יצירת המופת של האדריכל גאודי בה שכלל את יכולותיו ורעיונתיו — אותם תוכלו לראות ברחבי העיר — לשיא, שנגדע בשל מותו בתאונה בטרם עת. העבודות על הקתדרלה עוד נמשכות. חוץ הקתרדלה מרשים אבל הפנים מדהים. אל תוותרו על כניסה. הזמינו כרטיסים באינטרנט בכדי להמנע מעמידה בתור.
02 לה רמבלה (La Rambla)
גם אם תרצו לא תצליחו לחמוק מהשדרות שמהוות את עורק החיים של העיר, בהן מתחככים תיירים, תושבי העיר, רוכלים, פסלים אנושיים ועוד ועוד. במרכז השדרה נמצא שוק לה בוקריה הפופולרי, בו תוכלו להנות מכוס משקה מלווה בטאפאס.
03 הקתדרלה של ברצלונה (Catedral de Santa Eulalia)
המבנה המרשים החולש על הרובע הלטיני מהווה נקודת מוצא טובה לסיור בשכונה. הכנסייה אמנם משרה כובד אך החצר הפנימית שלה בה מתגוררים אווזים צחורים משובבת. בסמוך לקתדרלה עוד שתי חצרות פנימיות קטנות ונהדרות שלא כדאי לפספס, ארכיון הכתר של אראגון ובית הארכידיקון.
04 בית החולים סנט פאו (L'Hospital de Sant Pau)
עוד יצירת מופת אדריכלית הנחבאת בשולי העיר. האחראי הפעם הוא לואיס דומנק אי מונטנר. למראה הפיתוחים, הפסלים והאריחים הצבעוניים קשה להאמין שהם נבנו במיוחד לחולים ולא לאיזו משפחת אצולה.
05 האקווריום של ברצלונה (Barcelona Aquarium)
אם אתם מטיילים עם ילדים קחו אותם לאקווריום, לא בכל יום הם יזכו למפגש אישי עם כריש אימתני.
06 פארק סיוטדלה (Parc de la Ciutadella)
הפוגה ירוקה מההמולה העירונית. פארק נאה שבמרכזו מזרקה מרהיבה, וסביבו מגוון מבנים. בימי הקיץ הוא יהיה מוצף בהמולה שמחה של סטודנטים, תיירים ומקומיים. אם אתם מעדיפים את הירוק שלכם יותר שקט, פארק המבוך של הורטה הוא אפשרות מקסימה. גן מרוחק מעט שבמרכזו מבוך עשוי שיחים.
07 קרן ג'ואן מירו (Fundació Joan Miro)
חגיגה לחובבי האמנות המודרנית. על גבעת מונז'ואיק נמצא המוזיאון הזה האוצר בחובו מיטב מיצירותיו של האמן ג'ואן מירו, מלבד העבודות המרשימות, המבנה עצמו הוא מופת של אדריכלות.
08 פארק גואל (Parc Güell)
מפגש בין טבע אמנות ואדריכלות בניצוחו של גאון העיר גאודי. פרוייקט שהיה אמור להיות שכונת מגורים והפך לאחד מסמליה של ברצלונה. ממרפסת הפארק נפרשת תצפית יפה של העיר כולה.
וגם…
אם יש לכם יום פנוי, שווה לנצל אותו לקפיצה לאחד היעדים הסמוכים לעיר, ג'ירונה המקסימה בעלת ההסטוריה הארוכה, או מנזר מונסראט עטור הוד הקדומים.
רוב המגיעים לחצי האי פיליון יבקרו בדרכם הלוך או חזור באתונה. שווה לנצל את הנחיתה בעיר למנוחה קלה ומפגש עם בירת יוון. אתונה היא עיר בעלת היסטוריה עתיקה ומפוארת, אבל היא קומפקטית למדי ואת רוב האתרים המשמעותיים ניתן לכסות ביום, מקסימום יומיים. רצוי להזמין לילה במלון בעיר לפני שמפליגים הלאה אל השקט של החופים, הכפרים וההרים של פיליון ולהתערבב בקצת רעש עירוני וארכיאולוגיה מרשימה. המסלול להלן יוצא מכיכר מונסטירקי הקרובה לרוב מוקדי העניין. ישנן לא מעט תחנות ארכיאולוגיות במסלול, אם אתם לא חובבים מובהקים של ארכיאולוגיה ניתן לדלג על כמה מהן. המרשימות ביותר לטעמינו הם מקדש זאוס האולימפי, האגורה וסביבותיה וכמובן האקרופוליס שלא כדאי להחמיץ והמוזיאון שלו. רבים מהאתרים הארכיאולוגיים כלולים בכרטיסיה מוזלת שתקפה לחמישה ימים. שעות הפתיחה עלולות להשתנות עם חילופי העונות כך ששווה לוודא את זמני הפתיחה באתר של משרד התרבות היווני: odysseus.culture.gr
כיכר מונסטירקי (Kirk Fisher)
1. כיכר מונסטירקי Monastiraki
הכיכר וסביבותיה הן מקום מומלץ להזמין בו מלון בשל מיקומה המרכזי של הכיכר לא רחוק מהאקרופוליס ושכונת פלאקה (Plaka), סמוך לשכונת פסירי (Psiri) המתוקה והאופנתית ובסמיכות לכיכר סינטגמה (Syntagma) ואזור השופינג. אזור כיכר אומניה (Omonoia) בו מרוכזים מלונות רבים פחות מומלץ בשל הידרדרות האזור.
בכיכר ממוקמת תחנת רכבת תחתית המאפשרת ניידות. הכיכר עצמה מלאה תמיד בהמולה שמחה של צעירים, תיירים ורוכלים וממנה נמתח שוק הפשפשים של אתונה. בעלי דוכנים מציעים את מרכולתם בחנויות באזור בכל ימות השבוע אך מומלץ לבקר בשוק הפשפשים בימי ראשון, אז מגיעים רוכלים ופורשים היצע מפתיע ומעניין של חפצים בהם אפשר לנבור.
2. רחוב ארמו Ermou
מכיכר מונסטירקי לכיכר סינטגמה נמתח רחוב ארמו הקרוי על שמו של הרמס שליח האלים ואל הסוחרים ובעלי המלאכה. בהתאם מדובר ברחוב ובו מסחר ער (כך בכל יוון). בו וברחובות הסמוכים לו תוכלו למצוא את מיטב רשתות האופנה הבינלאומיות ולרכוש לעצמכם מלתחה אופנתית. בערך באמצע הדרך בין הכיכרות הרחוב נפתח לכיכר קטנה נוספת בה ניצבת כנסייה קטנה. מדובר באחת הכנסיות העתיקות באתונה, המתוארכת למאה ה־11. הכנסייה הוקמה על חורבותיו של מקדש יווני. כאשר אותון הראשון מלך יוון הזמין תכנית עיר חדשה לאתונה, הכנסייה הייתה בסכנת הריסה על מנת שלא תפריע לסלילת רחוב ארמו החדש. אביו של אותון, לודוויג הראשון מלך בוואריה, ביקש מבנו לחוס על הכנסייה. לשמחתנו היא שולבה במארג הרחובות החדש.
חילופי משמרות בכיכר סינטגמה (אסף קוגלר)
3. כיכר סינטגמה Syntagma
פירוש השם סינטגמה ביוונית הוא חוקה. הכיכר נפרשת מול מה שהיה ארמון המלוכה והיום משמש כמבנה הפרלמנט היווני. שמה של הכיכר ניתן לה לאחר שבספטמבר 1843 התכנסו בכיכר חיילים ודרשו קבלת חוקה. המלך אותון עליו כתב תומאס גלנט ש"לא היה אכזר דיו כדי שיחששו מפניו, לא רחמן דיו כדי שיאהבו אותו ולא מוכשר מספיק כדי שיכבדוהו", נאלץ לקבל את דרישות החיילים. בסמוך לכיכר נמצאת תחנת הרכבת סינטגמה שהיא המרכזית באתונה, בתוכה ממצאים ארכיאולוגיים וסביבה מלונות וחנויות. האטרקציה המרכזית בכיכר היא חילופי המשמר הנערכים בקבר החייל האלמוני בחזית הפרלמנט. לצעדה הטקסית המרשימה מתווספים מדי השרד היוונים המורכבים מגרביונים שמלה בהירה ונעליים עם פונפונים פרוותיים שמשקלן כשלושה קילו. התיירים שמחים להצטלם עם החיילים אך שימו לב לא לחרוג מהכללים שמא תקבלו נזיפה ממפקד המשמר. שווה לתזמן את ההגעה לכיכר עם החילופין. חילופי המשמר מתרחשים כל שעה עגולה. בימי ראשון בשעה 11 נערכת גם צעדה טקסית בליווי תזמורת צבאית.
הגנים הלאומיים (אסף קוגלר)
4. הגנים הלאומיים National Garden Amalias 1 210721-5019 כניסה חופשית
כמו הארמון שהפך לפרלמנט, גם הגנים הלאומיים, החלו את דרכם בתור הגנים המלכותיים. המלכה אמליה יזמה את הקמתם ב־1838 והם נחנכו ב־1840. 500 מיני צמחים יובאו לגן, אך לא כולם שרדו באקלים הים תיכוני. בגנים אירע מקרה שווינסטון צ'רציל הגדיר כ"נשיכת קוף שעלתה בחייהם של 250,000 איש". מלך יוון, אלכסנדר הראשון, ננשך על ידי קוף מחמד ומת לאחר מספר ימים מזיהום. מותו הוביל בעקיפין למלחמת יוון־טורקיה. היום בכל מקרה הגנים מלבלבים ומזמינים ומושלמים לשיטוט רגוע בין עצים, פרחים, מזרקות מפכפכות וברכות בהן שוחים צבים חמודים. בתחומי הגן נמצא הזאפיון (Zappeion) מבנה כנסים נאה שהוקם לקראת חידוש המשחקים האולימפיים ביוון על ידי בני הדודים אוונגלוס וקונסטנטין זאפס.
5. האמפיתיאטרון הפן-אתונאי Panathnaic Stadium Leof. Vasileos Konstantinou, Athina, 210752-2984 מרץ-אקטובר 19:00-08:00 נובמבר-פברואר 17:00-08:00 panathenaicstadium.gr
אמפיתיאטרון השיש הענק הזה, שבו יכולים להתכנס 50,000 איש, נבנה בשנת 330 לפנה"ס כדי לארח את המשחקים הפן-אתונאיים הראשונים. שיאם של המשחקים בעת העתיקה או השפל שלהם, היו בשנת 144, בימיו של הקיסר הדריאנוס. אז שימש האמפיתיאטרון, שמושביו רוצפו מחדש בשיש, למלחמות של לודרים ביותר מאלף חיות בר. בתקופה הרומית המאוחרת יצא האמפיתיאטרון מכלל שימוש והשיש שכיסה את מושביו נלקח למבנים אחרים. ב־1869 חשף מחדש את המבנה ארנסט זילר, אחד האדריכלים הגרמנים שעסקו בהקמת אתונה החדשה, בתמיכת המלך היווני ג'ורג' הראשון. ב־1895, לקראת חידושם של המשחקים האולימפיים, שוקם המבנה ומושביו רוצפו מחדש בשיש. לקראת המשחקים האולימפיים שהתקיימו באתונה בשנת 2004 שופץ האמפיתיאטרון שוב ומושבי השיש שלו עברו ניקוי. באמפיתיאטרון התקיימו תחרויות הקשת והוא שימש כנקודת הסיום של המרתון.
מקדש זאוס האולימפי (אסף קוגלר)
6. מקדש זאוס האולימפי Temple of Olympian Zeus Vassilisis Olgas Av. מדי יום 15:00-08:00
מקדש זה, שהוקדש לזאוס האולימפי, היה המקדש הגדול ביותר ברחבי יוון. הוא השתרע על שטח של 4,386 מ"ר, התנשא לגובה 27 מ' וגובהם של 104 עמודי השיש שלו, שנשאו את הארכיטרב, היה 17 מ'.
תכנון המקדש ועבודות ההקמה הראשונות החלו במחצית השנייה של המאה השישית לפנה"ס, אבל בנייתו לא הושלמה אז. בשנת 174 לפנה"ס המשיך בעבודות הבנייה המלך הסלווקי אנטיוכוס הרביעי (הוא אנטיוכוס אפיפנס שנלחם ביהודה המכבי), שהפקיד את עיצוב מראהו הסופי של המקדש בידי האדריכל הרומי הנודע קוסוטיוס. אבל גם מפעל הבנייה של אנטיוכוס לא הגיע לידי סיום. עבודות הבנייה חודשו בשנת 125 לספירה, בימיו של הקיסר הרומי הדריאנוס, בונה אתונה הרומאית, שחנך את המקדש בשנת 132 לספירה (באותם ימים היה טרוד גם במיגור מרד בר כוכבא). במרכזו של המקדש עמד פסל גדול של זאוס עשוי זהב ושנהב. בחזית המקדש הוצבו פסלי ברונזה של הדריאנוס. פסל ענק נוסף של הקיסר הוצב מאחורי המקדש.
המקדש פעל ככל הנראה עד שנת 435, אז סגר הקיסר תיאודוסיוס השני את כל אתרי הפולחן הפגאניים בעיר. במאות החמישית והששית הוקמה בסיליקה קטנה במתחם המקדש. בימי הביניים התגורר במקום מתבודד שהלך בעקבותיו של הנזיר שמעון יושב העמודים ונחבא בראש אבני הארכיטרב של המבנה, שהיה כבר הרוס בחלקו מרעידות אדמה שפקדו את העיר. בשנת 1436 עוד עמדו 21 מעמודיו המקוריים של המקדש. בשנת 1759 פוצץ המושל הטורקי של העיר עמוד שיש אחד כדי לייצר ממנו סיד. ב־1852 נפל עמוד נוסף בסערה שפקדה את אתונה. העמוד הזה שוכב עד היום למרגלות 15 העמודים שעדיין ניצבים על מכונם. המבנה מרשים וביקור קרוב בו מעורר התפעלות. אך אם תרצו לחסוך את דמי הכניסה תוכלו להתפעל ממנו גם מעבר לגדר.
קשת הדריאנוס (Joanbanjo)
7. קשת הדריאנוס Arch of Hadrian Leoforos Vasilisis Amalias
הקשת, הניצבת ברחוב Vasilissis Amalias בפינה הצפון־מערבית של מתחם מקדש זאוס, נבנתה כנראה בידי בני אתונה בשנת 131 לספירה במטרה להודות לקיסר הדריאנוס על מפעלי הבנייה המסיביים שלו בעיר. הקשת עמדה על תוואי החומה של תמיסטוקולס שהקיפה את אתונה העתיקה. החומה חרבה אמנם מאות שנים לפני הקמת הקשת, אבל התוואי שלאורכו עברה שימש גבול בין אתונה העתיקה — זו של ימי התקופה הקלאסית — לבין אתונה החדשה, שנבנתה בידי הדריאנוס ממערב לקשת. בחזית הצפון־מערבית של הקשת חקוקה הכתובת "זו אתונה, העיר העתיקה של תזאוס", ואילו בחזית הדרום־מזרחית שלה, הפונה לעבר מקדש זאוס, חקוקה הכתובת: "זו עירו של הדריאנוס ולא של תזאוס".
8. פלאקה Palaka
מקשת הדריאנוס יוביל אתכם רחוב Lisikratous היישר לשכונת פלאקה, אחת מסמליה של אתונה הממוקמת למרגלות האקרופוליס, מקום מוצלח למנוחה וארוחת צהריים כמו גם לשיטוט וקניית מזכרות תיירותיות.
בהתרשמות ראשונית, נראית פלאקה כמו מלכודת תיירים דביקה עם מלצרים העומדים בפתחי הטברנות ומנסים לצוד קורבנות תמימים. ואכן, יש לפלאקה צדדים רבים שכדאי מאוד להימנע מהם, אבל אם תדעו לאן ללכת ומה לחפש, נכונו לכם הפתעות נעימות בהחלט.
בדרככם לאקרופוליס לכו לאיבוד בסמטאות הפלאקה ותמצאו גלריות וסדנאות אמנות, טברנות מפתות וברי ouzeri עתיקים, מסעדות עדכניות מתוחכמות, חנויות אופנה ייחודיות, והרבה מוזיאונים קטנים ו"ידידותיים למשתמש". להלן כמה מפינות החמד בשכונה מתוכן תוכלו לבחור ולשבץ בשיטוט בשכונה בהתאם לזמן ולחשק.
במעלה רחוב Vironos (הקרוי על שם לורד ביירון, אחד מדייריה המפורסמים של השכונה) נמצאת נקודת היציאה הטובה ביותר לסיורים — Platia Lissikratous, שבצדה השמאלי האנדרטה העתיקה שהעניקה את שמה לכיכר — אנדרטת ליסיקראטס (Lysikrates). האנדרטה הוקמה בשנת 335 לפנה"ס והיא השריד היחיד לאנדרטאות שנבנו באתונה העתיקה לציון הזוכים בפסטיבל השנתי לשירה ולדרמה שהתקיים באמפיתאטרון דיוניסוס הסמוך. עד 1826 עמדה האנדרטה במרכזו של מנזר קפוציני שהוקם במאה ה־17. משחרב המנזר בשרפה, נותרה האנדרטה עומדת לבדה בכיכר המוצלת.
מהכיכר יוצא רחוב Lissikratous המוביל לכנסיית Aghia Aikaterini, כנסייה ביזנטית מקסימה שעברה שיקום. בכנסייה, שנבנתה במאה ה־11, סדרה של ציורי קיר שמורים היטב.
Filomoussou Eterias — היא כיכר חביבה ומוצלת המתאימה במיוחד להפסקת קפה ולתכנון הצעדים הבאים. ברחוב Kodrou מס' 9, נמצא המוזיאון היווני לאמנות ילדים המציג ציורים ויצירות אמנות של ילדים בני 14-5 הזוכים ליחס רציני ומכבד — מקום מצוין לביקור עם הצעירים שבחבורה. ברחוב Nikis מס' 39, שוכן המוזיאון היהודי של יוון (Jewish Museum of Greece). המוזיאון ממוקם בבית מידות ניאו־קלאסי מהודר ומציג אוסף מעניין של פריטים המתארים את ההיסטוריה של יהודי יוון מאז המאה השלישית לפנה"ס.
מתחם Anafiotika, הוא האוצר החבוי של הפלאקה. זהו אי של שלווה בדמותן של כמה סמטאות זעירות המתפתלות בין בתים קטנים צבועים לבן בעלי גגות כיפה כחולים הנראים כתלויים על מצוק גבעת האקרופוליס — מעין העתק של כפר מהאיים הציקלאדיים. ב־1841, כאשר מרבית תושביו של האי Anafi הגיעו לאתונה לבנות את בירת יוון החדשה, הם הקימו לעצמם במקום זה העתק של הכפר שממנו באו. שימו לב שלפחות נכון לזמן כתיבת מדריך זה, המיקום של השכונה בשירות גוגל מאפס אינו נכון ומציין את השכונה בצדו האחר של סלע האקרופוליס ולא מצפונו. בכדי להתחיל את השיטוט בשכונה במקום הנכון עשו דרככם לכנסיית Agios Georgios Stratonos ומצאו את המדרגות מימין לה. כאן אפשר להתחיל את הטיול הקטן ברחובות השכונה הקטנטונת.
מוזיאון Kanellopoulos — הוא אחד מאותם מוזיאונים אקלקטיים נפלאים שרבים כמותם באתונה. המוזיאון מכיל את האוסף של פבלוס ואלכסנדרה קנלופולוס ובו חפצי אמנות המייצגים את כל תקופות היצירה האמנותית ביוון — מהתקופה הפרהיסטורית ועד לתקופה המודרנית. המוזיאון בדרך כלל ריק מאדם והוא מקום מצוין לבריחה קצרה מההמון של פלאקה.
