברים מאוד מעניינים וחדשים. הבנות היו מאותגרות מהדבר הזה, אלו בנות שמעניינת אותן יצירה. אחרי המפגשים האלה הן הגיעו מוכנות. אני זוכרת שהיה דיבור על זה שהן באות לעזור או להתנדב, והיה לי מאוד חשוב לבטל את המחשבה הזו. אנחנו באות להיפגש עם אנשים שונים מאתנו דרך העניין המשותף שלנו בגוף ובתנועה ובחקירה פיזית. יש לנו משהו משותף ובאמצעותו אנחנו נפגשים. אבל, אף אחד לא בא לתמוך באף אחד, אנחנו באים ליצור משהו חדש. אני באמת חושבת שרק אחרי ההכנה הן הבינו שהן הולכות לפגוש חברות שלהן או בני גילן שהן פשוט לא הכירו אותם קודם. הן שאלו אותם שאלות על מה הם עושים בעמותה ומה הם עושים בבית ספר. איך הם לומדים, ואיך הם כותבים וישנים. איך הם אוכלים ואיך הם מכינים אוכל, ואיזה מוזיקה הם אוהבים. כך נוצר קשר מעבר לפעילות המשותפת, נוצרה קבוצת ווטסאפ והתכתבויות".

צילומים: שי פיירשטיין

הצורך בפתיחות נדרש גם מילדי הקבוצה השנייה. כשנער או נערה בעלי מוגבלויות מגיעים לחוג מחול ולצדם יש מישהי שהאפשרויות הפיזיות שלה יותר רחבות, האם העיסוק במחול לא פורט על הקושי דווקא, מדגיש את ההבדל, אני תוהה מול מייזליש.
"אני מרגישה שזה אומץ מאד גדול מצדם להתמודד עם הכותרת של המגבלה שלהם — הפיזיות, וזו שאלה מאוד טובה. אבל אני חושבת שיש בגרות מאוד גדולה למי שבוחר לשים את עצמו במקום הזה, אני משערת שלא כולם יכולים. בגרות שגם תומכת בקבלה שלהם את עצמם. אני חושבת שהם מאוד חכמים ורואים את ההתקדמות שלהם במפגש המאתגר הזה עם גוף שיש לו יותר מסוגלות פיזית. ההתקדמות שלהם היא אדירה, אדירה, והם מדווחים על גילוי של טווחים חדשים: 'לא ידעתי שאני יכולה להביא את הראש שלי לפה', 'לא ידעתי שהיד שלי יכולה להימתח כך', והיד באמת לא הייתה יכולה להימתח אם לא היה לה פרטנר. גם מי שאין לו מגבלה פיזית צריך פרטנר. אם אני עכשיו יושבת בכיסא גלגלים ואני נותנת קונטרה, כי אני יכולה לתת קונטרה כשאני בכיסא גלגלים, אז גם הרקדנית שאין לה מגבלה צריכה אותי עכשיו כדי להגיע ל'גשר' לאחור. פה נוצר מקום שהוא שוויוני. אנחנו גם מדברים הרבה מאד על אדפטציה, אם מישהו עומד ורוקע ברגליים ואני יושבת בכיסא גלגלים ואני אעשה את זה עם הידיים, אנחנו עושים את אותו הדבר. זה אפילו מעניין יותר כי זה יוצר איזושהי פוליפוניה היוצרת פיתוח של מוטיב תנועתי, הממשיכה לאנלוגיה ואדפטציה. אלה הרבה מאוד מושגים מתחום האימפרוביזציה והיצירה הבאים בצורה טבעית דרך המפגש הזה של גופים שיש להם יכולות שונות".
אחרי הפיילוט המוצלח, נפתחה השנה הפעילות לפנים חדשות. ברמת אביב היא הוצעה לבנות חדשות כחוג נוסף מסל הכלים אותו הן יכולות לבחור בנוסף לשאר מקצועות המחול המוצעים להם, קומפוזיציה, בלט, היפ הופ וכן הלאה. "בגלל שהן כבר צפו במופע הראשון והן חלק מהמרכז ושמעו מה נעשה, הבנות החדשות כבר הגיעו ממקום הרבה יותר טבעי. הן כבר חיכו, כאילו שהן ראו את הבנות הגדולות עושות משהו, ואמרו 'יאללה מתי אנחנו כבר נעשה את זה'. שבע בנות חדשות הצטרפו לקבוצה, בנות שבאו ברצון מאוד גדול, עם הכנה שהייתה כבר יותר ספציפית. עשינו הכנה של שיעור אחד וקפצנו למים. מהצד השני פתחתי את ההרשמה למי שרוצה והמשיך אתנו הגרעין קשה מבית הגלגלים. פרסמנו גם בבית ספר און בצהלה, שהוא בית ספר לבעלי מוגבלויות פיזיות ומשם הגיעו עוד ארבעה משתתפים חדשים, שאותם לא הכרתי. נוצרה קבוצה מאוד מיוחדת. חשוב להוסיף שיש חמישה מדריכים מבית הגלגלים שאני קוראת להם מדריכים מלווים שגם תמכו סיעודית אבל היה לי חשוב מאוד שהם יהיו שותפים מלאים בפרויקט. כלומר הם לא מבחוץ, באים, מחכים ולוקחים לשירותים כשצריך. הם משתתפים לגמרי שווים בקבוצה, כרקדנים. זה גם היה מורכב, כשנערות בנות ארבע עשרה רוקדות עם חבר'ה בני עשרים וחמש, שלושים, וגם שם היה תהליך מאוד יפה שבו הם באמת הפכו להיות חלק. בשנה הראשונה הם עוד היו מתנדבים, אולם בשנה השנייה הם כבר הפכו לצוות שמקבל שכר מעיריית תל אביב. כל הקבוצה נפגשה פעם בשבועיים במשך שנה וזה מה שאפשר את היצירה והיווצרות של מחויבות גדולה סביב הדבר הזה. איש מבין חברי וחברות הקבוצה לא הפסיד מפגש. גם מחוץ לסטודיו נוצר חיבור. לאחרונה נערה מבית ספר און חגגה יום הולדת וכולם באו להשתתף ביום הולדתה. לפני זה הם באו לביתו של נער אחר. את כל הפעילות הזו והרבה יותר הם מתעדים בקבוצת ווטסאפ שאליה הם מעלים תמונות. הם נהיו חברים".

את תוצרי הפעילות השנתית ארזו מייזליש, שותפתה לפרויקט הדר פרנק, והרקדנים לתוך מופע שהועלה כאירוע שיא של השנה המשותפת. התגובות, בהתאם. "אחרי השלב הראשוני של תיווך משהו שהוא מאד מורכב כדי לקבל אישור ותקציב, שהיה לא פשוט וכלל הרבה מאוד פגישות, הרבה קונספטים שנכתבו ועבודה סיזיפית בהקשר הזה, אני מרגישה שעכשיו עוטפים אותנו באהבה אין סופית. הורים שמאד מורגלים לראות מופעי מחול של הילדים שלהם באו אלי כמה פעמים ואמרו לי, זה הדבר הכי משמעותי שקורה פה. הערך המוסף שהבנות מקבלות מזה. לי היה מאד חשוב לא להשאיר את זה ברמת הגימיק אלא לייצר מזה משהו שעומד בזכות עצמו, גם מבחינה אמנותית. שהעבודה תהיה ברמה גבוהה, שהחקירה תהיה ברמה גבוהה, ולא להסתפק בהצבה של תלמידה ללא מגבלה ליד חניך עם מגבלה, שיכולה כבר לרגש. צריך להיות משהו נוסף, התהליך חייב להיות משוקף דרך התוצר. ברור שאחת הבנות שלנו לדוגמה שיושבת בכיסא גלגלים ולא יכולה להזיז אפילו את הראש, תציג באופן שונה מחברתה שלומדת בלט מגיל אפס. הדבר עצמו צריך להיות מאוד כנה ועשוי בצורה חלקה ומותאמת. אבל הוא צריך להיות בפני עצמו ברמה גבוהה".

לפני המופע המסכם, כבר הזדמן לקבוצה המגוונת להופיע בכמה מסגרות ברחבי העיר: "הוזמנו להופיע בכנס של עמותת המורים בדן פנורמה, הופענו במרכז עינב בכנס פתיחת שנה של עיריית תל אביב, הופענו באולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב בערב התרמה של בית הגלגלים לפני מופע של אתניקס, ועכשיו הופענו באירוע מסכם של הפעילות שלנו במרכז למחול. זה היה אירוע שכלל גם תערוכת צילומים וגם מופע אורח של טלי וחי מכח האיזון, וכמובן את המופע שלנו שארך בין חצי שעה לארבעים דקות שבאמת אסף את החוויות מהשנה האחרונה. חשוב להזכיר שאנדי בר אילן, שהוא בין משתתפי הפרויקט שסיים השנה כיתה ט', כתב מוזיקה מקורית למופע, והוא מלווה את היצירה התנועתית עם היצירה המוזיקלית שלו, וזה גם חלק מהאג'נדה שלי, שהייתי רוצה שהמרחב הזה, הפרויקט הזה, המפגש הזה, יאפשר ביטוי לכל אחד בצורה אמנותית שקרובה אליו".
עכשיו אחרי שהשנה הסתיימה והמופע עלה בהצלחה מה הלאה?
"העתיד הוא להמשיך. סיימנו פרויקט שנתי ויש לנו רצון להמשיך עם אותו פרויקט ולהתקדם, גם עם אותם תלמידים וגם לפתוח מחזור חדש. השאיפה שלי זה שהדבר הזה יהפוך למשהו נורמטיבי ואולי לא נצטרך לקרוא לו כבר פרויקט. כמו שאנחנו הולכים עכשיו לחוג בלט, ואני מסיימת חוג בלט ועוברת לחוג מודרני, ככה אני אכנס לשיעור מחול משולב. שזה יהיה בכל סטודיו, בכל מוסד ויהפוך להיות נורמה. חלק מהחברה".

לאתר של שי פיירשטיין – צלם \ לעמוד הפייסבוק של שי פיירשטיין – צלם 


מהרו והזמינו את הגיליון, נשארו גיליונות בודדים

וולקניזם

סלעי הבזלת של הגולן הם חלק של אחת משכבות הבזלת הרציפה הנרחבת ביותר בעולם. מעל לכל הם ביטוי להיסטוריה גיאולוגית גועשת וסוערת., והתפרצויות חוזרות ונשנות של הרי געש. ההתפרצות האחרונה הייתה לפני 4,000 שנה — כאשר אבותינו הפרהיסטוריים כבר חיו על פני האדמה. מבחינה גיאולוגית 4,000 שנה אינה תקופה ארוכה כלל וכלל — ואולי ההתפרצות הבאה עדיין מתבשלת לה בתוך מעטפת כדור הארץ

מאיה רומן

הגולן ממוקם, מבחינה גיאוגרפית, בחלקו המערבי של חבל ארץ הבשן שרובו משתרע בתחומה של סוריה. הבשן כולל את אחת משכבות הבזלת הרציפה הנרחבת ביותר בעולם. הבזלת נוצרת כאשר מאגמה לוהטת מעומק מעטפת כדור הארץ פורצת ועולה לפני השטח, מתקררת והופכת למוצק. הבזלת הכהה שמאפיינת את נופי הגולן היא בעלת משמעות היסטורית עמוקה, נוכחותה משקפת היסטוריה גיאולוגית סוערת של אזור שהתעצב תוך כדי שינויים טקטוניים חריפים והתפרצויות געשיות חוזרות ונשנות. הצטברות שכבת בזלת כה עבה בגולן קשורה קודם כל לכך שהגולן הקדום אינו מישורי. כאשר החלו תהליכי התזוזה של הלוחות הטקטוניים, אותם לוחות המרכיבים את המעטה העליון של מעטפת כדור הארץ, לפני עשרות מיליוני שנים, החלו להיווצר בקיעים במעטפת כדור הארץ במקום המפגש של שני לוחות שכאלה. בין הבקיעים נמצא גם השבר הסורי־אפריקאי השוכן בנקודת המפגש בין הלוח האפריקאי ללוח הערבו־נובי. הגולן שוכן בחלקו המזרחי של השבר. תנועת הלוחות הטקטוניים הרימה את החרמון והרי הגלעד, ויצרה ביניהם קער גדול, מעין קערה גיאוגרפית גדולה. הקער הזה החל להתמלא במשקעים שונים — תוצרי הבלייה של ההרים שמסביב. לפני כ־5 מיליון שנים החלה הפעילות הגעשית שהובילה להתמלאותה של "קערת הבשן" בבזלת.
הפעילות הגעשית בגולן ובבשן נבעה ממספר שורות של הרי געש. אלה התפרצו מעת לעת כתוצאה של לחצים בעובי מעטפת כדור הארץ, ואחר כך שקטו לתקופה ארוכה. בין מחזור התפרצויות אחד למשנהו הלבה מתקררת ומתגבשת. אזורים שונים בגולן התפתחו בצורה אחרת בהתאם לעוצמת הפעילות הגעשית, כאשר בצפון הגולן הפעילות הגעשית הייתה פחות נרחבת מאשר בדרום הגולן. הפעילות הגעשית בגולן התקדמה ממערב למזרח, כאשר המחזור האחרון של פעילות געשית באזור הבשן התרחש לפני 4,000 שנים בלבד באזור הלג'ה שבסוריה, לא הרחק מג'בל דרוז, שהוא הר הגעש הגדול ביותר באזור. במונחים גאולוגיים, 4,000 שנים הן הרף עין ולכן יש גיאולוגים הסבורים כי ייתכן ועוד תשוב פעילות געשית לאזור.
למרות שהבזלת היא הסלע הוולקני המפורסם ביותר, היא אינה היחידה. סוגי הסלעים הוולקניים העיקריים האחראים לתצורת הנוף בגולן הם הבזלת, הסקוריה והטוף. כל האבנים הללו הן למעשה מאגמה שהתקשתה אבל ההבדלים ביניהם קשורים בצורה שבה המאגמה המותכת התקשתה ומתי. בזלת נוצרת כאשר המאגמה ממרכז כדור הארץ, סלע מותך שמתקיים בטמפרטורות של מעל אלף מעלות צלזיוס, עולה לפני השטח בעקבות הפרשי לחצים. המאגמה היא שילוב של הסלע המותך עצמו והגזים שנלכדים בו במעמקי מעטפת כדור הארץ. כאשר היא משתחררת אל פני כדור הארץ, דרך התפרצות געשית, הגזים שהעלו אותה לפני השטח משתחררים אף הם ואנו נותרים עם הסלע המותך, נטול הגזים, שנקרא לבה. אפשר לחשוב על ההבדל בין מאגמה ללבה כמו על ההבדל בין קולה חדשה לכזאת נטולת גזים שנשארה במקרר יותר מדי זמן. הבזלת נוצרת למעשה משכבת לבה שהתקררה על פני כדור הארץ. ה"חורים" שניתן לראות בתוך סלעי הבזלת, הנקראים וסיקולות, נוצרים כאשר הגז הנותר בתוך הלבה משתחרר בזמן שהלבה מתקשה.
בניגוד לבזלת שנוצרת מהתקררות איטית יחסית של הלבה, הלא היא המאגמה נטולת הגזים שהושארה במקרר, הסקוריה והטוף נוצרות בתהליכים "אלימים" יותר. סקוריה וטוף הן "פירוקלסטים" שם שמשמעו חלקיקי אש הרומז לכך שהאבנים הללו לא נוצרות כשכבה אחידה של נוזל שהתקשה אלא כתוצאה מפיצוצים שונים של מאגמה שעולה לפני השטח אך לא מספיקה לשחרר את הגזים הצבורים בתוכה. כאשר מאגמה עולה לפני השטח במהירות גדולה, הגזים שבתוכה לא מספיקים להשתחרר והיא לא הופכת ללבה. לכן, כאשר היא מגיעה לפני השטח היא עדיין מלאה בגזים וכמו קולה עם יותר מדי גזים, היא מתפרצת לכל עבר וחתיכות מאגמה ניתזות לכל הכיוונים ולא זורמות לאיטן במורד הר געש למשל. מכיוון שמדובר בחתיכות מאגמה מאוד קטנות הן מתקררות במהירות, עוד בעודן באוויר. חתיכות המאגמה הללו כוללות הרבה יותר גזים לרוב כי הם לא הספיקו להשתחרר בזמן שהסלע התקשה, מה שמוביל לסלעים מלאי וסיקולות וקלים בהרבה מסלעי הבזלת — אלו הם סלעי הסקוריה. הטוף הוא סוג עוד יותר קטן וקל של אבן וולקנית שנוצר כאשר ישנה תקופה געשית סוערת במיוחד שכוללת התפרצויות תכופות וחזקות מאוד. בתקופה שכזו החומר הגעשי הנפלט נטחן עד לאפר הודות ללחצים הגדולים שמלווים את השתחררותו לאוויר. האפר הוולקני הזה נופל לאיטו על הארץ ויכול להתלכד לאורך זמן לכדי שכבת סלע דקה במיוחד, זוהי אבן הטוף.
הבזלת, הסקוריה והטוף נמצאים בכל רחבי רמת הגולן ומעידות על סוגים שונים של התפרצויות געשיות. הנוף הזה אוצר בתוכו את ההיסטוריה הגיאולוגית ואף הפרהיסטורית של ארץ ישראל וכמו כן, כולל בתוכו הרבה מידע שיכול ללמד אותנו לא רק על גילו של האזור וכיצד הוא נראה בעבר, אלא אפילו על הכוחות המגנטיים שהתקיימו בעבר. אספנו עבורכם כמה מנקודות הנוף והתופעות הוולקניות ששווה לתור אחריהן בגולן.