רחוב טריפידון (Tripidon), ששמו נגזר מן הטריפודים — מעין פסלונים בעלי שלוש רגליים שהיו מוענקים כפרסים למנצחים בפסטיבל הדרמה השנתי על שם דיוניסוס. בין הזוכים בפרס היו גם אריסטופנס, סופוקלס ואוריפידס. ה"אוסקר" של ליסיסקראטס הוא היחיד ששרד על מכונו ברחוב וממנו התחלנו את סיורינו בשכונה. רחוב טריפידון הוא אחד הרחובות הנאים של הפלאקה, משובץ חנויות קטנות, טברנות חבויות ושרידים יפים של בתים טורקיים מהמאה ה־19.
רחוב טריפידון מתעקל בקצהו, מתחבר לרחוב Flessa ונשפך לתוך הרחוב הראשי של פלאקה — רחוב אדריאנו הקרוי על שם הקיסר הדריאנוס ומסתיים בשרידי ספריית הדריאנוס. את המבנה הגדול ששימש כפורום בנה הקיסר הדריאנוס בשנים 131-132. מדרום לו עמדה האגורה הרומית של אתונה, שאת שרידיה אפשר לראות אם פונים ימינה ברחוב Eolou ומתקדמים עד לסופו. כאן נמצא גם אחד המבנים העתיקים ביותר באתונה "מגדל הרוחות" — מגדל מתומן עתיק שנבנה בשנת 50 לפנה"ס על ידי אסטרונום סורי. המבנה הוא שילוב של שעון שמש, תחנת חיזוי מטאורולוגית ושעון מים.
האגורה (אלעד הולנדר)
9. האגורה Ancient Agora of Athens Adrianou 24, Τ.Κ. 10555, Athen 08:00-15:00
האגורה היא המתחם הארכיאולוגי החשוב ביותר באתונה אחרי האקרופוליס. האגורה שימשה כשוק המרכזי של אתונה במשך יותר מ־1,200 שנה. כאן התרחשה הפעילות הציבורית של אתונה — חיי המסחר, חיי התרבות, השיחות הפילוסופיות והגילויים המדעיים. כדאי מאוד לא לפספס את מקדש הפסטוס, המקדש הקלאסי השמור ביותר בעולם (בעיקר את האפריזים המקשטים אותו המתארים את הרפתקאותיהם של תזאוס והרקולס), ואת הסטוו המשוחזר של אטאלוס, שבתוכו שוכן כיום מוזיאון האגורה. מכאן ניתן לטפס לאקרופוליס. הטיפוס אמנם נראה קשוח, אך למעשה מדובר בעלייה מתונה למדי.
אראופאגוס (אסף קוגלר)
10. אראופאגוס Areopagus
ממול לאקרופוליס מתרוממת גבעה חשופה שעליה אפשר להבחין במעט שרידים עתיקים. זוהי גבעת האראופאגוס הקרויה על שם אל המלחמה ארס. בעבר שימשה הגבעה כמקום התכנסות של מועצת המשפט האתונאי העתיק, אבל את עיקר פרסומה קנתה הגבעה בשנת 51 לספירה, אז ביקר בה השליח פאולוס ונשא במקום דרשה המכוונת ל"אנשי אתונה". הוא הצליח לנצר את אחד משומעיו, דיוניסוס, ראשון המתנצרים באתונה, לימים הבישוף הנוצרי הראשון של העיר. נאומו של פאולוס מופיע במעשי השליחים בברית החדשה ומונצח על טבלת נחושת בגבעה. הגבעה כיום היא מוקד עלייה לרגל לקבוצות צליינים, אך גם לתיירים שישמחו להשביע את עיניהם בנוף מרשים של אתונה ושל האקרופוליס המתנשא מעליה.
11. האקרופוליס Acropolis of Athens 210321-4172 בקיץ: 20:00-08:00 בחורף: 15:00-08:00
מאז התקופה הניאוליתית היה האקרופוליס המרכז השלטוני והדתי של אתונה העתיקה. האתר, כמו העיר כולה, קשור לאלת החוכמה אתנה ואגדות רבות קושרות אותה למקום. כבר בשנת 650 לפנה"ס עמד מקדש לאתנה על האקרופוליס. המבנים המפורסמים ביותר על הגבעה נבנו בימיו של פריקלס, במאה החמישית לפנה"ס, תור הזהב של אתונה.
שער מרשים — הפרופיליאום — מכניס את המבקר אל מתחם המקדשים. מבואה מפורסמת זו נועדה ליצור הפרדה ברורה בין קודש לחול. האגף הצפוני שלה מעוטר בפרסקות ובהן סצנות מתוך כתביו של הומרוס. מימין למבואה, על כתף סלע מבודד, ניצב מקדש ניצחון קטן שהיה מקושט באפריזים המתארים סצנות מלחמה בין יוונים לפרסים (האפריזים מוצגים במוזיאון האקרופוליס).
ביציאה מהמבואה הפרתנון מתגלה במלוא הדרו שמועם מעט בשל הפיגומים סביבו, חלק מפעולות שיקום נרחבות שעובר המבנה (לאחר שכבר עבר פעולות שיקום רבות במהלך התקופה המודרנית). הפרתנון היה מקדש לאלה אתנה — ובמרכזו עמד פסל ענקי של האלה בגובה 12 מ' מצופה זהב ושנהב. הפסל, המקדש ופסליו הם פרי יצירתו של הפסל פידיאס בשנים
438-447 לפנה"ס. מידותיו של המקדש והיחסים בין חלקיו השונים מושתתים כולם על "כלל הזהב" — יחס גיאומטרי המקובל עד ימינו לציון יחסים אסתטיים מושלמים. כדי להתגבר על האשליה האופטית שלפיה נדמה כי קווים ישרים הולכים ומתעקמים ככל שהם מתרחקים, העמודים תוכננו כך (עם בליטות במרכז) שתיווצר אשליה שלפיה הקו הישר נשמר לכל אורך העמוד. התוצאה של כל החישובים האדריכליים הסבוכים הללו היא "מבנה מושלם".
במקומות רבים בפרתנון הוצבו פסלים וקישוטים. המטופות פוסלו עם סצנות של אלים ובני אנוש מיתולוגיים, הפדימנטים עוטרו בפסלים נהדרים — הפדימנט המזרחי תיאר את הולדתה של אתנה מתוך ראשו של זאוס, והמערבי תיאר את הקרב על אתונה בין אתנה לפוסידון. באפריז שמסביב לגג פוסלה תהלוכה טקסית ארוכה שנפרסה מסביב לבניין כולו. רוב הפסלים והעיטורים ששרדו מהעת העתיקה נלקחו במהלך המאה ה־19 מהפרתנון, ושני שלישים מהם נמצאים כיום במוזיאון הבריטי.
ממזרח לפרתנון עומד מקדש נוסף — מקדש הארכתאום, שנבנה בשנת 406 לפנה"ס במקום שבו, לפי המסורת, התקיים המאבק על אתונה בין אתנה לפוסידון. המבנה מורכב משני מקדשים — מקדש מזרחי שהוקדש לאתנה, ומערבי — לפוסידון. המרכיב המפורסם ביותר במבנה הם ששת העמודים המפוסלים כנשים חושניות התומכות את המרפסת הדרומית. נשות העמוד ידועות בשם קאריאטידות — אולי על שם נשות קאריה שעל פי מסורות מסוימות, עירן קשרה עם הפרסים נגד אתונה. הצבתן כנושאות קורות המבנה נועדה להנציח את השפלת עירן לאחר התבוסה לאתונה. בתקופת השלטון הטורקי הוסב המבנה להרמון. הפסלים הניצבים במקדש כיום הם העתקים של הפסלים המקוריים המוצגים במוזיאון האקרופוליס.
האודיאון של הורדוס אטיקוס (Nikthestunned)
12. האודיאון של הורדוס אטיקוס Odeon of Herodes Atticus Areopagitou Dionisiou
תיאטרון מרשים המשמש כיום להופעות של פסטיבל אתונה ובדרך כלל סגור לקהל (הזווית הטובה ביותר לצפות באודיאון היא דווקא מלמעלה, מהאקרופוליס). את האודיאון, המכיל כ־6,000 מושבים, בנה הורדוס אטיקוס, משועי אתונה, לזכר אשתו ריגילה, בשנת 161 לספירה. הורדוס ירש את עושרו הרב מאביו, שגילה אוצר גדול בבית ישן באתונה. את רוב ימיו בילה הורדוס ברומא, שם שימש בתפקידים רבים, ביניהם גם מורם של הקיסרים מרקוס אורליוס ולוציוס ורוס. כאשר פרש מפעילות ציבורית חזר לאתונה ותרם לאתרים רבים בעיר. האודיאון חרב בשנת 267 ושוקם בשנת 1950 ומשמש מאז לפסטיבלים בעיר. פסטיבל אתונה מתקיים באודיאון בימות הקיץ, לעיתים לאור הירח, בהשתתפות אמנים ידועים כמו הזמר לוצ'יאנו פברוטי או בלט הבולשוי
13. תיאטרון דיוניסוס Theatre of Dionysus Mitseon 25
מקובל לראות בו את ערש הולדתה של הדרמה. במאות החמישית והרביעית לפנה"ס התקיימו כאן תחרויות התיאטרון הגדולות במהלך הפסטיבל לכבוד האל דיוניסוס. בתחרויות השתתפו צוותים של מחזאים (ביניהם: איסכילוס, סופוקלס, אוריפידס ואריסטופנס), שחקנים, מקהלה ונגנים, שמימן אחד מעשירי אתונה. כאן הועלו לראשונה המחזות אדיפוס המלך של סופוקלס ומדיאה של אוריפידס. התיאטרון המקורי הכיל 15,000 מושבים, ואת הטוב שביניהם, שנשמר עבור הכהן הראשי לדיוניסוס, אפשר עדיין לראות במקום כשעל ידיותיו מפוסלים סאטירים וכפות של אריות.
מוזיאון האקרופוליס (Tilemahos Efthimiadis)
14. מוזיאון האקרופוליס Acropolis Museum Dionysiou Areopagitou 15 210900-0900 אפריל-אוקטובר: שני 16:00-08:00 שישי 22:00-08:00 שבת, ראשון, שלישי-חמישי 20:00-08:00 נובמבר-מרץ: שני-חמישי 17:00-09:00 שישי:22:00-09:00 שבת-ראשון:20:00-09:00 www.theacropolismuseum.gr
להשלמת חווית האקרופוליס כדאי מאוד לבקר במוזיאון האקרופוליס, מוזיאון שנחנך בשנת 2009 במבנה מודרני ומרשים בתכנונו של האדריכל השוויצרי ברנרד טשומי. דרך ריצפת הזכוכית ניתן להשקיף על שרידים ארכיאולוגים מהתקופה הביזנטית הקדומה שנחשפו באתר המיועד לבניית המוזיאון ומהמרפסת ניתן להשקיף על האתר לו מוקדש המוזיאון. בקומות המוזיאון השונות מוצגים פסלים וחפצים שהובאו מההר. רבים מהפריטים המקוריים מן האקרופוליס נלקחו על ידי בריטניה ומוצגים במוזיאון הבריטי והנושא מהווה סלע מחלוקת בין המדינות. יוון עדיין מחכה שאוצרותיה התרבותיים יוחזרו לה ויוצגו אחר כבוד במוזיאון שהוקם להם, אך למרות הפריטים החסרים עדיין מדובר בחוויה משמעותית. בין היתר ניתן לפגוש העתק של תבליטי השיש שהקיפו את גג הפרתנון, ולזכות במבט מעמיק יותר משל היווני הממוצע בן העת העתיקה שכן הם מוצבים בגובה העין. בנוסף נמצאות במקום חמש משש הקריאטידות (הפסלים שראיתם על ההר הם העתק), אחותן הששית נמצאת בגלות בריטניה גם היא.
15. קרמיקוס kerameicos Ermou 148 מדי יום 15:00-08:00
אתר קרמיקוס מכיל ממצאים עתיקים רבים: שערים, רחובות, מקדשים. אבל הסיבה העיקרית להגיע לכאן היא עיר המתים של אתונה העתיקה ושורת מצבות הקבורה הניצבות לאורך הדרך הקדושה, שבה הילכו הכוהנות של דמטר מדי שנה בשנה בדרכן לשדות אלוסיס. עיר המתים של אתונה העתיקה משתרעת משני צדי הרחוב ובה קבורים עשירי העיר, גיבוריה ושריה. הקברים הראשונים, מהמאה השביעית לפנה"ס, פשוטים למראה — תלי קבורה גבוהים של עפר מהודק ואבן, אבל מצבות הקבורה מהמאה החמישית לפנה"ס כוללות מצבות פשוטות לצד פסלים מפוארים ומבני קבורה יפים. רוב הפסלים הם העתקים של פסלי המקור הנמצאים במוזיאון שבאתר. לא להחמיץ. לא רחוק מהאתר ברחוב Melidoni 5 ניצב בית הכנסת של הקהילה היהודית של העיר.
ליקאביטוס (Greenshed)
ליקאביטוס Lycabettus
גבעה אחת מתחרה בגבעת האקרופוליס על השליטה בקו הרקיע של אתונה — גבעת ליקאבטוס הגבעה הגבוהה בעיר, מתחתיה משתרעת אתונה — מהגבעה עד לאקרופוליס ומהאקרופוליס עד הים בפיראוס. פירושה שמה הוא "גבעת הזאבים" והיא נישאת לגובה של כמעט 300 מ' מעל פני העיר, מקום נפלא לתצפית מרהיבה על אתונה בסיומו של יום סיורים מפרך. למרגלות הגבעה משתרע אזור שונה בתכלית ממה שראינו עד כה — שכונת קולונאקי (Kolonaki) על בתי המגורים היוקרתיים שלה וחנויותיה האופנתיות המציעות את מיטב המותגים הבינלאומיים, פארק שנמשך מהגנים הלאומיים ועד ל־Zappeion, ומבחר של חצי תריסר מוזיאונים ברמה עולמית הניצבים כמעט זה לצד זה ברחוב ואסיליסיס סופיאס (Vassilissis Sofias).
הטיפוס ברגל לגבעת ליקאבטוס התלולה עשוי להימשך כ־45 דקות אך יש הנאה מסוימת בטיפוס בגבעה המיוערת. אל תיקחו מונית לראש הגבעה, קרוב לוודאי שתשלמו על כך מחיר מופקע. אם הלכתם מספיק במהלך היום השתמשו ברכבל (פוניקולאר), שתחנתו נמצאת בפינת הרחובות אריסטיפו (Aristipou) ופלוטארכו (Ploutarchou) והוא יוצא כל חצי שעה לפחות (בשעות השיא כל עשר דקות) מתשע בבוקר ועד אחת וחצי בלילה (בחורף השירות עלול להסתיים מוקדם יותר). על ראש הגבעה ניצבת כנסיית Aghios Georgios הנאה וכמובן מסעדה. מומלץ להסתפק בקפה ובנוף המרהיב. אם תתזמנו את זמן הביקור שלכם לשעת השקיעה תוכלו ליהנות מהצבעים המתחלפים באופק ואז לצפות באתונה הלילית נדלקת לאיטה.
שכונת פסירי (Dimitris Kamaras)
שכונת פסירי Psirri
פסירי היא מבוך של רחובות צרים בין שלושה רחובות מרכזיים — Athinas, Ermou, Pireos — סמוך לתחנת הרכבת התחתית במונסטירקי. בכל שעות היום והלילה פועלות בשכונה גלריות לאמנות וחנויות עיצוב, ברים עליזים ומסעדות פיוז'ן, טברנות עם מוסיקה מסורתית ודיסקוטקים קצביים. תיירים מתחילים לגלות את פסירי, ותמיד נעים לשוטט בה ולגלות חנות מיוחדת או מסעדה חבויה, אבל הרגע המתאים ביותר לחוות את האווירה הייחודית של השכונה הוא בימי שבת וראשון אחרי שלוש אחר הצהריים, שעה שאתונאים אופנתיים באים בהמוניהם לבלות בשכונה. הבילוי בפסירי מתחיל בארוחת צהריים ארוכה ואחריה סיור בחלונות הראווה ודוכני שוק הפשפשים הפרושים ברחובות. אפשר גם לבקר באחת מתערוכות האמנות ולאחר מכן לשתות משקה ראשון ולאכול ארוחת ערב מלווה במוסיקה חיה. אחרי חצות, כאשר יוצאים שוב לרחובות, הם שוקקים בהמוני אדם החוגגים את סוף השבוע עד עלות השחר.
התפרצויות הרי געש מסעירות את הדמיון של כולנו. המראה של לבה רותחת הקולחת מבטן האדמה הוא מבין המרהיבים שהטבע יודע ליצר. כאן, בארץ, אי אפשר לראות הרי געש פעילים אבל אפשר בהחלט לבקר בהרי געש, להתרשם מהתפרצויות שאירעו בעבר ומתופעות געשיות מרתקות. איפה? כמובן בגולן.
הגולן הוא פלטה בזלתית שנוצרה בהתפרצויות לבה בנות כ־5 מיליון שנה. על פלטת הבזלת הזו יושבים הרי הגעש של הגולן, כ־60 במספר. הגבוהים והמרשימים מבניהם הם הר אביטל, הר בנטל והר שיפון. בפלטת הבזלת מתחתרים הנחלים הגדולים של מרכז הגולן, עליה יושבים מרבית היישובים ולפחות 6 מיישובי הגולן יושבים ממש למרגלות הר געש!
אז מה יש לראות והיכן מומלץ לטייל?
פארק וולקני אביטל וסביבתו
למרגלות הר הגעש אביטל פעלה בעבר מחצבת טוף שבה חצבו חברי קיבוץ מרום גולן את הטוף שכולנו קונים במשתלות ומשתמשים בו לגינה ולעציצים. לאחר הפסקת הפעילות במחצבה היא שוקמה והפכה, לפני ארבע שנים, לפארק תיירותי המציג את נושא הרי געש. בפארק דגמים של הרי געש, כולל דגם של הר געש מתפרץ, דגם של הרי הגעש אביטל ובנטל ותופעות געשיות שנחשפו במחצבה, כולל טיפה געשית, שהתפרצה מבטן ההר כגוש לבה לוהט ועפה באוויר למרחק של כמה מאות מטרים. תוך כדי מעוף קיבלה את צורתה הטיפתית ונחתה על הקרקע. מומלץ במיוחד להגיע בשעות הערב, אז אפשר ליהנות מסיור מודרך מלווה במיצג תאורה צבעונית (בתאום מראש). מהפארק הוולקני בהר אביטל נמשיך בכביש קסום העובר בלוע של הר אביטל. בדרכנו נחלוף על פני פסל שהוצב כאן לאחרונה לזכרו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק, כחלק מ'שביל אלי כהן' בגולן. בפסל מתוארים אשתו ושלושת ילדיו הצופים לכיוון דמשק ומחכים לשובו. בדרכנו בלוע הר אביטל נעבור סמוך לכרמים ולמטעי דובדבן של קיבוץ אלרום. מסתבר שהקרקע הגעשית טובה לגידולים הנהנים מקור (אנחנו בגובה 1000 מטרים מעל פני הים), מן הקרקע הוולקנית וממשקעים רבים. בלוע הר אביטל תוכלו להבחין בשבשבות רוח שהוצבו כאן כדי לערבל את האוויר ולמנוע היווצרות קרה המזיקה לגידולים. מכאן נמשיך ונעפיל אל הר בנטל ממנו תצפית מרהיבה של 360 מעלות. נוכל לראות מפה את גדר הגבול עם סוריה ומה שנמצא מעבר לגדר, את החרמון, הר אודם ויער אודם, קריית שמונה והרי הגליל העליון.