הר אביטל
אחד מתוצרי הנוף הבולטים של הפעילות הגעשית בגולן הוא הר אביטל. הר אביטל הוא הר געש רדום בעל תצורה ייחודית. בזמן שהר הגעש היה פעיל המאגמה שהתפרצה ממנו יצרה חרוט בזלת שמעליו החלה להתאסף שכבה של אפר געשי שכלל סלעי סקוריה וטוף. הסלעים הללו התקשו וסתמו את לוע הר הגעש. בתחילה, הסתימה הזו הובילה למספר זרמי מאגמה שפרצו מדפנות ההר אך אלו רק סתמו עוד יותר את זרימת המאגמה מהלוע המרכזי. לבסוף, הצטברות הלחץ בתוך הלוע הובילה לפיצוץ אדיר שהעיף את כל ראש ההר. במקום נותר שקע עצום שהתמלא בלבה שייצרה שכבת בזלת עבה באופן משמעותי.
היום הר אביטל הוא מרכז הפארק הוולקני גולן וניתן לסייר בו ולצפות בתופעות הגעשיות הרבות הקיימות בהר ומסביבו.

הר בנטל
הר בנטל הוא אחיו הקטן של הר אביטל, השניים היו חלק מאותו מתחם געשי, כלומר אותן התפוצצויות געשיות השפיעו על שניהם. בדומה להר אביטל, גם בהר בנטל נוצר פקק של לבה בלוע ההר, אך הלחץ בהר לא היה מספיק בכדי לפוצץ את ראשו, או לחילופין, דפנותיו היו חלשות מספיק כדי לאפשר ללבה העצורה בו לפרוץ דרך המדרון ההר. פריצתה של הלבה דרך המדרונות הובילה להתמוטטות חציו של ההר, הלבה שגעשה החוצה, סחפה איתה את אדמת ההר ויצרה גבעות סקוריה אדמדמות שבינן לבין ההר ניצב היום קיבוץ מרום גולן.

פליאומגנטיזם
לכדור הארץ שדה מגנטי, זו הסיבה שהמצפן מצביע תמיד לכיוון צפון — הוא מסתדר לפי כיוונו של השדה המגנטי של כדור הארץ. התאוריה המקובלת כיום היא שהשדה המגנטי של כדור הארץ נוצר עקב קיומו של חומר מתכתי נוזל בתוך מעטפת כדור הארץ, שנע כתוצאה מאנרגיית החום של לב כדור הארץ ומתנועתו של כדור הארץ. התנועה הזו של החומר המתכתי מוליך החשמל גורמת להיווצרות שדה מגנטי. התנועה הזו ובעקבותיה כיוונו של השדה המגנטי של כדור הארץ, תלויה במספר גורמים וביניהם הרכב חומרי המעטפת של כדור הארץ, האנרגיה העצורה בו וכיוון תנועתו. כתוצאה מכך, כיוונו של השדה המגנטי של כדור הארץ לא תמיד היה זהה. או לפחות, כך ניתן לשער. אבל איך אפשר לחקור את כיוון השדה המגנטי של כדור הארץ בתקופות קדומות מבלי לבנות מכונת זמן? ובכן, מסתבר שקיימות מכונות זמן שיכולות להעיד על כיוונו של השדה והן נמצאות ממש כאן, בגולן. מכונות הזמן האלו הם סלעי הבזלת. סלעי בזלת מתקופות קדומות לכדו בתוכם את השדה המגנטי של התקופה בה התגבשו, כך שאם אנו יודעים לתארך את סלעי הבזלת, אנו יכולים להסיק מכיוון השדה המגנטי שלהם את כיוון השדה המגנטי של כדור הארץ בעת היווצרותם. כיצד? בסלעי הבזלת ישנם מינרלים מגנטיים. כאשר הבזלת עדיין אינה מגובשת, אלא לבה נוזלית, המינרלים המגנטיים חופשיים להסתדר בכיוון ש"בא" להם, בהינתן שמדובר בחומרים מגנטיים, הכיוון שבו ייבחרו להסתדר הוא כיוון השדה המגנטי אליו הם נחשפים — השדה המגנטי של כדור הארץ בתקופה בה הלבה התגבשה לבזלת. אחרי שהמינרלים מסתדרים בכיוון השדה המגנטי של כדור הארץ, הלבה מתקררת והופכת לבזלת והמינרלים מתקבעים במקומם ולא יכולים לזוז יותר. כך קורה שלסלעי הבזלת כיוון מגנטי פנימי המעיד על כיוון השדה המגנטי של כדור הארץ כפי שהיה בתקופה בה נוצרו.
לחקר זה של השדה המגנטי הקדום של כדור הארץ קוראים פליאומגנטיזם. בפארק הוולקני בגולן ישנן מספר נקודות בהן ניתן לצפות בתופעה, על ידי הצמדת מצפן לסלעים הרלוונטיים. כאשר מצמידים את המצפן לסלע מחוג המצפן ינוע מהצפון המגנטי כיום אל הכיוון הקדום של השדה המגנטי של כדור הארץ. באתר אף נמצא סלע ספציפי המסומן כ"סלע הפליאומגנטיזם", המראה סטייה מאוד גדולה מהצפון המגנטי כיום לכיוון השדה קדום. יש חוקרים הסבורים כי כיוונו המגנטי של סלע הפליאומגנטיזם אינו נובע מהשדה המגנטי הקדום אלא מפגיעת ברק שהזיזה את כיוון השדה המגנטי של הסלע.

איך יודעים בת כמה הבזלת?
בכדי לנתח תופעות כמו פליאומגנטיות או כדי לקבוע את גילה של שכבת בזלת מסוימת, יש לתארך אותה. אולם, בבזלת אין פחמן ולכן גם אין בה פחמן 14 ושיטת התיארוך המקובלת למדידת תקופה קדומות באמצעות שאריות פחמן 14, אינה אפשרית. תיארוך הבזלת נעשה באמצעות אשלגן. תצורה מסוימת של אשלגן עוברת תהליך רדיואקטיבי טבעי במהלכו היא פולטת קרינת גמא והופכת לגז האציל ארגון. לכן השוואה בין כמות האשלגן לכמות הארגון בבזלת יכולה להסגיר את גילה של הבזלת. התהליך הרדיואקטיבי שבמסגרתו הופך האשלגן לארגון הוא ארוך במיוחד, זמן מחצית החיים שלו, כלומר הזמן שבמהלכו חצי מכמות האשלגן תהפוך לארגון, הוא יותר ממיליארד שנים. הזמן הארוך במיוחד הזה עוזר לתארך תופעות גאולוגיות.

הג'ובה הגדולה
ג'ובה, בור בערבית, היא תוצאה מסקרנת נוספת של הפעילות הגעשית האחראית להיווצרות הנוף בגולן. הג'ובה היא תוצאה של הדרכים השונות בהן הגזים משתחררים ומגיעים לפני השטח, בזמן ולפני התפרצות הר געש. חלק מהגזים נשמרים בתוך החומר הגעשי והשתחררותם קובעת, בין היתר, אם הוא יהפוך בסוף לבזלת, סקוריה או טוף. אך, חלק מוצאים את דרכם לפני השטח דרך האדמה. כאשר הם באים במגע עם האדמה יכולים להיווצר פיצוצים שמשנים את פני הנוף. הפיצוצים הללו הופכים משמעותיים במיוחד כאשר חלק מהמאגמה הכלואה בתוך הר הגעש משתחררת לא דרך פתחו של הר הגעש, אלא עוברת דרך סדקים בסלע ועולה לפני השטח במקום אחר. במקרה שהלבה הרותחת הזו באה במגע עם מי תהום, המפגש בין המאגמה הלוהטת והמים גורם להתקררות מהירה של המאגמה ולהיווצרות קיטור הנתון בלחץ עצום. הקיטור יוצר פיצוץ עז המותיר אחריו שקעים בקרקע, חורים גדולים, הנקראים ג'ובות. אחת המרשימות שבג'ובות הללו היא הג'ובה הגדולה שבשמורת יער אודם.

משושי הבזלת
עוד תופעה וולקנית שאחראית לתצורת נוף בגולן הם משושי הבזלת, כדוגמת המשושים הנמצאים בבריכת המשושים בנחל משושים. עמודוני הבזלת הללו נוצרים כאשר המאגמה החמה נוזלת בזרם דק ומתקררת במהירות. לאחר שהלבה מתפרצת מלוע הר הגעש היא הולכת ומאטה את זרימתה. ככל שנתרחק מהלוע זרמי הלבה יהיה דקים יותר וינועו באיטיות רבה יותר. בו זמנית, הלבה מתקררת ומתמצקת. המתח שבין זרימתה של הלבה והפיכתה למוצק מוביל לכך שלצד התגבשותה של הלבה היא נסדקת בצורה גלילית ויוצרת מצולעים. הסיבה שהלבה הופכת למשושה ולא מצולע בעל מספר צלעות אחר, קשורה בכך שצורת המשושה נוצרת על ידי כמות אנרגיה מינימלית. למרות זאת, לא כל עמודוני הבזלת הם משושים, ניתן למצוא גם מחומשים ומרובעים. אורכו של המשושה יהיה תלוי בחוזק זרם הלבה. ככל שהתפרצות הר הגעש הייתה חזקה יותר, כך הזרם שפרץ ממנו היה בעל אנרגיה רבה יותר והצליח להתפרש לאורך רב יותר לפני שיתמצק לחלוטין.

אהבה מכתיבה שירתי, קופידון תנועות ידי

התפרצות וזוב בשנת 79 לספירה החריבה את העיר פומפיי. הר הגעש קבר עיר תוססת של אלפי תושבים מתחת ל–20 מטרים של אפר וחומר וולקני. כאשר התגלתה מחדש, בשנת 1748, הוכה העולם בתדהמה מן העיר הרומית שקפאה בזמן על בתיה ותושביה. הפחדים הקמאיים ביותר של האדם – מבול, רעש והתפרצות געשית, יחד עם האפשרות להיכנס למכונת זמן ולראות את העיר ברגע הכחדתה – הפכו את פומפיי למוקד משיכה לחמישה מיליון מבקרים מדי שנה. האמת ההיסטורית שהתבררה לאחר 265 שנות חפירה ומחקר שונה במקצת, אך מרתקת הרבה יותר

צוות מטרופוליס
 

(BOMBMAN)מאז שהתגלו עתיקות פומפיי, לפני 265 שנים, הפך אתר העיר שנחרבה בחטף למוקד משיכה לתיירים. חמישה מיליון מבקרים עוברים מדי שנה בשערי האתר, ומספרם הולך ומאמיר. מחשבות התיירים ממוקדות בטרגדיה האנושית של עיר שנקברה בפתאומיות על ידי זרם לבה מהר הגעש הסמוך. 1,100 הגופות שהתגלו עד היום, שהבעתן המפוחדת השתמרה בבהירות, מעצימות עוד יותר את ההתרגשות. העיר שקפאה בזמן. אנחנו, המטיילים בה, מסתובבים ברחובותיה ומשחזרים את הרגע המדויק שבו כיסה האפר את החיים. הנה קבוצה של נמלטים, נסים לכיוון הים. הנה משפחה של ארבע נפשות: אב המשפחה גדול גוף ועב גבות, צועד בראש ומכסה את ראשו במעיל, באמתחתו כמה תכשיטי זהב, מפתחות וכסף מזומן. שתי בנותיו מזדנבות מאחור, אם המשפחה בעקבותיהן, סוגרת את השיירה הקטנה. שולי שמלתה מופשלים על מנת להקל על ההליכה באפר הסמיך, בידה שק קטן עם כלי כסף: כפות, שני גביעים, מדליון עם דמותה של אלת המזל, מראה ופסלון קטן מענבר – חפץ אהוב ויקר ערך. הנה רופא נמלט בעודו אוחז בקופסת כליו, הנה עבד קשור לחישוק, הנה אשה עדויה בתכשיטים מסתתרת במגורי הגלדיאטורים, לידה 17 בני אדם נוספים ושני כלבים. כולם נחנקו בגל של גז רעיל שנפלט לפתע מהר הגעש ושטף במהירות את העיר.
במאה ה–18 וה–19 נהגו "לגלות" גופות שכאלה בדיוק כאשר מבקרים חשובים, מלכים ורוזנים ביקרו באתר. אלו זכו להשתתף בחוויית החשיפה של העיר הקפואה בזמן. "כמה נוראות הן המחשבות העולות מהתבוננות במראות הללו", כתבה הסטר לינץ' פיוזי, סופרת אנגלייה שסיירה בשנת 1786 במקום. "כמה מפחידה המחשבה שמראות אלה יחזרו בוודאות מחר. כיום אנחנו צופים, מחר נהפוך גם אנו למוצגים שמבקרי הדורות הבאים יחשבו לנאפוליטנים קדומים".
במאה ה–19 כבר היה ברור שהמציאות לא הייתה בדיוק כזו. ג'ון מורי, האיש שהמציא את מדריך התיירים המודרני, הסביר לקוראיו בספרו לדרום איטליה כבר ב–1859, עם פתיחת מסילת הרכבת מנאפולי לפומפיי, כי "מכיוון שנמצאו רק מעט שלדים בחפירות, כנראה שרוב תושבי העיר הצליחו להימלט".
הרי געש אינם מתפרצים לפתע, אלא נותנים שפע של סימנים מקדימים. בארות מתייבשות, רעשי אדמה קטנים מרעידים את האזור, קולות נפץ בוקעים מההר ועשן מיתמר מהלוע. אנשי פומפיי הבחינו בסימנים שהחלו להופיע שעות (אם לא ימים) לפני ההתפרצות. עדות הראייה היחידה להתפרצות הייתה זו של פליניוס הצעיר, שכתב, שנים רבות לאחר האירוע, שני מכתבים להיסטוריון טקיטוס ותיאר את מה שראו עיניו. דודו של פליניוס הצעיר – פליניוס הזקן – היה הקורבן המפורסם ביותר של ההתפרצות. פליניוס הזקן מת לא בזעם פתאומי של ההר, אלא מהתקף אסטמה עת ניסה לבחון מקרוב את תופעת הטבע הגעשית. "ענן בצורת נוף של אורן פרץ מתוך הלוע", כתב פליניוס ותיאר באופן מדויק את פטריית העשן המוכרת לנו מפצצות גרעיניות שמופיעה לאחר פיצוץ רב עוצמה. אולם גם לאחר התפרצותו של ענן האפר לשמיים עוד אפשר היה לצאת מהעיר.
המחקר הגיאולוגי והארכאולוגי מצביע כיום על סדרה של רעשי אדמה שנמשכו ימים ואף חודשים לפני ההתפרצות. גם פליניוס מדווח על כך: "במשך ימים ארוכים קודם להתפרצות היו רעשי אדמה". בעקבות הסימנים הללו רבים עזבו את העיר. גם אם ניקח בחשבון כי רבע משטח העיר טרם נחפר ואת האפשרות שעצמות של רבים מהנספים לא התגלו, מוערך כי סך ההרוגים בפומפיי יגיע לכ–2,000 איש. מתוך עיר של מעל 10,000 נפשות (ויש שיאמרו 30,000), 2,000 נפגעים אינם מתיישבים עם התיאור המקובל של עיר שקפאה לפתע, על תושביה, ברגע של התפרצות.
דמויות הגבס המבועתות הן תמונת העיר הנגלית לעיננו, אולם אלו לא מייצגות נאמנה את פומפיי האמיתית. מי שרוצה לחזור לסוף אותו חודש אוגוסט של שנת 79 לספירה (ייתכן כי ההתפרצות הייתה מאוחרת יותר, בסתיו ולא בקיץ), צריך לדמיין שיירות של עגלות, בהמות משא ואנשים עמוסי מיטלטלין עוזבים את העיר. חלק טמנו את רכושם במקומות מסתור, במטרה לשוב ולקחת אותם עת יעבור זעם, אחרים פינו את כל החפצים שהיו בבתיהם. הנטישה ההמונית, בשבועות ובחודשים שקדמו להתפרצות, מסבירה את היעדר הרהיטים והחפצים בבתים בפומפיי. לא לסגנון ריהוט מינימליסטי אנחנו עדים בבתי המידות של העיר, אלא לבתים שפונו מבעוד מועד.

(Tyler Bell)לאחר ההתפרצות, כאשר האדמה הרותחת התקררה, חזרו רבים מהתושבים לחפור בשכבת האפר הוולקני ולדלות ממנה את מטמוניהם. גם קבוצות של שודדים הגיעו לחפור באדמה הרכה, ועד היום נותרו עדויות למחילות בפתחים הפרוצים בקירות הבתים שנוצרו כאשר מחפשי האוצרות חפרו מחדר לחדר. באחד הבתים נמצאה כתובת ששפתה לטינית ואותיותיה יווניות: "הבית חפור" – אולי הודעה לצוות העבודה. מטבעות מסוף המאה הראשונה ועד למאה הרביעית שהתגלו באתר מלמדים כי פעילות חיפוש האוצרות נמשכה דורות רבים לאחר חורבן העיר. כריית המחילות באפר הוולקני הייתה פעולה מסוכנת – הן היו צרות וקטנות, והזוחלים בתוכן היו ללא ספק ילדים. האפר הרך, הלא יציב, נטה להתמוטט ולקבור תחתיו את מחפשי האוצרות שנוספו לקורבנות העיר. כמה מהשלדים שנמצאו בפומפיי אינם של הנספים בהתפרצות, אלא שרידיהם של מי שניסו לחדור אל העיר לאחר ההתפרצות.
פומפיי איננה עיר קפואה בזמן, אלא עיר בהפרעה. ממד ההפרעה חזק עוד יותר אם נזכור ש–17 שנים לפני התפרצות הווזוב, בשנת 62 לספירה, אירע רעש אדמה חזק שהותיר את העיר בהריסות. רבים מהמבנים שנחפרו בעיר היו בשלבי בנייה ושיפוץ, ללא ספק בעקבות רעש האדמה. יש חוקרים הגורסים כי בעקבות אסון הטבע אירעה גם מהפכה חברתית – רבים מעשירי העיר עזבו ובמקומם צמחה שכבה שלטת חדשה: עבדים לשעבר, עבדים משוחררים ומתעשרים חדשים. אלה חמדו להם את בתי המידות הנטושים והפכו אותם לחנויות, מחסנים ובתי מלאכה. ייתכן, אך ייתכן גם שלא. קשה להעריך מה הייתה השפעת אותה רעידת אדמה. אבל ברור שב–24 לאוגוסט, כאשר ענן של גזים רעילים כיסה את העיר וגשם של חומרים פירוקלסטיים ירד עליה, פומפיי הייתה עדיין בשיפוצים. צריך לקחת בחשבון עוד הרס אחד שפגע בעיר: הפצצת בנות הברית בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה. מה שרואה המבקר בימינו הוא עבודות שיקום מאסיביות של 265 שנה, בנייה מחדש של חלקים רבים באתר לאחר מלחמת העולם השנייה והתפוררות בשל חוסר תקציב שנעלם בבירוקרטיה ובשחיתות בדרך אל היעד.
הגיאוגרפיה של העיר גם היא חדשה לחלוטין. אין לנו מושג מה היו שמות הרחובות של פומפיי, ואם בכלל ניתנו כאלה. רחוב Via dell’Abondanza – רחוב אלת השפע, הציר הראשי של העיר – זכה לשמו בזכות פסל של האלה שהתגלה על אחת ממזרקות הרחוב, ואילו Via Stabiana – הרחוב השני בחשיבותו – נקרא כך מפני שמקצהו יוצאת הדרך לעיירה סטביה שמדרום לפומפיי. מספר כתובות שהתגלו בעיר מרמזות כי אולי כן העניקו תושבי העיר שמות לרחובותיהם. ייתכן שרחוב Via Stabiana היה במאה הראשונה לספירה Via Pompeiana, בעוד כתובות אחרות מזכירות רחוב בשם Via Jovia – הרחוב של יופיטר, ו–Via Deguviaris – רחוב אנשי המועצה. האם היו אלה שמות של רחובות מסוימים? איננו יודעים. שלטי רחובות לא היו, ובוודאי לא מספרים לבתים.