סלע הפליאומגנטיזם
סלע ההיפוך המגנטי — סלע שכאשר מקרבים אליו מצפן, המצפן 'משתגע' ומורה על כיוונים שונים-מזרח, מערב ואפילו דרום. תופעה זו מכונה פליאומגנטיזם הפוך (כלומר מגנטיות קדומה שכיוונה הפוך מכיוון הצפון המגנטי כיום). במשך ההיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ מתחלפים לעיתים הקטבים במקומותיהם. בתוך הלבה הזורמת, נמצאים מינרלים אחדים העשויים להתמגנט, בייחוד ה'מגנטיט' וה'אילמניט'. מינרלים אלו מקבלים, בשלב התקררות הלבה, את הכיוון המגנטי הרווח באותה שעה וההתמצקות הסופית 'מקפיאה' אותם במצבם. יש לציין כי מכת ברק יכולה להפוך את המגנטיות בסלע הבזלת בו היא פוגעת, אף כי השפעתה מקומית בלבד.
במקומות רבים בגולן ניתן למצוא 'בזלות הפוכות', אולם נקודה זו חזקה באופן בלתי רגיל. לפני הגעתכם לאתר מדדו את הצפון בגולן בשדה פתוח, רצוי על הקרקע ולא על סלעים כאשר אתם מחזיקים את המצפן בגובה העיניים. לא חייבים להצטייד במצפן, אפשר להוריד אפליקציית מצפן בטלפון הסלולרי.
הג'ובה הגדולה ביער אודם
יער אודם, שמורת היער הגדולה ביותר בגולן, הוא יער מרתק וקסום. בסתיו מקשטים צבעי שלכת עזים את עצי האלון ביער, בחורף היער מושלג ומקשטות אותו רקפות ולצידן כרכומים ופטריות. בקיץ קרירות נעימה מתפשטת מתחת לעצי היער. היער הוא שריד ליער גדול יותר שכיסה את האזור עד לפני מאה שנים. הצ'רקסים שהתיישבו בגולן במאה ה־19, כרתו את עצי היער לבנייה ומכירה וצמצמו את שטחו. היער הוא טיפוס מיוחד של חורש ים תיכוני מפותח על אדמת בזלת.
ביער אודם פזורים 23 בורות מכתשיים — ג'ובות (בערבית 'ג'ובאת' ובמינוח המדעי 'מארות'). הג'ובה הגדולה, 'ג'ובת אל כבירה' בשמה הערבי, קוטרה כ־250 מטרים ועומקה כ־60 מטרים. קירות הג'ובה התלולים משווים לה צורה של מכתש, שפתה העליונה אינה בולטת בסביבה ולכן רק כשעומדים על שפתה — מבחינים בה. הגיאולוגים אינם מסכימים ביניהם על דרך היווצרות הג'ובות. יש סוברים שמוצאן געשי ויש הרואים בהן מבנה קרסטי. ככל הנראה, הג'ובות נוצרו בתקופת התפרצות געשית צעירה יחסית לפני כ־100,000 שנה. שביל מעגלי וקסום, שאורכו כ־700 מטרים, יוביל אתכם ממגרש החנייה עד לשפת הג'ובה ובחזרה. התצפית לתוך הג'ובה מרשימה. על אף העובדה שהג'ובה היא בור סגור, הנמצא באזור גשום מאוד, אין בה מים עומדים בחורף. זה המקום לעצירה, להתבוננות בצבעי היער הרבים, מנוחה קלה וחזרה למכוניות עם השביל המתעקל.
דפנה מאיר
הפארק הוולקני פתוח כל יום 16:00-10:00
קבוצות נכנסות בתאום מראש בלבד. ניתן לתאם ביקור בשעות הערב לקבוצות.
סיורי ערב למשפחות מתקיימים בחופשות ובחגים במועדים מפורסמים מראש.
התפנה לכם סוף שבוע? יומיים חג באמצע השבוע? הצעה לביקור קצר וממצא בבירת צכיה – פראג
עפר פרלמן
כיכר העיר העתיקה (עפר פרלמן)
היום הראשון
צאו לדרך מכיכר הרפובליקה, שעל קו התפר בין העיר העתיקה לחדשה. בדרום מערב הכיכר נמצא מקדש האר–נובו החשוב בעיר, בית המועצה. שבו לארוחת בוקר בבית הקפה המפואר "אובצני דום" והתפלאו מן הפסיפסים וציורי הקיר המרהיבים. מכאן צעדו דרך שער אבק השריפה במעלה "הנתיב המלכותי" – הדרך המובילה מן העיר העתיקה למצודה.
בכיכר הרחבה קחו נשימה עמוקה והביטו סביבם – זוהי פראג כפי שבוודאי דמיינתם אותה. בדקו מה השעה; אם המחוג הגדול מתקרב ל–12, מהרו אל השעון האסטרונומי בבניין העירייה הישן אשר מדי שעה עגולה מעלה הצגת תאטרון שלמה.
נסטה קלות מן המסלול לכיוון יוזפוב, הגטו של פראג . אל תוטעו מן הרחובות הנאים ובתי האר–נובו – בראשית המאה ה–20 חיסלו הרשויות את העיר היהודית הישנה, מטעמים תברואתיים לכאורה, ומעשרות בתי הכנסת ומבני הקהילה נותרו בודדים בלבד, הפועלים כעת בחסות המוזאון היהודי. ניתן לרכוש כרטיס משולב למרבית האתרים, אך אם הזמן דוחק, התמקדו בבית הכנסת הישן–חדש שבנייתו הושלמה בסוף המאה ה–13 ובו, על פי האגדה, עודנו שוכן בגניזה שבעליית הגג הגולם מפראג, יציר כפיו של המהר"ל
שובו למרכז העיר העתיקה ולרחובה הראשי קרלובה, המלא בתיירים וחנויות. הדרך המלכותית ממשיכה ומובילה לגשר קארל המונומנטלי – מוזאון בארוק פתוח עם 30 פסלים מן המאות ה–17 וה–18. קצהו המערבי של הגשר במלה סטרנה, "הרובע הקטן", אליו עוד נשוב, אך כעת מטרתנו היא מצודת פראג הנשגבת המרחפת מעלינו. חלצו איברים, שלפו מצלמות והתכוננו לטיפוס במעלה רחוב נרודובה, או לחילופין תפסו את חשמלית 22 המגיעה עד שערי המצודה. השקיעו כמה שעות בשיטוט כאן, בין יצירות האמנות שבקתדרלת ויטוס הקדוש לאלו שבמנזר גאורגיוס הקדוש. השתדלו להימנע משלל מלכודות התיירים באזור ולמצוא מסעדה מקומית רגועה לארוחת צהריים מאוחרת.
את הביקור במצודה מומלץ לחתום בהליכה רגועה באחד מגניה המטופחים או בסמטת הזהב, מקום משכנם של אלכימאים ואנשי רוח. לאחר מכן חזרו אל מלה סטרנה; אם דווקא הערב לא נערך קונצרט קלאסי בכנסיית ניקולאס הקדוש , אל חשש – במרתף הג'אז של גלן תמיד קורה משהו מעניין .
האתרים שתראו ביום הראשון:
1. בית המועצה – Obecní Dům
א'-שבת: 20:00-10:00 מועדי סיורים מתפרסמים באתר האינטרנט Náměstí Republiky 1090/5 222-002101 www.obecnidum.cz
בכיכר הרפובליקה (Náměstí Republiky) נכנסים לעולמה הקסום של אדריכלות האר–נובו. מלון פריז המצועצע הסמוך הוא רק מנת הפתיחה לקראת מפגש פנים מול פנים עם גולת הכותרת של המבנים בני המאה ה–20 בעיר – בית המועצה, מרכז גרנדיוזי לתרבות וחברה.
מסוף המאה ה–14 ועד המאה ה–15 שכן באתר זה ארמון המלוכה, עד שננטש למשך כמה מאות שנים והומר לבית ספר צבאי. בראשית המאה ה–20 נהרס המבנה הישן ותחתיו קם מרכז תרבותי. כשהוקמה הרפובליקה של צ'כוסלובקיה לאחר מלחמת העולם הראשונה נעשה לסמלו של העם הצ'כי.
הסובייטים סלדו מן הבניין שייצג את הלאומנות הצ'כית וזממו להחריבו, אך החשש מתגובת הציבור, כמו גם הרצון לשמור על אולם הקונצרטים המפואר, הובילו לגניזת התכניות. לאחר שהוזנח במשך מעל מ–50 שנים, שופץ לבסוף ב–1997 בצורה נאה ביותר.
קשה לדעת מהיכן להתחיל להתבונן במבנה העשיר בשלל פסיפסים, ציורי קיר, פסלי זהב וויטראז'ים. התחילו בבית הקפה "אובצני דום", או עם הפרסקאות הנהדרים, המעטרים את חדר האוכל של המסעדה הסמוכה. פנקו את עצמכם בקונצרט באולם סמטנובה. אל תחמיצו את הסיור המאורגן, שכן זוהי הדרך היחידה לראות את ציורי הקיר המופלאים של אלפונס מוכה המעטרים את אולם ראש העיר.
2. מגדל אבק השריפה – Prašná Brána
Náměstí Republiky 1090/5
שער הכניסה לדרך המלכותית מן העיר העתיקה לגשר קארל מסומן במגדל גותי בגובה 65 מטרים. המגדל הוקם ב–1475 בזמן שלטונו של המלך ולדיסלאב השני על חורבותיו של אחד מ–13 שערי העיר המקוריים. עם התרחבותה של פראג, הלכה ופחתה חשיבותו של המגדל, למעט אירועים יוצאי דופן כגון המלכת שליט חדש. במאה ה–17 קיבל את שמו הנוכחי כאשר שימש כמחסן לאבק שריפה. ב–1757, בעת הכיבוש הפרוסי, סבל הבניין מפגיעות רבות ותוקן לבסוף רק בשנים 1886-1875. עם הקמת הרפובליקה הצ'כית המודרנית זכה למתיחת פנים נוספת.
3. בניין העירייה הישן – Staroměstská radnice
א', ג'-שבת: 18:00-9:00, ב': 17:00-11:00 מגדל תצפית א', ג'-שבת: 18:00-9:00, ב': 17:00-11:00 Staroměstské náměstí 1/3 724-911556
מאז הנחת אבן הפינה ב–1338, משכנה העתיק של עיריית פראג צמח והתפתח במאות השנים הבאות מגיבוב של תוספות בנייה כאלו ואחרות. כמחצית מן המבנה המקורי עומד על תלו כיום, כאשר האגפים הגותים והרנסנסים שוחזרו בקפידה לאחר מלחמת העולם השנייה. הצינוק במרתף שימש ב–1945 כמפקדת המחתרת בזמן ההתקוממות בפראג, וממנו נפרשה רשת מעברים תת–קרקעיים מתחת לעיר העתיקה.
שער כניסה מן התקופה הגותית המאוחרת מוביל למגדל הבניין, שנבנה ב–1364 וגובהו כמעט 70 מטרים. במרומיו תצפית נאה לכיכר ולטירות שבגבעות סביב (בתשלום). הבניין הוורוד הצמוד למגדל מעוצב בסגנון רנסנס ובחזיתו חלון מקושט בפאר ועליו סמל האצולה של העיר.
אולם עם כל הכבוד למגדל או למרתף, אחד המחזות המפורסמים של פראג כולה נמצא כאן – השעון האסטרונומי (Pražský orloj). השעון המשוכלל, שנוצר במאה ה–15 בימים בהם האמינו כי השמש חגה מסביב לכדור הארץ, הוא אכן מכשיר מופלא. כמה דקות לפני שהמחוג הגדול נוגע בספרה 12, עוצר הקהל את נשימתו. דמות שלד אדם אוחזת בידה האחת שעון חול ובשנייה מושכת בחבל הפעמון. זהו האות לפתיחת דלת קטנה מעל לשעון. בפתח שמאחורי הדלת עוברות בזו אחר זו דמויותיהם של 12 השליחים. התרנגול קורא בקול וההצגה נגמרת. "זה הכל?" אומרים פניהם של האנשים בקהל, אבל זה רק משום שקשה לקלוט בפעם אחת את ההצגה. כדאי לבוא להצגה שנייה; השעון של פראג עושה את זה שוב בכל שעה עגולה, 13 פעמים ביום, משמונה בבוקר עד שמונה בערב. זהו לא תאטרון בובות פשוט אלא מכשיר מורכב, המראה את מצב השמש, הירח והכוכבים ביחס לכדור הארץ; את מועד זריחת השמש ושקיעתה, את מצב מילוא הירח, את היום בשבוע ובחודש ואת גלגל המזלות. הוא גם מראה, כמה מפתיע, את השעה.
האגדה מספרת שאנשי מועצת העיר ציוו לעוור את עיני השען, כדי שחלילה לא יבנה שעון דומה לעיר אחרת. האמת משמחת יותר: מיקולאש מקדאן (Mikuláš z Kadaně), האיש שהשלים את בניית השעון ב–1410 על פי חישוביו של המתמטיקאי והאסטרונום יאן שינדל (Jan Šindel), זכה לתמורה ראויה תמורת עבודתו.
אתר הזיכרון העתיק ביותר שהשתמר בגטו של פראג, העתיק בבתי הכנסת הפעילים באירופה והיחיד ששרד מתקופת ימי הביניים. עם השלמתו ב–1270 בקירוב נקרא המקום בית המדרש "החדש" או "הגדול", על מנת להבדילו מבית כנסת קודם, שלא שרד את השנים. במאה ה–16, כאשר החלו לצוץ בתי כנסת חדשים בפראג, כונה "אלט–נוי" ביידיש ו"סטרו נובה" בצ'כית – ישן–חדש. המסורת של פראג העניקה לשם בית הכנסת פירוש נוסף: את אבני היסוד לבניין בית הכנסת הביאו המלאכים מחורבות בית המקדש בירושלים, בתנאי שיוחזרו לשם כשייבנה מחורבותיו.
המבנה מעוצב בסגנון גותי מוקדם. אור היום חודר לבית הכנסת מבעד לתריסר חלונות צרים ומחודדים הפעורים בקירות המצופים בטיח עבה ומחוזקים בעמודי תמיכה. המבנה המרכזי מוקף משלושת צדדיו בתוספות מאוחרות יותר, שיוצרות את הפרוזדור ואת עזרת הנשים. התקרה של האולם המרכזי מחולקת לשישה שדות בעלי קמרונות מחודדים, הנשענים על שני עמודים מתומנים. בתווך נמצאים הבימה ושולחן הקריאה בתורה, המופרדים באמצעות מחיצת סורגים גותית מאוחרת. הכסאות מוצבים לאורך הקירות ומסביב לבימה, כפי שהיה נהוג בבתי הכנסת האשכנזיים עד אמצע המאה ה–19, כדי לאפשר לכל הקהל לשמוע את הקריאה. במרכז קיר המזרח מוצב ארון הקודש המעוטר בגמלון גותי ובחצי עמוד מתקופת הרנסנס. למשך 500 שנים עמד חלל בית הכנסת ללא שינוי, זכר לפוגרום מקומי שאירע ב–1389. אלא שבראשית המאה ה–19 חברי הקהילה לא הצליחו להתאפק עוד והעניקו למקום מתיחת פנים גותית, כביכול בהשראת מראהו המקורי של בית הכנסת.
מימין לארון נמצא מושב כבוד השמור לרב הראשי של פראג. בעבר ישבו כאן הרב אליעזר בן אשכנזי, יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל), תלמידו יום טוב ליפמן הלר, ומאוחר יותר הרבנים יחזקאל לנדאו ושלמה יהודה רפופורט, נציג תנועת ההשכלה והמחקר היהודי בפראג. על פי האגדה, הגולם, יציר כפיו של המהר"ל, עודנו מסתתר בגניזה שבעליית הגג.
החלק הגותי של האולם המרכזי, זיזי הקיר ואבני המפתח החותמות את מרכזי הקמרונות, הגמלון, ארון הקודש ושער הכניסה מעוטרים בתבליטים עשירים, בעיקר בשריגי גפן שהשתמרו היטב. ניכר שעבודת האבן, מעשי ידיהם של סתתי המלך, נעשו ברמה גבוהה ביותר. בבית הכנסת השתמר נס הקהילה, מעוטר במגן דוד ובמגבעת היהודים, מתנת המלך קארל הרביעי 1358. הדגל תוקן וחודש בשנת 1716.
כמו בבית הכנסת הגבוה ובית כנסת הירושלמי, עדיין מתקיימות בית הכנסת החדש–ישן תפילות סדירות. מועדים קבועים מתפרסמים בבית הקהילה היהודית.
5. רחוב קרלובה – Karlova ulice
בעבר היה רחוב קרלובה חלק מדרך המלך, נתיב ההכתרה המוביל משער האבק אל מצודת פראג. בימינו נראה הרחוב דומה יותר לרחוב מסחרי–תיירותי בעיר גדולה: קבוצות מאורגנות מפלסות את דרכן כפלוגות צבא, תפריטי בארים ומסעדות תלויים בפתחי הבתים, חולצות הנושאות את דיוקנו של פרנץ קפקא מתנופפות בחנויות מזכרות דביקות, אולמות תאטרון לתיירים בלבד, ומרתפים המשמשים כאכסניות זולות לתרמילאים.
אבל אפילו כאן בלב לבה של קלחת התיירות הגועשת של פראג, ראוי לבחון את פני הדברים במבט שני. התבוננות בוחנת תגלה כותרות אר–דקו נהדרות בחלק מן המבנים, ואת בית המרקחת "כתר הזהב" (מספר 144), שנוסד על ידי רוקח פלורנטיני בשנת 1378. עם קצת מזל תמצאו את מעבר Jilská הנחבא מן העין, שהוא למעשה חצר מוצלת ובה גלריות, סדנאות אמנים, בגדים מיד שנייה, חנויות ובוטיקים.
גשר קארל (Karen Blaha)
6. גשר קארל – Karlův most
במקום לחרוש את הספרים השונים, הגדושים בקלישאות מעייפות, בתשבחות ובקילוסים על פראג ותהילתה, משל אומרים היו להוסיף את שמה לרשימת שבעת פלאי עולם – עשו אחרת. לאחר שהתמקמתם בבטחה במלון, צאו לדרך, היישר אל סימן ההיכר הבלתי מעורער של העיר – גשר קארל.
הגשר מן המאה ה–14, שהעניק לצ'כים ב–600 השנים האחרונות את האפשרות לחצות בנוחיות את נהר ולטאבה, איננו רק אתר יפהפה, אלא למעשה הגרעין האמיתי של פראג, המקום המושלם להתרשמות ראשונית מן "העיר בעלת מאות הצריחים", כפי שהמקומיים מכנים אותה באהבה, או מאטר אוּרביום ("אם הערים"), כינוי שבו משתמשים כמה היסטוריונים בהתגנדרות מסוימת.
בגשם, תחת קרני השמש, בשלג, בשעות היום, או בלילה – הגשר לעולם אינו נטוש. אלפי תיירים צועדים כאן בסך, הלוך ושוב; מקומיים מטיילים עם כלביהם בשקט היחסי של שעות הבוקר המוקדמות; עובדים ממהרים דרכו באופניהם בדרכם אל המשרד, וזוגות מאוהבים מתמהמהים בשוליו בשעות בין הערביים.