(Stefano Costantini)לשערי העיר קראו החופרים על פי המקומות שאליהם הובילו הדרכים שיצאו מהם – שער הרקולנאום, שער וזוב, שער הים וכדומה. שער הרקולנאום נודע במאה הראשונה לספירה כ"שער המלח" (Porta Salineinsis) כיוון שהוביל לבריכות המלח הסמוכות לחוף. ייתכן כי שער הים, שממנו הגיעו לפורום, נקרא דווקא שער הפורום.
שיטת מספור הבתים באתר הונהגה במאה ה–19 על ידי מי שהיה מנהל החפירות החשוב ביותר בפומפיי, ג'וזפה פיורלי (שאף פיתח טכניקה להזרקת גבס לתוך דפוסי הגופות באפר הוולקני). פיורלי חילק את פומפיי לתשעה אזורים. בכל אזור מיפה את גושי הבניינים ואחר כך מִסְפֵּר כל בית. שיטה זו אמנם הועילה לחופרים, אבל אינה מסבירה פנים למבקר. כתגובה, רבים מהבתים קיבלו שמות נגישים יותר: הבית הגדול ביותר בעיר, Casa del Centenario שמשמעותו "בית המאה", היה, על פי הגרפיטי שנכתב על חזיתו, ביתו של Rustii Veri e Tiberius Claudi Veri. לפי שיטת המספור של פיורלי ציונו הוא IX.8.6. שמו הפופולרי נובע מהעובדה שהתגלה בשנת 1879 – בדיוק 1,800 שנים לאחר התפרצות הווזוב. "בית יובל הכסף" נחשף בשנת 1893, השנה ה–25 לנישואיו של אומברטו מלך איטליה. "בית העופר" נקרא על שם פסל ברונזה קטן שעמד בחצרו. בעשורים האחרונים נעשה מאמץ לגלות מי היו בעלי הבתים באמצעות כתובות על הקירות ועל החפצים המתגלים בהם על מנת להחזיר לבתים את שמות בעליהם.
למרות אי הדיוקים בשחזור המאסיבי, לצד עקירת רוב ציורי הקיר והעברתם למוזאון הלאומי בנאפולי (מה ששמר עליהם מפגעי הזמן והמלחמה), פומפיי עדיין מאפשרת לנו להבין את אורח החיים במאה הראשונה לספירה בעיר בינונית בגודלה, כזו שאינה בירת ממלכה ולא מושב מלכים ושליטים. בעוד שהאדריכלות שופכת אור על הצד הפיזי של הקיום בעיר, אלפי כתובות הגרפיטי מבארות את המחשבות, הדמיון וחייהם האישיים של התושבים ומדברות אלינו ברמה הפשוטה ביותר. אלו אינם כתביהם של היסטוריונים, מלכים או קיסרים, אלא פשוט הגיגיהם של האנשים הפשוטים בני המאה הראשונה לספירה. לדוגמה, הכתובת המסקרנת "Garum Castum" הרשומה בדיו על אחד מכדי הגארום – אותו ציר דגים שהרומאים כל כך אהבו. פליניוס הזקן כתב אודות "גארום טהור", קרי, גארום שנעשה במיוחד עבור יהודים – גארום כשר. על שתי המלים הללו נכתבו תלים של מאמרים מדעיים.

(Stefano Costantini)גרפיטי רב דהה ונעלם עם הזמן, אך למזלנו החופרים הראשונים שמו לב לכמות הגדולה של הכתובות על קירות הבתים ונהגו להעתיק אותן. בעשור האחרון החלו חוקרים לעסוק בהן כחומר לימודי. מאז שנת 2000 אף התקיימו ארבעה כנסים מדעיים המוקדשים לגרפיטי של פומפיי. מגוון הכתובות מדהים. קשקושים פשוטים כגון "לוציוס צייר את זה", או "רווחים הם שמחה", "לכסף אין ריח", "הצטננתי" ו"אני דירתו של מרקוס איוניוס", מופיעות לצד כתובות יותר מתוחכמות דוגמת הפנינה הזו, שנכתבה על אחד קירות הברים בעיר: "בכו בנות, הזין שלי ויתר עליכן. כעת הוא חודר לעכוזי גברים. להתראות, נשיות נהדרת". במקומות שונים בעיר נכתב מספר פעמים: "מתפלא אני, קיר גדול, שעדיין לא נפלת תחתך מנשיאת השעמום של כל כך הרבה כותבים".
כתובות הגרפיטי של פומפיי לא שונות בהרבה מכתובות הגרפיטי של היום. הן מביעות כעס, התפעלות, אהבה, תסכול וחרמנות. "גיוס פומידיוס דיפיליוס היה כאן", שרבט מבקר על קירות הבזיליקה שכנראה עוד הייתה בבנייה לאחר רעידת האדמה. "פילרוס הוא סריס", כתב אחר. "היזהרו לכם, אתם שמחרבנים כאן. זעמו של יופיטר יהיה עליכם אם תתעלמו מאזהרה זו", צוין ליד אחד מבתי המרזח. "אופיוס – ליצן, גנב ופושע קטן", קונן מישהו. תלונות על שירותי אירוח גם הן, מסתבר, אינן המצאה של המאה שלנו: "השתנו במיטות, בעל הפונדק. מודה אני שלא היינו צריכים לעשות כך. אבל אם תשאל מדוע? לא היה סיר לילה". כתובות בעלות אופי מיני תופסות מקום נכבד בקורפוס הגרפיטי של פומפיי. "כאן היה להרפוקרס זיון טוב עם דראוקה, במחיר דינר אחד", נכתב בבית הבושת של העיר. "קלאדוס התראקי גרם לנערה לייבב", התרברב גברבר על קיר מגורי הגלדיאטורים. "סקסוס האורג אוהב מלצרית בשם איריס, אבל לה לא אכפת ממנו – ככל שהוא מתחנן יותר, כך אכפת לה פחות", כתב מאן דהוא, אולי שיכור מיין, על קיר באחד הברים. "זיינתי את המלצרית" ריסס אחר. "מירטס, את מוצצת נהדרת", נכתב באחד מבתי הבושת, ונערה אחת כתבה: "וירגולה לטרטיוס שלי: אתה נער חרמן מאוד".

(S. J. Pinkney)חוץ מהפורום הנאה של פומפיי שרבים מבנייניו עמדו הרוסים בשנת 79, הרחובות המרוצפים בבזלת שחורה, מדרכות האבן הגבוהות, ושורות האבנים שחוצות את הרחוב במרחקים קצובים ומאפשרות להולכי הרגל לעבור ממדרכה למדרכה מבלי לרדת אל הרחוב מעניקים לנו תובנה נוספת לחיי השגרה בעיר הרומית. הסיבה שהמדרכות כל כך גבוהות נובעת מהלכלוך במרחב הציבורי, שהצטבר לגובה רב: צואת סוסים וחמורים, זבל שנזרק מהבתים, וכל דבר שאפשר לעלות על הדעת בעיר חסרת פינוי אשפה וביוב. בחורף הפכו הרחובות לנחלי מים שאמנם סייעו לפנות את הזוהמה, אבל לא הפכו את ההליכה ברחוב לנעימה יותר. אוכלוסיית העיר חיה בצפיפות – משפחות גדולות התגוררו בחדרים קטנים מעל לחנויות, בסמטאות האחוריות ובכל קיטון שאפשר היה לתפוס בו מחסה. בבתי המידות הותקנו בתי שימוש שירדו לבור ביוב, אבל מים זורמים לא היו בהם. בווילות הגדולות אפשר למצוא מקום שאולי היה בו מטבח, אולם מרבית תושבי העיר אכלו ברחוב והעבירו שם את רוב חייהם. יותר מ–150 עסקים בתחום המסעדנות התגלו עד כה בפומפיי: מקיוסקים ועד לפונדקים, ממאפיות ועד לחנויות יין. אלה המקומות בהם רוב התושבים סעדו. סרטי הקולנוע וסדרות הטלוויזיה על חיי הקיסרים והגלאדיאטורים אמנם מציגים משתאות רומיים מפוארים, אבל הרומאי הממוצע אכל בחוץ, במדרכה שמעל לרחוב.
ברחוב עצמו רחשה תנועת כלי רכב שונים. במספר מוקדים בעיר התגלו שרידי עגלות – בעיקר גלגלי מתכת – ובעזרת ציורי קיר ניתן ללמוד כיצד הן נראו. כאשר משווים את העגלות לרוחב הרחובות – כשלושה מטרים בממוצע – מבינים כי לא התאפשרה תנועה דו–סיטרית. כמו כן, בדיקה שנערכה על המעברים שבעזרתם חצו ממדרכה למדרכה גילתה כי רוב אבני המעבר חרוצות רק בצד אחד, כנראה משפשוף של גלגלי העגלות. מי כיוון את התנועה? כיצד ידעו לאן לנוע? תמרורים לא היו, אבל היגיון היה, ומי שנכנס עם עגלתו לעיר ידע באיזה כיוון לנסוע.
קירות הבתים, חלקם התנשאו לגובה של שתי קומות, הצלו במידה מסוימת על הרחוב. במקומות מסוימים – בעיקר מול חנויות ומסעדות – נמתחו בדים גדולים להצללה. הקירות, צבועים בצבעי אדום, כחול וצהוב בהירים, היו המקום המזמין ביותר לכתובות ולגרפיטי. מעבר להגיגים האישיים שהזכרנו לעיל, כאן ברחובות הראשיים הופיעו פרסומות לעסקים, תעמולת בחירות למועצת העיר, אבידות ומציאות, הודעות על מופעים בתאטרון ובאמפיתאטרון וקריקטורות.

(mls559)חיי המין של אנשי פומפיי הם נושא שמורי הדרך באתר מרבים לעסוק בו, לשמחת המטיילים. ואכן, יש לפן זה של החיים בעיר ביטוי רב בחורבות העיר. אברי מין זכריים עצומי ממדים מופיעים בציורי קיר וחרוטים במרצפות הרחובות. האל פריאפוס, אל ההצלחה, המאופיין באיבר מרשים בממדיו, מככב פעם אחר פעם בבתי התושבים. למרות נטייתם של מדריכי התיירים להסביר שהאיברים הזקורים הללו מצביעים על הדרך לבית הבושת הקרוב, או שבפונדקים בעלי גרפיטי מסוג זה אפשר היה גם לקבל שירותים מיצאניות, האמת הרבה פחות מרגשת: איבר המין הגברי נחשב אז לסמל לפוריות ולהצלחה, וככזה הוא משמש כקמע המרחיק מזל רע ומזמן שפע.
נשות העולם הרומי של המאה הראשונה לספירה לקחו חלק גדול יותר בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים בהשוואה לתקופות קדומות ומאוחרות יותר. הן היו בעלות רכוש ועסקים, ושיחקו תפקיד חשוב בחיים החברתיים. אולם תפקידן המרכזי, בעיקר במעמדות הגבוהים, נותר ללדת ילדים, לגדלם ולנהל את משק הבית . נשים היו נתונות לחסדיהם של גברים מבחינה חוקית, כלכלית ומעשית, יהיה זה אביהן או בעלן. עבור אלה, המסר בפעילות המינית הייתה שחדירה שווה להנאה ולשליטה, וכך הוצגה בציורי הקיר בבתים. במעמדות הגבוהים יותר היה הגבר רשאי לחפש לעצמו תענוגות מבני שני המינים, אולם נשים נשואות ובנות ובנים למשפחות מהמעמד הגבוה היו מחוץ לתחום. החוקים בנושא היו נוקשים למדי: עבדים ובעלי מעמד נחות יותר היו מותרים לעשירי העיר. אחד מתפקידיהם של העבדים, בעיקר השפחות, היה לספק שירותי מין לבעל הבית ולידידיו ופעמים רבות נרכשו בדיוק למטרה זו. השכבות הנמוכות יותר נאלצו להסתפק בזונות ובתי בושת.

(Martin Belam)הרומאים, על פי מספר מקורות, עסקו רבות במין. היסטוריונים כתבו על הנושא ומחזות רומיים ומסמכים מהתקופה מתארים אותו בפירוט. מהיום הראשון לחפירות, ובעיקר לאחר גילוי ציורי הקיר האירוטיים, יצאו החוקרים לחפש את בתי הבושת של העיר. הגרפיטי חיזק את דעותיהם הקדומות בנוגע לחיי ההוללות בפומפיי – הכתובות על כותליהם הפכו את הברים והפונדקים למאורות זנות וכל בית בו היו תאים קטנים עם מיטות נחשד מיד כבית בושת. האמת הרבה יותר משעממת: רוב "הזונות" של פומפיי היו כנראה משרתות בנות המעמדות הנמוכים, מגישות האוכל בבתי המרזח ונערות עובדות שמפעם לפעם הסכימו לשכב עם הקליינטים כהשלמת הכנסה. הן בוודאי לא ראו עצמן כזונות ואת מקום עבודתן כבית בושת. סקס תמורת תשלום אינה תופעה שכיחה יותר בעולם הרומי מאשר בעולם המודרני.
בכל העיר התגלה רק בניין אחד אותו אפשר לתייג בוודאות כבית בושת, מאחורי המרחצאות הגדולים של העיר. יש בו חמישה תאים קטנים, כל אחד עם מיטת אבן בנויה – סביר להניח שאלו רופדו במחצלות ובכריות – וסדרה של ציורים אירוטיים המציגים תנוחות שונות של יחסי מין – ציור אחד מעל הכניסה לכל תא. מה ששכנע את החוקרים בייעודו של המבנה הוא האוסף המרשים של 150 כתובות גרפיטי מהסוג הבוטה ביותר. למרות ששמותיהן של נשים מוזכרים מעת לעת על גבי הקירות, איננו יודעים אם הן היו שפחות, נשים ממעמד נמוך או נשות מקצוע. אין לנו מושג גם כיצד נוהל המקום – האם כבית בושת או כמלונית להשכרת חדרים לפי שעה.

(Dr. Wendy Longo)בניגוד לרושם שאולי התקבל, האתר המרכזי בתרבות הרומית אינו בית הבושת אלא בית המרחץ. הרומאים הפכו את הרחצה להרבה יותר מאשר שטיפת הגוף במים; המרחצאות כללו סדרה של חדרים עם מים בטמפרטורות שונות, חדר הזעה, שירותי בלן, בריכת שחייה, חדרים למסאז' ולסיכוך הגוף, חדר התעמלות ואזורים להשתזף ולנוח בהם לאחר הפעילות המאומצת. כולם הלכו לבית המרחץ, עניים כעשירים. כאן ישבו בעירום מלא או חלקי, ורק יופי הגוף קבע את מעמדך. מספרים כי אמו של הקיסר אוגוסטוס לא הסכימה ללכת יותר למרחצאות כשסימן מכוער הופיע על גופה לאחר לידתו.
בפומפיי פעלו שלושה בתי מרחץ, אמנם קטנים יחסית, אבל שטחם המאוחד עלה על זה של הפורום העירוני. עובדה מעניינת היא שבזמן התפרצות הווזוב רק בניין המרחצאות בפורום היה בשימוש, במרחצאות הסטאביים רק אגף הנשים היה פעיל, ומרחצאות ציבוריים נוספים – חדישים יותר – היו עדיין בבנייה. מעבר לשלושת המרחצאות הציבוריים היו כמה בתי מרחץ מסחריים, קטנים יותר. הכניסות לגברים ולנשים, כמו חדרי ההלבשה, היו נפרדות. חדרי ההלבשה קושטו בפסיפסים ובציורי קיר מהיפים בעיר. במרחצאות הסטאביים היו בנוסף לבריכות הרגילות גם מתקני שחייה וחצר התעמלות רחבת ידיים מוקפת באכסדראות.