לאן שלא תביטו, תמיד תגלו כאן קשת רחבה וצבעונית של מוקדי בידור והנאה, שינעימו את זמנכם במשך כל שעות היום והלילה. משני צדי הגשר תמצאו רוכלים, המציעים כל מזכרת שתעלה על הדעת: ציורי אווירה עגמומיים בשחור–לבן של פראג של ימי הביניים, תצלומים, פסלים, תכשיטים, אמן שמצייר אך ורק את עצמו בלבוש שטן, טרובדורים מנגנים בחמת חלילים, והאטרקציה השכיחה מכולן – פושטי יד וכייסים.
אבל הנעשה על הגשר הוא רק חצי הסיפור. הסתכלו מסביב ולעיניכם יתגלה הנוף הייחודי של מרכז העיר. ממזרח נפרשים לפניכם מגדלים גותיים וכנסיות בארוקיות, התאטרון הלאומי רב הרושם ובנייני אר–נובו מפוארים ומקושטים; על הגדה השנייה נראים הצריחים הבארוקיים החלומיים של הרובע הקטן, מלה סטרנה, השוכן בצלה מטיל האימה של המצודה בת אלף השנים. כדאי לשוב לגשר גם בשעות הערב, לאחר השקיעה. כל אותם מראות נוצצים בשלל אורות, כמו תמונה מספר אגדות.
בשני קצותיו של גשר קארל מתנשאים שני מגדלים גותיים מרשימים. מראש המגדל נראית פראג ממעוף הציפור, שכר הולם לדמי הכניסה ולטיפוס המייגע במעלה המדרגות התלולות. אם אינכם סובלים מפחד גבהים, אל תשכחו להרכין את ראשיכם למטה, כדי ליהנות מן המראה המהפנט של זרם האנשים הבלתי פוסק, החולף על פני הגשר.
תולדות הגשר מרתקים לא פחות.התפתחותה המואצת של פראג במהלך המאה ה–12 חייבה את הרשויות להקים גשר יציב שיקשר בין שני חלקי העיר. תחילה הוקם ב–1170 גשר צר וצנוע בשם "גשר יהודית", לכבודה של אשת המלך ולדיסלאב הראשון. שטפונות שפקדו את הוולטאבה בשנת 1342 הציפו את הגשר ונוצר צורך מיידי להחליפו. בעצת אסטרולוגים ונומרולוגים נבחר ה–9 ביולי 1357 בשעה 5:31 בבוקר כזמן המתאים להנחת אבן היסוד – וכך היה. המלך קארל הרביעי הניח את אבן הפינה בעצמו בשעה היעודה ועבודות הבנייה החלו, בניהולו של האדריכל הצ'כי פטר פארלר (Petr Parléř). הפלינדרום 135797531 מונצח עד היום במגדל המזרחי.
30 הפסלים המוצבים על הגשר, שנעשו במהלך המאות ה–17 וה–18, הופכים אותו למוזאון אמנות פתוח. כל פסל כשלעצמו אולי אינו פסגת היצירה האמנותית, אך כולם ביחד יוצרים מראה מיוחד. חלק מן הפסלים טרם נוקו מן הצבע השחור, פרי זיהום של שנים רבות, אך גם תחת הלכלוך יש קסם מסוים.
הפסל הניצב באמצע הגשר הוא זה שמושך את מירב תשומת הלב: המבקרים נדחקים ודוחקים זה את זה כדי לגעת בצלב הזהב הבוהק. נגיעה כזו, כך מספרים, היא סגולה בדוקה להתגשמותה של כל משאלת לב וכמוה כהבטחה ברורה שהנוגע ישוב שנית לפראג. כדאי להקדיש מבט נוסף גם לפסלו של הקדוש יאן מנפוֹמוּק (Jan Nepomucký) המציין את המקום המדויק שממנו הושלך אל הנהר בשנת 1393. פסל בולט נוסף נושא את דמותו ישו הצלוב, כשמעליו כתובת בעברית באותיות זהב "קדוש קדוש קדוש האל צבאות" (ישעיהו ו ג). הכיתוב צורף לפסל בשנת 1696 כעונש ליהודי מקומי, שסירב להסיר את כובעו בעוברו בפני הצלוב והורשע בביזויו.
לקראת קצהו המערבי חוצה הגשר את האי קמפה, שבזכות התעלה שלו מכונה בשם המחייב "ונציה של פראג". מעל המדרגות היורדות לאי נמצא פסל מ–1710, ככל הנראה היפה מכולם, "חזון הקדושה לואיטגארד" .
אין פינה או מקום בעיר שבהם ניתן להתעלם מן הצללית של המצודה והקתדרלה על שם ויטוס הקדוש, המרחפת מעל לעיר. אם נדמה את פראג לעוגת כלולות, המצודה היא החתן והכלה ממרציפן העומדים בראשה.
הסיור במצודה הוא מעין מסע הישרדות. ראשית, לא קל להגיע אליה; שנית, יש בה המוני מבקרים, ובנוסף לזה, המקום כה גדול שאיש למעשה אינו יודע היכן להתחיל ומתי לגמור. ובכל זאת, זה אינו אתר תיירותי שקופצים אליו ומסמנים "וי" ביומן. הביקור במצודה חיוני להבנת העיר, עד כדי כך שאולי יש לשקול אפשרות לפצל את הסיור במקום לשניים או לשלושה ביקורים. רצוי לעשות זאת בשעות שונות של היום, משום שהתאורה משתנה מקצה לקצה במהלך היום.
כדי להימלט מן ההמון, כדאי להגיע דקות ספורות לאחר פתיחת השערים, או זמן קצר לפני נעילתם. הסיור בסמטאות וברחובות הצרים, כשרק מבקרים מעטים נמצאים לידכם, יעניק חוויה שונה מזו המתקבלת בשעה שהמקום עמוס באנשים.
איך מגיעים? הדרך הקלה והנוחה ביותר היא באמצעות הקו הירוק של המטרו, אשר עוצר בתחנת Malostranská, בצד הפונה אל הכניסה האחורית של המצודה. רוב המבקרים מטפסים במעלה המדרגות התלולות, וכפיצוי על המאמץ, זוכים במבט אל נופה המרהיב של פראג הנפרש תחתיהם. אפשר גם לנסות את המעברים המקומרים, הכמעט תת–קרקעיים, של רחוב Zámecké schody, המובילים לשערי המצודה הראשיים ונדמים כמעין מבוך של בתים עתיקים שבמהלך השנים דבקו במצודה.
לכל אורך ההיסטוריה שימשה מצודת פראג כסמל שלטוני וכל ריבון שאחז בפראג הקפיד להוסיף למצודה מונומנט שינציח את חותמו האישי. כמעט כל סגנון אדריכלי מרכזי במהלך המילניום האחרון מיוצג בין חומות המקום.
ראשיתה של הטירה אי–שם במאה התשיעית, עת נבנתה כנסיית גברתנו. במאות ה–12 וה–13 הורחבה הטירה והתפתחה, ובעקבותיה נוצרה גם שכונת המגורים קטנה סביב לה. במאה ה–14, תחת שלטונו של הקיסר קארל הרביעי, שופצה המצודה מן היסוד, ביצוריה חוזקו והארמון המלכותי נבנה מחדש בסגנון גותי. בית הבסבורג, ששלט בבוהמיה בין המאות ה–17 ל–19, שילב במקום אלמנטים בארוקיים ונאו–קלאסיים רבים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ממשלת צ'כוסלובקיה קבעה כאן את מושבה, ובעת הכיבוש הנאצי המצודה הייתה למטהו של ריינהרד היידריך, שזכה לתואר "פרוטקטור הרייך של בוהמיה ומורביה". פחות משנה לאחר שמונה לתפקיד הנלוז התנקשו בחייו. אחרי שחרור צ'כוסלובקיה שיכנה המצודה את משרדי הממשלה הקומוניסטית, ועם נפילת מסך הברזל והיפרדות צ'כיה וסלובקיה, הפכה המצודה למקום מושבם של נשיאי צ'כיה.
בעת הביקור חשים כאילו המצודה היא עיר בתוך עיר; אין זה מוזאון סטרילי, אלא ישות תוססת ומלאת חיים. כמעט תמיד מתגודדים המוני אנשים לפני שער הכניסה, רובם תיירים המבקשים להנציח במצלמותיהם את שומרי המצודה קפואי המבט, את המוסיקאים המנגנים מנגינות צועניות, את מוכרי המזכרות הכופים את מרכולתם, או סתם את קהל המבקרים הנהנה מן הנוף הנפלא ומחכה לטקס עליית המשמר, המתרחש מדי שעה.
חובה לכלול בסיור את אחד הגנים שבמקום: Rajská zahrada (גן עדן) ו– Zahrada Na Valech (גן הסוללה), שני גנים מטופחים ומצועצעים בצד הפונה לעבר רובע מלה סטרנה; אפשר לבחור גם ב"גן המלכותי" (Královská zahrada), הפונה להרדצ'ני. רוב המבקרים מוותרים על גן הבר הפראי, "חפיר הצבאים" (Jelení příkop), שנפתח לאחרונה לקהל, ובו גידלו בעבר מושלי המצודה את חיות הציד שלהם, . שבילי עפר משובשים עוברים בין העצים הגבוהים הנטועים לצדי השוחות התלולות. דרך נוחה יותר עוברת לאורך בסיס הסוללה.
ניתן לשוטט באופן חופשי בסמטאות וחצרות הטירה. עבור האתרים מוצעים שני סוגי כרטיסים: סיור מקיף, ב–300 קורונות, או כרטיס המעניק גישה לקתדלרה, הארמון הישן וסמטת הזהב בלבד, ב–220 קורונות.
8. קתדרלת ויטוס הקדוש – Katedrála svatého Víta
אפריל-אוקטובר א'-שבת: 17:00-9:00 נובמבר-מרס א'-שבת: 16:00-9:00 Hrad III. Nádvoří 224-372434
רוב הבניינים בכניסה למצודה הם משרדי ממשלה, שאינם פתוחים לקהל, אולם כשחולפים על פניהם נמצאים לפתע פתאום, ללא כל הכנה מוקדמת, פנים מול פנים עם החזית הגותית המסיבית של הקתדרלה.
הקתדרלה על שם ויטוס הקדוש, או בשמה המלא "קתדרלת ויטוס הקדוש, ואצלב הקדוש ואדאלברט הקדוש", נושאת בתואר הקתדרלה הגותית העתיקה ביותר במרכז אירופה ומשמשת כיום כמושב הארכיבישוף של פראג.
הקתדרלה הגותית הנוכחית נוסדה ב–21 בנובמבר 1344 כאשר הבישופות של פראג הועלתה לדרגת ארכיבישופות, אולם הכנסייה הראשונה במקום, שאף היא הוקדשה לוויטוס הקדוש, הייתה רוטונדה רומנסקית שנוסדה בידי דוכס בוהמיה, ואצלב הראשון, בשנת 925. הקיסר קארל הרביעי, מלך בוהמיה, ייעד את הקתדרלה להיות כנסיית הכתרה, בית קברות למשפחתו, בית אוצר ואתר צליינות עבור ואצלב הקדוש. בהוראתו גויס האדריכל מתיאש מאראס (Matyáš z Arrasu), שזומן מן הארמון האפיפיורי באביניון. מתיאס תכנן את הבניין בסגנון גותי–צרפתי, ולאחר מותו ב–1352, מונה כמחליפו פטר פארלר (Petr Parléř), אדריכל צ'כי–גרמני בן 23 שהתמחה בפיסול ובסיתות.
מאות שנים עמדה הקתדרלה לא גמורה, בנויה רק עד למגדל הגדול ולטרנספט, שנסגר בקיר זמני. במקום שבו תוכננו להיבנות שלושת המעברים הראשיים עמד גג מעץ והתפילות נערכו בנפרד מפנים אגף המקהלה. מספר ניסיונות שנעשו להמשיך את הבנייה לא צלחו ברובם עקב קשיים במימון. ניסיונות אחרים הכניסו מספר אלמנטים של רנסנס ובארוק אל המבנה הגותי, הבולטים שביניהם היו הצריח הבארוקי של המגדל הראשי והעוגב הגדול באגף הצפוני של הטרנספט.
ב–1844 נוסד "האיגוד להשלמת הקתדרלה של ויטוס הקדוש בפראג" בראשותו של האדריכל הנאו–גותי יוזף קראנר (Josef Kranner). כמה שנים אחר כך, בזמן חגיגות היובל של ואצלב הקדוש ב–1929, הושלמה סופית הקתדרלה. למרות שבנייתה נמתחה על פני 600 שנים, חלק רב מן התוכניות והעיצובים של פארלר שימשו בשיחזור ובהשלמת הבנייה, דבר שהקנה לקתדרלה מראה אחיד והרמוני.
על אף המראה החיצוני המרשים, אין דבר בחזיתה שישווה ליופיו של אולם התווך ולחלונות המעוטרים בזכוכית צבעונית – ביניהם הוויטראז'ים המרהיבים מעשה ידיו של הצייר אלפונס מוכה, האסורים בתכלית האיסור לפספוס.
מבין שלל הקפלות במקום, זו של ואצלב הקדוש היא המרשימה מכולן. הקפלה נבנתה על ידי פארלר בשנים 1364-1344 ובה מאוחסנים שרידיו של דוכס בוהמיה. החלק התחתון של הקירות מקושט באבנים חצי יקרות וציורים מן המאה ה–14 של הפסיון. החלק העליון של הקירות מקושט בפרסקאות המתארים את חייו של ואצלב. באמצע הקיר ממוקם פסל גותי בדמותו, מעשי ידי אחיינו של פארלר.
בצדו הצפוני של האמבולטוריום, בדיוק מעבר לתאי הווידוי וחדר המוקדש לשמירת כלי הקדושה, נמצא תבליט עץ מאמצע המאה ה–17 המתאר את מנוסת הפרוטסטנטים לאחר עוד תבוסה לקתולים במלחמת שלושים השנה. בקצה השני של האמבולטוריום ניצבת המצבה של ויטוס הקדוש – הפטרון של בוהמיה שהעניק את שמו לקתדרלה המפוארת ונודע כמגנם של שחקנים, בדרנים ורקדנים, כמו גם הקדוש השומר על חסידיו מפני מכות ברק, כלבים נושכים ויקיצה מאוחרת. קבר מרשים נוסף הנמצא בסמוך שייך ליאן מנפומוק (Jan Nepomucký), קדוש קתולי יליד בוהמיה. ב–1393 הושלך מנפומוק למותו במי הוולטאבה בהוראת ולדיסלאב הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה; בראשית המאה ה–18, הכריזה עליו הכנסייה הקתולית כקדוש מטעמים פוליטיים, על מנת לבלום את עלייתה המחודשת של התנועה ההוסיטית.
הכניסה לקתדרלה עד המבואה היא ללא תשלום. כרטיס הכניסה למעמקיה כולל ביקור בקריפטה המלכותית, מקום מנוחתם האחרון של קארל הרביעי ורודולוף השני. אם מזג האוויר מאפשר, אל תחמיצו את העלייה למגדל הפעמונים הדרומי, ממנו נראית פראג במלוא הדרה.
9. מנזר גאורגיוס הקדוש – Klášter svatého Jiří
ג'-א': 18:00-10:00 Jiřské náměstí 33 257-531644 www.ngprague.cz/en
צמוד לבזיליקה, שוכן מנזר בנדיקטי, הנקרא אף הוא על שם גאורגיוס. הדוכס בולסלאב השני (Boleslav II. Pobožný) ייסד בשנת 973 את המנזר הראשון בבוהמיה, אשר סגר את שעריו ב–1782 וכיום פועל כגלריה לאמנות, בתמיכת הגלריה הלאומית. התצוגה הקבועה מתרכזת רובה–ככולה באמנות בוהמיינית מסוף המאה ה–19, שייתכן ולא תעניין במיוחד את מי שאינו נמנה על חובבי הז'אנר, אולם השקט היחסי והעדר התיירים משרים אווירה נעימה מהמולת המצודה.
האוסף בקומה הראשונה מתחיל ביצירות מנייריסטיות של קבוצת אמנים שפעלה בחצרו של רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בהמשך מוצגות עבודות בארוק ורוקוקו מן המאות ה–17 וה–18, ביניהן בולטים הציירים המקומיים קארל שקרטה (Karel Škréta), פטר ברנדל (Petr Brandl) ויאן קופצקי (Jan Kupecký).
סמטה קטנה וציורית בצמוד לחומה הצפונית של הטירה, בעלת בתים זעירים וצבעוניים, כמעט מיניאטורים, שבהן נמצאות חנויות קטנות ונחמדות של יוצרים ובעלי מלאכה. הסמטה נבנתה במהלך המאה ה–16, ועל פי האגדה המקומית שימשה כביתם של גמדים ואלכימאים, אשר רודולף השני ציווה עליהם להפיק עבורו זהב מעופרת. המציאות, קרוב לוודאי, הייתה משעממת הרבה יותר. במאה השנים הבאות התגוררו בסמטה רובאים של משמר המצודה לצד צורפים, תכשיטנים ואומנים אחרים שעבדו בארמון. על אף חזיתם הנפרדת, מסדרון ארוך מחבר בין עליות הגג של הבתים, ששימשו בעבר את צלפי המצודה.
במאה ה–19 הוזנח האזור ואוכלס על ידי אביוני העיר. דווקא בתקופה זו זרמו לסמטה סופרים, יוצרים ואנשי רוח רבים, ביניהם גם פרנץ קפקא, שהתגורר למשך שנתיים בבית מספר 22 שהיה שייך לאחותו, ובו שאב את ההשראה לספרו "הטירה". באמצע המאה ה–20 הוציאה עיריית פראג את הדיירים מבתיהם והסמטה שופצה ושוחזרה לפי ימי תהילתה. דוגמה לאופי האזור המקורי ניתן לראות בבית מספר 20, כאשר בית מספר 13 מייצג נאמנה את מבנה הבתים של התקופה. בבית מספר 24 מוצגת תערוכת כלי נשק, וגרם המדרגות שבבית מספר 12 מספק גישה למרפסת הקטנה, שניצבת מול מגדל עגול שהיה בעבר חלק ממערכת ביצורים. בתחתיתו שכן בית סוהר.
11. כנסיית ניקולאס הקדוש – Chram svatého Mikulase
א'-שבת מרס-אוקטובר: 17:00-9:00 נובמבר-פברואר: 16:00-9:00 Malostranské náměstí 257-534215
הבניין המרשים ביותר בכיכר מלוסטרנסקה הוא של כנסיית ניקולאס הקדוש, המסתתר תחת כיפה אדירה. שימו לב, הכוונה איננה לכנסייה הניצבת בצדה של כיכר העיר העתיקה, הנושאת שם זהה.
הכנסייה הקתולית גייסה ממון רב בהקמת המונומנט רב–רושם כחלק מן הקונטרה–רפורמציה; אבן הפינה הונחה ב–1703 ואחרון הפעמונים בצריח הותקן ב–1756. שניים מבכירי האדריכלים של התקופה, אב ובן, כריסטוף וקיליאן איגנץ דיינצנהופר (Ignác Dientzenhofer), תכננו את אחד האתרים הבארוקיים החשובים ביותר באירופה, אך שניהם לא זכו לראות את סיום בנייתו.