(Jeremy Thompsoni)כותבי העתים של התקופה הרומית אהבו לרמוז כי ניתנו במרחצאות שירותי מין. ייתכן שזה היה המצב באחד המרחצאות המסחריים בפומפיי, שהתגלה בשנות ה–80 של המאה ה–20. המבנה נמצא בחלקה המערבי של העיר וכלל נוף לים (שהיה אז הרבה יותר קרוב לעיר מאשר היום) חדרים מפוארים ומרפסת שיזוף גדולה. המקום נבנה במאה הראשונה לספירה, והיה בשיפוצים בזמן התפרצות הווזוב. התגלית המעניינת ביותר במקום היא שורה של שמונה ציורים מעל לתאי הבגדים בחדר ההלבשה, המתארים צורות שונות של יחסי מין: בדרך כלל זוגות, אבל גם שלישיות, רביעיות ושתי נשים. הם נשתמרו רק על קיר בודד, אבל במקור הייתה שורה כזו על כל אחד מהקירות, כלומר 24 בסך הכל. מתחת לציורים האירוטיים צוירו סלים בשורה, כאשר כל סל מוספר. יש מי שראה בציורים אלה פרסומת לבית בושת ששכן בקומה העליונה של בית המרחץ. אחרים ראו בהם רק אמצעי עזר לסייע למתרחץ לזכור באיזה מהסלים הניח את בגדיו. בזמן השיפוץ בחודשים שלפני ההתפרצות, נצבעה שכבת צבע חדשה מעל הציורים האירוטיים; אולי הבעלים התחלפו והפעילות המינית בקומה העליונה הושבתה, או אולי פשוט הבדיחה כבר נחשבה לסרת טעם בפומפיי של המאה הראשונה לספירה.
אי אפשר לסיים רשימה על חורבנו של כרך בלי בתי הקברות שלו, בעיקר שורת המצבות שעמדו בצדי הדרכים שהובילו העירה. כאן ניצבו הגלעדים של מי שהיה לו כסף וביקש להיקבר במקום שיראו אותו, יעברו מולו ויזכרו בו. אחת המצבות הללו הוקמה על ידי עבד לשעבר בשם Publius Vesonius Phileros, אולי אותו עבד שהואשם בכתיבת גרפיטי כשהיה סריס. איש נדיב היה פילרוס, ולכן בנה שלוש מצבות: עבורו, עבור האשה אותה שירת בימי עבדותו – מטרוניתה מכובדת בשם Vesonia – ועבור "ידיד", אדם חופשי בשם Marcus Orfellius Faustus. פסליהם של השלושה, כיום ללא ראשים, צופים בעוברים ושבים מתוך גומחה במצבה. מבט מדוקדק מגלה כי נראה שדרכם של שני הידידים נפרדה לקראת סוף ימיהם, לאחר שהמצבה כבר נבנתה. כאשר הלך פילרוס לעולמו תיקן פאסטוס את כתובת המצבה בזו הלשון:

"הלך זר,
עצור לרגע, אם זו לא טרחה עבורך,
ולמד ממה להימנע.
האדם הזה שחשבתיו לידידי,
הוא זה אשר המציא מקטרגים נגדי,
ותבע אותי למשפט.
אני מודה לאלים ולחפותי
שהשתחררתי מצרה זו.
מי ייתן ואלי הבית יחד עם אלי השאול
לא יקבלו לחיקם את האדם הזה,
שכה שיקר בקורותינו"

סיפור פשוט, על שני חברים שבערוב ימיהם רבו. אחד ממגוון הסיפורים של העיר הזאת, שחושפת בפנינו לא את זוועת האסון, אלא דווקא את חיי היומיום של העולם הרומי.

יפו: תחת שמי הים התיכון

יפו חוזרת לאופנה. לאחר שנים של דחיקה לשולי העיר הלבנה, חוזרת בבואתה האפורה לפרוח, מרכישת נכסים ועד למילה האחרונה בטרנד הקולינרי. אולם יפו היא הרבה יותר מזה. היא קשורה בטבורה להיסטוריה של הארץ הזאת, חלק בלתי נפרד מעברה ונדבך חשוב לימים שיבואו

תל אביב לא נבנתה "מקצף גל ועננה" וגם לא צמחה לה פתאום בחולות הלבנים של הארץ שטופת שמש – היא נהגתה, נבנתה וצמחה מתוך יפו, שכונה אחת מני רבות בתהליך היציאה מן החומות שעבר על יפו במחצית השנייה של המאה ה–19. רק לאחר התבססות המנדט הבריטי בארץ ישראל הופרדה תל אביב מהורתה והחלה להתפתח במהירות כצרתה של יפו. יפו הערבית מול תל אביב היהודית, כל אחת מהן המרכז האינטלקטואלי של הישות הלאומית – העברית והערבית – אליה השתייכה.

במאבק הזה תל אביב ניצחה, ויפו התרוקנה מתושביה. תוך שבועיים קמו שבעים אלף תושבי יפו ועזבו את עירם. יומיים לפני שדוד בן גוריון הכריז בתל אביב על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, חתמו נציגי 3,000 התושבים שעוד נותרו ביפו על הסכם כניעה. בעוד תל אביב עלתה ופרחה, יפו נותרה שבורה על החוף. בולדוזרים עלו על בתיה העזובים ושכונות שלמות נעלמו מן העולם. לולא כמה אמנים בראשות מרסל ינקו, שראו את יופייה של העיר העתיקה של יפו ונלחמו לעצור את הבולדוזרים, גם שרידי העיר העתיקה שקיימים היום היו נמחקים מעל פני האדמה.

יתר השכונות של יפו, שבהן התמקמו בינתיים עולים חדשים מכל העולם, נועדו לפינוי והרס. במקומן תכננה עיריית תל אביב של מרדכי נמיר ויהושע רבינוביץ', בשנות השישים ותחילת שנות השבעים, להקים על הריסות יפו עיר חדשה, מודרנית, עם כבישים מהירים רבי נתיבים המחברים את חולון, בת ים ויפו לתל אביב. אחד הכבישים המהירים היה אמור לעבור לאורך החוף ולדרוס את הנמל, והשני תוכנן לעבור ממזרח ליפו. ביצוע פינוי התושבים הופקד בידי חברת עמידר, וזו החלה בתהליך של פינוי הבתים ופיצוי התושבים. גגו של כל בית שפונה הוסר, כך שלא היה אפשר להתגורר בו – דבר שהביא להתפוררות מהירה של מבנים שהצליחו לעמוד מאה ואפילו מאתיים שנה.

כאשר התחלף השלטון בתל אביב ושלמה להט (צ'יץ') הפך לראש העיר, הוא מינה צוות שכלל את אדריכל העיר לשעבר סרג'יו לרמן לטפל בתכנון של יפו. הצוות של לרמן, שהתחיל לשוטט ביפו, ראה את יופיים של הבתים והשכונות והחליט לנסות לשנות את רוע הגזרה. צ'יץ הובא ליפו לסיור, הציץ ונפגע. בעקבות הסיור הוא שינה את התוכניות ב–180 מעלות והחליט כי יפו תישמר. וכך זכתה להינצל הארכיטקטורה של אחת הערים המקסימות לאורך חופי הים התיכון.

יפו אינה רק ארכיטקטורה. היא הייתה גם אנשים, היסטוריה ותרבות, שהרבה מהם נעלמו. ארכיון העיר יפו אבד, שמות הרחובות שונו, ורבים מהמקורות העבריים, באופן טבעי, מתמקדים בפן היהודי של יפו. מכיוון שכך אנו מכירים את יפו בצורה מעוותת. מי היה נג'יב בוסטרוס, שרחוב העסקים הראשי של יפו נקרא על שמו? מי היה סלים קאסר, אחד האנשים העשירים ביותר ביפו? מי היו האנשים שבילו בבתי הקפה המפורסמים שלאורך שדרות ג'מאל פאשה? ומי היו האדריכלים שבנו ביפו, נוסף על האדריכלים היהודים שאנו יודעים על כל בניין שבנו שם?

יפו חוזרת היום לאופנה. ערכי הנדל"ן עולים ללא הרף, בתי קפה, גלריות, מסעדות ומועדונים נפתחים בה חדשות לבקרים. הנמל חוזר לחיים כמוקד בילוי, והאוכלוסייה החזקה – היהודית – דוחקת החוצה את האוכלוסייה הערבית. מוקדי תסיסה לאומית מתפתחים ברבעים העניים של העיר, יחד עם פעילות של פשע – כל זה לצד התחדשות, שינוי וצמיחה.

סיפורה של יפו הוא חלק חשוב מתולדות העת המודרנית בארץ. היא לא עיר שחורה אל מול העיר הלבנה של תל אביב. גם היא הייתה יפה וגם מולה קצף הים ועננים הילכו מעליה בשמי התכלת. "כלת הים התיכון", כינו אותה אוהביה, "יפו היפה", קראו לה תושביה. הגיע הזמן שנכיר אותה טוב יותר. הכרה כידוע, היא חלק חשוב בתהליך הריפוי.

mendele

להזמנת המדריך הדיגיטלי או המודפס

 

רומא: כיכר העיר

לא בכדי זכתה רומא לכינוי "עיר הנצח". אי אפשר שלא להתפעל מחיוניותה ומיכולתה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש, למרות שבמהלך קורותיה היא נבזזה ונחרבה שלוש פעמים כמעט עד היסוד. זו עיר שבתקופות מסוימות נעזבה כמעט לחלוטחן מתושביה. עבר בן 3,000 שנים רובץ מעליה כעננה ובכל זאת היה לא סיימה את תפקידה ולא הפכה לתל חורבות דוגמת בבל ונינווה.