פנים הכנסייה עשיר באוצרות ובעיטורים, כמו למשל התקרה המצוירת הגדולה ביותר באירופה, המזכירה את הסגנון הססגוני של ספרד. דמותו של ניקולאס הקדוש, עושה נסים בן המאה הרביעית לספירה, ניצבת במרכז ומוקפת במלאכים. ציור מצד ימין של הקמרון מתייחס לעימות צבאי בו נחלץ הקדוש להצלת שלושה חיילים רומים לפני הוצאתם להורג. פרסקאות נוף של חופים ומזחים מזכירים שניקולאס הוא גם פטרונם של יורדי הים, הסוחרים והדייגים.
בקצה הצפוני של הכנסייה ממוקמים קלויסטרים של המסדר הישועי מן המאות ה–13 וה–14 שניצב כאן בעבר, ועוצבו מחדש בסגנון בארוקי במהלך המאה ה–17. מגדל הפעמונים, המתנשא לגובה 79 מטרים, פעל בזמן הקומוניסטים כתחנת האזנה של המשטרה החשאית, אשר צותתה לנעשה בשגרירויות הזרות הסמוכות. גם כיום ניתן לטפס למרומי הצריח, להתרשם מן הנוף ולהאזין לשיחות של תיירים זרים.
12. מרתף הג'אז של גלן – U malého Glena
Karmelitská 23 257-531717 www.malyglen.cz/en
"המקום של גלן הקטן" נקרא על שמו של בעל הבית, גלן ספייקר. בצהריים שוררת כאן אווירה מעורבת של בית קפה ומסעדה (האוכל לא משהו), אך עיקר הפעילות היא בזמן החשיכה. המרתף התחתון משמש מרכז למוסיקאים מקומיים, המנגנים בעיקר ג'אז ורגאיי. לעתים, אפשר למצוא כאן את גלן בכבודו ובעצמו, מכה בעוז בתופי בונגו.
כיכר ואצלב (עפר פרלמן)
היום השני
את היום השני בפראג הקדישו לעיר החדשה ולאזוריה הפחות מתויירים. נקודת הזינוק המתבקשת היא כיכר ואצלב, מרכז העניינים של פראג המודרנית, בה התרחשו כמה מן ההפגנות הפוליטיות החשובות באירופה במאה האחרונה. מבין המוזאונים באזור, המעניינים מכולם הם אלה המוקדשים לאלפונס מוכה, מבכירי אמני האר–נובו באירופה, ולתולדות צ'כוסלובקיה הקומוניסטית.
מכיכר ואצלב אפשר ללכת אל הכיכר השנייה בגודלה בעיר – כיכר קארל הסואנת בדרך, מלאו את הבטן בנקניקיות ואת הידיים בשקיות קניות. מערבית לכיכר תפגשו את ג'ינג'ר ופרד – לא צמד הרקדנים ההוליוודי, אלא את אחד משיאיה של האדריכלות הפוסט–מודרנית בפראג.
מכאן התקדמו דרומה, אם בהליכה קלה על גדת הנהר או באמצעות חשמלית 17 או 21. עצרו כאשר תראו על המצוק הסלעי משמאלכם את הצריחים של בזיליקת פאולוס ופטרוס הקדושים – סמליה של טירת וישהראד העתיקה, מקום מושבם הראשון של שליטי בוהמיה. לפי מצב הקיבה החליטו האם לפקוד את מסעדת Oliva הים תיכונית לפני או אחרי הסיור במקום.
לפני השקיעה מהרו בעזרת הרכבת התחתית לשכונת ז'יז'קוב. מגדל הטלוויזיה הכעור, דוגמה לסגנון הסובייטי הברוטלי, חולש כאן על קו הרקיע . ממרום 216 מטריו תיהנו מתצפית שאין שנייה. בדרך למעלה אל תשכחו לנפנף לשלום לפסלי התינוקות הזוחלים.
בז'יז'קוב, שכונת מגורים מנומנמת שזוכה לאחרונה לתחייה, תוכלו לבחור בין שפע אפשרויות לארוחת ערב: גולאש ובירה במסבאה מקומית, או שמא מסעדה אתנית זולה במיוחד? לאחר הקינוח שימו פעמיכם לאחד המועדונים הלוהטים בעיר – Bunkr Parukářka, השוכן במרתף אטומי חמש קומות מתחת לאדמה. אם מסיבת טכנו מחתרתית לתוך הלילה אינה לטעמכם, האופרה הלאומית של פראג נמצאת מרחק שתי תחנות בקו הירוק של המטרו.
האתרים שתראו ביום השני:
1. כיכר ואצלב – Václavské náměstí
עורק החיים של העיר החדשה. למעשה אין מדובר בכיכר, אלא בשדרה באורך 750 מטרים וברוחב 60 מטרים, שהתוואי שלה נבנה כבר לפני 600 שנה כשוק הסוסים העירוני. הרחוב תמיד הומה מתושבים מקומיים הממהרים לעסקיהם, בתי קפה מלאים, אולמות קולנוע, דוכני נקניקיות וחנויות של רשתות בין–לאומיות. בצדי השדרה ניצבים בתי מלון יפהפיים בנויים בסגנון אר–נובו; אל תחמיצו את ההזדמנות לשתות ספל קפה באווירה האלגנטית, אך הדהויה משהו, של מלון אירופה.
בקצה הדרומי של הכיכר ניצב פסל רם של ואצלב הראשון, הקדוש המגן של בוהמיה. לצדו עומדים ארבעה פטרונים נוספים של האומה הצ'כית: מימין, לודמילה הקדושה, סבתו של ואצלב; משמאל פרוקופיס הקדוש (Prokopa); ומאחוריו הקדושים אנזקה (Anežka), נסיכה בוהמית מימי הביניים, וויטוך (Vojtěch) – בישופ מקומי בן המאה העשירית.
בסמוך למונומנט נמצאת האנדרטה לזכר יאן פאלאך (Jan Palach), סטודנט בן 20 שהצית עצמו במחאה על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב–1968 בסופה של תקופת האביב של פראג. חודש לאחר מכן, יאן זייץ', סטודנט נוסף, חזר על המעשה וכיום שמות שניהם חרותים על צלב ברונזה במקום בו נפל פאלאך. מאורע היסטורי נוסף התרחב בכיכר, במרפסת של בניין מלנטריך (מספר 36), שממנה הכריזו ואצלב האוול ואלכסנדר דוב'צק בשנת 1989 על תום עידן הקומוניזם.
הצייר והמעצב אלפונס מוכה נולד במורביה ב–1860. כבר מילדות התבלט בכישרון הציור שלו, אולם לא התקבל לאקדמיה לציור בפראג. כשהיה בן 19 עבר לווינה והתפרנס מעיצוב כרזות להצגות תאטרון. כעבור שנתיים הוא שב למוראביה, נדד לאקדמיה לאמנויות היפות במינכן ומשם המשיך את לימודיו באקדמיית ז'וליאן שבפריז. הוא עסק בעיצוב מודעות ושערים למגזינים, עד שב–1894 הגיעה פריצתו המיוחלת הודות לכרזה ליתוגרפית של השחקנית הצרפתייה שרה ברנאר (Sarah Bernhardt) עבור ההצגה Gismond.
מוכה היה אחד מאמני האר–נובו הפוריים של התקופה. תחת ידו הוציא זרם של ציורים, כרזות, מודעות, איורים לספרים ולמגזינים, לצד עיצובים לתכשיטים, שטיחים ותפאורות לתאטרון. עבודותיו הציגו לעתים קרובות נשים נאות וצעירות בתנועות זורמות, כשהן עטופות בגלימות ובצעיפים, לרוב מוקפות בפרחים, שלעתים יצרו צורת הילה מסביב לראשן, באופן שהזכיר איקונוגרפיה דתית. בעוד סגנונו הפך מודל לחיקוי, מוכה עצמו השתדל להתרחק מכל אפנה. לא אחת הכריז כי האמנות היא דרך להתקשרות רוחנית בלבד והוא חש תסכול מן הפרסום שהביאו לו הצדדים המסחריים של עבודתו.
בתום שהות קצרה בארצות הברית התיישב בפראג, בה עיצב את התאטרון לאמנויות היפות, ויטראז'ים עבור קתדרלת ויטוס הקדוש ועוד. עם פירוק אוסטרו–הונגריה, עיצב מוכה את בולי הדואר ושטרות הכסף של המדינה החדשה, צ'כוסלובקיה.
לאחר שנים ארוכות בהן היה כמעט בלתי אפשרי לאתר יצירות מקוריות של מוכה במולדתו, נפתח ב–1998 המוזאון לכבודו. התצוגה במקום מורכבת ממאה יצירות המחולקות בין שישה אגפים ומשלבת דוגמאות מעבודותיו הגראפיות: כרזות, ליטוגרפיות, ציורים ורישומים – הן אמנותיים והן מסחריים. נוסף על כך מוקרן במוזאון סרט הסוקר את תולדות חייו, ותצלומים נדירים מן הסטודיו של האמן.
לא ברור האם ההחלטה למקם את המוזאון לתולדות העידן הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה מעל סניף מקדונלד'ס ודלת ליד קזינו היא צעד אירוני מתוחכם או חוסר מודעת עצמית מביכה. כך או אחרת, ולמרות שרענון השטיחים המאובקים לא יזיק, הביקור במקום מומלץ מאוד לחובבי תרבות והיסטוריה, שלמרבה ההפתעה, לא התרחשה לפני זמן כה רב.
המוזאון נפתח ב–2001 כמיזם ראשון מסוגו בצ'כיה. אוסף נכבד של תצלומים, מכשירים ופריטי אספנות מן הגוש המזרחי מסודרים על פי נושאים הסוקרים היבטים שונים בשגרת החיים הצ'כוסלובקית בתקופה, ומלווים בטקסטים ארוכים ומפורטים. אגף מעניין מוקדש לזווית הצ'כית במלחמה הקרה ומעוטר בשלל מסמכי תעמולה מברית המועצות וכרזות אנטי–אמריקניות. סרט וידאו, שנראה כאילו הוקלט מן הטלוויזיה המקומית, מציג את האירועים שהתרחשו בפראג לפני ובמהלך מהפכת הקטיפה.
במקום חנות מזכרות קטנה, בה אפשר לרכוש פוסטרים המפארים את הקוסמונאוטים הסובייטים לצד ספרי היסטוריה וחולצות אדומות – הוכחה נוספת לנצחון הקפיטליזם.
4. כיכר קארל – Karlovo náměstí
חלקה הדרומי של העיר החדשה נשלטת על ידי כיכר קארל – הכיכר הסגורה הגדולה ביותר בעיר ואחת מן הגדולות באירופה. במקור שימשה כשוק בקר והיום היא הומה מתנועה אין–סופית כמעט של חשמליות. מלבד פרות ושוורים נקנו ונמכרו כאן עצים להסקה, פחם ודגים כבושים היישר מן החבית. במרכז הכיכר ציווה קארל הרביעי על בניית מגדל עץ בו הוצגו אחת לשנה תכשיטי בית המלוכה. ב–1382 הוחלף המגדל בקפלה, בה נכנע האפיפיור בפני ההוסיסטים ב–1436 והעניק אוטונומיה לכנסייה המורבית, הנתפשת כתנועה הפרוטסטנטית הראשונה.
רוב הבניינים מסביב שייכים לאוניברסיטה הצ'כית הטכנולוגית, שמבנה הנאו–רנסנס שלה ממוקם בצפון הכיכר. הפסלים במקום הינם של אנשי רוח ומדע, המייצגים נאמנה את הלך הרוח האקדמי.
הבית הרוקד (Matteo Piotto)
5. הבית הרוקד – Tančící dům
Rašínovo nábřeží 1981/80
המקומיים מכנים את הבניין המוזר הזה "פרד וג'ינג'ר", כמחווה לצמד השחקנים האמריקנים פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, כוכבי הסרטים המוזיקליים ההוליוודיים בשנות ה–30. היוזם הפרויקט היה לא אחר מוואצלב האוול, שהתגורר בבניין הדירות השכן מאז ילדותו. האוול ביקש להקים מבנה יוצא דופן, אשר ישמש כמרכז פעילות תרבותית, וגייס למשימה את האדריכל הצ'כי יליד זאגרב ולאדו מילוניץ'. בעקבות דרישת גוף ההשקעות שמימן את הקמת הבניין, צורף גם האדריכל הקנדי הנודע פרנק גרי.
שני האדריכלים זממו להקים מבנה שונה ומיוחד בעיצובו, דה–קונסטרוקטיבי בסגנונו, אשר יעמוד לצדם של בנייני האר–נובו, בארוק ונאו–גותיקה המסורתיים של פראג. הצעתם הראשונית התקבלה בספקנות, אך בזכות השפעתו של הנשיא האוול, הבנייה יצאה לבסוף אל הפועל ב–1994.
התוכניות לפתיחת מרכז תרבות לא התממשו לבסוף וכיום שוכנים בבית הרוקד משרדיהן של מספר חברות בין–לאומיות, ואילו על הגג פועלת מסעדה צרפתית.
6. בזיליקת פאולוס ופטרוס הקדושים – Bazilika svatého Petra a Pavla
א'-ב', ד'-שבת: 12:00-9:00, 17:00-13:00 K Rotundě 10 224-911353
סימן ההיכר של וישהראד הוא ללא ספק זוג הצריחים של הכנסייה, הקרויה על שמות שניים משליחיו של ישו. הכנסייה נבנתה לראשונה במאה ה–11 לכבוד מלך בוהמיה ורטיסלאב השני (Vratislav II). סגנונה הרומנסקי נעשה בהשפעת ישירה של כנסיית פאולוס ופטרוס ברומא. מושב הכנסייה היה עצמאי בבישופות של פראג והיה כפוף אך ורק לוותיקן.
במאה ה–14 קארל הרביעי הורה על הוספת מספר קפלות ומתיחת פנים גותית כללית. תוספות בארוקית נעשו בשנות ה–20 של המאה ה–18, ואת המראה נוכחי שלה בסגנון התחייה הגותית קיבלה הכנסייה בסוף המאה ה–19, כאשר שני הצריחים המחודדים נבנו ב–1902 ו–1903.
פנים הכנסייה האפלולי כולל פסיפס מרשים מעל הכניסה הראשית וחלונות ויטראז' מורכבים. את מירב תשומת הלב מושך ציור בן המאה ה–14 של הבתולה, שהיה חלק מאוספם הפרטי של קארל הרביעי ורודולף השני. מאמינים רבים נושאים תפילה למרגלות התמונה בימי בצורת.
לבנון, איטליה, ספרד, יוון ותוניסיה נפגשות בפראג. קציצות עגל על מצע קוסקוס מרוקני מחד וחזה ברווז עם ניוקי וגבינה כחולה מאידך. הסגנון הים תיכוני המהודר של "אוליביה" הוא חוויה לכל החושים. המנות צבעוניות וריחניות, עומדות בניגוד גמור למזג האוויר התלוי בעיר חודשים ארוכים מדי. אתר חובה אחרי הביקור בטירת וישהראד.
הנקודה הגבוהה ביותר בפראג אינה כנסייה גותית או ארמון פאר מימי הביניים, אלא מבנה ברוטאלי ומכוער למדי, העומד בניגוד גמור לסביבה עליה הוא משקיף.
מגדל הטלוויזיה בז'יז'קוב נבנה בשנים 1992-1985 והוא מורכב משלושה עמודי בטון ענקיים מהם בולטות תשע מרפסות ושלושה דקים, המשמשים לאחסון ציוד טכני ולתצפית. אנטנה מזדקרת מראש אחד העמודים עד לגובה של 216 מטרים, ומעניקה לכל המקום מראה של משגר לוויינים.
מעליות הנעות במהירות ארבעה מטרים לשנייה עולות לעמדות התצפית בגובה מאה מטרים, המספקות נופים פנורמיים מרהיבים של העיר. עד שנת 2010 פעלה מסעדה באחת המרפסות.
המגדל הוא אחד מסמליה של פראג הקומוניסטית ובזמן הקמתו רחשו בעיר שמועות שמטרתו ליירט שידורי רדיו וטלוויזיה מן המערב, בייחוד אלה של "רדיו אירופה החופשית". שמועה נוספת גרסה שהמגדל שימש כמרכז תקשורת של ברית ורשה, שאמור היה לפעול במקרה של עימות צבאי מול נאט"ו.
אולי בכדי לרכך את דעת הקהל המקומית על הפגע הסביבתי, תזכורת לשלטון שכולם רוצים לשכוח, האמן דוד צ'רני (David Černý) התקין על עמודי המגדל שורה של פסלי תינוקות זוחלים. התינוקות הענקיים וחסרי הפנים הפכו במהרה לסמל החדש של המגדל, שעודנו מכוער, אך עתה חלק מיצירת אמנות.
המלחמה הקרה אמנם הסתיימה לפני שני עשורים, אבל כאן החגיגה נמשכת. דלת פלדה מכוסה בגרפיטי מובילה לגרם מדרגות לולייני היורד חמש קומות מתחת לאדמה, אל מה שהיה בשנות ה–50 בונקר נגד התקפה גרעינית וכיום פועל כמועדון מחתרתי, בו מוזיקה אלקטרונית–תעשייתית חורכת את החללים הקלסטרופוביים.
לידתו של התאטרון הלאומי בסוף המאה ה–19 עוררה קנאה בקרב הקהילה הגרמנית הענפה של פראג. בפברואר 1883 נוסד בתגובה "אגודת התאטרון הגרמני" (Deutscher Theatreverein) במטרה לגייס כספים לאופרה בשפתו של מוצרט. הבניין עוצב על ידי האדריכל יליד העיר אלפונס וורטמולר (Alfons Wertmüller), עם אטריום גבוה ודקורציה ברוח הרוקוקו. הבנייה ערכה 20 חודשים וב–1888 הועלתה האופרה הראשונה, "אמני השירה מנירנברג" של ריכרד וגנר.
בשנות ה–30 התאטרון הפך למפלט לאמנים שנרדפו בגרמניה על ידי הנאצים. התנאים הגאו–פוליטיים המדרדרים באירופה בכלל ובצ'כוסלובקיה בפרט, שהגיעו לשיאם בוועידת מינכן בספטמבר 1938, הובילו לסגירת התאטרון באותה שנה. עם הכיבוש הנאצי המקום נפתח מחדש כ"בית האופרה הגרמנית" (Deutsches Opernhaus) ופעל בעיקר כאולם כנסים והתכנסויות פוליטיות.
בתום המלחמה נפתח התאטרון מחדש, לראשונה כאולם תאטרון צ'כי, ששם לעצמו מטרה לעמוד כאלטרנטיבה לתאטרון הלאומי הממסדי. צחוק הגורל וב–1949, שנה לאחר ההפיכה הקומוניסטית, סופח המקום לתאטרון שאותו ביקר. המלחין הצ'כי, בדז'יך סמטנה, קיבל את הכבוד בהנצחת שמו במקום, ואת האופרה החליפו בעיקר מופעי בלט.
הפרק האחרון בגלגוליו של האולם נכתב ב–1989, עם מהפכת הקטיפה. תאטרון סמטנה נעשה לבית האופרה הלאומית והרפרטואר עודכן בהתאם ליצירותיהם של אמנים מבוהמיה ומורביה. כיום נחשב בית האופרה לאחד המתקדמים באירופה, המציג יצירות קלאסיות ומודרניות, לצד הפקות מחול רבות.
איטלקייה עם חוש לפירות ים. העיצוב הראוותני מצליח לשדר הן יוקרה והן אינטימיות, מספק תפאורה המעניקה לכל ארוחה תחושה של מאורע. הרכיבים מיובאים מאיטליה ורובם–ככולם אורגנים. במרתף מאוחסנים בבטחה בקבוקי יין מ–300 יקבים שונים וכמאה סוגים של גראפה. היצמדות לאגף הפסטה בתפריט תשאיר את החשבון במימדים שפויים – לברק בתוספת רביולי תפוחי אדמה מומלץ במיוחד. במקום נערכים קורסים לבישול וסדנאות לטעימת יין.