רומא לא השליכה את התפאורה האורבנית העתיקה מאחורי גווה, כמו אתונה, ולא השתעבדה לאבניה מתוך רגש דתי עמוק כמו ירושלים. רומא היא כיום עיר בירה גאה, שכל רובד ורובד בעברה ניכר בה מתוך שלמות והשלמה. זו עיר, שעל אף המגלומניה של שליטיה השונים – קיסרי רומי, האפיפיורים, מוסוליני – לא הפכה מונומנטלית כמו פריז, אלא נותרה עיר אינטימית ופתוחה, שמחה בחלקה ומסתפקת במועט. זו עיר שעל אף סמטאותיה המרוצפות באבנים גבשושיות, התחבורה הבלתי אפשרית, הצפיפות והפיח, פשוט נעים להיות בה. אנשיה מלאי חיים, תאבי הרפתקאות, קלי דעת במקצת. באווירתה יש משהו משכר, נוכח העירוב הבלתי אפשרי של עתיקות המשובצות בבתי רנסאנס, של מבנים עתיקים ליד מזרקות מתקופת הבארוק, של בניינים ישרי זווית אל מול קווים מעוגלים ומתפתלים של כנסיות. רומא. הרמוניה מופלאה.

מרקש: העיר האדומה

מרקש, על מיליון תושביה, שוכנת בתפר שבין הרי האטלס למדבר סהרה. רוב תושביה ברברים ויש אומרים שמקור שמה מצמד המלים "עיר האלוהים" בשפה הברברית.  העיר הוקמה בשנת 1069 על ידי יוסוף אבן תשפין משושלת המוארביטון ושימשה במשך מאות שנים בירת ממלכת מרוקו. עד ימינו היא נחשבת לבירה התרבותית של מרוקו, המקום שבו אצורים המסורת וההיסטוריה שלה.

אדריכלותה ייחודית, צבעיה חמים בגווני חום=אדום,  תושביה עירוב מרתק של ברברים, אפריקנים, ערבים ואנשי הים התיכון. יהודים הגיעו לעיר לאחר גירוש ספרד והפכו למשענת מסחרית וכלכלית. בהוראת הסולטן הוקם עבורם בשנת 1578 שכונה מיוחדת, מלאח, שבתיה עומדים עד היום.

אווירה מיוחדת שורה במרקש. שילוב של קסם המזרח והמיסתורין הברברי של הרי האטלס. מקום מפגש בין תרבות הספרד של צפון אפריקה לאפריקה השחורה שמעבר למדבר. הסהרה משרה עליה אווירה רגועה, פחות המולתית מיתר עריה של מרוקו. בכל ערב, עם שקיעה, מתאספים מאות רוכלים, מספרי סיפורים, מרפאים, מכשפים, שחקנים, מאלפי חיות ולהטוטנים בכיכר הגדולה שבעיר העתיקה ומקימים בגופם את עולם הקסם של העיר האימפריאלית על גבול המדבר.

להזמנת הגיליון לחץ כאן

שטוקהולם: שוודיה-דנמרק שלוש אפס

רוצים להתחבב על שוודי? ספרו בדיחה מרושעת על דנים. יריבות בת מאות שנים מתדלקת את היחסים בין שתי האומות הסקנדינוויות השכנות, ואף שהתותחים פסקו מרעום כבר מזמן, הצדדים הניצים עדיין מתכתשים בשדה אחר — מגרש הכדורגל

גשר האורסנדסברון, מעל למיצר האורסונד, מחבר את העיר מאלמה שבשוודיה אל קופנהגן שבדנמרק. הגשר נמתח על פני שמונה קילומטרים, מהחוף השוודי אל אי מלאכותי שנבנה באמצע המיצר ומשם במנהרה באורך של ארבעה קילומטרים המובילה אל האי הדני אמאג'ר. זהו גשר הרכבת והרכב הארוך ביותר באירופה, ומעבר להיותו החיבור בין שוודיה לשאר אירופה, הוא גם סמל לחיבור בין שתי המדינות הסקנדינביות הגדולות שהיו יריבות במשך מאות שנים. הגשר הוא איקון תרבות המככב בסדרת הטלוויזיה השוודית–דנית "הגשר" (שעובדה לסדרת טלוויזיה אמריקנית), ששימש כמוטיב מרכזי בתחרות האירוויזון 2013 שנערכה במאלמה, שוודיה. בקטע הסיום של האירוויזון נערך "מצעד העמים" בהשתתפות כל המתמודדים שצעדו אל הבמה על גשר גדול. גם השיר "walk me to the bridge" של הלהקה הוולשית "מניק סטריט פריצ'רס" עוסק בחווית המעבר בין שתי המדינות על גשר האורסונד מעל המפרץ.
אבל רק מי שמבין את דקויות השפה והסמלים של שוודיה ודנמרק, הדומות כל כך ובכל זאת שונות, יכול לחוש את מסך היריבות שעדיין מפעפע מתחת לפני השטח. "הגשר" נפתחת בגילוי גופה מבותרת לשניים של פוליטיקאית שוודית המונחת בדיוק על קו הגבול — במרכז גשר האורסונד. גילוי הגופה מחייב שיתוף פעולה בין המשטרה השוודית לדנית, כאשר דמויות החוקרים, החוקרת השוודית האוטיסטית והקרה מצד אחד והחוקר הדני השתיין והחמים מהצד שני, מייצגות את היחסים בין שתי המדינות ומעידות על היכולת והקשיים בעבודה המשותפת.

התחרות בין שוודיה לדנמרק החלה עוד בימי התגבשותן כמדינות עצמאיות, כאשר שוודיה התנתקה מאיחוד הממלכות הסקנדינביות בראשות מלכת דנמרק. הניתוק שימש עילה לעשרות מלחמות וקרבות בין שוודיה לדנמרק בין המאה ה–15 למאה ה–17. כל מלך חדש שעלה לשלטון, הן בשוודיה והן בדנמרק, מצא סיבה לצאת למלחמה עם היריבה הנצחית מעבר למיצר. עם שוך ימי המלחמות ביבשת האירופית הועתקה האיבה המסורתית למגרשי הספורט, בעיקר למגרש הכדורגל. לא קיימת מערכת של משחקים בין הקבוצות והליגות של שתי המדינות השכנות, אולם כאשר שוודיה ודנמרק נפגשות בתחרות בינלאומית, היציעים שואגים מלחמה.

הכדורגל הגיע לדנמרק מאנגליה לקראת סופה של המאה ה–19 והפך לספורט פופולרי. דנמרק הייתה לחוד החנית של הכדורגל הסקנדינבי. במהלך עשרים השנים הראשונות של משחקי כדורגל בסקנדינביה היו מועדוני הכדורגל של קופנהגן המועדונים הטובים ביותר. קהל הצופים ייצג בעיני הדנים "תרבות אמיתית", בעוד המועדונים בפריפריה של דנמרק וביתר מדינות סקנדינביה נחשבו בעיניהם כבעלי רמה נמוכה. דנמרק, בעיני הדנים, הייתה ארץ התרבות, בעוד ששוודיה היא הפולש האגרסיבי אל עולם הספורט המתורבת.
תרבות הכדורגל הובאה לדנמרק על ידי קבוצה סקוטית ב–1898. הסקוטים לימדו את הדנים לשחק בצורה אלגנטית, עם מסירות קצרות. באופן מסורתי משפחת המלוכה לא רק מאמצת את מועדוני הכדורגל, אלא נוכחת בכל המשחקים. שיא עונת הכדורגל הדנית היה משחקי גומלין בין מועדוני בקופנהגן למועדונים המובילים באנגליה. הקהל הדני נהר למשחקים והתנהג, כצפוי, בצורה ג'נטלמנית והוגנת. גם נשים הגיעו לצפות במשחקים והתפרעויות במשחקים היו תופעה נדירה ביותר. בשנת 1910 הותקף שופט לאחר נצחון של ליוורפול על דנמרק, ובאותה שנה הייתה מהומה קטנה במשחק שנערך נגד מנצ'סטר סיטי.

הג'נטלמניות הדנית תורגמה לדיון ער בעיתונות בעשור הראשון של המאה העשרים, האם זה מכובד להריע בקריאות עידוד לקבוצה הביתית או לצעוק נגד הקבוצה היריבה. קריאות מהצופים נחשבו בדנמרק מעשים פסולים, אירועים המאפיינים את היושבים במקומות הזולים יותר — העניים וחסרי התרבות. הצלחות קבוצת הכדורגל הלאומית של דנמרק באולימפיאדות של 1908 ו–1912, כאשר שיחקה נגד אנגליה, חיזקו את התפישה שכדורגל הוא ספורט תרבותי המחייב התנהגות מכובדת.

כאשר החלו משחקים בינלאומיים נגד היריבה המסורתית, שוודיה, משכו המשחקים האלה קהל רב. הקהל השוודי היה אמנם פרוע יותר מהקהל הממושמע מדנמרק, אבל עד מהרה ההתרגשות והיריבות עתיקת השנים החלה לפעפע גם אל היציעים הדניים. במשחקים האולימפיים ב–1912, שנערכו בשטוקהולם, הוצגה בפעם הראשונה תופעה של עידוד מאורגן. סטודנטים אמריקאים שאגו מהיציעים סיסמה שעליה התאמנו מראש: "רה — רה — ראי, יו אס איי", שאגו הסטודנטים. השוודים התפעלו ולמדו.

 

המשך הכתבה בגיליון שטוקהולם של מטרופוליס.

להזמנת הגיליון