Hanil
Slavíkova 1581/24 222-715867
מי שנפשו חשקה במנת סושי אמיתית או ארוחה בסגנון קוריאני יקבל כאן את מבוקשו. התפריט האין–סופי של מטעמים מן המזרח הרחוק יגרום לכל בטן עם חוש אוריינטלי לקרקר. המחירים אינם זולים אך הצלחות עמוסות בנדיבות. מומלץ לנסות את הבקר הקוריאני החריף (מאוד) ולאחר מכן לקנח ב"מוצ'י" – עוגה יפנית מסורתית משעועית אדומה, מתוקה להחריד.
סטייקים מצוינים, צלעות, כנפיים ובשרים המיובאים מכל העולם, כמו גם תוספות מיוחדות מן המטבח המקסיקני – זוהי הכתובת לקרניבורים המשוטטים רעבים בווינוהרדי. תפריט השף הזוגי, הכולל שתי מנות ובקבוק יין, משתלם ביותר.
למטבח הצ'כי יש עוד מה להציע מלבד בשר מבושל. המיקום בלב שכונת מגורים הרחק מן המרכז תורם לאווירה המקומית, כמו גם קירות הבטון החשופים המכוסים בשעוות נרות, האורות המעומעמים והפסקול הנעים המתנגן ברוך ברקע. התפריט נע מדגים מטוגנים ועד סטייק צוואר לבן, עם קריצות ים תיכוניות באגף התוספות כגון קוסקוס וציזיקי. מתאים גם לצמחונים ואף לכוס יין רגועה באמצע היום.
הטברנה פותחת את שעריה רק בימי חמישי, שישי ושבת לארבע שעות דחוסות ועמוסות בין 18:00 ל–22:00. מגישים כאן בירה ייחודית המגיעה מעיר קטנה על גבול מורביה – איל אמריקני חיוור המזוקק בצ'כיה. חיבתם של בעלי הבית ליבשת החדשה ניכרת בעיצוב ובתפריט, ששיאו בהמבורגר עילאי המוכן מבשר בקר אורגני ולחמניות תוצרת בית. את ערבי הברביקיו הנערכים במקום חבל לפספס. ניתן להזמין מקום אך ורק דרך אתר האינטרנט.
מולים ברוטב קארי, סלט רוסטביף, צלעות עגל והמבורגר המוגש בלחמניית תרד, בצלים מקורמלים וגבינה שוויצרית. האקלקטיות, מיותר לציין, שולטת בתפריט שנבנה כפסיפס של טעמים לא קשורים לכאורה. התוצאה מפתיעה לטובה, ובשילוב מחירים זולים והעדר פוזה, אין זה פלא שקשה למצוא כאן כסא ריק. אם לא די באוכל היצירתי, על הקירות תלויות תמונות עכשוויות המתחלפות מדי כמה חודשים.
בעבר הלא כל כך רחוק, התואר "מסעדה הודית" היה שם נרדף בפראג למחירים גבוהים, אוכל סתמי ואווירה מדכדכת. ב"פינד", החדשה יחסית, הפיקו את הלקחים: התפריט אמנם מלקט את המיטב של המטבח ההודי ולא מתמקד באזור מסוים, אך נשאר נאמן למקום ולא מתחנף לטעם המקומי. המנות חריפות כראוי, ומי שיבקש תוספת תיבלון יזכה בהערכה אין קץ מצד השף.
בית קפה המנוהל על ידי צלם צ'כי צעיר, שרצה לפתוח מקום בו יוכל לקיים תצוגות קטנות של אמנים מקומיים. במהרה נעשה המקום לאחד האפנתיים בעיר, מושך סטודנטים מהורהרים וחובבי תרבות כאחד. ניתן להעביר כאן חצי יום בארוחת הבוקר, כמו גם להתיישב על הבר לארוחת ערב זריזה וזולה לפני שפוקדים את הפאבים הסמוכים.
Hot Dog
Náměstí Míru
יש הטוענים שהדוכן הנייד הזה מכין את הנקניקיות הצ'כיות – Párek v rohlíku – הטובות בעיר. גם אם מדובר בעלילת שווא, עבור סכום מגוחך של 20 קורונות אין באמת טעם להתווכח. תשאירו מקום בלחמניה לכל אחד משבעת סוגי החרדל.
לבנון, איטליה, ספרד, יוון ותוניסיה נפגשות בפראג. קציצות עגל על מצע קוסקוס מרוקני מחד וחזה ברווז עם ניוקי וגבינה כחולה מאידך. הסגנון הים תיכוני המהודר של "אוליביה" הוא חוויה לכל החושים. המנות צבעוניות וריחניות, עומדות בניגוד גמור למזג האוויר התלוי בעיר חודשים ארוכים מדי. אתר חובה אחרי הביקור בטירת וישהראד.
על פניו, מלכודת תיירים קלאסית. המיקום המושלם מול בזיליקת פאולוס ופטרוס אידיאלי למשוך מבקרים רעבים ללא כל מאמץ או השקעה, אולם עיצוב מודרני מוקפד וגינה עם נוף מרהיב מפצים על השירות העצל. התפריט בין–לאומי וכולל מנות ממזרח אירופה ועד המזרח הרחוק.
כיאה למסעדת מלון, התפריט אוניברסלי ומגוון, אולי אוניברסלי מדי, אולם דווקא האגף הצ'כי מפתיע לטובה וזול משמעותית מן המקבילות במרכז העיר. בעלי תאבון ישמחו בוודאי להזמין את פלטת הבשרים הבוהמית – 800 גרם של ברווז צלוי, בשר מעושן, בשר לבן, תפוחי אדמה וכרוב. השולחנות צמודים אחד לשני, דבר היוצר אווירה אינטימית על גבול הצפופה. בחודשי הקיץ ניתן לשבת בנוחות בחצר הפנימית.
כך קרוב לוודאי נראה חדר האוכל בפארק היורה. הניחו את הסכינים והמזלגות בצד, הפשילו שרוולים והתנפלו בידיים חשופות על הצלחת. לקבלת שירות אל תתביישו לדפוק על השולחן. המלצרים לבושים כמו האדם הקדמון, על הקירות ציורי דינוזארים ובתפריט מנות אקזוטיות כמו בשר זברה וקנגורו. אבל מעבר לגימיק והחגיגה לילדים – האוכל באמת טעים.
הפתעה ראשונה: אגף המעשנים נמצא מחוץ לכתלי המסעדה. הפתעה שנייה: למרות שהבניין המיושן נראה כמופת של אדריכלות סובייטית, עיצוב הפנים מודרני ונעים. המטבח מרכז אירופאי, עם מיטב הלהיטים המקומיים: מרק בצל, בייקון וגבינה, צלעות וגולאש סמיך–סמיך.
למעשה אין בישראל סתיו אמיתי. כזה של אופנת סתיו עם סוודרים דקים ומעילים המיועדים בדיוק לעונה היפה הזו של השנה. ביערות הארץ העלים אינם מאדימים, בעלי החיים אינם מתכוננים לימי החורף שיכו בהם בחוזקה. החורף אצלנו בא מיד אחרי הקיץ. ירידה קלה בטמפרטורות, ירידה בלחות, קצת רוח ואז יום בהיר אחד יורד גשם חזק — יורה או שכמותו — והנה אנחנו בחורף.
ובכל זאת קצת סתיו באוויר
ולמרות זאת יש כמה מקומות בהם אפשר לחוש קצת סתיו באוויר. אחד מהם הוא הגליל המערבי. חורש ים תיכוני צפוף מכסה את מדרונותיו, ועצי האלון המצוי ואלון התולע נמצאים בשלכת בגווני צהוב וכתום. פריחת הסתיו גם היא נאה ביותר. אל החצב מצטרפות הסתווניות ובהמשך החלמוניות המקשטות את שבילי ההליכה ביער.
מבצרו של הרמן פון זלצה
מסלולי טיול ביערות הגליל המערבי יש בשפע. המסלול למונטפורט הוא בין הכוכבים במסלולי ההליכה הקלים של הארץ. המסלול הקלאסי יורד מחניון זיתים בשביל התלול מעט (זהירות!) המסומן בכחול אל הערוץ של נחל כזיב. הדרך עוברת בתוך חורש אלונים המלווה בשיחי מרווה. בדרך נעבור ליד מכלאת היחמורים הפרסיים, מין נכחד שמנסים להשיבו אל הטבע. בסוף הירידה חוצים דרך עפר וממשיכים לרדת לעין טמיר, מעיין עם ניקבה קלאסי הנמצא על משטח סלע גיר לבן ובולט. הניקבה צרה ואורכה כ־30 מטר. כדאי להצטייד בפנס ולהתכונן למים קרירים המגיעים עד המותניים.
על הגדה הדרומית של הנחל, משתנה צבעו של השביל לירוק. השביל חוצה את הערוץ מספר פעמים ועובר בין דלבים וצמחיית נחלים ומגיע למבנה עתיק, חווה חקלאית צלבנית. ממנו יוצא שביל המסומן באדום ועולה אל מבצר המונטפורט. המסלול הזה אינו מעגלי — ומחייב הבאת הרכב אל מגרש החנייה של המונטפורט לידי מצפה הילה.
מסלול פשוט יותר אל מבצר המונטפורט יתן לנו את אותו תענוג ההליכה בחורש עם פחות מאמץ. מחניון הכניסה למונפורט לפני הסיבוב למצפה הילה, נלך לאורך הדרך המסומנות באדום אל המבצר. מהמבצר אפשר לרדת לנחל כזיב לעלות בנחל על השביל המסומן בכחול לעין טמיר ומשם בשביל המסומן בשחור חזרה אל נקודת ההתחלה.
מערת קשת
נקודות תצפית יש בגליל המערבי בשפע. מערת קשת היא אחת היפות שבהן. שביל נאה המותאם גם לכסאות נכים ועגלות ילדים מוביל אל מצפה מי טל ובהמשך אל מערת קשת. תצפית מרהיבה אחרת נמצאת במבצר יחיעם. חופי הגליל המערבי הם חופים מפורצים בין היפים ביותר בארץ. טיול קצר לאורך שמורת חוף ראש הנקרה הוא בהחלט חוויה נעימה ליום סתיו, כאשר הרעש היחיד הוא המיית הגלים המתנפצים אל סלעי הגידוד של החוף. כלב ים נזירי לא סביר שתראו כאן (למרות שזה המקום האחרון שבו הוא נראה בארץ), אבל סרטנים ובעלי חיים קטנים המצליחים לשרוד בתנאי החיים הקשים של קצה הגלים יש בשפע בבריכות הקטנות הרבות שעל החוף, כמו גם ציפורי חוף וים למיניהן.
עכו – עירם של הצלבנים
אם המולה אתם מבקשים עברו בדרך בעכו. העיר העתיקה היא הפספוס התיירותי הגדול ביותר בארץ. עיר עתיקה על חצי אי מלאה בשרידי עבר, בשוק ססגוני, מסגדים, חאנים עתיקים ועוד כהנה וכהנה. אבל מאי — בכניסה לאתרים גובים כסף (אפילו לגלריה שמציגה תמונות של אמנים מקומיים) ואפילו השירותים מחייבים תשלום או רכישת כרטיסיה. ובכל זאת אפשר לשוטט בסמטאות של עכו מבלי להיכנס לאולמות האבירים או למנהרת החילוץ הצלבנית. הדרך הפשוטה יותר לטייל בעיר העתיקה של עכו היא להחנות את הרכב לאורך הרחוב המקביל לים (רחוב ההגנה) בתוך העיר העתיקה. משם לצאת ברגל לרחוב נור עלי אל ישורטי (שנקרא במפות רחוב יוסף בן מתתיהו) ליד מגרש החנייה שמול החומות.
בפנייה הראשונה (ממש בפנייה הראשונה בקצה מגרש החנייה), פנו ימינה אל סמטה צרה המתפתלת באחורי השורה הראשונה לים (הרחוב נקרא רחוב הבהאים אבל שילוט לא תמצאו שם). הסמטה הזו היא דוגמה נפלאה לרחוב רובע צלבני. שערים עמדו בשני קצותיו וקמרונות הגנו על הרחוב מפני פולשים. הציצו לתוך הבתים ותגלו בתים בסגנון ימי ביניימי — חצר פנימית קטנה, מדרגות חיצוניות, ובית של שלוש ארבע קומות צרות המתנשא מעל לחצר. החצרות בדרך כלל במפלס נמוך מהרחוב. הסמטה מסתיימת בפנייה חדה שתוציא אתכם לכיכר גנואה. הבית בפינה המסויד בלבן היה מקום מגוריו של הבהאא אוללה מייסד הדת הבהאית. כאן התגורר במשך שבע שנים עד למותו בשנת 1892. הוא קבור באחוזת קבר נאה, הגן הפרסי, מחוץ לעכו — מקום שבהחלט ראוי לבקר בו.
הליכה קצרה לכיוון מזרח תביא אותכם לכנסייה היוונית אורתודוקסית גאורגיוס הקדוש. מאחורי הכנסיה טבלת זיכרון לזכרם של שני קציני מרינס בריטיים שנפלו בקרב לגירוש איברהים פאשה מארץ ישראל בשנת 1840. הטבלה היא סיפור מעניין בפני עצמו המובא בטקסט בטבלה.
הסופים של השזאליה
משם נחזור לכיכר ונלך צפונה בסימטת לואי התשיעי. הסמטה חולפת על פני מלון אפנדי היוקרתי ומגיעה חזרה לרחוב נור עלי אל ישרוטי. מולנו מסגד עם צריח מחודד — מסגד אל מג'דאלה. נפנה ימינה ונעלה בגרם המדרגות המשופע לתוך זאוויה א שאזליה — הזאוויה (מקום הלימוד והתחיידות) של כת מוסלמית מיוחדת במינה — כת סופית בשם השאזליה המאמינה בשלום ואחווה בין מוסלמים ויהודים בארץ ישראל. כנסו לתוך הזאוויה. בבניין הנאה במרכז קבורים מייסד הכת, בנו ונכדו. רב המאמינים, כארבעה מיליון איש, מתגוררים כיום בדרום אמריקה ומגיעים לכאן מעת לעת לעלייה לרגל לקברו של מייסד הכת.
מכאן נמשיך מערבה. נפנה שמאלה וימינה בסמטה, נעבור על פני השלט המנציח את מקום הפריצה לכלא עכו, נחלוף על פני מוזיאון עוקשי וניכנס לתוך קבר אל ג'זאר — מסגד בסגנון תורכי מובהק (הכניסה בתשלום של 10 שקלים).
חומוס אצל אבו סוהיל
נמשיך לרחוב צאלח א־דין הנמתח לאורך מבנה השוק הלבן. בקצה המבנה נגלה את מסעדת חומוס אבו סוהיל. למעשה צריך לקרוא למקום סוהילה — שכן היא, הגברת, המנהלת בפועל.
אל תוותרו, זו מסעדת החומוס הטובה ביותר בעכו — על פי בחירת הקהל בתחרות החומוס הגדולה שנערכה לפני כמה שנים. זה הזמן לעצור, להתיישב ולאכול.
אחרי האוכל נרד דרך השוק לעבר כיכר ונציה שליד הים. נתבונן במגדל השעון התורכי הנאה המתנוסס מעל הכניסה לחאן אל עומדאן — אחד המקומות היפים בעכו, אך הוא סגור ומסוגר אין יוצא ואין בא. נעקוף את החאן ברחוב פאחר א־דין, נחלוף ליד חאן א־שונה (את תושביו מנסים לפנות בימים אלו לצרכי נדל"ן), ונגיע לטיילת החומות. נעלה אל הטיילת ונלך אל מול הים. נעבור ליד הכנסייה הקתולית הקטנה של יוחנן המטביל ונסיים ליד המגדלור של עכו — בקצה הרחוב שבו החננו את הרכב.
מקור המטבח הנצרתי במשפחות הרבות שהיגרו אל העיר החל מהמאה ה־17 — בימיו של פחר א־דין. מלבנון ומסוריה, מעבר הירדן, ממצרים, מחצי האי ערב ומצפון אפריקה הגיעו והתיישבו בעיר עשרות משפחות. יחד עימם הגיעו מסורות קולינריות שונות שהתערבבו עם המטבח המקומי המבוסס על התוצרת החקלאית המקומית בשילוב עם עשבי המאכל והתבלינים של הגליל. בבסיסו, הסגנון הקולינרי שנוצר כאן דומה לאוכל של ביירות ודמשק בתוספת השפעות עותמניות.
ב־1899 הוקם בנצרת מלון גרמניה, שהגיש את ארוחותיו על צלחות פורצלן מעוטרות בלוגו של המלון, במיטב מסורת המטבח הגרמני — ונדבך קולינרי חדש נוסף לנצרת. בשנות החמישים יצאו רבים מבני נצרת לעבוד בחיפה, במסעדות ובעיקר בקונדיטוריות שהקימו שפים יוצאי הונגריה ואוסטריה, צעירי העיר יצאו לעבוד גם במלונות ובמסעדות ברחבי הארץ ובשנים האחרונות חזרו לנצרת עם בשורת הפיוז'ן המשלבת בין המטבח המקומי לחדשנות של הבישול העכשווי.
מסעדות בנצרת זוכות לפרסום כבר עשורים רבים. אולם בשנים האחרונות הסצנה הקולינרית השקטה החלה לתסוס. לצד המסעדות המסורתיות שהתקיימו במשך עשרות שנים קמו מסעדות חדשות ומרתקות. שפים צעירים שעבדו במסעדות היוקרתיות ביותר בתל אביב, שפים שחזרו מחו"ל ושפים מקומיים פתחו שורה ארוכה של מסעדות ולמעשה הפכו את נצרת לבירה הקולינרית של הגליל, שכל אנין טעם חייב לבקר בה. הסצנה הקולינרית מפוזרת בעיר. מהמוקד המסורתי של רחוב פאולוס השישי, רחובה הראשי של העיר, עבר מרכז הכובד לכיכר המעיין ולרחובות שמסביב לה, ששם פועלות כעשרים מסעדות מכל הסוגים. בתוך העיר העתיקה עצמה פועלות זו לצד זו מסעדות וותיקות ופנינים חדשות לחלוטין. גם בשכונות הגבוהות יותר של העיר, ניתן למצוא מוסדות אוכל עם נוף פנורמי ותפריט המשלב את המסורתי עם החדש.
בסוף 2015 היו בנצרת כשמונים מסעדות, ועוד עשרות מקומות לאכול ולהתענג בהם על הקולינריה המקומית. במדריך הזה הבאנו כמה מהם, טעימה קלה. על המבקר בעיר מוטלת החובה הנעימה לעבור בין המסעדות ולחפש את מה שיערוב לחיכו. האוכל בכל מקום יהיה טרי ומשובח, השירות אדיב וחמים. כמיטב המסורת בנצרת, התייר והמבקר, הוא קודם כול אורח שיש לכבדו.
שימו לב שרבים מהמסעדות ומקומות האוכל בנצרת סגורים בימי ראשון.
חומוס, פלאפל, שיפודים ומאפים מהתנור
החומוס של נצרת הוא מהמשובחים בארץ. לא צריך להיכנס לוויכוח על מיקומו המדויק בסקאלה של עשיית החומוס, אבל הוא בהחלט טעים ביותר. באופן שאינו מפתיע החומוסיות מרוכזות ברובן ברחוב תאופיק זיאד, רחוב המוסכים של נצרת. תחילתן כמקומות ששירתו את נהגי האוטובוסים שבאו לכאן לתקן ולרחוץ את הרכב. עם הזמן התרחבו, גדלו, הוסיפו שולחנות. אך הבסיס נשאר, חומוס טוב וטרי — כל מקום עם המתכון הייחודי שלו.
מסעדת עמאד רחוב תאופיק זיאד 52 04-6456110
אבו נזאר עונאללה, בן לאחת המשפחות הגדולות של נצרת, פתח את המסעדה שליד היציאה מהעיר בשנת 1966. המסעדה נקראת על שם בנו של אבו נזאר, עמאד, ומורכבת משתי מסעדות — האחת לבשרים על האש והשנייה חומוס עמאד. אפשר לשבת בשולחנות ולזכות גם בפלאפל ובסלט, אפשר לחטוף בפיתה ואפשר לקחת הביתה.
מסעדת אל שיח' רחוב אכסאל, פינת תאופיק זיאד 04-6567664
בקצה השני של רחוב תאופיק זיאד, ממש ליד כיכר העיר, נמצאת מסעדה שהוקמה בשנת 1981 על ידי אחמד זועבי, גם הוא מהמשפחות הגדולות של נצרת. כדרכן של המסעדות ברחוב הזה המסעדה מתמחה בחומוס, שאוהדיו טוענים שהוא, הוא, החומוס האולטימטיבי. יש גם פלאפל ושווארמה.
מאפיית אל טאבון עין מאהל
רחוב תאופיק זיאד פינת פאולוס השישי 103 04-6560056
הטאבון הגדול הממוקם בפתח החנות מסגיר מיד את מיקומה. כאן אפשר לטעום פיתות עם קזחה (קצח), זעתר, גבינה, לבנה, פיצה מהטאבון ואפילו עוף בתנור. עושים גם משלוחים.
חומוס אבו גאנם — מסעדת שרביני רחוב פאולוס השישי 86 04-6467237
החומוס של עבדאללה שרביני, הוא אבו גאנם, זכה לתשבחות מפי מביני עניין בחומוס. יש כאלה שטוענים שהמסעדה הקטנה ברחוב הראשי של נצרת היא מקדש החומוס הגלילי. חוץ מחומוס מגישים כאן מסבחה, כדורי פלאפל, סלטים טריים ועוד מאכלי חומוסיות. אבל החומוס הוא העיקר: גלילי, עדין ומוגש עם גרגרים נימוחים, שמן זית וטחינה.
שיפודי אל זעים רחוב פאולוס השישי, מול כיכר המעיין
מכוניות פשוט עוצרות כאן, באמצע הרחוב, מול הדוכן המפורסם של אל זעים. המנה שאוכלים כאן היא ערוסה, פיתה ממולאת בבשר קבב, טבולה בשמן וקלויה על האש. את השיפודיה הזו הקים לפני 65 שנה חוסני מוחמד, הוא חוסני חמדאן, מכפר משהד. כיום מנהל את המקום בנו סעיד. למשפחת אל זעים שני סניפים נוספים, בכפר ריינה ובשפרעם. כל סניף מנוהל על ידי אחד מבניו של חוסני חמדאן, לפי המתכונים שהנחיל האב המייסד.
פלאפל אבו האני ג'באל כיכר המעיין 04-6578337
דוכן הפלאפל בכיכר המעיין כבר צבר לו מוניטין ומעריצים. פלאפל הוא אוכל פשוט. ודווקא את הדברים הפשוטים ביותר, צריך לדעת לעשות. הפלאפל הוא אחד מהטובים באזור ונכלל גם ברשימות הפלאפליות המומלצות בישראל.
סנטה מריה המיצים של הכיכר כיכר המעיין
דוכן המיצים הזה נמצא במרכז כיכר המעיין. יש כאן מיץ רימונים, תפוזים, גזר, אשכוליות או תפוחים. הכול טרי. זיעד דניאל בעל הדוכן, ישעשע אתכם בסיפורי היסטוריה מקומית — שלו, של הדוכן, ושל שועי המדינה ומפקדי הצבא שעצרו אצלו להתרעננות.
(ארכיון מטרופוליס)
מסעדות
מסעדת עוד מלון לגסי נצרת רחוב פאולוס הששי בניין מרכז העיר נצרת 04-9060000 "מסעדת עוד" מסעדת שף, שנפתחה בחודש האחרון במלון לגסי החדש, מנוהלת על ידי השף בינלאומי ג'וני גוריק. המסעדה מתמחה באוכל ים תיכוני גורמה, מנות מיוחדת, וטכניקות מודרנית של בישול בינלאומי. מומלץ להזמין מקומות מראש.
פיג'ן רחוב פאולוס השישי, בבית הידידות, מול המעיין 04-6110866 כל יום, 23:00-12:00
התוספת האחרונה למסעדות נצרת נפתחה בסוף דצמבר 2015. שף המסעדה הוא ראמי פאחרי, אחד השפים הידועים במסעדות הארץ. המסעדה מגישה אוכל מזרחי מקומי. המנה הייחודית למסעדה הוא הפוכרה, קדרת חרס שבה מבשלים תבשיל בשרי בבישול ארוך על גחלים.
תשרין רחוב אל בישארה, סמוך לכיכר המעיין 04-6084666
המסעדה מציעה מטבח מודרני ועדכני בשילוב עם אוכל ערבי מסורתי. ממנות של אווז מעושן עד למנת קבב וגבינה צהובה במעטפת בצק פילו. בטאבון הגדול שבקדמת המסעדה מכינים פיתות עם נתחי בשר ובצל ומהמטבח יוצאות מנות של בשר יחד עם פסטות, סלטים, ותבשילים בתיים. למסעדה סניף נוסף בנצרת עילית.
אל מיג'אנה כיכר המעיין, ליד הכנסייה היוונית-אורתודוכסית 04-6021067
ראשיתה של המסעדה של סוהייל פארן ואשתו אלהאם, כמזנון קטן באזור המוסכים שהגישה את האוכל הביתי המוכר לכל נצרתי. לימים התרחבו העסקים, את התבשילים שמכינים כל יום, גילו גם אורחים מחוץ לעיר ובעלי הבית עברו מהמקום הצר, ביחד עם הסירים והמתכונים למסעדה מושקעת ונאה ליד כיכר המעיין. התבשילים והקדרות נותרו טריים וטעימים כמו פעם והקליינטורה ממשיכה להגיע מרחבי הארץ.
השמן והזיתים רחוב 6053 מספר 6 052-6578702
המסעדה ממוקמת מחוץ למרכז של נצרת במבנה היסטורי ששימש פעם בית ספר והיא קרויה על שמה של המנהלת המיתולוגית של בית הספר, אולגה סלימאן. זו מסעדה מודרנית בעיצוב מיוחד. בתפריט דגים, פירות ים. המסעדה ממוקמת רחוב מאחורי כיכר המעיין, ממזרח.
דיאנה רחוב פאולוס 51 04-6572919
ללא ספק המסעדה המפורסמת ביותר בנצרת. לפני כמה שנים העתיקה את מיקומה המסורתי לשכונה בפאתי העיר. החלל המהודר יותר לא העיב על טעמו המשובח של האוכל אבל בכל זאת הוחלט לאחר כמה שנים להחזיר את המסעדה למקומה ברחוב פאולוס השישי. חומוס, טחינה, לבנה, פלאפל, סלט סומאק, קובה, סלטי חצילים, זעתר, חובזה וטבולה — הכול מוכן במקום. מנת הדגל נותרה הקבב — אותה מנה בשרית עם מקל קינמון. הקינוח המפורסם של המסעדה הוא הכנאפה, המיוצר במקום, עם פירות העונה.
אל־רדא אל בישארה 23 053-7106549
דאהר זידאני, מצאצאי דאהר אל עמר, חזר לנצרת לאחר כמה שנים בירושלים ורכש את הבית המשפחתי, שאיבד בזמנו דוד הולל ומהמר. הוא שיפץ אותו בקפדנות והחזיר למבנה הישן את המראה האריסטוקרטי של בתי המידות של התקופה העותמנית. בקומה התחתונה הקים מסעדה עם שטיחים וכלי נגינה תלויים על הקירות, שולחנות עץ כבדים וחלל יפה ומקומר. במקום נערכים ערבי מוסיקה וספרות, מעין מרכז תרבות מאוד מקומי. בתפריט מנות מסורתיות יחד עם מנות אופנתיות ומודרניות כמו תבשיל צוואר כבש רך על מצע פריקה ולבבות ארטישוק טרי, סלט רוקט, תפוזים ופיסטוק או מח'מר עוף, בצל וסומאק.
דיוואן אל סראיה שוק העיר העתיקה, בבניין הסראיה 04-6550101
בלב השוק של נצרת העתיקה, מגיש אבו אשרף מבחר קטן ומצויין של מאכלים גליליים-נצרתיים שלמד מאימו. גולת הכותרת היא ללא ספק העטייף (מבטאים: קטייף) ממתק מיוחד שנהוג להגיש רק בימי צום הרמדאן. אצל אבו אשרף אפשר לאכול את המעדן הזה בכל ימות השנה. מי שיעיף מבט לרגע מסביב יגלה שהמסעדה הקטנה של אבו אשרף היא גם מוזיאון — כלי עבודה מסורתיים תלויים לא רק על הקירות מסביב לשולחנות אלא גם במטבח, במחסן ולמעשה בכל חלל פנוי.
(ארכיון מטרופוליס)
קפה מאמא כיכר המעיין, דרך הצליינים 04-6377807
לין מנסור, עורכת דין במקצועה, מאסה בעבודה המשרדית והחליטה לפתוח חדר מלח לטיפול בילדים שבצמוד לו הקימה בית קפה. המקום הפך להצלחה ובית הקפה התפתח למסעדה. המקום מעוצב בקפידה, על הקירות מסביב צילומים של נצרת מעשה ידי צלמים מקומיים. הקפה, שנטחן במקום, הוא מתערובת איטלקית משובחת והעוגות הנאפות במקום מצויינות. ביחד עם השף ניזאר ג'ראיסה, שנכנס כשותף במאמא, מגישה מנסור מבחר גדול של קינוחים, כריכים וארוחה יומית מתחלפת. קפה מאמא הוא המקום היחידי בנצרת כולה שמגיש בייקון, כמו גם מנת נקניקיות צ'וריסו עשויות לתפארה.
גאזי מלך הדגים פאולוס השישי 16 04-6456425
לא ברור כיצד לקרוא לסוג מסעדה שכזו, אבל גאזי בעל הבית מכונה כאן מלך הדגים העירוני, ולמסעדתו הוא קורא בפשטות: Gazi Fish King — או בקיצור: GFK. את הדגים, המגיעים לכאן מנמל עכו, מהכינרת ומבריכות הדגים בעמק יזרעאל, בוחרים הלקוחות מתוך האקווריומים בכניסה למסעדה. גאזי מבשל אותם על פלטת פחמים או שולח אותם לטיגון במטבח. מנת הדגל היא קלמנסיה: שרימפס וטבעות קלמארי ברוטב עראק.
וילה נצרת כיכר המעיין, רחוב 6056 מספר 1 04-6000569
השילוב של מלון בוטיק ומסעדה הוא תופעה מתפשטת ברחבי הארץ. כך גם במסעדה של מלון הבוטיק וילה נצרת. לדברי הבעלים, זיד ריזק ולואי כראם, מדובר בחוויה משלימה לאירוח במלון. יחד עם זאת, המסעדה פתוחה גם לכלל המבקרים. התפריט מציע סלטי פתיחה ערביים קלאסיים ואחריהם מנות עיקריות כדוגמת טחול כבש ממולא בפטרוזיליה שום וצנובר, מוח כבש אפוי ברוטב חמאה שום ולימון, צלעות כבש, מנסף, שוק טלה על אורז וצנובר ועוד.
מסעדת קאזה דה מריה וואדי אל חאג רחוב 3001 על יד תחנת פז YELLOW 04-6599700, 050-8630469, 050-5350711
בני משפחת טאנוס בעלי מלון קאזה דה מריה, רקחו עבור המבקרים במסעדה הצמודה למלון הפתוחה גם למבקרים מן החוץ, תפריט אותנטי מקומי המורכב משלל מנות מסורתיות ועשירות, המעניקות לסועדים היכרות מעמיקה עם המטבח הגלילי ומנות הדגל של המטבח הערבי.
מסעדת אל ג'נינה כיכר המעיין 04-6550292
מסעדה מקומית משובחת, השוכנת במיקום אסטרטגי, ממש מול באר מרים. תמצאו כאן את כל המאכלים שכיף לאכול במסעדה מזרחית. מבחר סלטים טריים מוגשים לשולחן כפתיחה. אחר כך — מבחר בשרים ודגים. מומלץ: קבב טלה. אל תחמיצו את הכנאפה, הנעשית במקום, ללא תוספת צבע המאכל הכתום הנפוצה.
כחלון אל בישארה 55, כיכר המעיין 04-6785508
כחלון הוא שמה של עיירה אגדית ציורית ואוטופית, המככבת בעיקר בשיריה של הזמרת הלבנונית הידועה פיירוז — לא מפליא אם כן שמוסיקת הרקע במסעדה, מתמקדת בשירים של פיירוז מתוך שלל מחזות הזמר בהם השתתפה. התפריט של המסעדה כולל בשרים על האש — שאותם צולים הסועדים בעצמם, דגים, פירות ים ותבשילים ים תיכוניים.
(StateofIsrael)
קינוחים
אימפריית הקינוחים של נצרת זוכה לייצוג במסעדות וקונדיטוריות ברחבי הארץ והעולם. זו מסורת עתיקה, העוברת מדור לדור, ונחגגת בעשרות חנויות ממתקים וקונדיטוריות בעיר.
ממתקי אל־מוכתאר רחוב פאולוס השישי 112 04-6461661
חנות הממתקים של משפחת עודה נפתחה בשנת 1967 במרכז העיר ומאז הפכה לאגדה. במקום מגוון עצום של מאפים, מבחר מרתק של כנאפה, עלי בצק עם גבינה, סחלב, עוגיות ועוד המגיעים היישר מהקונדיטוריה שמתחת לחנות.
ממתקי אבו דיאב אלמחרום רחוב פאולוס השישי 309, כיכר העיר נצרת 04-6560214
אצל אבו דיאב מכינים את כל סוגי המאפים המוכרים כולל בקלאווה, פיסטוק טחון, כנאפה וממתקים.
קפה אלמהדי רחוב קזה נובה, כיכר העיר נצרת 054-5385210
מבחר בקלוואות, כנאפה מאפים ומתוקים ברחוב קזהנובה, ממש ליד כנסיית הבשורה.
ממתקי הוידי רחוב פאולוס השישי, ליד המשביר 04-6554885
מי שרוצה קונדיטוריה קטנה, ביתית, נחבאת אל הכלים בין אחיותיה הגדולות שיחפש את הקונדיטוריה הקטנה הזאת. כנאפה עם עטאיף ממולאים באגוזים וגיבנה. קרם של סחלב ופסיטוקים בסירופ.
ממתקי הידידות – אלסדאקא שכונת נמסאווי, צמוד לקרית הממשלה 04-6463096
הקונדיטוריה נוסדה בשנת 1975 על ידי סולימאן סלאח אביו של עימאד סלאח המפעיל את המקום כיום. כאן מייצרים ממתקים ומאפים ברמה גבוהה כולל כנאפה מגבינת עזים המשולבת בגבינת חלב בקר.
קונדטוריה סמי חסן רחוב פאולוס השישי 104 04-6554829
בשנת 1963 פתח סמי חסן קונדיטוריה שלא עסקה בבקלוואה וכנאפה אלא דווקא בעוגות קרם ופטיסרי. את המלאכה למד ממיטב האופים בצמרת הקונדיטוריות בחיפה ואצל השפים שזה עתה הגיעו ארצה מהונגריה, אוסטריה וגרמניה. עד מהרה גילו אותו תושבי הצפון היהודיים ובעקבותיהם גם אנשי נצרת, בעיקר הצעירים יותר. בינתיים הפכה הקונדיטוריה הבודדת לרשת של סניפי סמי חסן ובניו וכל היתר כמו שאומרים, היסטוריה קולינרית.
ממתקי אחמד מחרום נאבלוסי רחוב אכסאל 705 04-6554239
שכם היא בירת הכנאפה. משם הגיעה אמנות ההכנה של הממתק הזה לנצרת. הכנאפה של נצרת מתוקה יותר ועשירה יותר בגבינה בהשוואה למקור השכמי — אך כנאפה טובה, תהיה היכן שתהיה, נושאת את התואר המחייב נאבלוסית — כלומר משכם. זאת הכנאפה שאותה מכינים בממתקי אחמד מחרום, בחלל הפשוט ליד כיכר הבשורה. במפעל הקטן מכינים כנאפה, שערות קדאייף ובקלאווה. הכנאפה והבקלאווה מכילות פיסטוק איראני שמגיע לעיר מירדן.
ג'לו ג'לו רחוב 6027, כיכר המעיין
גלידריה אמיתית בכיכר המעיין, שבה מכינים גלידה מחלב טרי יחד עם מיטב הפירות והתוספות שאפשר לקוות להן.
קפה סעדי רחוב פאולוס השישי 47 04-6565961
חנות ממתקים המציעה מתוקים מוכרים מכל העולם לצד ממתקים מיוחדים שמגיעים ממדינות ערב. המגוון במקום רחב: בקלאוות מעודנות, רחת לאקום, פירות מסוכרים והרבה מאוד שוקולד.
בתי קפה ועוד
צ'וקולאטה רחוב פאולוס השישי 136 04-6465918
בית קפה וגלידריה במרכז העיר נצרת, מעוצב כבית קפה טרנדי ומודרני ובו מבחר של קפה, גלידות ועוד נשנושים ומתוקים.
קפה אבו סאלם רחוב 6150, שוק העיר העתיקה
מאה שנה מלאו לבית הקפה הקטן הזה, שבו מתאספים כל יום אנשי השכונה לשחק קלפים ולשתות את התה המבושם בקינמון ובעוד כהנה תבלינים שויסאם מציע ללקוחותיו. אין שלט ואין חלון ראווה בבניין בן מאות השנים בקצה העליון של השוק. בית הקפה נוסד על ידי אנדרוס אבו סאלם בשנת 1914 בהיותו בן 14. ב־1968 אבו סאלם נפטר ובנו ג'ורג' המשיך לנהל את העסק. הוא נפטר בשנת 1990 ואז אחיו סמיח לקח על עצמו את הניהול עד לשנת 2007 — אז התעייף והעביר את העסק לויסאם בנו. ויסאם בכלל למד עיצוב גרפי, מוסיקה וקורס ברמנים. הוא תקלט ברדיו חיפה ואחר כך במועדונים הנחשבים ביותר בתל אביב. עד שבשנת 2007 כאשר הרגיש שנצרת הולכת ותוססת, חזר לעיר לנהל את בית הקפה הותיק.
אגב, שיטת התשלום בבית הקפה מיוחדת במינה. המפסיד מבין ארבעת השחקנים מסביב לשולחן, מזמין ומשלם על כולם.
תבלינים, שומשום וכל השאר
קפה פהאום שוק העיר העתיקה, רחוב 6113 מספר 7 04-6554471 יש גם סניף ברחוב תאופיק זיאד 44
בשוק הירקות שבעיר העתיקה, מול המסגד הלבן נמצא בית קליית הקפה של משפחת פאהום. הקפה נמכר בשלל תערובות, כולל לאספרסו ועוד. הפולים נטחנים במקום.
(ארכיון מטרופוליס)
חלבה נצרת רחוב 4000, בשכונה המזרחית 04-6553233
מפעל החלבה הוקם על ידי הוריו של עלי נאסר לפני יותר מ־40 שנה. דודו ידע את סוד הכנת החלבה ללא חומרים משמרים וללא טעמי לווי. עם שכלול המפעל בשנת 1980 הוא זכה להיקרא בית חרושת נצרת ומייצר מאז חלבה טרייה וסוגי טחינה שונים. אפשר להגיע לסיורים ולראות איך עושים חלבה. מניקוי השומשום ועד הוספת הטעמים שעושים את המאכל הזה לכל כך אהוב.
באוגוסט 2009 שברו אנשי בית החרושת את שיא גינס, כשיצרו את טבלת החלבה הגדולה והארוכה בעולם, משקלה היה 3811 ק"ג ואורכה — 206 מטרים בדיוק. את הדרך לשיא גינס אפשר לראות בתמונות המוצגות במפעל ולשמוע שם את סיפורה של החלבה הגדולה בעולם. לאחר הסיור אפשר לרכוש טחינה וחלבות בטעמים שונים.
האטליז המודרני רחוב נמסאווי 04-6550101
נצרת היא אחד המקומות הטובים ביותר לרכוש בהם בשר בישראל מבחינת איכות חומר הגלם המעולה. האטליז המודרני של מילאד גרייס, כשמו כן הוא, אטליז יפיפה, מעוצב, נקי ומוקפד שניתן למצוא בו מגוון סוגי בשר — החל בקבבים או המבורגרים מתובלים להכנה בבית, דרך נקניקיות בעבודת יד ופרגיות, וכלה בנתחי בשר שיחתכו לכם במקום מההיצע היומי המפואר.
טחנת אלבאבור (ארכיון מטרופוליס)
טחנת אלבאבור שני-שבת 19:30-8:30 04-6455596 www.elbabour.com
חנות תבלינים ומטחנה בת 100 שנים. מטחנת הגליל "אלבאבור", השוכנת בלב העיר העתיקה של נצרת, משלבת בתוכה סיפור היסטורי מעניין וגם חנות תבלינים פעילה המציעה למעלה מ־1500 סוגי תבלינים ועשבים.
המטחנה, אשר נבנתה על ידי משפחת וגנר הטמפלרית בסוף המאה ה־19 בפאתי העיר, העניקה שירותי טחינה ואכסון לאיכרי האזור. הדלתות הענקיות נבנו על מנת שהאיכר יוכל להיכנס עם גמליו הנושאים את שקי התבואה המיועדת לטחינה. מכונות משוכללות וכלים שונים הובאו מגרמניה ונבנתה חצר גדולה לאכסון בעלי החיים. בעוד שבעלי החיים הרוו את צימאונם עסקו בעליהם בסחר מכר של חיטה, בורגול, תירס וכו'.
עם הגעת הבריטים לארץ, עזבו הגרמנים ואת המקום שכר ג'רג'ורה קנאזע שהמשיך לפתח את המקום וייבא מכונות טחינה מודרניות מאירופה. המטחנה מנוהלת היום על ידי נכדיו. מומלץ להגיע למקום ולהתרשם מהמטחנות וכלי העבודה העתיקים ולהתבשם מן הריחות המשכרים של המגוון העצום של התבלינים, עשבי המרפא ושמני הארומה.
קורסיקה מפורסמת ביערות הערמון העתיקים שלה. היחס בין תושבי האי לעצים הללו הוא סיפור מורכב של שנאה ואהבה. האם צפוי עתיד מתוק לערמונים של קורסיקה?
אסף קוגלר
מחבר המשלים הידוע ז'אן דה לה פונטן מספר לנו על קוף ועל חתול שהתחממו להם מול אח שבין גחליו נצלו ערמונים. הקוף הפיקח שכנע את חברו החתול לחלץ להם ערמונים מהאש אותם יאכלו יחד. החתול שם נפשו בכפו ומגלגל ערמון אחר ערמון מתוך האש, הקוף לא חושב פעמיים ואוכל כל אגוז שמתגלגל מחוץ לאח. כשהמשרתת נכנסת לחדר ומגרשת את השניים, הקוף בורח בבטן מלאה ואילו החתול נשאר רעב ועם כוויה בכפה. הסיפור הזה הוא מקור הביטוי 'להוציא את הערמונים מהאש' שפירושו לבצע מלאכה קשה ובלתי נעימה שלא תמיד שכר בצידה. הביטוי הזה יתגלגל גם לפזמון 'ערמונים מהאש' שחיבר מאיר גולדברג, הלחינה קורין אלאל והתפרסם בביצוע גלי עטרי. כפי שבא לידי ביטוי גם בשיר, לערמונים ניחוח רומנטי ורכישה שלהם קלויים היישר מן הגחלים בעת שיטוט בבירה אירופית ערפילית תשדרג את החוויה.
במלחמת העולם הראשונה ניתן לערמון תפקיד מפתיע כאשר בעצתו של חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, הופק ממנו אצטון בו השתמשו לייצור חומרי נפץ. ילדים מכל רחבי בריטניה נשלחו לשוטט ביערות ולאסוף את הפרי על מנת לסייע במאמץ המלחמתי. עץ ערמון אחד ומיוחד קיבל את פרסומו בעקבות האירועים הטרגיים של מלחמת העולם השנייה. באמסטרדם, בדיוק מחוץ לעליית הגג בה הסתתרה אנה פרנק עם משפחתה, צמח עץ ערמון. על פי המתואר ביומנה העץ היווה לה מקור של כח ונחמה: "כמעט בכל בוקר אני הולכת לעליית הגג כדי לנשוף את האוויר המחניק החוצה מהריאות שלי. מהמקום האהוב עלי על הרצפה, אני מסתכלת למעלה לשמיים הכחולים ואל עץ הערמונים החשוף. כל עוד זה קיים, ואני אוכל לחיות כדי לראות את זה, את אור השמש, את השמיים בלי העננים, כל עוד זה נמשך אני לא יכולה להיות לא שמחה". ב־2010 קרס העץ למרות נסיונות לשמר אותו, אך ייחורים ממנו נשתלו באמסטרדם ובמקומות נוספים בעולם. הערמון מככב גם כדמות משנית בדיסטופיה של ג'ורג' אורוול "1984". "תחת עץ הערמון הגדול איש ברעהו בגדנו בכל" (תרגום ג' אריוך). הוא שיר נושא משמעות אותו שומע ווינסטון גיבור הספר, ובית הקפה בו הוא נוהג לשבת נקרא אף הוא "עץ הערמון". לערמון אם כן, מקום של כבוד בתרבות האירופית, אך נדמה שאין מקום בעולם לו הוא זכה לחשיבות כלכלית קולינרית ותרבותית כמו בקורסיקה. עם זאת הרומן בין עצי הערמון של קורסיקה ובין תושביו של האי ידע גם טלטלות. ביטוי לשבר ניתן למצוא ברפרטואר של רבים מההרכבים המוסיקאליים הקורסיקאים כמו A Cumpagnia ו־I Muvrini בשירת קינה — המכונה למנטו — בשם "קינת עץ הערמון":
עצי ערמון גוססים ליד אוויזה (André de Saint-Paul)
מה פשעי, קורסיקאי כפוי טובה?
שדנת אותי למות
במשפט מרושע
ללא הוכחה, ללא דיון…
הכרזת עלי מלחמה
כגודל הפושעים
שלחת שוטרים
שגרמו לגופי להזיע
אין לך לב, קורסיקאי…
אתה תוקף בנשק שלוף,
כאשר הנצו פרחי
כמעט בשלו פירותי
אין לך כבוד, קורסיקאי…
בעמק מצלצלים הפעמונים
קללות נהגי הפרדות נישאות באוויר
שריקת מסורים
והדרכים והשבילים
מלאי פרדות, כלבים ועגלות…
עוד תהיה עבד, מצחצח מגפי זרים
תישן כמו כלב, בבוא הליל
כי עץ הערמון, נקום ינקום…
(Lamentu di u Castagnu, Anton Battista Paoliתרגום: ידין רומן)
איך קרה שהגידול עליו התבססו אחוזים ניכרים מהכלכלה והקולינריה של האי נזנח בצורה המתוארת בשיר?
תולדות גידול הערמונים בקורסיקה מקופלות בתוך ההיסטוריה הפוליטית של האי. בין אם היה זה שלטון גנואה באי ובין אם מדובר בשלטון הצרפתי שהונהג על ידי לואי החמש עשרה ויורשיו, שליטי קורסיקה ניסו באופן מתמיד להשית על האי את האידאולוגיה האגררית והחברתית שלהם. השליטים מחוץ לאי לא הסכימו להשאיר את בסיס הכלכלה החקלאית באי, כפי שהתרגלו הקורסיקאים, בהסתמכות בעיקר על מה שהטבע מעניק. בתפיסת עולמם חקלאות צריכה להיות "מתורבתת" כאשר היא מנצלת בצורה מדעית את משאבי הטבע המצויים באי. חקלאות של מרעה ולקט לא תאמה את תפישת העולם הקולוניאליסטית. עץ הערמון שיחק תפקיד מרכזי בניסיון לשנות את אופיו של האי והחקלאות המתקיימת בו. גנואה ניסתה להפוך את מטעי הערמונים לכלי שבעזרתו אפשר יהיה ליישב את האוכלוסייה הנוודית. צרפת בתורה, לעומת זאת, ניסתה לחסל את גידולי הערמונים, כי הם נתפשו כאחראיים לפיגור הכלכלי ואף המוסרי של האוכלוסייה.
יערות הערמונים מסביב לאוויזה (imagea.org)
בין השנים 1548 ועד ל־1850 שליטי האי, הגנואזים ואחריהם הצרפתים, ראו בתושבי קורסיקה ציבור מפגר, חסר מוסר ואלים, שהתנגד לקבל על עצמו מוסדות חברתיים תרבותיים וכלכליים מודרניים כגון בעלות על נדל"ן, שכר עבור עבודה וצבירת הון. המושל הגנואזי הראשון של האי דיווח על עצלנותם של התושבים הנוהגים להשאיר את אדמתם לא מעובדת. חיי הטרנס־הומנס (נוודות עונתית) של התושבים נתפסו כגורם העיקרי לאלימות הפושה באי. נטיעת מטעי ערמונים נתפסה כמדיניות שתוביל להפסקת נוודות זו.
בשנת 1584 המושל הגנואזי של האי הכריז על תקנה, במסגרתה על כל חקלאי ובעל קרקעות באי מוטלת החובה לטעת ארבעה עצים בכל שנה, עץ זית, עץ תות, עץ תאנה ומיודעינו הערמון. תוך פחות ממאתיים שנה כבר כיסו יערות ערמונים למעלה מ־70 אחוזים משטחו של Castagniccia איזור גידול הערמונים המרכזי, והיוו את הזרז העיקרי לפריחה הכלכלית של האזור. השימוש בקמח הערמונים לבישול הפך כל כך נפוץ, שהערמון נקרא גם עץ הלחם, ובגזעיו השתמשו לריהוט ולייצור חביות יין. עד היום המטבח המקומי מתייחד במאכלים המתבססים על קמח ערמונים ופרי עץ הערמון: בהם פולנטה מקמח ערמונים ועוגות. אפילו החזירים מוזנים בפירות העץ על מנת שהבשר שלהם יקבל טעם מיוחד ומובחן. עדות למרכזיות העץ בחיים הקורסיקאים ניתן למצוא גם באגדות שנקשרו סביבו. דורותי קרינגטון חוקרת קורסיקה הנודעת סיפרה על שמועה לפיה עצי הערמון בעמק ספלונקה שבסומפטואוס הם ערפדים, הם לוכדים עוברי אורח בענפיהם ומוצצים את דמם. עם זאת הערמון היה בעיקר סמל למקלט והגנה.
עבור השליטים מצרפת, שהחליפו את הגנואזים, הערמונים, שבינתיים כבר גדלו וצמחו, היו למעשה "אוכל עצלות" כי העצים הניבו פירות בלי טיפול והשקעה מיוחדים. בנוסף הם ראו בערמונים נשק נוסף במרד הקורסיקאי נגדם. הערמון סיפק מזון בזמן הלחימה ויערותיו הפכו למקום שבו יכלו המורדים להסתתר. הצרפתים על כן דגלו בחיסול יערות הערמונים כחלק מהמאבק בהתנגדות הקורסיקאית.
עבור הקורסיקאים ההתנגדות למדיניות עצי הערמון של השלטון הפכה לחלק במאבקם לעצמאות. לקח יותר ממאה שנה להחדיר את גידול הערמונים לקורסיקה בשל התנגדות התושבים ואז כשהשלטון התחלף, ההגנה על הערמונים הפכה לסמל המאבק. עץ הערמון הפך עם השנים לסמל של חופש, חרות והתנגדות לשלטון זר. יערות הערמונים, הגדלים באופן עצמאי במדרונות ההרים, היו לחלק מהתרבות הפסטורלית הקורסיקאית שהתנהלה ללא כסף וללא צבירת הון ורכוש — בניגוד גמור לרעיונות הכלכליים שהחלו לצבור כח במאה ה־19 דוגמאת קפיטליזם וקולוניליזם. הרועה הנודד הקורסיקאי הצליח לשמור על עצמאותו ואורח חייו על ידי שילוב הערמונים בתוך כלכלת הטרנס הומנס הנעה בעקבות המרעה.
במחצית השנייה של המאה ה־19 חל שינוי בתפישת יערות הערמונים. הם הפכו לגורם חשוב בשמירה על הסביבה הטבעית. לקראת סופה של המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים הפך הערמון, בעיני חוקרים ומומחים, לחלק בלתי נפרד מהסביבה המקומית. הערמון שומר על הקרקע והמים ומאזן את האקלים. תפישות אלו קנו אחיזה במשרדי החקלאות והייעור של הממשל. אך גם הפעם היה חוסר הלימה בין תכניות השלטון לרצונות התושבים. החקלאים בקורסיקה החלו להרוויח דווקא מכריתת הערמונים ומכירת העצה לתעשיות הטנין והעץ. בעוד החקלאים הולכים ומחסלים את יערות הערמונים השלטון ראה בהם פינות חמד ונלחם לשמר אותם. אולם באופן פרדוקסלי לא הוראות השלטון אלא דווקא כריתת היערות היא זו שהצילה את הערמונים מכלייה. תעשיית העצה החדשה הביאה לזרימת כסף למערכת החקלאית המסורתית, להתעשרות ולהגירה אל המרכזים העירוניים בקורסיקה ומעבר לים. האוכלוסייה הכפרית התמעטה הן בשל ההגירה והן בשל חללי מלחמת העולם הראשונה, והערמונים נעזבו לנפשם והיו מוגנים מסכנת הגרזן. ייבוא קמח החיטה מאיטליה דחק את קמח הערמונים המסורתי והקורסיקאים החלו נוטשים את עצי הערמון שותפיהם הוותיקים, שנותרו לחלוטין לא מטופלים ונפלו קורבן למחלות עצים שונות. שטחים נרחבים באי עדיין היו מכוסים בעצי ערמון, אך סכנה ריחפה על היערות עד השנים האחרונות. משום כך חברו הממשלה המקומית והאיחוד האירופי לתכנית שנועדה לשמר ולהציל את העצים. בין היתר נערכים אירועים לעורר מודעות לחשיבתו של העץ לקורסיקה, בהם פסטיבל פריחת הערמון באוויסה בנובמבר ויריד הערמון בבוקוגנאנו בסוף אותו החודש.
(Andrejj)
כיום, לאחר מאמצים רבים, יערות הערמון המניבים של קורסיקה חזרו לפרוח. השטח הנטוע משתרע על פני 30,000 דונם שמהם נאסף יבול שנתי של כ־1,200 טון ערמונים. יש יותר מששים מינים של עצי ערמון כאשר כל מין גדל באזור אחר באי ופירותיו מיועדים לשימוש ייחודי: צריכה ישירה על ידי הרתחה או צלייה, מקור לקמח, שימור, קונפיטורה, מאפים, עוגות או מאכל לבעלי חיים.
85% מהיבול משמש להפקת קמח ערמונים הנצרך על האי. בחודש אוגוסט מתחילים להתכונן לאיסוף הערמונים. מנקים את הקרקע מתחת לעצים מעשבים ומכל מה שהספיק לגדול שם מאז הלקט הקודם. בתחילת אוקטובר מתחיל האיסוף. באופן מסורתי אוספים רק את הערמונים שנשרו לקרקע מתוך קליפותיהם. אלה נאספים באמצעות מגרפה קצרה ומיוחדת.
מלקט הערמונים מכניס את היבול לתוך סל מיוחד, ואת אותם סלים מובילים על פרדות מהמורדות שבהם צומחים העצים אל הכפר. לאחר האיסוף מפזרים את הערמונים על משטח ייבוש הממוקם מעל למדורה איטית הבוערת במשך 25 יום ומייבשת את הערמונים אט אט. מעת לעת יש להפוך את הערמונים על מנת לקבל תוצאות אחידות. העבודה בייבוש הערמונים קשה, שעות של עמידה בחדר אפוף עשן, כאשר העבודה עצמה דורשת ניסיון והתמדה.
לאחר הייבוש מעבירים את הערמונים למכונת דישה על מנת להפריד בין הערמון לקליפה. אחר כך מעבירים את הערמונים דרך מפוח על מנת לסלק את הציפה העוטפת את הפרי. הציפה מכילה כמות גדולה של טנין שטעמו מר — על מנת לקבל את הטעם המתוק של הערמון מסירים את שרידי הציפה באמצעות סכין מיוחדת. לאחר השלבים הרבים האלו אפשר להתענג על טעמו המיוחד של הערמון.
עם סיום תהליך הייבוש וההפרדה ממיינים את הערמונים ומעבירים אותם לטחנה מיוחדת בה מחממים את הערמונים בתנור ולאחר מכן טוחנים אותם לקמח הערמונים העדין. במאה ה־19 עוד עמדו בקורסיקה טחנות ערמונים רבות שהונעו בכוח המים ואת שרידיהן אפשר לראות לאורך הנחלים בכל האזורים שבהם מגדלים ערמונים.
עץ הערמון הקורסיקאי מתקשר לסמל מפורסם אחר של האי — חזיר הבר. בעבר היו חזירים אלו, זנים שטופחו במיוחד והתקיימו לא רק על פרי הערמון אלא גם על אכילת הקליפות והציפות שלו. בתקופה שגנואה שלטה באי כל חקלאי היה חייב לשים נזם באף החזיר שלו על מנת למנוע ממנו לפגוע בעצי הערמון הצעירים. על כל נזם היה רשום שמו של בעל החזיר כך שאפשר היה לפקח על המרעה ועל הכמות. במאה ה־19 עם התמוטטות הכלכלה המסורתית באי החזירים שוחררו לרעות ביערות הערמונים. עם הזמן הפכו לסוג של חזירי בר שכיום אפשר לראותם רובצים בין עצי הערמון, ובשרם כאמור נחשב לטעים ומתוק במיוחד, תוצאה ישירה של אכילת הערמונים. כיום, בזמן אסיף הערמונים, נתלים על העצים הוראות מיוחדות הדורשות מן החקלאים לאסוף את הפרות והחזירים מן היערות ולהכניס אותם למכלאות כך שלא יפריעו במלאכת האיסוף.
גידול הערמונים והפקת קמח הערמון היה ענף חקלאי מרכזי באזור של קורסיקה, סרדיניה, סיציליה ודרום איטליה. חזיר הבר הרועה בין הערמונים הפך לסמל קורסיקאי, והוא מופיע באיורים ובקריקטורות ומככב בפסטיבלים המקומיים.
